בדיחה ראשונה:
"בשדה התעופה תלוי שלט, 'האחרון שעוזב מתבקש לכבות את האור.'"

בדיחה שנייה:
" – מה נעשה היום?
 – נכבוש את קהיר.
 – ומה נעשה אחרי הצהריים?"

את שתי הבדיחות האלה, כפי שמזכיר אותן תום שגב בספר שלו 1967, והארץ שינתה את פניה שמענו, וחזרנו עליהן רבות לפני חודש יוני 1967, ואחריו. אמנם גרתי אז רחוק מאוד מישראל, בלונדון, אבל כל הדברים האלה הגיעו עד אלינו, גם לשם.

בין שתי הבדיחות הללו הפרידו שישה ימים: בין ה־5 ביוני ל־10 בו, כלומר, קצת לפני מלחמת ששת הימים, ומיד לאחריה.

הן משקפות כמובן את מה שכולנו הרגשנו באותם ימים: את הבירא עמיקתא שבתוכה שהינו בימי הכוננות שלפני המלחמה, ואת האיגרא רמא שהמראנו אליה בסופה.

בחגיגות הניצחון שהתקיימו בארץ לא נכחתי, אבל גם בלונדון הן הורגשו היטב. אפילו בבית הספר (היהודי) שבו למדתי, כל בני גילי, שנהגו להשמיץ את ישראל בכלל ואת הישראלים בפרט, התאהבו פתאום במדינה, בעקבות "ניצחון הבזק המבריק". כך ראו אותו אז כולם. אפילו מי שטענו כנגדנו, עם פרוץ המלחמה, שישראל היא זאת שיזמה אותה ולכן היא הצד התוקפן, שינו את נימת דבריהם, והתחילו להפגין הערצה, רבים ביקשו להגיע לארץ כמתנדבים, ורבים – "לעשות עלייה"…

הבדיחה השנייה מייצגת את היוהרה שאפפה אז ישראלים באשר הם. רק לפני רגע עוד הרגשנו אבודים – בספר שלי מה קרה להגר באילת? משתקפת האימה ההיא באמצעות אחת הדמויות, רופא ניצול שואה, שכאן נזכר בדיעבד:
עַד כַּמָּה הוּא פָּחַד, אֵיךְ יָצָא מִכֵּלָיו, / אֵיךְ חָשַׁב שֶׁהַכֹּל שׁוּב חוֹזֵר, אֵיךְ הִרְגִּישׁ / שֶׁהַפַּעַם הוּא לֹא יִנָּצֵל, כִּי עַכְשָׁו / הוּא כָּלוּא בִּמְדִינָה שֶׁהִיא גֵּטוֹ גָּדוֹל; / מָה יִהְיֶה? הוּא בַּגִּיל שֶׁהָיוּ אָז הוֹרָיו, / וְעַכְשָׁו, עִם רְכוּשׁ, עֲבוֹדָה, יְלָדוֹת, / אֵיךְ יוּכַל לְהַצִּיל אֶת חַיָּיו? הוּא כְּבָר לֹא / הַצָּעִיר שֶׁיָּדַע לַעֲזֹר לַמַּזָּל, / וּבָאָרֶץ הַזֹּאת הַקְּטַנָּה, הַגְּבוּלוֹת / כֹּה קְרוֹבִים, אֵין מֶרְחָב, הִנֵּה הִיטְלֶר חָזַר! /     זֶהוּתוֹ הִשְׁתַּנְּתָה, אַךְ גַּם נַאצֶר – בָּרוּר /    לְגַמְרֵי – הוּא צוֹרֵר מְרֻשָּׁע וְאָרוּר.

לא רק ניצולי שואה פחדו כך, כמובן. אני זוכרת את התיאורים שהגיעו אלי במכתבים מחברה קרובה: אחותה הקטנה התבקשה להגיע לבית הספר עם תג, ששמה כתוב עליו, תלוי על צווארה; בני נוער חפרו שוחות ומילאו שקי חול כדי להתגונן מפני ההפצצות הצפויות. כולם פחדו מהחורבן הצפוי.

ואז, ממש בבת אחת, נעשינו הגיבורים של הסיפור: ניצחנו, הבסנו, הוכחנו, כבשנו. הגדלנו את שטח המדינה פי שלושה. נהפכנו לאימפריה. הראנו שאנחנו הכי חזקים, הכי יכולים, הכי לא מובסים. אני כותבת את כל הפעלים הללו בגוף ראשון־רבים כי הייתה אז הזדהות מוחלטת בין הפרט לכלל, בין היחיד לרבים. כולנו היינו "אנחנו"!

אז מה, אנחנו באמת הכי חזקים? הכי יכולים? מלחמת ההתשה שהתחילה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור שהפתיעה אותנו כעבור שש שנים, הדגימו לנו כמה מסוכן להיות יהירים כל כך. אבל מסתבר שלא למדנו שום לקח. השבעה באוקטובר האחרון הוכיח את זה.

נחזור למלחמת ששת הימים. זמן לא רב אחרי שניצחנו וכבשנו ונעשינו אימפריה, התעוררו בקרבנו חילוקי דעות. פתאום נשמעו קולות שבעיני אחדים נשמעו מוזרים: שצריך להשתמש ב"שטחים המוחזקים", כך כינינו אז את כל האזורים שנכבשו, כן, גם את "הגדה המערבית", כדי לנהל משא ומתן ולהגיע להסדרי שלום עם שכנינו. הקולות ההם היו המיעוט. רוב הציבור התבשם מתחושת האופוריה, והשכנוע העצמי שאין כמונו, ושאיש לא יוכל לנו עוד. שהכול מותר לנו. (אגב, יש בידי מכתבים שכתבתי באותה אותה תקופה והם מוכיחים שגם אני חשבתי כבר אז שאת הניצחון הצבאי חייבים להכפיף למהלכים מדיניים!)

את חצי האי סיני, ובכלל זה את השליטה במצרי טיראן, שסגירתם הייתה אחד הגורמים המרכזיים למלחמת ששת הימים, החזרנו לימים למצרים בתמורה להסכם שלום. אמנם "שלום קר", אבל בינתיים יציב, כבר עשרות שנים.

לעומת זאת, "הגדה המערבית" נהפכה ברבות הימים ל"יהודה ושומרון": חבלי ארץ שהם שלנו, כי כבשנו אותם (אבל לא סיפחנו רשמית, כי מי יודע לענות על השאלה מה נעשה עם הפלסטינים שגרים שם: הם יקבלו אזרחות ישראלית? או שנהיה מדינת אפרטהייד רשמית?). לאט לאט, בהתחלה בעצימת עיניים של הממשלות השונות, ובהמשך – בעידודן, החלה ההתיישבות, או ההתנחלות, במה שנתפש כ"ארץ האבות". וכך, בכייה לדורות, נקבעו עובדות בשטח. נהפכנו למדינה שאין לה גבולות מוגדרים. בחבלי ארץ שלמים, שלא ברור אילו חוקים שולטים בהם, חיים אנשים שקובעים את החוקים לעצמם. לא זאת בלבד, אלא שממשלות ישראל בחרו בשנים האחרונות להחליש את "הרשות הפלסטינית" (ולחזק את חמאס! זאת ה"קונצפציה" הארורה שכישלונה המחריד הוכח), כדי להימנע מגיבוש פתרון מדיני. הממשלות העדיפו להאיץ את קביעת העובדות בשטח, בין היתר בעזרת יהודים "מאמינים" וצעירים פורעי חוק (לא כל המתנחלים כאלה, אני יודעת) שהקימו מאחזים לא חוקיים ודחקו את האוכלוסייה המקומית.

רמת הגולן היא חבל הארץ השלישי שבו לחם צה"ל במלחמת ששת הימים, והיחיד שסופח במלואו לישראל. מי שחי בארץ בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים זוכר את תקריות האש הרבות שהתחוללו לאורך הגבול בין ישראל וסוריה, כשהסורים ירו בתותחים שחלשו ממרומי הגולן על שטחנו. הם ירו על היישובים שלנו, על חקלאים שעבדו בשדות ועל מי שעסקו בהסטת מי הירדן למוביל הארצי.

 אף אחד מאתנו לא העלה אז בדעתו שחלק מהתקריות התרחשו בעקבות פרובוקציות שלנו! שאנחנו שלחנו את הטרקטוריסטים בכוונה תחילה קרוב לגבול, כדי שיירו עליהם! משה דיין עצמו הודה לימים במו פיו ש"לא כל התקריות החלו באשמת הסורים", ש"שמונים אחוז מהם פרצו כתוצאה מניסיונותיה של ישראל לעבד שטחים מפורזים", ושהפעולות החקלאיות ההן בעצם "היו מיותרות"…

ולמרות זאת, זכר התקריות הקשות והפחד מפני התותחים הסורים שחולשים מעלינו הביא בסופו של דבר להחלטה לכבוש את רמת הגולן, אחרי שהושלם ניצחון הבזק בסיני ובגדה המערבית. אין ספק שהתושבים לאורך אפיק הירדן, מעמק החולה בצפון ועד עמק הירדן בדרום, זוכים בזכות הנוכחות הישראלית על הרמה בתחושה של ביטחון. לא עוד ילדה בשמלה אדומה ושתי צמות שואלת למה… את רמת הגולן ישראל דווקא כן סיפחה, בעיקר עקב החשש של רבים כל כך ("העם עם הגולן") מפני שובם של הסורים לרמה. (בימינו, ימים של רקטות, טילים, כלי טיס בלתי מאוישים ורחפנים, ייתכן שהחשיבות האסטרטגית שלה פחתה…)

אז איך בעצם עלינו לזכור את תל פאחר? את הקרב הנועז שהתחולל עליו?

יעקב אורלנד סיפר מקץ שנים שאחרי מלחמת ששת הימים חש מחויב לכתוב דווקא על יום התשעה ביוני. לכאורה – בחירה משונה. היה אולי "טבעי" ומובן מאליו יותר לכתוב על ירושלים, על גבעת התחמושת, על הכותל, על החזרה לחברון ולבית אל, או על ספינה הנושאת דגל ישראל שמפליגה במצרי טיראן… אבל לא – אורלנד בחר בתל פאחר. הוא ראה סמליות בקרב ההוא, שרבים נפלו בו. המקום היה מוכר פחות מאחרים, ואורלנד ראה סמליות מיוחדת דווקא בהיותו "נעלם", לא חשוב במיוחד מבחינה גיאוגרפית. שם הוא ראה "את נקודת המוצא, נקודת המכאוב, נקודת השאלה ונקודת התשובה של קיומנו".

את הספר יום תל פאחר הגדיר "בלדה", אבל מדובר בעצם על סיפור שנכתב בחרוזים, ונשזרים בתוכו חלקים שיכולים לעמוד בפני עצמם, כמו למשל "יורש האותות" בעמ' 25, ו"שיר יום האש" בעמ' 28: שירים מכמירי לב, מכאיבים מאוד, ולמרבה הצער, עדיין, שוב, ביתר שאת, קשורים למציאות חיינו העכשווית.

אנו נמצאים כבר שבעה חודשים במלחמה שטרם הכרנו כמוה. הלוחמים, הפגינו ומפגינים עוז נפש, גבורה והקרבה עצמית מעוררי השתאות, כמו הלוחמים שאורלנד הנציח בכתיבתו. אבל מי שהיו אמורים לנהל את העניינים פשוט לא תפקדו. המדינה הפקירה את האזרחים, והאזרחים היו אלה שנחלצו להילחם ולהציל, וגם לסייע למי שאיבדו הכול.

הטענה מופנית אך ורק אל ממשלות ישראל, שהתמכרו לפולחן "אדמת הקודש", ובכך מלכדו את כולנו. בשבעה באוקטובר 2023, נחשף הכישלון הנורא של "קונצפציות" שלפיהן אנחנו לנהל את הסכסוך בעורמה, בהזרמה של כסף רב אל אויבים שמצהירים על כוונתם להשמיד אותנו, שצה"ל הוא כל-יכול ולפיכך אזרחינו חסינים בביתם. בשבעה באוקטובר גילינו את הפער המזוויע שיש בין הממשלה לציבור.

שנים לפני יום תל פאחר, בשנת 1963, הוציא לאור יעקב אורלנד ספר שירים, שנקרא שירים מארץ עוץ, יצירה קודרת ועצובה מאוד.

האיש שלי, שיושב כאן אתנו, נפצע אנושות בימי מלחמת ההתשה, ושיריו של אורלנד ליוו אותו בימים הקשים של השיקום. באחד מהם – "אמור להם", בעמ' 43 – אורלנד פונה אל אלוהים ומבקש שיחוס על "הגלמודים והעצובים שלנו /  שחושך להם פתאום/  שנואש להם פתאום / שמפילים עצמם מן הגגות … " ומבקש "זכור אותם, נחם אֹותם, אב רחום / פתח להם דמעה / או זרוק להם זמר/  שיראו פרח בחלון /  שיפגשו חיוך בקרן רחובם / שינוצץ להם ירח בשלולית…". השיר אמנם לא נכתב על חייל פצוע, אך התחינה התאימה מאוד לתחושותיו בימים הקשים.

אני תוהה אם היה מישהו ממאה הפצועים בקרב תל פאחר שגם הוא נאחז באחד מהשירים בספר ההוא…

שיר אחר בו נקרא "כל יום בחיי". הוא נפתח במילים "כל יום בחיי הוא הר / ואני מטפס בו, / יום על גבי יום נערמים חיי / והר על גבי הר". כן – – וזהו, כמובן, הר שונה לחלוטין מתל פאחר…