המאהב, החמור, ואני מאת קרולין ויניאל
נכון, זה לא סרט "גדול", שעוסק בעניינים "חשובים": אבל כמה שהוא מענג! כמה שהוא משעשע, נוגע ללב, ואיך הוא משאיר בצופה תחושה של אופטימיות ושמחת חיים!
חלק גדול מהצלחתו נובע מהקסם האישי של השחקנית הראשית, לור קלאמי, שמגלמת את דמותה של אנטואנט, מורה בבית ספר יסודי בפריז, שמחכה בכיליון עיניים לחופשה. כן, עוד סרט שבמרכזו המוסד הצרפתי המקודש, ה- vacance: חופשת הקיץ השנתית שהיא, כך נראה, סלע קיומו של האדם הצרפתי…
השנה אנטואנט מחכה לחופשה עוד יותר מתמיד, כי היא אמורה לצאת עם ולדימיר, המאהב הנשוי שלה, לטיול טבע, בעקבות נתיב שעבר רוברט לואי סטיבנסון בסביבה הכפרית בחבל Cévennes (סוון). ולדימיר הוא לא סתם מאהב נשוי, הוא אפילו האבא של אחת התלמידות בכיתתה…
ברגע האחרון מודיע לה ולדימיר על שינוי בתוכניות: הוא יוצא עם אשתו ובתו.
אנטואנט היא לא אחת שמוותרת בקלות. לא אחת שתשב בבית ותבכה על מר גורלה. היא נוקטת יוזמה, ו… יוצאת לאותה חופשה מתוכננת, לבדה.
היא אישה חיונית, תוססת, עליזה, ובמהלך החופשה היא תתמודד עם הרפתקאות, עם רגעי צער, אבל גם עם שמחות, ואפילו תתאהב, ב…חמור! לא אהבת שווא של טיטניה בדימוי הגס של חמור, אלא בחיה אמיתית, שאתה אנטואנט מפתחת יחסי ידידות ואחווה. החמור מיטיב לגלם את התפקיד שהוטל עליו לא פחות מלור קלאמי.
כשצופים בסרט אי אפשר להפסיק לחייך בהנאה.
העדות, מאת קירבי דיק, איימי זירינג
"כשאת קורבן לאונס, את עצמך והחיים שלך הם זירת הפשע. לכן את לוקחת אותם אתך לכל מקום", מספרת המרואיינת העיקרית בסרט התיעודי החשוב מאוד "העדות". דרו דיקסון נאנסה כשהייתה בתחילת שנות ה-20 לחייה. האנס היה אדם שהעריצה, שעבדה בשבילו: המפיק המוזיקלי המצליח ראסל סימונס.
בעקבות האונס עזבה דיקסון את החברה שבה עבדה והקריירה שלה בעולם המוזיקה למעשה חוסלה, למעט ניסיון נוסף אחד שגם הוא הסתיים בתקיפה מינית.
רק עכשיו, בזכות תנועת #MeToo, ובעקבות נשים אחרות שהתלוננו נגדו, החליטה להעז ולספר מה קרה גם לה.
"נמאס לי להיות קורבן", היא אומרת בסרט, "רציתי להתחיל להיות לוחמת". דיקסון, ונשים אחרות שמתראיינות בסרט, מסבירה מדוע לנשים שחורות קשה במיוחד להתלונן נגד פוגעים שגם הם שחורים. הקהילה שלהן כועסת עליהן אם הן מעזות. "את תציבי את זה לפני הגזע?" עובר אליהן המסר. אכן, הן מודות: אמריקה הורסת את הגברים שלנו. אבל גם נשים שחורות נחטפו באפריקה, נאנסו, ושועבדו. למעשה, הן אומרות, מעמדן של נשים שחורות הוא הנמוך ביותר בחברה האמריקנית.
דיקסון מסבירה כמה היה לה קשה להחליט לספר לעולם על האונס. היא מזכירה את עדותה של אניטה היל שהתלוננה נגד השופט השחור קלארנס (שבסופו של דבר, למרות עדותה, התמנה לבית המשפט העליון!), ומסבירה: כשאת נחקרת, כשאת מתראיינת, כשאת מספרת, הדברים המטונפים שעוללו לך נמצאים פתאום הפה שלך. את זאת שגורמת לגועל שחשים המאזינים.
שנים רבות נדרשו לדיקסון, כמו גם למרואיינות האחרות, וגם לאלה שהתלוננו ולא התראיינו בסרט, עד שהעזו לעשות את הצעד. כמה אומץ נדרש מהן, ואיזו תחושה של כוח העניק להם הגילוי.
"אלמלא #MeToo הייתי עדיין מנופצת", אומרת דיקסון.
ידידים שלה מתעשיית המוזיקה, שמבינים בדיעבד מדוע פרשה, מדברים על עוד היבט אחד של הפגיעה: מי יודע אילו הישגים אמנותיים עוד יכלו להיות לה. מה העולם מפסיד כשאישה כזאת מוותרת על מימוש הכישרונות האמנותיים שלה, כי אינה מסוגלת להתמודד עם הסביבה הפוגענית.
הסרט חשוב, כי הוא מביא את קולן של הנפגעות. הפוגעים מסתתרים כמובן מאחורי הכחשות כתובות. הם סירבו להתראיין. אחד מהם, ראסל סימונס, נמלט למדינה שאין לה הסכם הסגרה עם ארצות הברית. הם חזקים רק נגד חלשות.
אז לכל מי שהטיל ספק בתנועת #MeToo הנה התשובה: היא מצילה חיים. לא פחות.
השלאגר, מאת עמנואל קורקול
מה קורה כשמחזה מתיאטרון האבסורד מתמזג עם החיים עצמם?
אטיין, שחקן מובטל ומתוסכל, מגיע לבית כלא כדי להנחות סדנת תיאטרון. קודמו לתפקיד נהג לתת לאסירים השחקנים משלים של לפונטיין שאותם למדו בעל פה והציגו. אבל האסירים קצו בעבודה הזאת.
אטיין מחליט על כיוון אחר. אחרי שהאסירים מספרים לו שבכל רגע ורגע בחייהם הם מחכים ומחכים, כל הזמן למשהו, עולה בדעתו להעלות אתם את המחזה "מחכים לגודו".
"השלאגר" הוא לא היצירה הראשונה שמפתחת את הרעיון של סדנת תיאטרון בין כותלי הכלא, עם שחקנים אסירים. כך למשל בספרה של מרגרט אטווד מעלים אסירים את המחזה "הסופה" של שייקספיר, ובסרט "קיסר חייב למות" השחקנים הם אסירים אמיתיים, שמעלים את "יוליוס קיסר" של שייקספיר. שם התיעודי מתמזג עם הבדיוני.
גם הסרט שלפנינו נוצר בהשראת אירועים אמיתיים שהתרחשו בשוודיה בשנת 1985. סמואל בקט עצמו העיר בזמנו: "זה הדבר הכי טוב שקרה למחזה מאז שכתבתי אותו!"
על כיסא הבמאי יושבת אישה, מאת סמדר זמיר
האם תקרת הזכוכית המפורסמת לא נמצאת בכלל במציאות החיצונית, אלא בתוך תודעתה של אישה שמבקשת לפעול בעולם?
האם העולם שבו היא מבקשת לפעול הוא גברי ביסודו, ולכן זר ועוין?
האם נשים קולנועניות נטמעו כל כך בעולם הגברי עד שהן עצמן נוטות ליצור סרטים שגברים עומדים במרכזם, כאילו שכחו שיש גם נשים בסביבה, ושגם הן מעניינות?
האם הפמיניזם הוציא באמת את הנשים מהמטבח? ואם כן, האם היטיב אתן?
מדוע נשים בגילאים מסוימים נאלצות לבחור: סרט או ילד? האם גם גברים מתמודדים עם השאלה?
האם אישה יכולה בכלל לגדל ילדים וליצור סרטים בעת ובעונה אחת? מה קשה יותר?
האם יוצרות נאלצות למצוא חן, לאו דווקא כיוצרות, אלא כנשים?
האם שאלות על נשיות ועל השפעתה עליהן כיוצרות, המופנות אל קולנועניות, לגיטימיות בכלל?
אלה מקצת מהתהיות העולות בסרט המקסים "על כיסא הבמאי יושבת אישה". שמו נלקח מסרט ישן של יומני כרמל ובו סיפר הקריין בפאתוס החגיגי האופייני לאותם סרטים על אלידע גרא, האישה המוכרת הראשונה שיצרה בישראל סרטי קולנוע.
הקולנועניות המתראיינות בסרט מרתקות אחת אחת. כל אחת מהן מציגה זווית ראייה שונה, וכל הקולות הללו מתאחדים בסופו של הסרט במחווה לזכרה של אחת היוצרות המופלאות שהיו בקולנוע הישראלי, רונית אלקבץ, שאת הצהרת הכוונות שלה כיוצרת מצטטים בקולה.
פשוט נהדר!
