הרומן החדש של אילת שמיר מתרחש ברובו באפריקה, באתיופיה, ליתר דיוק, אבל בליבתו טמון פצע שנוצר במקום אחר; פצע שלא יכול להירפא, וכאבו לא יתפוגג כנראה לעולם.

אל הליבה הזאת, אל המקום הפצוע, אנחנו מגיעים לאט לאט, במעין תנועה מעגלית שחותרת פנימה. בכל פעם נחשף עוד טפח, מתגלים עוד פרט או זווית, עד שנודע במלואו הסיפור המייסר, והוא אמור לשמש כמעין מפתח להבנה של אחת הדמויות המרכזיות ברומן: אביה של הילדה. 

בתחילת שנות השבעים – בדיעבד כתוצאה ממשהו שקרה לו – לקח אותו אב את משפחתו הקטנה – הילדה ואימה, אשתו – להראר שבאתיופיה, לשם נשלח מטעם צבא ההגנה לישראל, כדי לאמן חיילים אתיופיים של צבא הקיסר, היילה סלאסי, זקן עריץ ופרנואיד. 

הסיפור נכתב בגוף שלישי כל־יודע וחולף בין תודעות שונות ומגוונות, לא רק זאת של הילדה ושל הוריה, אלא גם, בין היתר, תודעתו של אותו היילה סלאסי, של המשרת שלו, של מנגיסטו היילה מריאם, קצין הצבא שמרד בהיילה סלאסי ושלט אחריו בארצו, ושל רבים אחרים.

בריאיון עיתונאי אתה, שנערך לקראת הוצאתו לאור של אפריקה בלוז, סיפרה איילת שמיר שכמו הילדה שברומן, גם היא חיה  באתיופיה במשך כמה שנים, ושגם אביה הכיר מקרוב את מנגיסטו. 

אין ספק שתיאורי המקום מדויקים מאוד. אני יכולה להעיד ממקור ראשון, שכן גם אני שהיתי באתיופיה בילדותי, במשך ארבעה חודשים, בנסיבות דומות. הייתי אז בת עשר, לא כמו שמיר, שהייתה ילדה קטנה הרבה יותר. אני זוכרת לא מעט ממה שהיא מתארת ברומן; מסתבר שיש לה יכולת טובה מאוד לשמר בתודעתה פרטים רבים מהמציאות, ואת מה שלא זכרה חקרה מן הסתם, והיטיבה לעשות זאת. 

שמיר מזכירה ברומן הרבה מילים ומושגים שאני זוכרת היטב. למשל – זָבָּנְיָה, הלא הוא השומר על הבית; מָמִיטָה – האישה הממונה על הטיפול במשק הבית וגם קצת בילדים; טוּקוּל – בקתות הקש העגולות שעשן עולה בהן מתוך פתח בגגן; גם אני זוכרת היטב, את התרנגולות שהזבניה ערף את ראשיהן, והן המשיכו לרוץ (אפילו כתבתי ופרסמתי בהו! 21 צמד סונטות שבהן נזכרת הזוועה…); זוכרת את נשות השבטים האתיופיות חשופות החזה שהסתובבו באזורים המרוחקים מהעיר הגדולה; את הגשמים שהעלו אדים ברגע שפגעו בקרקע החמה; את הממיטה מכבסת את בגדינו בגיגית מתכת, בחוץ, בגינה; את פסלי העץ, וחטי הפיל המעוטרים (וגם – את השרפרפים המגולפים כולם מגוש אחד של גזע עץ כרות, ואת בקבוקוני הזכוכית העטויים בדים מרוקמים בחרוזים קטנים, ואת התופים המתוחים, העשויים מעורות של קופים, שאותם שמיר לא מזכירה בספרה…), זוכרת את הריחות, את הצבעים, את הסיפור על הגברים התלויים על עמוד, שמישהו מהישראלים ראה בשוק "המרקטו" באדיס אבבה, והתחלחל… (גזר דין מוות אפשרי, שמוזכר גם ברומן שלפנינו).

בחלקו הראשון של הרומן נדמה שמדובר פה על סיפור משפחתי – בדידותה של האם, מצוקתה של הילדה שעדה למריבות הקשות בין הוריה, הולדת התינוק, אחיה של הילדה, בבית חולים מקומי, נוקשותו ה"גברית" של האבא, ובכלל – הגברים הישראליים שמתפעלים מההזדמנות שנקרית בדרכם לחמוס את גופיהן של ילדות אתיופיות, ומתמכרים לעינוגים המזוויעים הללו. 

בהמשך מסתבר שהיריעה רחבה הרבה יותר, שכן האלימות והאכזריות המתוארות ברומן אינן שייכות, כפי שנדמה, רק לאפריקה. שם הגברים מרשים לעצמם "להביע" אותה: אנחנו רואים אותה למשל בתיאורי הציד של חיות הבר, בידיים הטבולות בדם, והם קשים מנשוא. אבל אלה רק שכבה חיצונית שמסתירה סודות אפלים לא פחות. האירועים הקשים האלה התרחשו כאן, בישראל, במהלך אחת המלחמות המתוארת ברומן, אבל דומים להם קרו מן הסתם לא רק באותה מלחמה מסוימת.

באתיופיה גבר אכזר (מנגיסטו!) מעמיד פנים שנרצח, ומצליח להימלט מהמקרר של בית החולים לשם הובאה "גופתו", לפני שנקבר. אחרי שהוא מגיח משם, "מת" חי, הוא כשיר להמשיך בתוכניותיו שאינן יודעות חמלה. ומי מאמן אותו? מי תומך בו? מי מלמד אותו להילחם? הישראלים! אלה שבעברם מסתתרים סודות אפלים שמניעים ומדריכים אותם ואת מעשיהם. 

התהליך הזה, של סיפור שהולך ומעמיק, עד שהוא מגיע אל הסוד האיום ברומן אפריקה בלוז, הזכיר לי במידה מסוימת את קו המלח, ספרו הגאוני של בן זוגה של אילת שמיר, יובל שמעוני. גם שם מרגישים בחתירה למעמקים, אל הסיפור המכונן, המחריד, שמופיע בליבו של הרומן. גם שמעוני נודד לארצות רחוקות, כדי לגלות שם אמיתות, ולספר לנו על עצמנו, וגם בקו המלח ליבו של הסיפור טמון בטראומה הישראלית. אבל הדמיון בין שני הרומנים מתמצה בזאת: אצל שמעוני מדובר בשני כרכים של רומן רחב יריעה ואילו הספר שלפנינו נפרש על פני 204 עמודים. עם זאת, מעניין לדעתי לשים לב לנקודות ההשקה בין השניים.

עם עובד, 204 עמ'