פלטונוב: איך לומר הכול בלי מילים

נראה כי לפעמים אפשר להביע צעקה, בלי לכתוב דבר

בתיאור האכזרי ביותר שקראתי אי פעם לא נכתבה אף מילה ולא התנסח שום משפט.

אותה זוועה רועמת בלי קול מופיעה לקראת סופו של הסיפור "הסכרים של יֶפִּיפָּאן", בספרו של אנדריי פלטונוב, בעולם נהדר ואכזר. (תרגמה: נילי מירסקי).

בעולם נהדר ואכזר

גיבור הסיפור, אנגלי בשם ברטראן פרי, מגיע לסנקט פטרסבורג באביב של שנת 1709. אהובתו האנגלייה הסבירה לו שלא תסכים להינשא לאף אחד מהגברים הנחותים הסובבים אותה. כדי להרשים אותה ולהיות ראוי לה, הוא יוצא למרחקים. בעבר, הוא אומר לעצמו, היו אנשי השם מצביאים וכובשים, כאלה שחרבם סמוקה מדם. כיום הם מהנדסים, כמוהו: אלה שמסוגלים לממש את גחמותיהם של שליטי העולם.

הוא עובד אצל הצאר, פיוטר הגדול, האיש ששקוע כולו בייסוד עיר: את סנקט פטרסבורג הקים פיוטר יש מאין. הוא החל בבנייתה רק שמונה שנים לפני הזמן שבו מתחיל הסיפור, הוא מעמיד אותה על תלה בתוך הערבות הקפואות שכבש במלחמתו נגד שוודיה. העיר שהמציא אמורה לשמש חלון למערב.

כדי להבטיח את צמיחתה הוא אוסר על בנייה מאבן ברחבי הממלכה, חוץ מאשר בעירו החדשה. כך הוא מבטיח שכל חרשי האבן יגיעו רק לשם. עשרות אלפי אנשים פועלי כפייה מתים במהלך הבנייה, ומי שמבקר בה שלוש מאות שנה לאחר מכן מתקשה לדמיין שהיא צעירה כל כך, שפעם לא הייתה קיימת. דוסטויבסקי כינה אותה "עיר מלאכותית": היא הוקמה בצו מלכותי, ולא התפתחה מאליה, כמו רוב הערים הגדולות בעולם.

על ברטראן פרי האנגלי מוטל  לשרת את החזון המגלומני של פיוטר: זה חולם לחפור מערכת של תעלות ונתיבי מים שיחצו את הערבות ויגשרו על פני מרחקים.

עד מהרה מגלה פרי כמה עצומה המשימה שלקח על עצמו: "כה כבירה נראתה לו הארץ, כה מרהיב הטבע שבמרחביו צריך היה לחצוב נתיבי מים למהלך אניות. בשרטוטים ובמפות בסנקט פטרסבורג היה הכול נהיר ונוח, ואילו עכשיו, בחצי היום… התברר שהכול פתלתול, קשה ונורא הוד."

עוד לפני שהוא יוצא אל מחוז יֶפִּיפָּאן, שם הוא אמור לתכנן מערכת סכרים עצומה, מודיעה לו אהובתו שלא חיכתה לו, ונישאה לאחר. "האומנם חשבת שנחוץ לי בעל בדמותו של אלכסנדר מוקדון?" היא כותבת לו בלעג, ומסבירה: "לא, נחוץ לי איש נאמן ואהוב."

ברטראן פרי נכשל כמובן במשימתו. הפועלים בורחים. הטבע מתנכל לו. כשתכנן את תוכניותיו ההנדסיות לא הביא בחשבון את הקיץ השחון שיהפוך את נתיב המים לדרך חולית, את המים המסרבים לפרוץ מהבור שיחצוב, את החולות "הרעבתנים" אשר "מוצצים עכשיו את המים מן האגם, ושואבים אליהם אפילו כלים של ברזל."

ברוסיה של המאה ה-18 אחת דינו של מי שמאכזב את הצאר. פלטונוב, שכתב את סיפוריו בימים הראשונים של רוסיה הסובייטית, מוגן, לפחות בתחילת דרכו, מפני עריצותו הקטלנית של סטאלין: הוא בן למשפחה "נכונה": פרולטרית. והוא הרי לא כותב על מה שקורה עכשיו, אלא על העריצות הקטלנית של הצאר…

כצפוי, נשלח ברטראן פרי למוסקבה ונכלא במגדל בקרמלין.  ברור לו לגמרי שחייו תמו. וכשהוא מובא אל מקום ההוצאה להורג, חדר קטן ונעול ובו רק איש אחד, הוא מצפה בשוויון נפש לעריפה הצפויה לו.

וכאן מגיע קטע הביעותים ספרותי, אף על פי ששום דבר לא נאמר במפורש.

כך כתוב:

"'היכן הגרזן שלך?' שואל פרי, שלא נותר בו שום רגש מלבד רתיעה קלה, כמו מפני מים קרים."

אבל מסתבר שהאימה האמיתית, המוחלטת, איננה מפני המוות עצמו. שהמוות יכול בנסיבות מסוימות להביא אתו רוגע. הקלה.

"'גרזן!' אמר התליין 'אני אסתדר אתך גם בלי גרזן!'"

ואז:

"כאבחת להב מושחז ננעצה ההבנה במוחו של פרי, נוראה וזרה לטבעו, כמו כדור ללב פועם. והבנה זו החליפה לפרי את תחושת הגרזן על צווארו: הוא ראה את הדם בתוך עיניו הנאלמות, הקופאות, וצנח אל בין זרועותיו של התליין השואג."

כך.

"וצנח אל בין זרועותיו של התליין השואג."

הפוגה.

מכאן ואילך לא נכתב עוד מאומה. לא מתואר דבר. וכבר מגיע המשפט הבא: "כעבור שעה, במגדל, הרעים הדיאקון בבריח הברזל. 'נגמר, איגנטי?' צעק מבעד לדלת…"

זה הכול: "כעבור שעה…",  וההמשך.

בין התובנה של פרי למה שצפוי לו, לבין הנקישה על הדלת, אין כלום. רק דמיונו של הקורא. בלי שום עזרה של הסופר מתמלאת התודעה בחלחלה. אין ממה להימלט, כי שום דבר לא כתוב. והריקנות הזאת, הזוועה המובעת, שאין לה סוף, כי אין לה התחלה, היא בעיניי הישג אמנותי מרשים ביותר.

כותבים אחרים היו אולי מפליגים כאן בתיאורים. היצירתיות האנושית יכולה בלי ספק להמציא את כל סוגי העינויים הצפויים והלא צפויים. אבל השתיקה הגמורה, הרווח הצר הזה שבין השורות שעל הדף, המילים "כעבור שעה…" (שמזכירות קונבנציה ספרותית דומה שהייתה נהוגה פעם: בני הזוג מתנשקים. חושך. דלת חדרם נסגרת. ובבוקר – ), כל אלה משאירים את הקורא המום ונטול מילים.

הנה ההוכחה לכך שכמו שבלי מרחבים או מרווחים של שתיקות אין צלילים ולכן אין מוזיקה, כך גם בלי המרווח שבו פועל דמיונו של הקורא לא מצטיירת שום תמונה מסוּפרת, לא תיתכן יצירה, לא נוצרת ספרות.

 

5 מחשבות על “פלטונוב: איך לומר הכול בלי מילים”

  1. הקורא שותף למעשה היצירה. ואת מאירה בכל כך הרבה רגש את מקום השתיקה. קראתי בנשימה עצורה. מחכה לטורים הבאים. (ותודה שהכרת לי את פלטונוב שנוסף לרשימה…).

    אהבתי

  2. עופרה, הניתוח שלך וההבנה – וכמובן האופן בו את כותבת את הדברים – מרתקים. הדוגמה שהבאת מעוררת צמרמורת ומציבה בסיס איתן וברור לטענה שלך. כן, יש צורך בשקט, בהפסקה, באתנחתא. תודה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s