לְמִי אוֹי
לְמִי אֲבוֹי
לְמִי פְּצָעִים חִנָּם?

אוֹי לוֹ לְבַיִת שֶׁחַלּוֹנוֹתָיו כֻּלָּם
קְרוּעִים לִרְוָחָה אֶל חֲשֵׁכָה.

אֲבוֹי לוֹ לְיֶלֶד הַמַּפְנֶה אֶת גַּבּוֹ
לְשֻׁלְחַן חַג עֲמוּס זִבְחֵי רִיב
כְּדֵי שֶׁדִּמְעוֹתָיו לֹא תֵּרָאֶינָה.

אוֹי לָהּ לַמַּפָּה הַחֲגִיגִית הַצְּחֹרָה
הַזְּרוּעָה שִׁבְרֵי זְכוּכִית וְכִתְמֵי דָּם
כְּפִרְחֵי פָּרָג בְּחֹדֶשׁ נִיסָן.

אֲבוֹי לָהּ לָרוּחַ הַקָּרָה
הַנּוֹשֵׂאת אֶת תְּפִלָּתוֹ: קְחִי
קְחִי אוֹתִי רוּחַ טוֹבָה הַרְחֵק
הָנִיחִי אוֹתִי בְּלֵב הָעוֹלָם
שָׁם אֶהְיֶה כְּשׁוֹכֵב בְּלֵב יָם
שֶׁסְּפִינָתוֹ נִטְרְפָה בִּסְעָרָה
וְכָל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה שִׁירָה
וְהַשֶּׁקֶט הַמָּתוֹק
הַמָּתוֹק כְּמָרוֹר
יַחְבֹּשׁ פִּצְעֵי חִנָּם
וְלֹא אֵבוֹשׁ וְלֹא אֶכָּלֵם עוֹד
וְדָבָר לֹא אֲבַקֵּשׁ עוֹד

אֲפִלּוּ דָּבָר הֲכִי קָטָן לֹא אֲבַקֵּשׁ עוֹד

לפני שנתיים הגיע הסופר הבריטי־אמריקני ממוצא הודי סלמן רושדי לכנס במכון צ'וטקווה בניו יורק, שם היה אמור לשאת דברים. הכנס עסק במקלט שמעניקה ארצות הברית לאומנים שנאלצו להימלט מארצם. רושדי היגר לארצות הברית בשנת 2000, ותכנן לדבר על כך שארצו המאמצת משמשת "בית לחופש הביטוי היצירתי". עוד לפני שהחל לדבר, רץ לעברו צעיר עטוי במסכה שחורה, ועם סכין שלופה דקר אותו בכל חלקי גופו ובפניו.

ברגעים הראשונים של ההתקפה סברו היושבים בקהל שמדובר בקטע מבוים שנועד להדגים את נושא הכנס… רק כשהדם ניגר מגופו של הסופר הבינו שמדובר בנסיון רצח שכמעט הצליח. נדרשו עשרים ושבע שניות עד שהנוכחים התנפלו על הדוקר ובלמו אותו. באותו יום, כמעט בעת ובעונה אחת, כותב רושדי, הוא חווה את הרוע בהתגלמותו הטמון בבני אדם, אבל גם את הטוב ביותר שיש בהם.

רושדי הובל, במצב אנוש, לבית החולים, שם הצילו את חייו, כמעט באורח נס. זה מה שאמרו לו רופאיו, כשהכרתו שבה אליו כעבור כמה ימים, וכשהסתיים תהליך הריפוי, ההחלמה והשיקום, שנמשכו חודשים.

בשלבים הראשונים, כל עוד הונשם, לא היה רושדי מסוגל לדבר. את ראשית התקשורת עם סובביו ניהל באמצעות ההזזה של בהונות רגליו. זמן קצר אחרי שכבר היה מסוגל לדבר, הגיע אליו הסוכן שלו ואמר לו שעל כל ההתנסות האיומה הזאת יכתוב את ספרו הבא.

רושדי, אחד מבכירי הסופרים הכותבים בשפה האנגלית, הטיל ספק בדבריו של הסוכן. אמנם פרסם עד אז יותר מעשרים  ספרים, שזיכו אותו בפרסים היוקרתיים ביותר בעולם הספרות, כולל הבּוּקֶר, אבל הוא לא העלה בדעתו שירצה אי פעם לכתוב על הפגיעה בו, כדי להתמודד אתה. אבל הסוכן צדק, והספר שלפנינו הוא התוצאה.

האם ההתקפה הזדונית על חייו, הניסיון שכמעט הצליח לרצוח אותו, הפתיעה אותו?

בדיעבד, נראה שלא, שהרי שלושים וארבע שנים לפני כן הוציא נגדו האייתולה ח'ומייני פתווה הקוראת למותו, בעקבות פרסום ספרו פסוקי השטן ש – כך נטען – פגע ברגשות המוסלמים.

רושדי עצמו נולד למשפחה מוסלמית, אבל הוא אתאיסט. מכל מקום, בעיניו פסוקי השטן הוא ספר שלא אמור להרגיז (אלא את הפונדמנטליסטים נטולי חוש ההומור!). לדבריו, הרומן שהכעיס כל כך, רווי בחמלה כלפי הדמויות המוסלמיות שיצר.

בשלב מסוים החליט, כך הוא מבהיר, לחיות את חייו, חרף האיומים ברצח שליוו אותו במשך עשרות שנים. (בשנים הראשונות, כל עוד חי באנגליה, לווה באבטחה צמודה). הוא כמובן לא ציפה לכך שכעבור זמן כה רב ינסה מישהו לממש את הפתווה נגדו, שנים אחרי שהאייתולה ח'ומייני עצמו כבר מת. מה גם שמשטרת ניו יורק הרגיעה אותו שוב ושוב – אמרו לו שאין שום איומים, קונקרטיים או כלליים, על חייו.

 Knife: Meditations After an Attempted Murder, ראה אור ממש בימים אלה, באפריל 2024. בחלקו הגדול הוא מרתק, אם כי יש בו גם פרקים שאפשר היה לטעמי לקצר או לוותר עליהם לגמרי. כל סיפור ההתאהבות שלו באלייזה, אשתו השלישית, תיאור מסירותה, כישרונותיה הספרותיים ואסירות התודה שלו כלפיה מצטיירים בעיניי כמעין מכתב אהבה פרטי שמוטב היה לו נשאר כזה, שכן אינו באמת מעניינו של הציבור.

לעומת זאת, דווקא החלק הבדוי בספר, שמגיע בשליש האחרון שלו, הוא המרתק שבהם. רושדי מקדיש פרק לשלושה מפגשים מדומיינים ולשיחות שניהל כביכול עם האיש שתקף אותו. הוא מכנה אותו באות A, הראשונה במילה Assassin  – מתנקש – שכן הוא מסרב לנקוב בשמו האמיתי ובכך להכיר בזהותו הפרטית. A מבחינתו אינו ראוי להכרה כזאת.

כשהחל שלב ההחלמה מהתקיפה עוד פנטז שינהל שיחה אמיתית עם התוקף, אבל אלייזה התנגדה בכל תוקף לכך שינסה לנהל שיחה כזאת, ולכן פשוט בדה אותה.

התוצאה מעניינת ומאלפת. רושדי מנסה "להיכנס לעורו" של A, להבין אותו ואת מניעיו, הדתיים והאישיים (בדידות? ניכור? התמכרות לא בריאה למשחקי מחשב ואובדן ההבנה להבדל שבין משחק אלים לחיים הממשיים?), ולנחש איך וכיצד היה מגיב לשאלותיו, אילו נשאלו במציאות. כפי שהוא מסביר – אין ל A המדומיין ברירה אלא לשתף אתו פעולה, שכן הרי המציא אותו ואת השיחה אתו…

רושדי שם בפיו של A תשובות קצרות, גסות רוח, ולא תבוניות במיוחד. כאלה שנשענות בעיקר על שטיפת המוח שעבר אצל האימאם. הוא מנהל אתו מעין שיח תיאולוגי, ומאחר שהוא מכיר את הטיעונים של הצד השני על בוריים, הוא יודע "לצטט", ואז – להפריך אותם. השיחות הללו הן מלאכת מחשבת של יצירתיות ספרותית ומחשבה מעמיקה ומרתקת.

לאמיתו של דבר, גם תיאורי ההחלמה של רושדי מכל פגעי התקיפה בו, מעניינים. מה בעצם עובר בפועל על מי שמוגדר "פצוע קשה" או "בינוני", או "אנוש"? כשמדובר בפציעות רציניות, מוגדרות וברורות, אפשר אולי לנסות להבין, אבל קשה לדמיין את משמעותן של כל התופעות ה"קטנות" לכאורה, שמסיבות לקורבן סבל יומיומי רב. דוגמה קטנה: במשך שבועות רבים נאלצו הרופאים לספוג את הרוק שנטף מלחיו של רושדי, שכן הניקוז הטבעי נפגע. לכאורה – תופעה קלה, אבל בכל זאת מייסרת. את כל אחת מהפגיעות והטיפולים השונים בהן תיעד רושדי בדקדקנות מסמרת שיער. כמה סבל! כמה הרבה פרטים קטנים שיוצרים אותו, גם כשהאדם בעצם נמצא בתהליך של החלמה!

הפגיעה המשמעותית ביותר, שאותותיה כבר לא יעלמו, הייתה בעינו השמאלית של רושדי, שהסכין של התוקף חדרה לתוכה. את הראייה לא יהיה אפשר להשיב לו בעין הזאת. בשלב מסוים נאלצו לתפור לו את העפעף ולהצמיד אותו אל החלק התחתון של העין. תיאור כאבי התופת שהפרוצדורה גרמה מעורר פלצות. והיו בדרך עוד המון המון תופעות אחרות, בכל מיני חלקי גוף. רושדי מתאר אותן בישירות, בלי כחל וסרק, גם כשמדובר באברים אינטימיים שעלולים להביך. הוא לא מוותר. דומה שהוא אומר לנו – תדעו לכם, כך נראית התוצאה של התקיפה שעברתי. אני חוויתי אותה על בשרי. אתם תקראו עליה ואולי – אולי! – תבינו משהו.

מוסלמי קיצוני, בור על פי הודאתו (כשחקרו אותו אמר במפורש שבכלל לא קרא את הספר שבגינו החליט לרצוח), תקף את סלמן רושדי. אחד הטיעונים שהסופר שם בפיו הוא שהחיים כאן, על פני כדור הארץ, מחוסרי משמעות וערך, ולכן גם להבנה שבעצם איבד את עתידו – הוא יימק בכלא – אין מבחינתו שום חשיבות. רושדי, די ברור, מכיר היטב את תפיסת העולם הזאת, שמאפשרת למנהיגי דת מוסלמים לשלח את צעיריהם להרוג וליהרג.

בקמפוסים בארצות הברית צווחים היום צעירים קריאות שמצדדות באסלאם ובתופעות הרצחניות והקיצוניות שהביאו לזוועות השבעה באוקטובר 2023.

ב־20 באוקטובר 2023 הכריז רושדי שהוא מבועת ונחרד "מהקצנת הקונפליקט", וקרא להפסקת מלחמת חמאס־ישראל. אין לי מושג אם השמיע את קולו ספציפית בנוגע לחטופים הישראלים שנמקים עדיין במנהרות בעזה.

רק לקראת סופו של הרומן  שגיבוריו הם סבתא, סבא ונכד, שהיגרו לפני זמן לא רב מרוסיה לשכונת עוני בפרבר גרמני, נאמרים הדברים במפורש: "סבתא שלך היא אישה חולה. יש לה הפרעה נפשית". אבל אנחנו הרי יודעים את זה מזמן. ממש מתחילתו של הספר. אלא שהסיפור מגיע מפיו של הנכד, ילד כבן שבע, שהולך וגדל לאורך העלילה, והוא עד שאינו מבין מה בדיוק הוא מספר.  

אמנם גם הוא יודע שהתנהגותה של סבתו לא תקינה, אבל מאחר שגדל בתוך שלל המוזרויות שלה, נדרש לו זמן כדי לזהות אותן, ולהבין שהתנהגותה חריגה ולא תקינה.

עוצמתו של הסיפור נוצרת מהפער בין הטירוף שבו הילד גדל לבין תמימותו, ועם זאת – תחכומו ההולך וגובר. שכן מדובר בילד נבון במיוחד, למעשה – מחונן: הוא לומד לקרוא בכוחות עצמו, עוד לפני גיל בית ספר, ובלי שסבתו מעלה בדעתה שהוא כבר יודע חשבון ומזהה מתי מרמים אותה בשוק. 

התיאורים מסמרי שיער ובה בעת גם, למרבה הפלא, משעשעים. הפער בין הדאגה המופלגת לכאורה שבה משתלטת הסבתא על חיי נכדה לבין מה שקורה בפועל – היא מתעללת בו! – קשה לעיכול. 

הסבתא קנאית כביכול לבריאותו, ולכן מאלצת אותו למשל לאכול רק אוכל תפל, מרוסק, ובה בעת זוללת בנוכחותו את כל מה שהיא אוסרת עליו אפילו לטעום. כשמישהו נותן לו פעם ממתק, היא מזהירה אותו שהממתק יפגע בו מאוד, נוטלת אותו מידו ו… בולעת אותו.

בימי ההולדת שלו היא אופה למענו עוגות מפוארות, ואוסרת עליו לטעום מהן: "כבר אין לך צורך בלבלב?" היא שואלת בזעם, ואז היא ובעלה, סבו, ביחד עם האורחים שהזמינה כדי "לחגוג" מחסלים את העוגה ולילד מותר לאכול רק ברוקולי מרוסק או פלחי תפוח שהולכים ומשחירים…

אסור לו ללכת לשום מקום. כשהוא נאלץ להתחיל ללמוד בבית הספר היא מאלצת את המורה להשלים עם נוכחותה בכיתה, ובכל פעם שמוטלת עליו מטלה לימודית כלשהי היא עוזרת לו, כביכול, אם כי אין לה מושג איך ומה והתשובות שלה תמיד שגויות. (עד מהרה נמאס לה והיא מוותרת…) 

במרוצת הזמן הילד, שמו מקסים, מבין ולומד להערים עליה. למשל, כשגילויי החיבה שלה מאיימים לחנוק אותו (לפעמים ממש בפועל, לא כדימוי…), הוא יודע להסיח את דעתה ב"משחק שכבר הוכח כיעיל" ושואל אותה מה תעשה אם ימות, פתאום: "תהיה לי לוויה יפה?" והיא מיד נסחפת לשיחה על ההלוויה הנפלאה שתהיה לו…

בצעדים הראשונים של תהליך הגדילה שלו וההתנתקות שלו ממנה הוא מבועת: אחרי שהוא זוכה בעורמה לטעום קצת גלידה, הוא מחכה למותו הצפוי, או לפחות לכאבי בטן בלתי נסבלים. רק כשאלה מבוששים לבוא הוא מבין שסבתא שיקרה. שדאגת היתר שלה אינה מגינה עליו באמת.

אחר כך הוא מתחיל ליהנות מההתרחקות ממנה, גם אם היא קצרה: "כבר בצעד הראשון מחוץ לפתח הדירה הרגשתי כאילו
אני יוצא לטיול מסביב לעולם. עד כה חיי בגרמניה לא חרגו
מהרדיוס המצומצם של השיכונים, בית הספר ומרפאת הילדים.
מרחקים גדולים יותר הלחיצו את סבתא. החשש שלה נדד אלי,
כך שאחרי כל הליכה למקום מעט מרוחק יותר, לרופא שיניים
דובר רוסית למשל, חשתי הקלה על ששרדתי את הטיול ללא
נזקים לטווח ארוך."

לכל דבר סבתו ממציאה חוקים. למשל, באוטובוס הוא חייב לשבת ממש מאחורי הנהג, כי זה לדבריה המקום הכי בטוח. ופעם אחת כשסבא שלו נוסע אתו ומתיישב, אבל מניח לילד לעמוד כל הדרך, מקסים המום ומזועזע. הוא בטוח שבעוד רגע ימצא את מותו, ומופתע לגלות שלא נגרם לו שום נזק… אדרבא, אחרי שהם יורדים מהאוטובוס "השקט של סבא נתן לי הזדמנות להתבונן בסביבה ולגלות דברים מדהימים: העלים המתנופפים בצמרות העצים החליפו צבעים על פי כיוון הרוח בין ירוק בהיר לכסוף, הנמלים החרוצות התרוצצו כה וכה בסדקי האספלט, ואף אחד, אבל ממש אף אחד, לא שם לב אלי."

הילד מפנים עד כדי כך את סולם הערכים המעוות של סבתו, שכאשר הוא מבקש לשמח מישהי הוא מבטיח לה שבתה "נראית מאוד בריאה היום"…

ההשתחררות האמיתית שלו מתחילה ביום שבו הוא מגיע אל דירתה של אישה אחרת, מישהי שהסבא שלו התאהב בה בחשאי. פתאום הוא מבין, ומסתחרר מהמחשבה, "שלכל חיים יש יותר מגרסה אחת", ועולה בדעתו ש"אולי מבחינה תיאורטית גם אני יכולתי לעשות משהו אחר חוץ מאשר לבלוע רסק כרוב בעודי מתבונן בסבתא קולעת את צמתה."

בעמודים האחרונים של הסיפור אנחנו מבינים מניין נולדה דאגת היתר לבריאותו של הילד, מתי נכשלה הסבתא בעבר, על איזו הזנחה התיישבה השתלטנות והשמירה המוגזמת הזאת, ומה צריך לקרות כדי שהילד יינצל מפניה.  

תרגמה: שירי שפירא

כדרכי, התחלתי לקרוא את הספר בלי לדעת עליו מאומה, אפילו לא מה כתוב על הגב: מעדיפה תמיד לאפשר לטקסט לגעת בי, לפעול עלי, להפתיע אותי, אם הוא יכול… אפילו את אורלנדו של וירג'יניה וולף קראתי בנעורי בתמימות (או בורות…?) בלי לדעת מה עומד לקרות: שהוא יהפוך פתאום להיא, ואת התדהמה שחשתי, את הנשימה שנעתקה כשזה קרה, אני זוכרת כרגע ספרותי מפעים שנותר בי מאז. (כתבתי על כך לפני כמעט עשור בטור שעסק בשבחי הקריאה התמימה…)

גם כשאני כותבת על ספרים אני מקפידה מאוד להימנע מספוילרים; מעוררת שאלות, מקווה לסקרן, אבל לא חושפת סודות, התפתחויות, שיאים בעלילות…

אז, כאמור, התחלתי לקרוא את הקיר, בלי לדעת עליו מאומה. לא היה לי מושג לאן פני מועדות. וכשהגעתי אל נקודת ההתחלה של הסיפור, נעצרתי רגע והתלבטתי: הוא בכלל מעניין אותי? אני רוצה להיכנס להרפתקה המוזרה, הלא טבעית שמתחילה להיפרס לפני?

שכן די בהתחלה נתקלתי… בקיר! קיר כתוב, כמובן. שקוף. לא עביר. קיר שהעניק לספר את שמו. קיר שבעצם מכתיב את הסיפור ואת כל מהלכי העלילה, אם כי הוא מוזכר רק בהתחלה, וכמעט שאין התייחסות נוספת אליו בהמשך.

מה פירוש "קיר"? בוקר אחד, בשעה שחבריה של המספרת נעדרו מהבקתה בהרים שאליה הגיעה כדי לנפוש, היא מגלה שהופיע קיר שחוסם את דרכה. היא לא יכולה להגיע לעיירה הסמוכה, או בכלל לחרוג מתחומי האזור שנותר לה: הבקתה, חלקת היער המקיפה אותה, ועוד כמה בקתות ציידים, במרחק של כמה שעות טיפוס מהמקום שבו היא נמצאת.

יתר על כן, מעבר לקיר השקוף נגלים לעיניה בני אדם וחיות שמתו שם, בצד השני. הם נראים מאובנים. ברור שזה קרה להם בפתאומיות, ממש בבת אחת.

בדרך כלל, כשיש בספר התפתחות לא ריאליסטית אני נוהגת להיפרד ממנו. לצערי הרב, כמו הקיר שחוסם את דרכה של המספרת בסיפור שלפנינו, גם אצלי יש חסימה פנימית שמפריעה לי, כמעט תמיד, להיכנס לעולמות "אחרים", ולקבל על עצמי את חוקי הפנטזיה. "לצערי", כי ברור לי שההפסד כולו שלי. לא יכולתי למשל להמשיך וליהנות מהארי פוטר כבר בשלב שבו הוא עובר את הקיר בתחנת הרכבת, בדרכו לפנימייה.

ובכל זאת, למרות המגבלה הזאת שלי, במקרה של הקיר מצאתי את עצמי נסחפת אל עולמו של הסיפור.

מרלן האוסהופר מצליחה כאן במשימה שנראית כמעט בלתי אפשרית: היא יוצרת מתח, מעוררת סקרנות, הזדהות והתרגשות, נוכח הרפתקאותיה של הגיבורה שלה, שכבר שנתיים וחצי חיה לבדה בחיק הטבע, ומנהלת מלחמת הישרדות. אין בני אדם אחרים. רק חיות מארחות לה חברה: כלב, חתולה וגוריה, פרה, ובהמשך – העגל שהיא ממליטה, והוא גדל לפר גדול.

היחסים ההדדיים, הקשרים שהיא רוקמת עם כל אחת מהחיות הללו, מפעימים. היא זוכה מהן לתשומת לב, כמעט אפשר לומר – משוחחת אתן, ובעיקר חשה כלפיהן אחריות רבה. הם תלויים בה כדי לשרוד, והיא זקוקה להם, כי הם מעניקים לחייה משמעות ותחושה של קשר וזיקה.

יכולתה של המספרת – ובעצם, של הסופרת – לאפיין כל אחת מהחיות הללו, להבחין באישיות השונה שיש להן, גם כאשר מדובר באותה חיה עצמה, מעוררת השתאות. כך למשל כל אחד מגוריה של החתול מתאפיין בקווי אישיות שונים: יש מי שעדינה, יש מי שהרפתקן, מי שנועז, מי שזהירה… לא מדובר כאן בחיות גנריות אלא ספציפיות מאוד, הן באופיין והן במראה שלהן, אם כי גם ההבדלים בין הזנים השונים מובחנים מאוד: הכלב תמים, אוהב, זקוק לה, לאישה שהיא בעליו, בכל נימי נפשו: "כלב ללא אדון הוא היצור הכי אומלל בעולם ואפילו האדם המחליא ביותר יכול לשבות את הכלב שלו בקסמיו" (ייתכן שחשבה כאן על היטלר הצמחוני, בעליה המסור של כלבתו "בלונדי"?… אין לדעת וזה לא חשוב), לעומת החתולה הגאוותנית והצינית, העצמאית והמלאה בבוז שהיא רוחשת כלפי כל מי שאינו מתנהג על פי התקנים שנראים לה סבירים… האפיונים האישיותיים שמשרטטת המספרת מקסימים. למשל: החתולה "החלה להתייחס אליו [אל הכלב] כפי שאישה חמת מזג מתייחסת לגולם שנישאה לו"…

גם אנחנו מפתחים חיבה לא מסויגת כלפי כל החיות הללו. והמספרת לא מאנישה אותם! הו נשארות חיות, אבל בספר הזה אפשר לחוש בנשמה המיוחדת, החד פעמית, של כל אחת מהן!

המספרת מנהלת את חייה כמו רובינזון קרוזו: היא לומדת לנצל את המשאבים שהצליחה למצוא ולהציל, ומצליחה להפיק מהטבע את הצרכים הבסיסיים שיאפשרו לה להמשיך לחיות.

נזכרתי כשקראתי אותו גם בסיפור "ההתערבות", של צ'כוב, שבו מתואר בידוד מרצון, של אדם שלומד בהדרגה מה באמת חשוב לו בחיים.

אנחנו עדים להתמזגותה עם הסביבה, ליכולת שלה כמעט להיטמע ולהפוך חלק מהטבע. אל סביבתה הקודמת, בעלה, בנותיה, נראה שכמעט שאינה מתגעגעת. הבעל מוזכר מעט מאוד, וגם אז היא מציינת את הפער בין האופן שבו ראה אותה, לבין מי שהיא באמת:היא מספרת לנו למשל שהוא אהב לראות אותה עונדת תכשיטים עדינים, את שעון הזהב קטן, בעוד שהיא העדיפה תמיד פריטים גדולים ושימושיים.

הסיפור כתוב מנקודת המבט שלה. היא מתארת בדיעבד את מה שקרה לה בשנתיים וחצי האחרונות, מתעדת את ההצלחות ואת הכישלונות, ורומזת שוב ושוב לאירועים טרגיים שפקדו אותה, ליתר דיוק – את כמה מהחיות שאתן היא חיה.

השאלה שהולכת ומתעצמת היא – מה יעלה בסופה? מה יקרה? ימצאו אותה? היא בכלל רוצה בכך? אם יגיעו אליה בני אדם, היא תרגיש שניצלה? עד מתי תישאר שם כך, לבדה, תשתול תפוחי אדמה ושעועית, תקצור חציר, תתרחץ במי הבאר, תתפור לעצמה מוקסינים מעור צבי שירתה בו, תזין את החיות ואת עצמה?

התשובה הנוקבת, שמגיעה לקראת סופו של הספר, מזעזעת ובלתי צפויה.

מרלן האוסהופר, ילידת 1920, הייתה סופרת אוסטרית. את הקיר פרסמה ב־1963. הדעת נותנת שאי אפשר לנתק את מה שכתבה מההיסטוריה האישית והלאומית שלה. היא הרי התבגרה וחיה במהלך מלחמת העולם השנייה. האם יש קשר ההיסטוריה האישית והכללית לבין הקיר? מדי פעם המספרת תוהה אם הוא צמח בעקבות מלחמה. ואם כך – היא תוהה – היכן הם, מטוסי האויב? היכן צבא הכיבוש? מה שברור לה זה שבני אדם באופן כללי הם אויב. היא לא מייחלת אליהם, אלא חוששת מפניהם.

הקשר בין ימי המלחמה ההיסטוריים לבין הספר לא מובהק, ואני לא בטוחה שצריכים לחפש אותו. גם אם יש בו פה ושם אמירות משמעותיות שאפשר לקשר אותן למלחמה, למשל: "בני אדם מעולם לא התחשבו בבעלי־החיים בעודם טובחים זה בזה", או: "לא הייתי רוצה שיום אחד יופיע שמי בשבועונים המאוירים של המנצחים".

שאלה אחרת שמתעוררת בספר נראית לי כחידה הפילוסופית מתחום האפיסטמולוגיה התוהה: אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? כאן יש אמנם עדה אחת, המספרת, למה שמתקיים ביער בעודה מסתובבת בו, חיה ונאבקת, אבל אפילו היא תוהה "מה עלה בגורלה של השעה המדויקת", ועוד יותר מכך – האם הזמן ימשיך להתקיים בהיעדרה?

אין כאן תשובות, אלא רק שאלות, ובעיני הספר רב עוצמה ומסקרן מאוד כפי שהוא. אין צורך לכפות עליו פרשנויות…

וואו! איזו נובלה מופלאה! כמה חכם היה שטפן צוויג, ואיזו יכולת הייתה לו להבין ולתאר את צפונות הנפש!  בסיפור שלפנינו הוא נוגע בעיקר בזאת של אדגר, ילד על סף גיל ההתבגרות, שמיטלטל בין רגשות סותרים, אחרי שהמציאות חודרת לתוכו ועושה בו שמות.

אדגר בן שתיים עשרה. הוא ילד בודד וחולני, שמגיע, ביחד עם אמו, בהמלצת רופאו, לבית מלון ששוכן בהרים, כדי שיתאושש ממחלתו האחרונה. אדגר משווע לתשומת לב, מחפש חברה, משתוקק לקרבה אנושית. וזאת מגיעה אליו ממקום לא צפוי: גבר צעיר והולל, ברון, שהגיע גם הוא לאותו בית מלון, רוכש בערמומיות  – ובקלות רבה! – את אמונו ומעורר בו את התחושה הנכספת שהוא מעניין את מישהו.

הברון כמובן אינו מתעניין באמת באדגר, אלא באימו, שהיא "טיפוס מהסוג שאהב, אחת מאותן יהודיות שופעות למדי בגיל שלפני בשלות היתר". הברון שם לב "שגם היא מלאת רגש, אבל מנוסה בהסתרת הטמפרמנט שלה." (מעניינת – נכון? – האבחנה שהאישה יהודייה. אפשר היה כמעט לחשוד בצוויג שהוא אנטישמי, אבל הוא הרי היה יהודי בעצמו, ואפילו התאבד כזכור בפברואר של שנת 1942 במקום גלותו בברזיל, כי לא היה מסוגל עוד לעמוד ברדיפות שסבל באוסטריה, ארץ הולדתו, בשל יהדותו).

יש לברון תוכנית סדורה. הוא חייב להשתעשע בימים הספורים שבהם הוא שוהה בבית המלון, שכן "הוא ידע שהוא זקוק לחיכוך עם אחרים כדי להניח לכישרונותיו, לתמימות שלו וללבביות שלו להתפרץ בבערה, והוא לבדו היה קפוא וחסר תועלת לעצמו, כמו גפרור בקופסה".

הדימוי הזה, של גפרור בקופסה, העניק לסיפור את שמו, "סוד בוער": הסוד הוא מה שנסתר מעיניו של אדגר. הוא חש בקיומו אבל אינו מבין את טיבו. הוא יודע שהמבוגרים מסתירים מפניו משהו חשוב מאוד, מעין מפתח להבנה של קודים שמתנהלים בסביבתו, מעל לראשו, ואין לו שום יכולת לפענח אותם.

הסוד יבער רק אם השימוש בגפרור יצא לפועל. אם הברון יצליח לפתות את אימו של אדגר.

לאורך כל הסיפור מתפתח המתח סביב שלוש הדמויות האלה: האימא, הגבר הצעיר והפתיין, והילד שלא מבין מה קורה, אבל חש היטב בעוצמת הרגשות שרוחשים סביבו.

בפני האישה ניצבת "הברירה המסוכנת אם לחיות את גורלה שלה או את זה של ילדיה, להיות אישה או אם", כלומר – להיכנע לגבר ולמעול באמונו של הילד, לעורר בו את התחושה שהוא מיותר ומפריע, או לוותר על אש התשוקה הסוערת שנקרית בדרכה, אולי בפעם האחרונה בחייה.

האם היא תבער? האם גפרורו של הברון ייגע בה?

צוויג מתאר הכול בפרטי פרטים: מה הילד רואה. מה הוא חושב. אילו תחושות שונות, סותרות, מתעוררות בו. איך הוא מנסה להיות אדם מבוגר. איך העצמאות הפתאומית מפחידה אותו. איך הוא מבין שיש במציאות היבטים רבים שעד כה לא היה לו מושג על קיומם. למשל – שהוריו מאפשרים לו אורח חיים נוח של אנשים אמידים. למשל – שיש בעולם מושג כזה, כסף, ושאין לו בעצם מושג איך להשיג אותו ומה ערכו.

אבל לא רק אל נפשו של הילד צוויג חודר, אלא גם אל זאת של האישה, בנגיעות קלות ובהבנה עמוקה: "במעלה המדרגות עצרה מלכת, ידה לחוצה אל ליבה המתנשם. היה עליה לנוח רגע. עצביה בגדו בה. אנחה נמלטה מחזה, בחלקה בזכות רגיעה על שנמלטה מסכנה, ובחלקה בגלל צער על כך". כמה יפה הוא מתאר את השניוּת, את הסתירות הפנימיות…

הסיפור עתיר תובנות חכמות ונוגעות ללב.

סוד בוער מצטרף אל ספריו או סיפוריו האחרים של צוויג שתורגמו, למרבה השמחה, לעברית: אהבות עכורות, חלומות שכוחים, 24 שעות בחייה של אישה, המנורה הטמונה, העולם של אתמול, הנערה מהדואר, מכתב של אלמונית, קוצר רוחו של הלב, מרד המציאות, מנדל של הספרים, מגלן, העולם של אתמול– כל אחד מהם עונג צרוף!

תרגם: הראל קין

לא קראתי את התרגום האחר לנובלה, שיצא במקביל, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ולכן, וגם משום שאיני יודעת גרמנית, לא אוכל להשוות בין התרגומים.

בגרסת הקיבוץ המאוחד הספר נקרא בלהט הסוד. את אוריאל קון, מייסד תשע נשמות, קוממה מאוד העובדה שהם החליטו לתרגם את הספר, בו זמנית. ברשומה בפייסבוק כינה קון את מתחריו, "גנבים חסרי כשרון, בינוניים, גסים", לא פחות… אין ספק שאוריאל קון חדור לא רק בלהט ספרותי אלא גם ברוח קרב. ייתכן מאוד שבלי התכונות הללו אי אפשר לשרוד כאן בתחום המו"לות. 

שיר מתוך הספר החדש, רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד

הדברים שכתבה עורכת הספר, המשוררת אנה הרמן, על גבו

ספר שירים חדש שכתבתי, רוחות רפאים לא הולכות לאיבוד, ראה אור אמש. הוא עדיין לא הגיע לחנויות. אפשר לקנות אותו ישירות ממני. תמורת 40 שח + דמי משלוח בדואר רשום.

קראתי את ספר סיפוריו החדש של ראובן נמדר, זוכה פרס ספיר בשנת 2014, בעניין רב. הספר, דגים גדולים, מתרחש כמעט כולו על אי דייגים שעל פניו המשתנות אנחנו לומדים בסיפור שהספר נקרא על שמו. אני אוהבת מאוד סיפורים שחוזרים לאותו מקום מזוויות שונות (ולפעמים גם לאורך מאות שנים, כמו שעשתה למשל אניטה שרב, שכמה מספריה מתרחשים לא רק באותו מקום, אלא גם באותו בית ובדיירים השונים שהתגוררו בו לאורך שנים רבות).

גם חלק מהדמויות בסיפוריו של נמדר חוזרות (האם רוּבִּי אינו אלא הסופר עצמו?), וגם זה "תעלול" ספרותי שאני מחבבת מאוד: ההזדמנות לראות מישהו מנקודת המבט שלו, ואז מנקודת המבט של אדם אחר, מרתקת אותי תמיד.

היה מעניין מאוד גם לקרוא את הסיפורים הדיאספורים של ראובן נמדר, שכמו מאיה ערד כותב בעברית על התנסויותיו של ישראלי שחי שנים רבות בארצות הברית.

סימנתי לי הרבה מאוד נקודות מעניינות לאורך הקריאה. למשל – איך אי הדייגים מאבד את האותנטיות שלו. את המרפסות, שמהן נהגו נשות הדייגים לצפות בדאגה לבעליהן שישובו מהים, הן נקראו "מרפסת האלמנות", ממשיכים לבנות בבתי העשירים שאיש מהם אינו מסתכן בהפלגות בים הסוער כדי לפרנס את משפחתו, וכיום אין אפשרות לגשת מהבית אל המרפסת, היא שם רק כחיקוי לסגנון הבנייה של פעם: "שום גרם מדרגות לא הוביל אל המרפסות הישנות־חדשות הללו, שנבנו כעת מתוך גנדרנות גרידא"…

מצא חן בעיניי מאוד גם הקשר החכם שעושה נמדר בין תאוות הבצע הצרכנית, לבין הרס הסביבה שהיא מייצרת. הוא מתאר את התופעה לכאורה בעקיפין: הדגים בים, שעשירי האי החדשים מצליחים לדוג כתחביב וכספורט, לא לצורך פרנסה, מתעוותים בצורות מוזרות, ומתחילים להיראות יותר ויותר מפלצתיים. יונקים ימיים מאבדים את חוש הכיוון שלהם ו"מתאבדים" על החוף. סופות הוריקן איומות מתרבות, "זורעות הרס" חסר תקדים, מחריבות ערים גדולות ומתנחשלות "בעיתוי משונה". הפסקות חשמל ארוכות "משתקות את חיי היומיום והמסחר", עשרות מיליוני בני אדם נפגעים "בדרך זו או אחרת" מהסופות שנעשות "אכזריות יותר, ממוקדות יותר". באוקיינוסים מתרחשת אנומליה, נוסף להם "רכיב כאוטי", משהו רע קורה, האדם הורס את הסביבה, ונמדר מראה הכול בזהירות, בפרוטרוט ובתחכום. קל יותר לספוג את שלל הנתונים והעובדות, כי הם משתלבים בתוך סיפור, ומה שקורה על אי הדייגים הוא משל להרס הכללי.

שוטטתי לי, אם כך, מסיפור לסיפור, עם דמויותיו של נמדר. הרגשתי בעוצמה את תחושת הזרות של הישראלים שחיים באמריקה, אבל נשארו מנוכרים לסביבתם, גם אחרי שנים רבות: מצד אחד הם מותחים ביקורת על ישראלים אחרים, מצד שני – מתגעגעים לתחושות הראשוניות של המגע עם הטבע הישראלי. הם יוצרים שם, באמריקה מעין "קיבוצים ישראליים", אבל הקהילות הללו נטולות שורשים אמיתיים, וכשהילדים מתבגרים החברויות מתפרקות. הם לא באמת משתלבים בחברה של האמריקנים המקיפים אותם, גם כשהם נישאים לבני המקום.

כל זה היה טוב ויפה, עד שהגעתי לנובלה "אבא", שהייתה מבחינתי קשה מנשוא. היא הרגיזה אותי, צרמה לי, עוררה בי תחושה של אי נחת וחוסר אונים, ממש עד כדי רצון לצרוח.

כי ראובן נמדר עושה בה דבר איום ונורא מבחינתי: הוא רותם את כישרונו הספרותי הניכר כדי להציג את העמדה המסוכנת מאוד של מצדדי התפיסה שלפיה מטפלים, פסיכולוגים, נוהגים לשתול בתודעתן של מטופלות זיכרון מזויף, לגרום להן להאמין שנפגעו מינית. נמדר מייצג בסיפורו את עמדתו של אבא שנפל קורבן לעלילת שווא. אנחנו, שנמצאים עמוק בתוך התודעה של האבא, יודעים ביחד אתו בוודאות שבתו טועה. שהוא אבא אוהב באמת. שההתנכרות שלה כלפיו גורמת לו לסבל בל יתואר. שמה שהיא חושבת שעולל לה לא קרה, בוודאות. שההתרחקות שלה ממנו ומאימה, אשתו, היא מעשה הרסני ואכזרי. שהיא מבולבלת ושוגה. שהוא הקורבן המסור, חסר האונים, שלה! כי מה שקרה, לדבריה, לא קרה באמת!

נמדר לא מותיר מקום לספק. ברור לגמרי שמדובר בהאשמת שווא. ברור לגמרי שהאבא הזה לא פגע בבתו. אנחנו שם, אתו, בנפשו. הוא לא "לא זוכר". זה פשוט לא קרה. נמדר לא מותיר לנו, הקוראים, שום פקפוק. לא מדובר בתודעה לא אמינה שמתוכה אנחנו משקיפים על המציאות ורואים אותה כפי שהייתה באמת, לא כפי שהוא מציג אותה או מעדיף לזכור אותה (כמו בספר לוליטה של נבוקוב). לא, האבא כאן לגמרי, ממש ובאמת חף מפשע. הבת כאן מטורללת. מאשימה. תובענית. דורשת תשומת לב. הורסת משפחה שלמה רק בגלל אישיותה הבעייתית. אפילו כשהיא מסבירה שאין לה שום סיבה לטפול עליו עלילת שווא: מה יש לה להרוויח מזה? היא בעצם לא דוברת אמת. והיא לא היחידה. יש, לגבי דידו של הסיפור, מקרים רבים כאלה. של פסיכולוגים ש"השתילו זיכרונות מזויפים".

העמדה הסיפורית הזאת כל כך מקוממת, כל כך לא הגונה, כל כך מסוכנת!

ואם יסביר לי נמדר שהתכוון בכלל למשהו אחר, שרק רצה להראות את העיוות של האבא, שלמען האמת הוא דווקא כן פגע בבתו, אשיב לו שאם לכך התכוון – נכשל במשימה, כי אין בסיפור שום קצה של רמז שיכול להעיד על כך שהאבא משקר לעצמו. אנחנו חודרים אל נימי נפשו העמוקות ביותר ופוגשים שם קורבן. וזה פשוט איום ונורא.

מה אתה נותן כוח, תוקף, גיבוי, לעמדה שלפיה נפגעות תקיפה מינית במשפחה הן נשים מעורערות שנולדו כאלה, ורק רוצות להרוס? מה אתה "מלמד" אותנו שהאבא הוא המסכן? באיזו זכות אתה מייצג עמדה כל כך פוגענית כלפי קורבנות שגם כך נאלצות להתמודד כל החיים עם הספקות, עם אי האמון בהיסטוריה שלהן, בפגיעה שעברו?

זה הזמן לספר לנו על מקרה כזה שבו אבא אוהב מותקף על לא עוול בכפו? לשם כך אתה רותם את כישרון הכתיבה שלך?

כמה מכעיס. כמה מאכזב. כאילו שלפוגעים אין מספיק הגנה. הרי כל אחד מהם מצויד בפמליה של אוהדים שלא מאמינים לקורבן, וגם אם מאמינים, עלולים לומר לה אפילו "אז מה?" [אם אבא פגע בך ככה! זה מה שאני עצמי שמעתי!]

שוב, כאן, אבא אומלל שבתו המופרעת הרסה אותו? באמת תודה רבה!

אני כועסת בשמי ובשם כל הנפגעות שנאבקות יום יום על חייהן, על שפיותן, ועל הצדק שהן – אנחנו! – כמעט אף פעם לא זוכות בו.

ניצן ויסמן החליט לתעד את תהליך ההיפרדות שלו מהוריו, את המסע שלהם, הארוך, העצוב, אל מותם. ובעצם הוא מתעד את מקומו באותו מסע משותף. הוא, שהיה במשך שבע שנים בנם היחיד, האהוב, זוכר את השנים הראשונות ההן כמעין גן עדן פרטי קסום "ימים רחוקים ויפים" שאותם הוא מיטיב לתאר, בלי כחל וסרק: מתאר לא רק את האהבה, אלא גם את הרגעים שחש כלפיהם (בבגרותו) קוצר רוח, את הימים שבהם התקשה לשהות במחיצתם, אבל התחושה החזקה ביותר שעולה מיומנו היא הכאב העצום על ההתדרדרות המהירה שלהם והניסיון להיאחז בהם, באהבתם, בין היתר – באמצעות הכתיבה עליהם ועליו.

התוצאה היא – טקסט חשוף, נטול כל הגנות, סוחף ועתיר תובנות, שכל קורא יכול לקחת אתו כצידה לדרך הקצרה שעוד נותרה לו או לה, שכן, כפי שניצן מבין פתאום – כולנו נידונים לסוף הזה, שעלול להיות מר מאוד.

בעבר, מזכיר לנו ניצן, רוב האנשים הלכו לעולמם בסביבות גיל שבעים. כיום, לעומת זאת, בני אדם מאריכים ימים הרבה מעבר למה שרצוי. אחרי שהם מסיימים את שלב הבגרות ופורשים לגימלאות, נותרות להם עוד עשר, אולי חמש עשרה שנים שבהן יוכלו עוד ליהנות מהחיים שניטלו מהם החובות וההתחייבויות, יוכלו עוד קצת לטייל, להיפגש עם חברים, לשמוח עם הילדים והנכדים, אבל מה אז? מה אחרי כן? מה מחכה לכל מי שמאריך ימים? אובדן שליטה בגוף ובנפש, סבל וכאבים מיותרים, שנמשכים עד בלי די.

כך הוא רואה את הוריו.

תחילה הוא מלווה את אביו בדרכו האחרונה, שנמשכת חודשים ארוכים. אביו בריא בגופו, אבל איבד את הזיכרון בשלב שבו עדיין שלט בגוף. ניצן נזכר שוב ושוב באבא האוהב שהיה לו, ברגעים יקרים כל כך שחווה איתו, למשל – ביום שבנו ביחד עפיפון, או ביום שבו הוא, צעיר סוציאליסט נלהב שהתקבל לעבודה במפעל קטן לריתוך החליט "לייצג את הפועלים" במאבקם נגד המעסיקים "הקפיטליסטים" – אביו ושותפו לעסק – וכיצד אביו הרגיע אותו ברוח טובה, בלי התנצחות, בחוכמה ובעיקר באהבה רבה.

שכן עד לשעות חייו האחרונות, כשאביו כבר לא ידע ולא הבין מאומה, הוא המשיך להקרין את אותה אהבה כלפי הבן, לשמוח לקראתו, להאיר לו פנים, להתגאות בו.

ובעצם כך – גם אחרי מותו… ניצן מיטיב כל כך לתאר את הצורך שלו להמשיך לרצות את אביו, להמשיך את הדיאלוג אתו, גם בהיעדרו. הוא נבוך מעוצמת ההתפעלות של אביו, שנהג תמיד להציג את בנו כסופר הטוב ביותר בישראל, ועם זאת אי אפשר שלא להבחין בעונג שהוא חש מעצם ההתפעלות הזאת, מהתשואות האינסופיות שאביו העניק לו, מההתפארות של האב בבן. והוא ממשיך להבטיח, בדיאלוג הסודי שמתקיים בתודעתו, שכן, הוא כותב, כן, הספר הבא שלו יראה אור…

הפרידה מהאב מלווה בפרידה מהילדות, ובעיקר – מדמותו החזקה, הכל יכולה, היודעת והמלמדת. עכשיו "הוא נראה כל כך רזה. בגדיו תלויים עליו, הוא זקוף, אבל כחוש. ידיו שהיו פעם חזקות כפלדה, שהעיפו אותי ואת אחי באוויר, שחתרו ארבעים בריכות בכל בוקר, דקיקות עכשיו". הפער בין מי שהיה למי שהוא היום בלתי נסבל. "קשה לי לראות כך את הגבר שבחופש הגדול נהג להלביש אותי בבגדי עבודה ולקחת אותי למסגרייה, שלימד אותי איך מסדרים שולחן עבודה, איך אוחזים בשופין ומנקים גרדים מחלקי מתכת שעברו עיבוד," וכן הלאה… "אבי הופך לאותו ילד שמושך בכתפיו בסרבנות כשאני מבקש לקחת אותו לרופא שיניים": המעבר, היפוך התפקידים שוויסמן מתאר, עצוב, עצוב כל כך, במיוחד בשלבים שבהם אביו מאבד את השליטה על הסוגרים, ואת שארית כבודו העצמי. עצובה מאוד גם השקיעה של אמו, שבתוך "פחות משנתיים הפכה מאישה שהולכת כמעט כל יום לבריכה, גם אם בקושי, גם אם נזקקת לעזרה, לאישה המרותקת לבית", שכן, זאת יש לדעת, כשהספר מתחיל, אימו לא יצאה כבר שנתיים מפתח דלת דירתה. אפילו לא הייתה מסוגלת להגיע להלוויה של בעלה, שהתאהבה בו כשהייתה בת שש עשרה, נישאה לו והקימה איתו משפחה. השניים נפרדו לצמיתות בשיחת טלפון, הוא – בבית החולים, זמן לא רב לפני מותו, היא – בבית.

עניין אותי מאוד לעקוב, כמו מאחורי הקלעים, אחרי תהליך כתיבתו וצאתו לאור של ספרו הנפלא של ויסמן מקום, כפי שהוא מתועד ביומן שכתב. כך הקדמתי את הטור שכתבתי בשעתו על מקום: "ניצן ויסמן […] עושה מהלך ספרותי נועז ואמיץ: הוא מרשה לעצמו לחדור אל התופת, לשהות בה, ולתאר אותה. ולא רק אל פן אחד שלה הוא בחר להיכנס, אלא אל שניים מסוגיה האיומים והמפחידים ביותר."

מקום מתרחש באמסטרדם, בעיצומו של הכיבוש הנאצי, בחלקו הגדול – במקום המחבוא שבו מסתתרת אחת הדמויות, וששם אנחנו הקוראים שוהים אתו במשך חודשים ארוכים. כשקראתי את הספר חשבתי – איזה אומץ, יש לוויסמן, לתאר את ימי המחבוא ואת מה שעובר על הדמות.

ואיזה אומץ יש לו, אמרתי לעצמי שוב כשקראתי את יומן פרידה, לתאר כך את הצער, הכאב, וגם את הכעסים הבלתי נמנעים שהיו לו על הוריו, בעיקר על אימו, שמצטיירת – בניגוד לאביו – כדמות אנוכית, תובענית, חסרת התחשבות. ועם זאת, יש בספר פסקה שהעלתה בעיניי דמעות: רגע שבו מתואר קשר אינטימי בין הבן לאם, שבסיומו היא נוגעת בפניו ואומרת לו: "תשמור על עצמך, ניצן, ותן לילדים נשיקה בשמי": הנה, בכל זאת – אהבה ונתינה, קירבה ואכפתיות נוגעים כל כך ללב.

הספר רווי בחמלה. לא רק כלפי הוריו של ויסמן, אלא גם כלפי הנשים שמטפלות בהן. "מאיפה היא לוקחת את כל הכוחות עם צמד ההורים שהשארנו בידיה", הוא תוהה כשאימלדה הפיליפינית מאירה אליו פנים בבואו. הוא יודע כמה אמו יכולה לייגע בתלונותיה הבלתי פוסקות ושואל את עצמו "למי במקומה תהיה סבלנות לאימא, מי תהיה מוכנה לישון איתה באותו חדר", והוא משתדל להפציר באימו שתנהג באימלדה בהתחשבות: "'אולי לא כדאי לדבר עליה ככה,'" אמרתי בשקט, "בייחוד כשהיא כאן ומבינה כל מה שאת אומרת עליה." כשאימו מתה בכייה של אימלדה, הוא כותב, "שבר את לבי בדרך שאינני מצליח להבין, ובוודאי שלא להסביר. בכיו של אדם חסר שורשים, שנאלץ להיות שנים על גבי שנים אלפי קילומטרים מביתו, הרחק מילדיו, הרחק מנכדיו שמעולם לא פגש".

לא היה לי קל לקרוא את התובנה שניצן ויסמן מגיע אליה: ההווה של הוריו הוא מה שצפוי כנראה גם לו (ולי?): "אני מתבונן בהם ורואה את עצמי בעוד עשרים שנה. האם גם אני אהיה שרוע חצי משותק, חצי עיוור, בכורסה מול הטלוויזיה, וארדה בסובבים אותי?" והרי, הוא אומר לעצמו, ואני לעצמי אחריו, "אין לך אויב איום מהשיטיון, ואין אכזרית מהציפייה למוות הגואל בעודך מחובר למכשירים". אבל לצד זאת ניצן מראה, ומפרט, כמה פשר מעניק המוות לחיים. ובכך – מנחם גם קוראת בת שבעים ושלוש…

מה שמציל את הספר שלפנינו מדכדוך הוא לא רק הכנות שבה נכתב, אלא גם ההומור הדקיק שבו נשזרים הדברים.

למשל, אפילו ביום מותו של האב ממשיך הבן, מעבר לדמעות המוסתרות, לקרוץ לעצמו, ואלינו, הקוראים. כשהאיש מחברה קדישא שואל אותו במה הוא עוסק, "אתה לא עורך דין או משהו?" הוא משיב לו "רואה חשבון", ו"שומע" את אביו מוסיף מהצד בלחישה "הרואה חשבון הכי טוב בחיפה". קולו של האב מהדהד בלבו, גם אחרי מותו, והוא מוסיף, "שלחתי לעברו של אבא חיוך של תודה, בתקווה שלא יזכיר גם את עניין הסופר"…

בהמשך השיחה עם איש חברה קדישא הוא ממשיך "להתמקח", ובעצם – להתבדח: מאחר שהתשלום על הקבר יחולק, לבקשתו, הוא תוהה – הרי אם תהיה תחיית מתים "וכל זה […] לא הגיוני להמשיך לחייב כרגיל אם אבא קם וחוזר הביתה, לא?"

איש חברה קדישא מבין עניין: "'אתה יודע, ויסמן,' אמר לבסוף, 'אתה חושב יותר מדי כמו רואה חשבון. האם נראה לך שבהגיע משיח, ובהתרחש תחיית המתים, כל השאר יישאר בדיוק אותו הדבר? העניין הזה של כסף, כרטיסי אשראי, תשלומים, בנקים, ושאני עצמי אמשיך לעבוד כאן בלקשור לאנשים את ההורים?'"

אין מה לעשות. זה משעשע!

כמו גם תיאור הקושי שהתעורר בפינוי גופתו של אביו מהמוסד שבו אושפז והלך לעולמו. סוף סוף, אחרי תלאות, דיווחו אנשי חברה קדישא לוויסמן "בסיפוק" שהכול בסדר, אבא איתם. "התגברתי על הדחף לשאול אותם איך הוא מרגיש".

אפילו בתיאור שלו של בית העלמין "עיר מתים משגשגת" אפשר למצוא אירוניה ושנינות. המוות של אדם אהוב כל כך מוציא ממנו לא רק כאב, אלא גם הומור, שרק באמצעותו אפשר כנראה להתמודד עם הפרידה המייסרת.

ויש עוד פנים למוות: הפרידה מהאב "שיחררה משהו, מין הקלה, כאילו הטוב שלו נשאר אחריו ועכשיו מתפזר ברחבי העולם בדרך שאי אפשר [וגם לא צריך] להסביר. האיש שאיננו עוד נוכח עתה יותר מבכל שנותיו האחרונות".

וזאת גדולתו של הספר שלפנינו: הוא מנכיח את האהבה. לא רק את הכאב אלא גם את הקירבה, הקשר והמשמעות. לכן הספר נקרא בנשימה עצורה: הוא אמנם מכאיב, אבל בה בעת גם מעניק חוויה אסתטית מיוחדת במינה.

בסופו מזומנת לקורא הפתעה מרגשת, משמחת, נוגעת ללב במיוחד!

אמש עלה לאוויר הפרק האחרון בסדרה "הצבי" שכתבה וביימה קרן מרגלית, גאונית. לא פחות. זוהי סדרה שיש בה הכול: חן, כישרון, יופי, חוכמה, עניין. 

היא נוגעת בסוגיה מרתקת: תחייתה השפה העברית, ומקומו של אליעזר בן יהודה בהתרחשות, או ליתר דיוק – במהפך שחולל. 

בן יהודה מצטייר כפנאט טוטלי. על מזבח התחדשות השפה הוא מוכן להקריב הכול. אפילו בנו היחיד ואשתו מעניינים אותו פחות מאשר החזון הנשגב: לראות את העברית משמשת את הכול בחיי היומיום. ואם מתעורר קונפליקט מוסרי, שעלול לפגוע במטרת־העל, בן יהודה בוחר תמיד בצידה של העברית, ולכן מוכן להתעלם ממעשי עוולה ואלימות מחרידים שמתרחשים בקרבתו, בירושלים של סוף המאה התשע עשרה, אם ההתייחסות אליהם או המאבק נגדם עלולים להפריע לו לקדם את מטרותיו.

אבל הסדרה איננה פמפלט פוליטי או עיוני. היא חיה ונושמת, כי יש בה דמויות שקמות לתחייה ומתגשמות לנגד עינינו, עד שהן מקבלות ציביון של בני אדם אמיתיים, משכנעים, שהצרכים שלהם נוגעים ללבנו וסוחפים אותנו אתם בהתפעלות, התפעמות, שמחה וצער. 

כל זאת לא רק בזכות התסריט המדויק, הפשוט ורב התהפוכות, אלא גם בשל כישרונם המופלג של כל השחקנים. 

בראשם – הדמות הראשית, פרומה ציפיס, בגילומה של סוזנה פפיאן המופלאה. כמה מתיקות ויופי שופעת האישה הצעירה הזאת! אי אפשר להסיר ממנה את המבט, אי אפשר שלא להתאהב בה, ביכולתה לבטא דקויות ושנינויות, היא ממש הופכת לפרומה ציפיס, האידיאליסטית הבלתי נלאית שמתגייסת לא רק לעזור לאליעזר בן יהודה במשימתו המיוחדת, אלא גם נאבקת למען הצדק, מסרבת לוותר עליו, ועם זאת – מגלה בעצמה מסירות ואהבה כלפי בני משפחתה.

בניגוד לאליעזר בן יהודה, פרומה ציפיס היא אישה עם רגש. היא מבינה את חשיבות עבודתו המיוחדת של בן יהודה, אבל אינה מסוגלת להתמסר כמוהו רק לרעיון הנשגב. יש בה שילוב מופלא של רגש ותבונה, חשיבה עמוקה ואהבה. ואת כל אלה יוצרות קרן מרגלית בטקסט המושלם שכתבה, וסוזנה פפיאן ביכולתה לבטא אותו, להוסיף עליו נדבכים, ולרומם אותו לגבהים יוצאי דופן.

גם כל השחקנים האחרים נהדרים! יאנה פרידמן בתפקיד המשרתת הלא יהודייה של בני משפחת ציפיס פשוט מושלמת: היא מגלמת בכישרון יוצא דופן את דמותה של "האחרת" – זאת שאינה שייכת לכאן, לארץ ישראל ולתלאות שהיא מזמנת ליושביה, ועם זאת היא מי שרואה הכול, מבינה ויודעת. היא נמצאת לכאורה מאחורי הקלעים, אבל במבטיה החכמים, באירוניה השקטה שהיא מבטאת בהם, היא הרבה יותר מאיזו דמות שולית!

גם נטע רוט ופולינה ויטורגין שמגלמות את אחיותיה של פרומה נהדרות. כל אחת מהן מדויקת, שונה, חד פעמית ובלתי נשכחת.

וכמוהן גם ולדימיר פרידמן – אביהן של שלוש בנות ציפיס, ומיכל שטמלר – אמן. 

חלק גדול מהמשחק מתנהל ברוסית, שכן בני משפחת ציפיס עלו זה לא מכבר מרוסיה לארץ ישראל. השילוב הזה בין העברית הזהירה, הנלמדת, של פרומה, לבין הרוסית המתגלגלת של בני המשפחה, פשוט נהדר. וכן, הגיע הזמן שהשפה הרוסית תזכה למקום של כבוד על הבמות השונות. סוזנה פפיאן כיכבה גם בסדרה הנפלאה "סובייצקיה", שמתרחשת בימינו, וגם שם היה "עניין" שנוגע לרוסית: האם בני הדור השני לעלייה מברית המועצות לשעבר השתלבו כבר בהוויה המקומית? מה עליהם לעשות, את מה הם נאלצים להקריב, כדי שזה יקרה?

יבורכו השחקנים הישראלים ממוצא דובר רוסית שזוכים בסדרה "הצבי" למקום של כבוד, ותבורך הפלטפורמה שמאפשרת להם להציג את יכולותיהם ואת כישרונם המופלג.

זכינו! 

רוצים עוד!

היום – א' ניסן, תשפ"ד

מייקי וקשת הוא ספר מנוקד. לפיכך יכולים לקרוא אותו כבר ילדים בכיתות ב' עד ג', אבל הוא מיועד גם לגדולים יותר, שכן תכניו יכולים לדבר גם אליהם: הסיפור, הדמויות והאירועים, משקפים את עולמם של ילדים באשר הם, והוא עושה זאת בעדינות ובתחכום, ומצליח לבטא הן מצוקות והן שמחות שקוראיו ודאי יזדהו עמן.

תמונת הכריכה רומזת לנו על זהות הגיבורים העיקריים בסיפור: ילד וילדה, ובמרכז – כלב שמתיקותו מתוארת בסיפור, לא רק בציור, עד שאי אפשר שלא להתאהב בו: כלב חכם, וטוב מזג, שאין אצלו אלימות. "ורציתי להישאר לתמיד ליד הכלב הזה, שמטפס על שולחנות וטועם מצלחות של אנשים, עם הראש החמוד והפרווה המבריקה, עם  העיניים שלו שעשויות מזהב, עגולות לגמרי כמו ג'ולות, והוא מחייך תמיד – בחיי שהוא מחייך! – ונראה כמו שמש, ומרשה לי ללטף אותו כמה שמתחשק לי, והזנב שלו מרביץ מכות חמודות ומתוקות ברצפה כשאני נכנס לבית, והוא חושב שאני די בסדר, ואפילו נחמד"… המספר הוא מייקי, שחושף לאורך הסיפור בלי דעת את מצוקתו הנסתרת: אביו אדם לא נעים, שנוהג לבטל את תחושותיו של מייקי בתנועת יד מזלזלת ומוחקת, ונוטה להאשים את הילד בכל דבר, גם כשפוגעים בו! "אז זהו? רק מכות? דברים אחרים לא מעניינים אותך?" הוא מטיף לבנו שהגיע הביתה חבול וחבוט, במקום לנחם, במקום להביע אמפתיה ולהזדהות עם הסבל, הוא תוקף את בנו ובכלל לא מבין את כאביו.

מייקי, כמו ילדים רבים, עובר התנסויות מצערות מאוד. חברו הטוב בוגד בו. ילדים אלימים תוקפים אותו, ואין כמעט מי שיראה אותו. מייקי מרגיש בכך ביתר שאת כשהוא מבקר בביתה של קשת, חברה בת גילו, ומתפעל בחשאי מהקשר בינה ובין אורי, אחיה הבכור, ועם אמם הסבלנית ששמה לב לא רק לילדיה, אלא גם אליו.

גם קשת נאלצת להתמודד עם כאבים. ילדים אכזריים מכיתתה לועגים לה, כי אמה חד־הורית, כי נעליה "מכוערות", אבל קשת חזקה. כששואלים אותה "יצאת לבלות עם הנעליים המכוערות שלך?", היא לא נבהלת, ועונה תשובה ניצחת ושנונה: "האמת היא שלא […] אני מבלה עם החברים, לא עם הנעליים".

בזכות הקשר בין קשת ומייקי, שנרקם ומתהדק לאורך הספר, שניהם לומדים לתת בכל זאת אמון, בזולת ובעצמם, לומדים להתחזק ואפילו לקבל לחברתם ילדה אחרת, שטרחנותה מתגלה כטוב לב. והנה עוד דבר שעל שני הילדים הללו ללמוד: להיות סובלניים ורחבי לב יותר.

מייקי נזכר שבילדותו המוקדמת חלם למצוא "מקום שבו אין זמן בכלל, ובמקום הזה לא משכיבים את הילדים לישון בצהריים": רמז לחוסר האונים של ילדים שנאלצים לציית לחוקים שקובעים בעבורם המבוגרים, וגם אם אינם עייפים כלל, הם נאלצים ללכת לישון…

והנה נודע לו, למייקי (ויחד אתו גם לנו!) היכן מצוי מקום כזה שבו מרגישים "כאילו העולם נעצר", מקום שבו הזמן עצמו יכול לבלום את מהלכו: עולם הסיפורים. מייקי חש שזה קורה לו כשמספרים לו סיפור. ואנחנו, הקוראים, יודעים מאז ומתמיד את מה שהילדים שלמדו זה עתה לקרוא חווים: הספר מקפל בתוכו מציאות שנעה קדימה (או אחורה, אם מדפדפים בחזרה…), ובה בעת גם נעצרת, ומאפשרת לנו להרהר בה ולחלום עליה ואיתה…

קישור לאתר של הספרייה באוניברסיטת קיימברידג' שמשם נלקח המסמך

דברי עורך הגליון:

"ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". בואו נהיה לרגע שוטים או תינוקות: איך את/ה צופה את עתיד השפה העברית בהמשך האלף השלישי? האם היא תוסיף להתקיים כשפה כתובה? האם היא תוסיף להתקיים כשפה מדוברת? כשפת ספרות? האם יש לעברית עתיד ללא טריטוריה? האם יש לעברית עתיד כשפת תרבות וכתיבה בישראל? האם יש לעברית עתיד בדיאספורה? האם "ניצחון" העברית על לשונות יהודיות אחרות הוא סופי או שהוא נראה לך הפיך? האם יכולה להתקיים יהדות ללא עברית חיה? האם יש לעברית עתיד בהתחשב בשינויים הטכנולוגיים של ראשית האלף (מהאינטרנט ועד הבינה המלאכותית ומה שיבוא בהמשך) ובהתחשב בשינויים התודעתיים שהם יגררו בהכרח? איך תישמע ותיקרא עברית בעתיד?"

את רוב הגיליון הנוכחי, הראשון מאז 7 באוקטובר, אנחנו מקדישים לשאלת עתידה של העברית, ומפרסמים בו את מיטב היצירות – מסות, סיפורים ושירה – שנשלחו בעקבות הקול הקורא, לצד טקסטים שהזמנו במיוחד.
דורי מנור

לקניית גיליון הו! 26