לא קשה להבין כי במאי הסרט "התשוקה של אנה מניאני" קצת מאוהב בשחקנית שהלכה לעולמה לפני ארבעים ושש שנה. אכן, בתום ההקרנה, כשהבמאי עלה לבמה והשיב על שאלות, ציין אחד הנוכחים בקהל כי בעצם היא לא מתה. אותו צופה סיפר כמה חיכה לסצנה מתוך הסרט "רומא" של פליני, שבה מניאני, בפתח ביתה, "מסרבת" להתראיין אצל פליני, ורק שולחת אותו הביתה, לישון. 

"כבר הייתי בטוח שהסצנה ההיא לא תגיע, אבל בחרת לחתום אתה את הסרט, וכך באופן כלשהו אמרת שאנה מניאני בעצם לא מתה." איזו אבחנה יפה (ומדויקת!). שהרי, בניגוד לכתבי יד "שאינם נשרפים" אליבא דבולגקוב, שחקנים הם בני תמותה רק לכאורה. הם באמת לא נשרפים, כל עוד הצלולויד (וכיום – האמצעים הדיגיטליים) שומר על יצירתם חיה וקיימת.

אנריקו צ’ראסואולו ביקש לחקור את דמותה של מניאני השחקנית, ועשה זאת באמצעות סרטיה, וראיונות נדירים אתה. את הנרחב שבהם, עם העיתונאית אוריאנה פלצ'י, כך סיפר בתום ההקרנה, גילה לשמחתו במקרה במהלך התחקיר לסרט ושש להשתמש בו. 

דמותה של מניאני כפי שהיא נגלית לנו מהסרט הדוקומנטרי מרשימה מאוד. (הערת אגב – בעיני יש בעיה כלשהי בתרגום שמו של הסרט לעברית, אם כי הקושי ברור: באנגלית passion אינו בדיוק "תשוקה", אלא יותר להט יצרים שיש בו נופך רלגיוזי. אבל כן, המילה הזאת תמיד מעוררת קושי כשמנסים להעביר אותה לשפתנו. מה בדיוק אפשר להסיק מכך על השוני התרבותי בין העברית לשפות האירופיות?). מניאני מעוררת התפעלות בישירות שלה, בכנות, בצורך העמוק שלה להיות אמיתית. להישאר היא עצמה, תמיד ובכל מקרה.

"כל כך חשוב לך להיות חופשיה", שאלה אותה אוריאנה פלצ'י בריאיון. "איך זה שאת מוכנה שיביימו אותך?" "

"שאלה מעניינת," אמרה מניאני, ואחרי מחשבה אמרה, "אם מביימים אותי היטב, אני מוכנה…"

רבים מגדולי הקולנוע מצוטטים בסרט שלפנינו.

פליני סיפר שהיא קצת הפחידה אותו, כי מעולם לא ידע איך תתנהג. איך תגיב. ועם זאת הוא מלא הערכה לעוצמתה כשחקנית וכאדם.

מסטרויאני אמר שהיא כישפה אותו, שהיו לה עיניים ממגנטות.

מרלן דיטריך כינתה אותה "כוח טבע". 

עם זפירלי היה לה עימות מוזר. כשאמר לה שאינו אוהב לביים באופן ריאליסטי, לא היססה לשאול אותו מדוע אם כן פנה אליה, שהרי היא הייתה אחת מיוצרות הנאו ריאליזם, בעיקר בסרטה הנודע ביותר "רומא עיר פרזות", שביים רוסליני, ובו, כשדמותה של מניאני נרצחת בידי הגרמנים, היא, לדברי יוצר הסרט שלפנינו, "יולדת מחדש את איטליה". 

"אני לא שחקנית," אמרה מניאני על עצמה, "אני אמן. כשאני נהפכת ל'שחקנית', זה לא טוב לתפקיד", ובכך ביטאה את השקפת עולמה היצירתית, באמנות ובחיים: להיות הדמות ולא לשחק אותה. להיות היא עצמה, ביושר ובכנות. 

כל חייה חיפשה אהבה. "אני לא יכולה לעבוד אם לא אוהבים אותי," סיפרה. "חייבים לאהוב אותי!" היא הצליחה. היא עדיין אהובה!

אנריקו צ’ראסואולו, במאי הסרט