יצירות אמנות רבות מתאפיינות במגוון של תכונות משותפות: הן יעילות, כי הן גורמות לריגוש עז. הן מצליחות, כי הן מגיעות לקהלים נרחבים. הן מעניינות, כי יש בהן מידע ייחודי, או שהן יוצרות אפקט מזעזע. לפעמים הן נעימות, מרעיפות רוגע, לא מערערות לנו את שיווי המשקל הרגשי, והן יכולות גם לשעשע.

את כל המאפיינים הללו מסכם יעקב מלכין, מרצה לאסתטיקה של הקולנוע בספרו אמנות כאהבה. לטענתו של מלכין ההבדל בין יצירות מופת ליצירות יעילות, מעניינות, מצליחות ונעימות הוא בכך שלאלה האחרונות יש מטרה: הן מבקשות לעורר חרדה, מתח, צחוק, בכי, ועושות זאת, כאמור, ביעילות – משתמשות באמצעים או בתחבולות. הן, במילה אחת, מבדרות.

ליצירות מופת, כך גורס מלכין בספרו, אין "מטרה". עצם נוכחותן היא המטרה. כדבריו: "הן אינן מנסות לגרות או 'להבכות' את הקולט אותן, אין הן מתייחסות אליו כאל מכשיר מופעל, אלא כאל אישיות עצמאית הראויה שתיחשף לפניה האמת כולה."

אכן, יצירת מופת מביאה את הצופה בה, המאזין לה או הקורא אותה, אל המקום החנוק של סף הבכי שאינו יכול להגיע לפורקן משחרר ומרגיע.

חירשות היא לא תירוץ

אם בכי ללא מעצור הוא אבן הבוחן להבדל בין יצירת מופת לבידור, הסרט "משפחת בלייה" משתייך בלי ספק לקטגוריה השנייה, שהרי אין קץ לדמעות הניגרות בו. את ההתייפחויות שמעתי לקראת סופו מכל עבר, ואין ספק שמהבחינה הזאת הוא פועל ביעילות רבה. כי אי אפשר שלא להתרגש מפאולה, נערה יפה ומסורה שמקדישה את חייה להוריה החירשים, משמשת להם אוזן ופה, מתרגמת למענם חדשות בטלוויזיה, שיחות, הסברים. אי אפשר שלא לזעוק אתה "חירשות היא לא תירוץ," כשהיא מתקוממת נגד התנהגויות אקסצנטריות של בני משפחתה, ולחוש עמה הפתעה ואושר כשהיא מגלה באקראי את קולה – תרתי משמע – ואז להתייסר אתה כשהיא נקרעת בין צרכיה העמוקים לבין המעצור הבולם את יכולתה לממש אותם – תלותם של הוריה החירשים, הזקוקים לה, מעשית ורגשית.

כמו בסרטים רבים אחרים מאותו ז'אנר ("בילי אליוט", למשל), אנחנו הולכים שבי אחרי המאבק בין שאיפות אמנותיות וכישרון יוצא דופן של צעיר או צעירה, לבין הסביבה החוסמת, הלא מבינה. "אני שונאת אנשים ששומעים!" קוראת אמה של פאולה, המצפה ממנה להתאים את עצמה לנוף מולדתה. "רק חסר שתהיי גם אלרגית לחלב!" היא מוסיפה – ההורים מגדלים פָּרות ומייצרים גבינות. אז מה, האם מישהו מהצופים מעלה בדעתו שפאולה תוותר באמת על החלום? תקריב את עצמה? תישאר ברפת? כמובן שלא. כולנו מכירים את כללי המשחק. אמנם אין לדעת איך בדיוק תגיע ההתרה –  האם אחד ההורים יבין סוף סוף? אולי פאולה תתמרד? – אבל ברור לגמרי שהיא תתרחש.

הציפייה הוודאית לסוף מנחם אינה מונעת, כמובן, את הדמעות. הן מגיעות והן מענגות לחלוטין. כי קולה של פאולה נפלא. והמילים שהיא שרה מביעות בדיוק את מה שהסרט מבקש לומר: שצעירים זקוקים לברכת הדרך, לרשות שתינתן להם להמריא ולחיות את החיים שנועדו להם, ולא את אלה של הוריהם.

הסרט הזה מספק מאוד, אין בכך שום ספק. גם אם ברור שאי אפשר לקטלג אותו כיצירת מופת, ואולי בכלל לא כיצירת אמנות. אין בו שום הפתעות. הכול מרגיע וצפוי, הכול מובע בפשטות גמורה, בלי מעמקים שיש לרדת אליהם ולפענח אותם. הוא מהנה גם ברגעים שבהם ההתנהגויות מוגזמות, כמעט אפילו גרוטסקיות ואי אפשר ממש להאמין למה שמתרחש על הבד (הסצנה שבה פאולה מלווה את הוריה לביקור אצל הרופא ונחשפת לפרטים האינטימיים ביותר בחייהם לא אמינה בעליל). הנוסחה ממשיכה לפעול היטב ואפשר בסופו של הסרט לנגב את הדמעות, לצאת מהאולם ולשכוח.

"כריסטוס נענה לתפילותינו, והילדה וגם אנחנו נשארנו בחיים. ועכשיו, עכשיו! הגברת גוררת אותה לאורך כל אירופה, למדבר הזה, שמוקף ים של ערבים, שרוצים לזרוק את הז'ידים לים? וחזרה ליהדות?"

הדברים הללו הם קו התפר בין שני חלקיו העיקריים של הספר האורחת: סיפורה של ילדה יהודייה שמשפחה נוצרית הצילה את חייה. היו לה שם, בחלק הראשון של חייה, "אימא", "אבא", "אחות", קרובי משפחה נוספים. היו התפילות המוכרות, השפה שגדלה בה, הטעמים. היו שם הרגלים, ביטחון, אהבה.

רק פעם הרגישה נטושה: בלילה אחד שבו רעמו ההפצצות והיא התעוררה וגילתה שהיא לבדה בבית. ברקע התחוללה אימה: רעש, הבזקים, זעקות של חזירים שנפצעו אנושות, ולא היה אף אחד לידה. כשכל בני המשפחה שבו התברר לה כי כאשר ישנה הם נסו אל המקלט ורק אותה לא לקחו. אבל כשחזרו הביאו אתם את הנחמה המחבקת, את כל מה שהיה מוכר ומובן ויקר.

ביקורה של "הגברת היפה"

עד ליום שבו הופיעה פתאום מישהי, "הגברת היפה", ולקחה אותה משם, ותבעה ממנה לכנות אותה "אימא".

מפעים התהליך שבו אפשר לראות את השינוי ביחס של המספרת כלפי האם: תחילה הסירוב המוחלט לכנות אותה כך בלבה. אחרי כן השלב שבו היא קוראת לה בינה לבינה, "אימא-הגברת-היפה", ועד ליום שבו "הגברת היפה" נעלמת ומותירה את המילה "אימא" בלבד. ההכרה הושלמה.

חלקו השני של הספר מתרחש תחילה בקו התפר שבין שתי מציאויות – בתקופה הקצרה שאחרי המלחמה ואחרי כן ברובו בישראל, בקיבוץ שבו מצאה את עצמה המספרת כילדת חוץ.

החלק הראשון, המתאר את תקופת הילדות המוקדמת, מגיע מתוך תודעתה של הפעוטה. זאת שלא ידעה מי היא באמת. זאת שנאלצה לעבור עוד ועוד תהפוכות לא מובנות. הכותבת, המתארת למעשה את חייה, מפליאה לעצב את הערפל האופף ראייה ילדותית, וסבל אילם של מי שחייה נתונים בידי כוחות שמעבירים אותה מיד ליד, בלי להסביר, בלי לשתף, בלי שיהיה לה מושג מה קורה לה. כמו הילדה המבולבלת, הלא מבינה, כך גם הקורא מגשש תחילה, אינו יודע עם מי הוא נפגש, מה אמת ומה דמיון, מי כל הדמויות הללו, ספק אנשים, ספק צללים. אבל הגעגועים, הכמיהה, הזיכרון הלא ברור שרגעים מסוימים בוהקים מתוכו במתיקות ובעצב, מצטיירים היטב, ושואבים את הקורא לתוכם. הצער שלא היה לו אז מילים מוצא אותן בדיעבד – הכותבת פוגשת את הילדה שהייתה, מצליחה לבטא את הרגשות ההם, ומעניקה להם משמעות.

הילדה שאימצה לעצמה אבא

בחלק השני של הספר התודעה של המספרת מתפתחת. ההתחלה מובאת עדיין מנקודת המבט של ילדה שורדת, שלומדת בלית בררה להתמודד. לגבור על הבדידות. להשתלט על המציאות. ההמשך מנוסח באופן ברור והחלטי – הילדה גדלה, עד שבשלב מסוים היא כבר מכנה את בני הקיבוץ "החבר'ה", כבר משתייכת. אחד הקטעים הנוגעים ללב במיוחד הוא תיאור הנדיבות שבה הציע לה את עצמו אחד מחברי הקיבוץ ושל פנייתה אליו – אתה מסכים להיות אבא שלי? אי אפשר שלא להתרגש מתיאור היכולת שלו לתת ושלה לקבל ולזכות באהבה שאינה מובנת מאליה.

ובתוך כל זה מתקיימת כל העת השאלה הבלתי נמנעת: האם בני המשפחה הנוצרים אהבו אותה, או שמא עשו זאת כמצוות אנשים מלומדה, כמעשה של חסד דתי נדרש, והיו בעומק הלב אנטישמיים שפעלו מתוך מטרה: להושיע את נפשה של הילדה מהיהדות המוקצית מחמת מיאוס?

המספרת חשה שאהבו אותה שם באמת, ואת האהבה ההיא אינה רוצה ואינה יכולה לאבד או לשכוח. אמה גורסת אחרת. אז מה היה המניע – אנושיות אמיצה, שבזכותה הם סיכנו את עצמם ואת בני המשפחה שלהם, והצילו וגידלו בחום תינוקת שנמסרה לידיהם, או עקרונות שלא הייתה בהם חמלה אמיתית?

אי אפשר גם להימנע מהשאלה אם היה באמת רק צד אחד שצדק לחלוטין בוויכוח שהתעורר לכאורה בין המצילים לבין אמה של הילדה. הם טענו כלפיה, כך סיפרה מקץ שנים, כי טירוף מצדה לנסוע לפלשתינה, למקום שבו הילדה שאותה הצילו מתוך סיכון כה גדול תהיה נתונה שוב בסכנה קיומית. היא ראתה בכעס שהביעו אות לאנטישמיות שלהם. ואולי הייתה זאת דאגה אמיתית (דאגה מוצדקת, אני מבקשת ללחוש תהייה מהוססת)?

בתווך נותרה הילדה, הנערה, האישה הצעירה, האישה המבוגרת, שנשארה עם הערגה. עם התחושה הפנימית העמוקה שאהבו אותה שם באמת.

למרבה הפלא, קורה בסופו של הספר משהו שמביא אתו מעין סגירה. מן הסתם לכותבת היא אינה יכולה לספק את כל הצמא והרעב שחיים כמו אלה שנגזרו עליה הותירו בה. לקורא מעניקה התשובה המופיעה במפתיע בעמודים האחרונים תחושה שעל אף כל האי צדק והחֶסֶר, סוג מסוים של אמת מתגלה ועונה על הצורך באיזשהו הסבר שמניח את הדעת, לפחות במידת מה.

הספר הזה, האורחת, נוגע מאוד ללב, במיוחד במקומות שבהם התודעה המתוארת מבחוץ, כמו בסיפור, נפגשת עם הביוגרפיה הממשית, למשל בצילומים המעטים שנוספו, ובקטעים שבהם הכותבת פונה אל הקורא, אולי בעצם אל עצמה, ומספרת את סיפור הגבורה הקטן ורב העוצמה על ניצחונה של ילדה שהתגברה.

"אבל הם לא אשמים, הם נולדו הרבה אחרי המלחמה."

"אז מה? הם עצמם אולי לא אשמים, אבל מה עשו ההורים שלהם?"

חילופי הדברים הללו התנהלו לפני שנים אחדות בפולין. הדוברות: שתי נשים, ילידות שנות החמישים. אחת  מהן – ישראלית, יהודייה, בת לניצולי שואה. האחרת – פולנייה, קתולית אדוקה שההיסטוריה המשפחתית שלה אינה ידועה.

הן דיברו על מה שראתה הישראלית במוזיאון פאוויק  בוורשה. בעבר שכן שם בית כלא ידוע לשמצה שרבבות פולנים נכלאו, עונו ונרצחו בו: לפני הכיבוש הגרמני − פושעים ואסירים פוליטיים, מהפכנים ופעילי הארגונים החברתיים, לאחריו – לוחמי מחתרת, וסתם אזרחים פולנים. (גם אסירים יהודים, רוזה לוקסמבורג, למשל, שוכנו בו לפני 1939). כיום הכלא משמש כמוזיאון המנציח את זוועות הכיבוש הנאצי.

באותו בוקר ביקרה הישראלית במוזיאון וראתה שם בני זוג צעירים שישבו עם בתם הקטנה והקשיבו להסברים בגרמנית על המקום.

"מעניין מה הם חושבים?" שאלה את עצמה ואת המארחת הפולנייה שלה, "הם ודאי מרגישים נורא, אבל…"

אז מה באמת עשו הוריך במלחמה?

תגובתה המפתיעה של הפולנייה הזכירה לישראלית דיבורים אחרים: הלא אלה בדיוק המחשבות הסמויות והגלויות שמביעים ישראלים במפגשים שלהם עם בני העם הפולני – מה עשו הוריך במלחמה? וסביך? והדודים שלך? מי מהם שיתף פעולה עם הגרמנים? מי אשם? ובאילו מעשי זוועה?

היה מפתיע לשמוע אורח מחשבה דומה כל כך אצל מי שישראלים רגילים לראות בהם חלק ממנגנון ההשמדה שפעל נגד יהודים. מסתבר שגם הפולנים רואים בעצמם קורבנות של הכיבוש הנאצי, ובמקרים רבים – במידה לא מעטה של צדק. אכן, פולין, ורשה בעיקר, הוחרבה, אכן, האוכלוסייה הפולנית סבלה מאוד. ובמפגשים אקראיים עם גרמנים גם הם אומרים לעצמם – אז אתה אישית לא אשם, אבל מה עשו הוריך? סביך? שכניך?

ומה שואלים את עצמם גרמנים בני הדור השני ואולי עוד יותר מכך – בני הדור השלישי, המרוחקים יותר ממה שקרה, אלה שכלל לא היו מעורבים?

התובע הכללי של גרמניה שעזר למוסד לתפוש את אייכמן

הסרט "מבוך השקרים" מנסה להשיב על השאלה הזאת. עלילת הסרט מתרחשת בגרמניה, לקראת סוף שנות החמישים. גיבוריה הם תובע זוטר במשרד התובע הכללי הגרמני. אנו מתוודעים ליושרה המוחלטת שלו, לנחישותו הלא מתפשרת להגיע תמיד לחקר האמת ולעשות דין צדק. שותף לו – התובע הכללי. במציאות היה שמו פריץ באואר, יהודי יליד גרמניה, שלפני המלחמה שימש כשופט, נמלט כשהנאצים עלו לשלטון ושב בתום המלחמה. הוא אחראי לתפיסתו של אייכמן לאחר שגילה לישראל היכן הוא מסתתר, לחץ עליה לפעול כדי ללכוד אותו, לאחר שהבין שגרמניה לא תעשה זאת, ואפילו עזר למוסד בכך שאִפשר כנראה לאחד הפעילים לפרוץ למשרדו ולחפש שם תיקים עם מידע. בסרט מראים כיצד פועל באואר כדי להביא למשפט את הפושעים מאושוויץ. לצורך כך הוא מפעיל את התובע הצעיר, ממנה אותו לתפקיד בכיר ומטיל עליו לחקור את החשודים בפשעי המלחמה שהתבצעו במחנה הריכוז הגדול ביותר.

הסרט נפתח כך: אסיר שניצל ממחנה הריכוז נתקל במקרה באחד הפושעים מאושוויץ, וכשהוא מפעיל עיתונאי חוקר שמנסה להביא לכך שהפושע, שעובד כמורה, יסולק ממערכת החינוך, הוא מתוודע למבוך השקרים וההסתרה שמערכת המשפט הגרמנית לוקה בה.

למעט התובע הראשי, איש אינו מעוניין לברר את אשמתו של הפושע שנהפך למורה. אדרבא, אפשר לראות איך רוב פקידי הציבור, כולל הנציג האמריקני האחראי מטעם שלטונות ארצות הברית, מסרבים לשתף פעולה עם עשיית הצדק.

אבל החלק החמור יותר, שאותו בעצם מנסה הסרט לחשוף, הוא עצימת העיניים המוחלטת של הציבור הגרמני כולו. לאיש אין מושג מה קרה. איש לא שמע על אושוויץ. ואם שמעו – הם משוכנעים שמה שהתרחש שם היה לגיטימי: אסירים נורו כשניסו לברוח. הייתה מלחמה. חיילים מצווים להרוג.

העיתונאי החוקר חוזר ושואל פקידות צעירות, אנשים מבוגרים, כאלה שנושאים במשרות רשמיות. עוברי אורח. זקנים. "שמעת על אושוויץ?" ושומע שוב ושוב תשובה שלילית.

הציבור אינו יודע. הציבור אינו רוצה לדעת.

התובע הצעיר לומד על מה שקרה. לומד על יוזף מנגלה. על ה"ניסויים" שערך בבני אדם. על העינויים הלא נתפסים שעינה את קורבנותיו. הוא נאבק כדי לתפוס את מנגלה, להעמיד אותו לדין, ונכשל.

ולמרות זאת – הסרט מתבסס על עובדות היסטוריות – חלק מהפושעים האחרים נתפסו ונשפטו.

מה אפשר לומר על גרמני צעיר שמגלה פתאום שגם אביו אשם? ואביה של אהובתו (שמסרבת לדעת)? ששלוות נפשו מתערערת עד שהוא מתחיל להתהלך ברחובות ולזעוק אל אנשים זרים – מה עשית אז? במה אתה אשם? מה אפשר לחשוב עליו כשרואים איך הוא מאבד את היכולת לחיות חיים של התעלמות ממה שבני עמו עוללו?

הסרט נוגע מן הסתם בעצב חשוף בציבוריות הגרמנית. עצב שיש בו כנראה לא מעט רגשות אשם. וגם מאמצים להדחיק. הכחשה וכאב. התעלמות שמקורה בלי ספק, במקרים לא רבים, אנטישמיות שעדיין קיימת, אבל ודאי גם ייסורי מצפון.

מהבחינה הזאת הסרט לקח על עצמו משימה חשובה. חבל רק שהוא נופל מדי פעם לתוך מהמורה מסוכנת כשמטפלים בנושא כה כבד: זאת של קיטש צורם. כך למשל הסצנה הארוכה שבה מעידים קורבנות שניצלו, ועל רקע עדויותיהם האילמות – הם מספרים אבל קולם לא נשמע – מתנגנת מוזיקה "יהודית", מעין תפילה מייבבת שנשמעות בה במעורפל מילים בעברית, או ביידיש. סצנה די מביכה.

ובכלל, ברור שהסרט אינו מיועד למי שגדלו על השואה. למי שמנגלה מוכר להם "מהבית". למי שקראו, ושמעו על מה שקרה, ממקור ראשון. למי שזוכרים את משפט אייכמן ואת העדויות המפורטות שנמסרו בו.

קשה להחליט אם סרט כזה לגיטימי בכלל. אם יש מקום לעלילת דרמה בדיונית שמנגלה והזוועות שעולל משחקים בה תפקיד. נראה כי בחלוף הזמן יתרבו סרטים כאלה (שלא לדבר על תוכנית הריאליטי  המתועבת שעלתה לאחרונה בצ'כיה: "לחיות כמו בימי הכיבוש הנאצי"), עד שבשלב מסוים, לא עוד הרבה זמן, כשכל העדים החיים יחלפו מהעולם, ייוותרו לנו רק דרמות מתיפייפות (אך לצדן גם העדויות המוקלטות שאותן מתעדים בארכיון של "יד ושם", בפרויקט מטעם סטיבן שפילברג).

אבל אחת השאלות החשובות ביותר תמשיך להדהד גם מקץ דורות רבים: האם אדם אחראי לפשעים שעשו בני עמו בחייו? ולאלה שעשו לפני שנולד? ועד מתי?

ומה הלקח שאנו, יהודים וישראלים, חייבים להפיק?

אלזה מורנטה, אישה צעירה מאוד, כמעט נערה, רק בת שמונה עשרה, משוטטת ברחובות של רומא, עיר הולדתה. השנה – 1930. היא גרה לבדה, בדירה שכורה. צעירות מהוגנות בנות המעמד הבינוני, כמוה, אינן נוהגות לגור מחוץ לבית ההורים. או לצאת בגפן. לנסוע באוטובוס. ללכת ברגל בלי ליווי. רומא מסוכנת. בכל קרן רחוב עלול לצוץ גבר שיפסע אחריה, יפתח אתה בשיחה לא רצויה, ינסה לתקוף אותה. אבל היא נחושה להמשיך כך בחייה. מתפרנסת אך בקושי, מהוראה, מכתיבה, לפעמים אפילו נאלצת למכור את גופה כדי לשרוד. למרות הקשיים הרבים היא אינה מעלה בדעתה לשוב אל בית משפחתה, ששם החיים סבוכים ומייסרים: שם גרים בצוותא פרנצ'סקו מורנטה הנשוי לאמה. אלזה נושאת את שמו, אבל הוא אינו אביה האמיתי. האם, יהודייה שמגדלת את ילדיה כקתולים, מתעבת את בעלה החוקי, בזה לו, מאלצת אותו לגור במרתף ולאכול את ארוחותיו בנפרד מבני המשפחה. בה בעת היא מטפחת בגלוי את קשריה עם אבי ילדיה, מאהב יפה תואר ששם קץ לחייו בשנת 1943.

אלזה מורנטה חייתה כך לבדה עוד שבע שנים, עד שהכירה את האיש שתהיה נשואה לו במשך עשרים שנה, עד שנת 1961, הסופר המצליח אלברטו מורביה, יהודי למחצה, כמוה. מורביה פתח בפניה באחת את דלת הכניסה לחיי התרבות והרוח של ארצם. באמצעותו הכירה את טובי הסופרים והאמנים, והחלה לפרסם סיפורים קצרים בכתבי עת ואף בספר. חיי בני הזוג השתנו באחת לאחר שמוסוליני כרת ברית עם היטלר והחל לחוקק חוקים אנטישמיים. מורביה הואשם בפעילות אנטי-פשיסטית חתרנית. בני הזוג נסו לדרום איטליה והסתתרו בכפר קטן, שם גרו ביחד בחדר אחד במבנה מרוצף בבוץ. איכרים תושבי המקום עזרו להם לשרוד.

בתום המלחמה החלה היצירה הספרותית של שניהם לפרוח. מורנטה הרבתה לכתוב על רדיפות ואי צדק, על ילדים נטושים ועל כוחה ההרסני של אהבה הורית. על מוראות המלחמה כתבה בספרה המפורסם ביותר אלה תולדות, שבשפות אחרות נקרא פשוט "היסטוריה". הספר מופיע לא פעם ברשימות 100 הספרים החשובים שנכתבו במאה העשרים. עלילתו מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה. היא עוקבת אחרי ההיסטוריה של איטליה ואחרי קורות חייו של ילד שהרתה אישה איטלקייה, יהודייה למחצה, מחייל גרמני שאנס אותה. כבר בשנה הראשונה אחרי שיצא לאור באנגלית הוא נמכר ב-800,000 עותקים. "זאת הפעם הראשונה," נכתב בעיתון ניו יורק טיימס, "שאנשים שנוסעים ברכבת או יושבים בבתי קפה משוחחים על ספר – על הספר של מורנטה – ולא על אליפות הכדורגל או על השערורייה האחרונה.."

"מי הסופר או הסופרת האיטלקיים החשובים ביותר בני זמננו?"  נהגו אנשים לשאול את אלברטו מורביה במשך שנים.

"אלזה מורנטה," הייתה תשובתו הקבועה.

אין להטיל ספק בכנות דבריו, רק משום הקרבה ששררה ביניהם. לא רק מורביה ראה בה גדוּלה אמנותית. "מעולם לא היו סופרת או סופר איטלקי כה אהובים וכה שנואים, שמרבים כל כך לקרוא את ספריהם, וגם להתעלם מהם, כמו אלזה מורנטה," כתב עליה אחד המבקרים האיטלקיים.

חרף ההערכה הרבה שחש מורביה כלפי רעייתו, לאחר שנפרד ממנה סיפר כי הרגיש רווחה ושחרור כמעט גופני. "זה היה כאילו שיצאתי מתוך יציקת גבס מכבידה," תיאר את תחושותיו.

כשהייתה בת שבעים ואחת ניסתה אלזה מורנטה להתאבד. היא בלעה כדורי שינה ופתחה את ברז הגז בביתה, אבל ניצלה כי עוזרת הבית הוותיקה הקדימה באותו יום להגיע. במשך שנתיים נוספות ומיוסרות חייתה שוב בגפה, מאושפזת בבית החולים, מרותקת למיטתה ולא לגמרי צלולה בהכרתה. לא היו לה ילדים, מלבד אלה שאותם בראה בכתיבתה.

המניע העיקרי לקריאה של ספרי מתח וריגול הוא כנראה סקרנות: רצון לרדת לעומקם של סודות, להבין לכאורה כיצד פועלים המנגנונים החשאיים ומה מתרחש מאחורי הקלעים בזמן שאנחנו חיים את שגרת יומנו וכל מיני אנשי ביטחון מנהלים סביבנו ומאחורי גבנו, בלי שנעלה על דעתנו, עניינים נוספים, סמויים מהעין, אבל גדושים בדרמה ובפוטנציאל נפיץ.

הספר תיק IVF מספק את הסקרנות הזאת במלואה. לאורך קריאתו לא היה לי ספק שמחבריו מצויים היטב בסודות של שירותי הביטחון – המוסד, השב"כ, המודיעין הצבאי. שהם עצמם התהלכו במסדרונות המובילים אל לשכתו של ראש הממשלה, ואף ישבו אתו להתייעצויות במסגרת תפקידיהם החשאיים, ממש כמו חלק מהדמויות שאותן הם מתארים.

האומנם היו כל המקורות גלויים?

למרבה ההפתעה נכתב באחרית הדבר שאת כל המידע המופיע בספר שאבו הכותבים ממקורות גלויים שהיו יכולים לכאורה לשמש גם אותי. ויחד עם זאת, התחקיר שעשו השניים משכנע כל כך, שאולי די בכל זאת להסתפק בדמיונם הפורה ובעלילת המתח המנומקת  שכתבו, אף אם מהלכיה, לפי עדותם, אינם נובעים מהמציאות (ועם זאת, באתרים שונים באינטרנט כתוב על טיומקין שהוא איש מודיעין לשעבר, ועל גלאור – שהוא שירת "ביחידה מובחרת").

עלילתו של תיק IVF מתרחשת בתחילת שנות האלפיים, זמן לא רב לפני הפיגוע הגדול במגדלי התאומים בניו יורק. זאת הייתה, כזכור, תקופה שטרם עיכלנו, כנראה. היא אינה מרבה להופיע בספרים שראו אור מאז: ימי הפיגועים התכופים, הקטלניים, שזרעו אימה, ושיבשו לא רק את שגרת חיינו אלא גם את דעתנו.

גיבוריו של הרומן הם בכירים בשירותי הביטחון שאמונים על סיכול הפיגועים הצפויים. האם כך באמת מתנהלים העניינים בצמרת הביטחונית? מתוך מלחמות אגו פנימיות, מאבקים על מוניטין ועל קידום, תככים בלתי פוסקים, חישובים אישיים שעלולים לגבור על שיקולים ענייניים?

ברור לחלוטין שבלי עימותים לא תיתכן דרמה, ובלי תיאורם של סכסוכים אישיים יתקשה הסופר לקדם את העלילה. גם בספרי בלש קיימת המוסכמה המקובלת לפיה החוקר נאבק לא רק בכוחות הרשע החיצוניים שאותם עליו למנוע או לפתור את חידתם, אלא גם עם הממונים עליו ששמים לו רגל, משיקולים שונים, וכך כשקווי העלילה השונים משתלבים ומשתרגים אלה באלה, המתח מתעצם. כקוראת ליוויתי בחפץ לב את כל הקנוניות והקונפליקטים הארגוניים. כישראלית לא יכולתי שלא לתהות אם כך באמת מגיעים ראשי הדרגים השונים להחלטות.

אחד מקווי העלילה שמתחיל אך נזנח, למרבה הצער, הוא זה שהעניק לספר את שמו. פירוש ראשי התיבות IVF הוא "In Vitro Fertilization", כלומר –  הפריה חוץ גופית, שאותה אמורה לעבור אחת הדמויות הנשיות. איזה רעיון מעניין, הרהרתי: לשלב מוטיב נשי כל כך בעלילת מתח שכולה עשייה גברית – מעקבים, כלי נשק, טכנולוגיה, חומרי נפץ, מסוקים. אבל בסופו של הספר הסתבר לי שכל החלק ה"נשי" תופס למעשה מקום די שולי, גם אם הוא אמור להסתמן כמשמעותי (ואולי נפתח שם פתח שממנו יוכל להיכתב ספר נוסף בסדרה?  קווי עלילה שנקטעו כאן ויתפתחו בהמשך?)

ובכל זאת, יש בו, בספר הזה, יותר מקול אחד, והקול האחר, הנוסף, הוא עדִין ומיוסר, כמעט אפילו נשי. למרבה העניין את תיק IVF כתבו שני מחברים שונים. האחד, חגי טיומקין, אחראי על עלילת המתח, על התפתחותה, על הצד המעשי, הפועל, על הסוכנים ומפקדיהם, על מזימות ומרדפים, כלי נשק ואמצעי האזנה ופענוח. החלק שלו כתוב בגוף שלישי, כסיפור שכולו התקדמות ופעולה. את החלק האחר כתב אלדר גלאור. שם מובעים הרגשות והמחשבות של אחת הדמויות, זאת של בחור ישראלי, בוגר סיירת מטכ"ל, שעבר משבר נפשי בעקבות שירותו הצבאי בשטחים.

מה ההבדל בין אודי אדיב לחנוך לוין?

הרומן שואל בעצם מה ההצדקה שיש לישראל להישאר ביהודה ושומרון, מה המחיר שהמשך ההישארות שם גובה מהציבור בכלל ומהחיילים המשרתים שם בפרט, ומה תפקידן של תנועות השמאל הקוראות לדה-לגיטימציה של המשך הכיבוש. האומנם כוחות עוינים, למעשה – אויבים –  הם אלה שמממנים את תנועות השמאל? מה קו הגבול הלגיטימי בין מחאה לגיטימית לבגידה? בין אודי אדיב לחנוך לוין? ובעיקר הוא שואל – מה דינו של מי שנבגד בילדותו ואינו מסוגל אלא לבגוד שוב ושוב, תמיד, ובכולם?

תשובתו של הרומן, תיאמר האמת, מדאיגה ואפילו מקוממת.

בתום ההקרנה, בעוד הקרדיטים מתגלגלים על המסך, עמדה במעבר הצדדי אישה צעירה והציגה את עצמה כך, בחושך: "אני הבמאית של הסרט."

הקהל הריע.

"אני," היא המשיכה, "מזמינה אתכם להתכנס באולם הקטן ולשאול אותי כל שאלה שעולה בדעתכם."

השאלה הראשונה הייתה בעצם התקפה לא מוסווית: "את," נזפה בה אישה מהקהל, "מציגה בסרט הזה את העמדה שלך, ורק את שלך – " רומזת על כך שאמירתו של הסרט אינה מקובלת עליה כלל.

גם השואל הבא לא שאל, בעצם, אלא תקף, והפעם משמאל: "עלייך," הוא אמר, "אני יכול למתוח ביקורת, כי את הרבה יותר צעירה ממני. לא יכולתי לעשות את זה לישעיהו לייבוביץ', כי הוא היה תמיד מבוגר ממני בעשרים שנה. לייבוביץ' דיבר על כך שהכיבוש משחית, אבל מעולם לא הזכיר את זה שגם הקיבוצים יושבים על אדמות של כפרים ערביים מנושלים."

והמעשים המדווחים אכן מחרידים. הם לקוחים מתוך סרטי ההקלטה ששימשו לכתיבת הספר שיח לוחמים – פרקי הקשבה והתבוננות – קובץ שיחות ועדויות של חיילים יוצאי קיבוץ שסיפרו על התנסויותיהם במהלך מלחמת ששת הימים. במשך שנים צנזר הצבא את החלקים השנויים במחלוקת. גם הסרט "הסלילים הגנוזים", כך העידה הבמאית, עבר את הצנזורה שביקשה למחוק חלקים ניכרים ממנו, אבל ויתרה, לאחר מאבק משפטי.

עתה, ארבעים ושמונה שנים אחרי המלחמה ההיא, נחשפות ההקלטות מאז. לדברי הבמאית את הקטעים שבחרו להשמיע מתוך מאתיים שעות הקלטה, מיינו כך: הוחלט לחשוף רק עדויות ממקור ראשון ולא שמועות על מעשים שעשו אחרים, ורק תופעות שהעדויות עליהן חזרו אצל יותר מאדם אחד. למשל – רצח שבויים: עניין שנשמע שוב ושוב בהקלטות ההן. ויש לזכור שהן התבצעו ימים ספורים אחרי תום המלחמה, כשהחוויות היו עדיין טריות בזיכרון ועדיין לא עברו עיבוד. מה שסיפרו החיילים המשוחררים דומה משום כך לתיעוד חי, כמעט "אִין-וִיווֹ". אם כך כן: חיילי צבא הגנה לישראל ירו לא פעם בשבויים. "הייתה תחושה שצריך להרוג כמה שיותר," מעיד אחד מהם. וכך, מספר מישהו, ירה באדם שהלך על איזו דיונה, לא הרחק ממנו. וכך, מספר אחר, חשו סקרנות למראה גוויות. ואף שלפו מצלמות. עד כדי כך שכבר מצאו את עצמם אומרים זה לזה – חכה, אל תצלם את הגווייה הזאת, יש בהמשך גווייה הרבה יותר מוצלחת. כן, הייתה שם, כנראה שכך קורה במלחמה, דה-הומניזציה. משהו במצפן, או במצפון, השתבש. למעט הבזקים שהדוברים מעידים עליהם: הנה, מספר מישהו, אחרי שהרג איזה קצין מצרי, פתח את התעודות שלו שאותן, כך סבר, ראוי להביא לקצין המודיעין, וראה תצלום של ילדים מחייכים על שפת הים. והבין שאת אביהם הרג זה עתה. אבל, הוא מספר, זה לא מנע ממנו להמשיך לירות על  אחרים.

באחת העדויות המחרידות בסרט מתאר החייל הישראלי המשוחרר כיצד גירש את תושבי הכפר א-טור. איך שיתפו המגורשים פעולה. עלו על המשאיות. בלי להתקומם. בלי להתמרד. "כצאן לטבח". איך התייפח זקן − שוודאי נולד בכפר, חי בו כל חייו וקיווה למות בו − כשנפרד מביתו. האסוציאציות השוֹאתיות אינן מופרכות ואינן שלי: הן של אותו דובר ישראלי שמעיד על תחושותיו באותו אירוע.

א-טור היא עיירה בדרום מערב סיני, לחופי מפרץ סואץ. יש עדויות לקיומה כבר בתקופת הפניקים. בשנת 1937 נמנו במקום כמה מאות תושבים. והנה מה שכתוב על א-טור בוויקיפדיה: "במלחמת ששת הימים השתלט כוח צנחנים מוסק על העיירה והחל לנוע צפונה לכיוון אבו רודס,  שם חבר עם כוח צנחנים שהונחת בראס סודר ונע דרומה. בשנות השלטון הישראלי במערב סיני (1967-1980) הייתה העיר נטושה." כך. "הייתה העיר נטושה" ולא עוד. בסרט נראים קטעי וידיאו שבהם תועד גירוש דומה במקומות אחרים. שיירות של משאיות. ילדים בוכים. זקנים שסוחבים על הגב את כל מה שיכלו להציל מרכושם. ואז הייתה העיירה נטושה, אבל, כך נכתב עוד בוויקיפדיה, "בשנים האחרונות התפתחה העיר, הודות לפיתוח התיירות בחופי מפרץ סואץ. המקום נחשב כמועדף לספורט גלישת הרוח בגלל הרוחות הערות המנשבות בו.‏"  האם אפשר שלא לצעוק את השאלה המתבקשת: מדוע גורשו התושבים ההם? מדוע נגזר על היישוב "להישאר נטוש", עד שישראל פינתה את חצי האי סיני?

הנה משהו מהדברים שנכתבו על אודות "ההקלטות הגנוזות" באתר SERET, המסביר כי החיילים המתועדים "יצאו לשדה הקרב במטרה להגן על המדינה וחזרו מיואשים ושבורים."

ובעניין זה שאל אחד הנוכחים את הבמאית – "מה כל הקיבוצניקים האלה שמדברים בסרט עשו כדי למנוע את המעשים האיומים שהם מספרים עליהם? ולמה כל הקהל כאן, באולם, מורכב רק ממבוגרים? איפה כל הצעירים שצריכים לראות את הסרט הזה?"

על שאלתו הראשונה לא השיבה. הלא בכך עוסק הסרט. במה שקורה לאנשים טובים, או לפחות רגילים, כשהם נקלעים לתוך התנסות מחרידה ובלתי אפשרית כמו מלחמה. האם לגיטימי לתהות אם כולנו בטוחים בכך שיצליחו לשמור גם בנסיבות כאלה על צלם אנוש? עם השאלה השנייה הסכימה הבמאית: אכן, ראוי שצעירים רבים יותר יגיעו ויראו את הסרט הזה. ואני מסכימה אתה: זהו אכן סרט חשוב וראוי שכל ישראלי יצפה בו.

אבל הייתה עוד שאלה חשובה אחת שלא נשאלה באותו ערב. כל הנוכחים, גם הבמאית, הסכימו לכאורה עם התיזה לפיה מלחמת ששת הימים הייתה מלחמת אין בררה. מלחמה על הקיום שלנו. איש לא הטיל ספק בכך שהייתה הכרחית ולא שנויה במחלוקת. ובעניין זה אי אפשר שלא להיזכר בספרו של תום שגב,1967, והארץ שינתה את פניה שכתבתי עליו ברשומה נפרדת, בשני חלקים. החלק הראשון. החלק השני.

עמוס עוז, שהיה אחד מעורכי הספר שיח לוחמים – פרקי הקשבה והתבוננות סיכם את השקפתו על הקונפליקט ואמר שמדובר בטרגדיה, כי יש כאן שני צדדים שצודקים לחלוטין. את השאלה שאותה הזכירו כמה מהדוברים – מה היה קורה לו נוצחה ישראל באותה מלחמה, מוטב לה לנפש להדחיק.

אתמול הפלגתי לאירלנד. במשך יום שלם שוטטתי בשדות כחולים, על גבעות שוממות, ליד ביצות שיש בהן "בהלה על המים, פרפור, וברווזי בר מתרוממים". ראיתי צוקים וסלעים שמגיעים למים, אספתי צדפות לבנות שטוחות, "חלקות למגע ונקיות ושבריריות". ביקרתי בבתים, אחד מהם שכן  בבדידות כמעט גמורה לא הרחק מהים, באחר הברגים שבמראה החלידו ובמטבח הייתה תחושה קרירה  כשדלתו פתוחה ומבחוץ הדיפו פרחים כהים ריח אחרי הגשם. רצתי אל תיבת הדואר בזמן ששני זוגות עיניים זרות, מפתיעות, אוהדות, צפו בי. חתכתי דומדמניות לריבה. שאבתי מים מהבאר המסוכנת שילד לא מוכר טבע בה פעם והותיר אחריו את כל שפע האהבה שנועדה לו, חשתי בריח החציר העולה מהשדות, ראיתי סוסים כחולים שדהרו ממעמקי הים, תרתי אחרי נחמה עם כומר שאלוהים והאישה שאהב אבדו לו, ועם נערה שנכשלה בבחינות הבגרות ולא ידעה איך להיפרד מהאב שאתו אילצה אותה אמה לשכב. אהבתי את ההורים שלא יכלו להיות לילדה נטושה, ואת הילד שטרם נולד לאישה שאיבדה תינוק ואת האהוב החד פעמי שלא יכול, או לא רצה, להישאר אתה.

כמה מפליאה היכולת האנושית הזאת, לפרוש במילים עולמות שלמים, רחוקים, ליצור במילים חוויות שהיו, או יכלו להיות, ולהזמין לשם אנשים ממקומות אחרים, שמגיעים, ונהפכים, עד לעמודיו האחרונים של הספר, לשותפים למעשה היצירה.

קובץ הסיפורים של קלייר קיגן ללכת בשדות כחולים הוא פלא שכזה. הוא לוקח את הקוראים אל עולם אחר, שכלליו אינם מוכרים, והנופים, המקומות, האנשים המאכלסים אותו זרים כל כך, ולמרות זאת כאילו מוכרים ממעמקי הנפש. הספציפיות הגמורה של כל הפרטים – השמות, המראות, המנהגים – שואבת את הקורא אל המציאות האחרת, והופכת אותה לחלק ממנו. העולם שהסופרת יוצרת קסום ביופיו, למרות כל הכאב שהוא מתאר, שהרי כאב אמנותי משיא אותנו אל החוויה הקתרטית, המטהרת, שלפי אריסטו נולדת מתוך פחד וחמלה.

להפריך אמונות חסרות שחר

מה אפשר לחוש, אם לא פחד וחמלה, כשמלווים את הילדה שבסיפור הראשון, "האור השלישי", בדרכה אל בית לא מוכר, שם משאיר אותה אביה כלאחר יד, בלי לשאול אותה לדעתה, בידי אנשים זרים, ואין לדעת מה יעלה מעתה בגורלה. (כשהיא רואה את המיטה הזוגית שבה ישנים ביחד בני הזוג שאל ביתם נקלעה היא חשה הקלה ומסבירה שאינה מבינה את פירושה, אבל הקורא יודע בדיוק מדוע). ומה אפשר להרגיש בסיפור "מתנת פרידה" כשמגיעים, עם הנערה הנסה מפני המוכר האיום אל הלא ידוע המפחיד: "אדם זר מבקש את תיק היד שלך ואת נותנת לו. את עוברת במסגרת דלת שאין בה דלת ומחזירים לך את התיק. בצד האחר, האורות בהירים. יש ריח של בושם ופולי קפה קלויים, דברים יקרים. את מבחינה בבקבוקים של קרם שיזוף, מעמד של משקפי שמש. הכול מתחיל להתערפל אבל את ממשיכה, כי את חייבת, עוברת את חולצות הטריקו והדיוטי פרי בכיוון השער. כשאת מוצאת אותו אין שם כמעט אף אחד, אבל את יודעת שזה המקום. את מחפשת עוד דלת, רואה חלק גוף של אישה. את דוחפת את הדלת והיא נפתחת. את עוברת כיורים בהירים, מראות. מישהי שואלת אם את בסדר – " או בסיפור "ליל החוזררים", כשהאישה נזכרת כיצד כשהייתה ילדה חיכתה ליום סוער, ואז פתחה את מטריית הנייר הזעירה שאמה הביאה לה על סוכרייה, וקפצה מקיר גבוה "במחשבה שתעוף, ונחתה על הכביש עם קרסול שבור," ומוסיפה ואומרת לעצמה: "אילו רק ניתן, בחייה הבוגרים, להפריך בחדות כזאת את אמונותיה חסרות השחר. בגרותה התרחשה ברובה בחושך."

יופיו של הספר הזה בגרסה שקראתי טמון, בלי ספק, גם במעשה המחשבת של התרגום. כדרכה, גם את הספר הזה הוציאה הוצאת זיקית בשלמות. הוא נעים לעין וליד, והעברית שבה הוא כתוב מדויקת למשעי. אמנם לא השוויתי אותו למקור, אבל אין בכך צורך. די בכך שהקריאה בו מעוררת את התחושה כאילו נכתב מלכתחילה בעברית.

"אני עוד אעשה משהו. לא אכפת לי מה. אלמד, אתפור, אשחק, אכתוב –  כל דבר שיוכל לעזור למשפחה. ולפני שאמות, אתעשר ואהיה מפורסמת ומאושרת, אתם עוד תראו!" היא הכריזה בזעם ובהתלהבות כשהייתה בת חמש עשרה, והוסיפה ואמרה, "עם המוח שלי אני אנגח את דרכי בעולם הקשה והמסובך הזה."

באותם ימים, אמצע המאה התשע-עשרה בארצות הברית, לא שפעו סיכוייה של אישה צעירה להצליח. מי שנולדה כמו לואיזה מיי אלקוט למשפחה ענייה ששקעה בחובות –  אביה ניהל בית ספר שכשל –  יכלה רק לחלום על חיים של עושר ופרסום, אך לא לקוות להם. אבל לואיז הייתה נחושה בהחלטתה לנצח את המציאות.

החינוך שזכתה לו בילדותה עזר לה אולי להאמין בעצמה. אמן של לואיזה ושלוש אחיותיה,  נצר למשפחה אמידה שניתקה עמה קשר בעקבות נישואיה, הייתה פעילה למען זכויות שוות לנשים וביטול העבדות, ואביהן היה פילוסוף ומחנך שדגל במתן עצמאות לתלמידיו. את בנותיו לימד בעצמו, והן נחשפו גם לשיחות מעשירות עם ידידיו של האב, ביניהם שלושה מהוגי הדעות הנחשבים באותם ימים – ראלף וולדו אמרסון, שבספרייתו הרבתה לבקר, הנרי דייוויד תורו שאתו נהגה לטייל ולשוחח, והסופר נתניאל הות'ורן. כל השלושה ובני משפחותיהם היו בני בית במשפחת אלקוט, בבית גדול ומוקף דונמים רבים של עצי תפוחים, ששימש אותה לימים כדגם לבית המשפחה בספרה הנודע ביותר נשים קטנות.

לואיזה ואחיותיה הורשו לבחור מה ברצונן ללמוד – היא עצמה העדיפה ספרות, גיאוגרפיה והיסטוריה –  ונהגו להעלות הצגות באסם המשפחתי. את הסיפורים כתבה והמחיזה לואיזה, שניחנה בדמיון עשיר. לעצמה בחרה את התפקידים הקשים: את רוחות הרפאים והשודדים ואת המלכות הבזויות.

לואיזה הייתה טום-בוי. "אף אחד לא יכול היה להיות חבר שלי לפני שניצחתי אותו בריצה," סיפרה, "ואף אחת לא יכלה להיות חברה שלי אם סירבה לטפס על עצים או לדלג מעל גדרות." היו אלה, כך העידה, הימים המאושרים ביותר בחייה.

אבל בגיל חמש עשרה נאלצה להירתם לפרנסת המשפחה. היא עבדה כמורה, אומנת, תופרת, משרתת – במשך שנים לא בחלה בשום עבודה שהצליחה למצוא, ובה בעת החלה לכתוב. ספרה הראשון ראה אור כשהייתה בת עשרים ושתיים, ותשע שנים אחרי כן כתבה את ספרה המצליח תמונות מבית החולים, שהתבסס על התנסויותיה במהלך מלחמת האזרחים. כמו אמה הייתה לואיזה מעורבת במאבק למען זכויות נשים וביטול העבדות. במלחמה עבדה כאחות וככתבת לעיתון. כשחלתה בטיפוס, אושפזה וטופלה בכספית. עקב הטיפול הלקוי נפגעה בריאותה לצמיתות.

כשהייתה לואיזה מיי אלקוט בת שלושים ושבע, נענתה להזמנת המוציא לאור, שביקש ממנה "לכתוב ספר לבנות". נשים קטנות נחל הצלחה מיידית ועצומה. הוא תורגם לעשרות שפות, עובד לסרט קולנוע, והוא ממשיך להימכר ברחבי העולם. הספר מתאר את מאבקן של נערות לצמוח ולהיעשות נשים צעירות, את אהבותיהן הראשונות ואת קשרי החברות שלהן בינן לבין עצמן ועם אנשים אחרים. הוא נכתב במשך שלושה חודשים בלבד והתבסס על חייה של הסופרת. ג'ו מארץ', בת דמותה, הייתה נערה ספרותית יוצאת דופן. היא פעלה מתוך רצון עצמי ויוזמה, ובכך הייתה שונה מדמויות הנשים הכנועות שהיו עד אז שגורות בספרי ילדים ונוער.

פתיחתו של הספר נהפכה לקלאסיקה של ספרות בנות:

"חג המולד לא יהיה חג אמיתי אם לא נקבל שום מתנות", רטנה ג'ו, ששכבה על השטיח.

"כמה נורא להיות עניים!" נאנחה מג והשפילה את מבטה אל השמלה הישנה שלה.

"לדעתי זה לא הוגן שחלק מהילדות נהנות מהמון דברים יפים כשלילדות אחרות אין כלום," הוסיפה איימי הקטנה במשיכת אף נעלבת.

"אבל לנו יש אבא ואמא כאלה, ואנחנו אחיות כל כך טובות," אמרה בת' בשביעות רצון מהפינה שלה.

כך מתוודעות קוראות צעירות, שעד היום קוראות את הספר בשקיקה, לארבע הנשים הקטנות –  ג'ו, נערה עזת האופי והעיקשת, שגם היא נהפכת לסופרת, מג, הבכורה האחראית והיפה, אמי הצעירה, האמנותית והמפונקת, בת' טובת הלב והעדינה, שמתה בגיל 16, ממש כמו אחת מאחיותיה של הסופרת, שגם היא מתה בצעירותה.

לא קשה לגלות קווי דמיון רבים נוספים בין האחיות הספרותיות לבית מארץ' לבין מציאות החיים של הסופרת, אבל יש גם לא מעט הבדלים: בספר אבי המשפחה משתתף במלחמה, ובמציאות הייתה זאת הסופרת עצמה. בספר בני משפחת מארץ' עניים אמנם, אבל יש להם משרתת. לא כך היה במציאות. בספר חיה המשפחה בבית אחד. במציאות נאלצה משפחת אלקוט לעבור דירה עשרות פעמים.

נראה כי את ההבדלים המהותיים ביותר אפשר למצוא בין ג'ו לסופרת שבראה את דמותה. הדמות הבדויה נישאת ויולדת שני בנים. הסופרת נשארה רווקה ולא הייתה לאם, אבל גידלה את אחייניתה היתומה מאם. ג'ו נותרה בעונייה ואילו הסופרת הצליחה התעשרה מכתיבתה, ממש כפי שהבטיחה בילדותה. אין לדעת אם הייתה גם מאושרת, כפי שהחליטה בגיל חמש עשרה.

ספר חדש בסדרת "אברהם אברהם" משמח תמיד. מלכתחילה יצר דרור משעני דמות עקבית ומשכנעת שאנו פוגשים כאן שוב: חוקר משטרתי שלא ממש שולט במתרחש, לא תמיד מבין עד הסוף מה קורה, מזדהה עם הנחקרים שלו, כואב אתם, מרגיש אשם, מתבלבל –  דמות אנושית מאוד שעם התלבטויותיה, לא רק בענייני החקירה, אי אפשר שלא להזדהות.

הספר האיש שרצה לדעת הכול, השלישי בסדרה (כן ירבו!), הוא במידה רבה המפתיע ביותר ביניהם. אמנם הוא בנוי היטב כספר מתח, יש רצח, חקירה, תככים ומתחים משטרתיים, אבל דומה שכל מרכיבי הסיפור הבלשי משמשים כמעין סיפור מסגרת או קולב לתלות עליו את העניינים האמיתיים שבהם עוסק הרומן, והם, לטעמי – הפער בין מה שנראה לעין לבין התופת החבויה מתחת לפני השטח, וגם –  תיאור הכאבים הבלתי נמנעים הטמונים בתוך יחסים משפחתיים, גם כאלה שנוצרו מאהבה.

מדוע הספר מתרחש בעיר חולון

כמו בשאר ספרי הסדרה, גם האיש שרצה לדעת הכול מתרחש בעיר חולון. הבחירה אינה מקרית. חולון היא מקום המגורים האפרורי של ישראלים רגילים –  לא עשירים ולא עניים מדי, כאלה שגרים בשכירות, רק בינתיים, עד שיסתדרו, עד שיצליחו איכשהו להתקדם, עובדים במקומות שגרתיים –  פקידה בבנק, שומר – כאלה שיש להם הורים שאינם טובים או רעים מדי, וקשרים משפחתיים אחרים שאפשר לקבל מהם רק תמיכה מסוימת, אבל אף פעם לא ישועה של ממש.

הרקע הישראלי­־מאוד מתבטא לא רק בבחירת המקום, אלא בהמון פרטים קטנים ומדויקים, שיוצרים ביחד את הסיפור. כך למשל תחילת הקשר בין בני הזוג המרכזיים לעלילה נוצרה בלילה שבו פרצה מלחמת המפרץ הראשונה: על מזל, המעדיפה שיפנו אליה בכינוי מלי "כי אין לי הרבה מזל בחיים", הוטל לפי סדר דף-הקשר הכיתתי לטלפן דווקא אליו, כדי להודיע לו שיש מלחמה. (תגובתו –  "באמצע השינה?" מהדהדת ומלווה את המחשבות. האם כל האסונות, של בני הזוג הללו ומן הסתם גם של הקוראים, מוּעדים להתרחש דווקא כשלא מוכנים ודרוכים לקראתם?).

ההשראה לאחת הדמויות נשאבה כנראה מתוך סיפורו של בן זייגר, הישראלי יליד אוסטרליה שפרטי הפרשה האופפת את חייו ואת מותו בכלא, בבידוד, נותרו חסויים ומסתוריים. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא לראות בעיני רוחי את תצלום דיוקנו של זייגר, כפי שהתפרסם לפני קצת יותר משנה, ולזהות אותו עם אחד הגיבורים.

עלילתו של הספר מתחילה כמה ימים לפני, ומתרחשת בחלקה במשך, חג פורים, המצטייר ביופיו המאיים. לכאורה זהו יום משעשע וצבעוני, שכולו עליזות ולצון, ובעצם האימה שהוא מעורר מסתברת, דווקא בשל ההתחפשות והעמדת הפנים המתלווה אליה. כך למשל בתם הקטנה של בני הזוג מסרבת להתחפש לנסיכה, "כי זה מפחיד", ביום החג המסעדות מקושטות באורות צבעוניים, אבל "לא נמצא באף אחת מהן מקום פנוי, וזה היה טוב, כי בחלקן קיבלו אותם מלצריות שעל פניהן צוירו שפמים," וברקע, כבדרך אגב, מופיע תיאור של איזה ילד אלמוני, "בן חמש או שש, לבוש חליפת באטמן שחורה וחבוש מסכה," שמסמל את כל הבעתה המוסתרת: הילד "עמד ליד חלון המכונית עם אמו ואחותו הקטנה, ולא הפסיק לבכות." גם בתוך עלילת המתח עצמה יש מרכיב של התחפשות, שאותה אי אפשר כמובן לפרט – בכל זאת מדובר בספר מתח – ורק לציין שהיא מהותית לכל ההתרחשויות.

ויש עוד מרכיב אחד, רב משמעות, שלכאורה אינו ישראלי במיוחד: הגשם המתלווה לעלילה לכל אורכה. אכן, ישראל היא לכאורה מקום שחוּן בעיקרו, שמצטיין בקיץ ארוך ויבש. ובכל זאת טעות לחשוב שגשמים עזים ומצליפים שקשה לנוס מפניהם אינם אחד ממאפייניה. הימים המעטים שבהם נשמע "שְׁאוֹן מַיִם רַבִּים", כדברי ישעיהו הנביא, מוכרים היטב לכל ישראלי, ותיאורם בספר הזה אמין ומעורר געגועים אל החורף, במיוחד בימים החמים שרק החלו, וכבר הם מעיקים כל כך בכובדם.

על עלילתו של הספר אסור, כאמור, להכביר מילים. ייאמר רק שהיא בנויה לתלפיות, מפתיעה כיאות, ובעיקר מעוררת מחשבות, וציפייה אל הספר הבא בסדרה!

אפשר להאזין לספר המוקלט באפליקצייה icast

"הון אנושי" הוא מושג המשמש חברות ביטוח. הוא מסכם את סך השיקולים הקובעים את גובה הפיצוי שמקבלת משפחתו של מי שנהרג בתאונה, על פי תוחלת החיים שהייתה לו והכנסותיו האבודות.

"הון אנושי" הוא גם שמו של סרט איטלקי חדש ומרתק שיצא אל האקרנים בתחילת השנה והגיע לאחרונה לישראל.

מה אנחנו יכולים לדעת על הקרובים לנו ביותר? האם אפשר לסמוך על מראה עיניים שיסגיר בפנינו מידע ועובדות? עד כמה אנחנו יכולים להשפיע על גורלו של הזולת?

את השאלות הללו שואל הסרט המגולל את סיפור המעשה מתוך שלוש נקודות מבט שונות. לכאורה זהו שוב סיפור בנוסח רשומון, כלומר – תיאור של אותן התרחשות, כל פעם מזווית ראייה אחרת, שמותירה מקום לתהייה לא פתורה – היכן מצויה האמת והאם היא בכלל קיימת. המושג נטבע בעקבות הסרט "רשומון" של אקירה קורסוואה משנת 1951. ב"רשומון", שהתבסס על סיפור של סופר יפני, הובא תיאור של אונס ורצח כפי שהתברר מתוך עדויותיהם של ארבעה עדי ראייה. העדויות סתרו זו את זו והצופה בסרט ההוא אינו מסוגל לגלות את האמת. יש רק עובדה אחת שאין עליה עוררין: הפשע בוצע, אבל הפרשנויות לנסיבותיו סובייקטיביות כולן, וכפופות לפרשנות.

הסרט "הון אנושי" אינו מבקש לקבוע שאי אפשר לרדת לחקר של האמת. אדרבא: אמירתו ממש הפוכה, גם אם הוא נשען על הטכניקה של רשומון.

מהפכים עוצרי נשימה

את הסיפור מגוללות שלוש גרסאות, שכל אחת מהן מוסיפה לא רק נדבכים של מידע, אלא גם מהפכים עוצרי נשימה בהבנת הדמויות והמצבים.

הסיפור הראשון מגיע מנקודת מבט של גבר שרואה בעצמו רב תחבולות מתוחכם. הסיפור השני, שמשיק בחלקיו לראשון, הוא של אחת הנשים שתפקידה בסיפור הראשון שולי, ובשלישי נשלמת מלאכת הפענוח של ההתרחשויות. הסרט נפרש כמו סיפור מתח שבסופו מתבררים כל הקשרים בין הדמויות וקווי העלילה, אין אף פרט שאינו משתבץ בתוך התמונה הכוללת, וכולם ביחד יוצרים אמירה משכנעת ונוגעת ללב.

על ההבדלים בין נשים לגברים

מעניינת במיוחד האבחנה שעושה הסרט בין הדמויות הנשיות לגבריות. הנשים מתגלות כולן כרבות חסד, רגישות ומלאות בחמלה ואהדה אנושית. הגברים מתגלים כולם ברשעותם המופלגת, באדישותם לרגשותיו של האחר, בשימוש הציני והמניפולטיבי שהם עושים בכל מי שנקרה בדרכם.

מעניין לראות כיצד אפילו כשהכול מוצג לכאורה "מבחוץ" – שהרי סרט קולנוע מעצם טבעו מביא את ההתרחשויות בגוף שלישי של קול כל יודע – אפשר להבחין בשינויים באופן שבו הדמויות נתפסות על ידי הצופה. כך למשל רעייתו של גיבור הסיפור הראשון מצטיירת בו כאישה דביקה, מגוחכת ואפילו די דוחה, שאינה מעוררת שום אהדה, ואילו בהמשך היא מתגלה כאוצר של טוב לב, קשב ואנושיות מופלאה.

מסתבר גם שאפילו רגעים קצרים מאוד של התרחשות יכולים להתפרש באופן סותר, אחרי שלומדים את כל הפרטים ורואים אותם מזווית אחרת: בני זוג שנראים מאושרים ביחד, מזנקים לתוך בריכת שחייה בחדוות נעורים שובבה, שקועים בעצם אינטראקציה שונה לגמרי, אישה עשירה ועסוקה מאוד שיוצאת לדרכה היא למעשה אדם אבוד, אנו נוכחים בכך שאינה יודעת לאן מועדות פניה, וכך גם ידידות שנרקמת היא בעצם ניצול בהסוואה, וביטחון עצמי מרשים יכול להתגלות ככיסוי לאימה קיומית.

על אף הקיצוניות שבה מוצגות הדמויות, הטובות והרעים, הסרט מצליח לשכנע אותנו שאלה אנשים אפשריים ובעלי כוונות אמיתיות, ועל אף העיסוק שלו בתשוקות אפלות, שסובבות בעיקר סביב חמדנות, משבר כלכלי, כסף ומה שהוא מספק לעשירים ומה מוכנים לעשות אנשים כדי להשיגו, יש בו בסרט הזה, למרבה הפלא וההפתעה, גם נחמה.