משהו בספר הזה לכד את תשומת ליבי ממש מהרגע הראשון: תחושה שיש כאן יותר ממה שנראה לעין.

ואין לטעות: גם מה שנראה לעין – דיוקנה של אישה המופיע על העטיפה, על רקע של קיר לבנים שחוקות, חיוכה המסתורי, המאופק, זיק האור שבעיניה, הפרח האדום הנעוץ על מסגרת התצלום – כל אלה מושכים מאוד את הלב, אולי יותר מכל – תווי פניה היפות.

די מהר מתברר שלא בכדי נמשכתי אל הדיוקן הזה, ושאני לא היחידה שזה קרה לה. כי כך מתחיל סיפור המעשה.

אבל רגע, לא מדובר בכלל בסיפור. ממש בעמודים הראשונים, ב"פתח דבר", מסביר לנו המחבר, יואל יערי, שזה אינו רומן היסטורי פרי דימיונו, "או נובלה ה'מבוססת על מקרה אמיתי'", אלא סיפור אמיתי לגמרי. ש"כל האירועים, המקומות והאנשים המתוארים בספר מצויים בעדויות ראשוניות ובמסמכים ארכיוניים" שליקט במשך חמש שנות מחקר.

ובכל זאת, רובו נקרא ממש כמו סיפור, שטומן בחובו הפתעה מרעישה כל כך, עד שנשימתי נעתקה כשהגעתי אליה, ומאותו הרגע ואילך, עד סופו של הספר, לא יכולתי לעצור את הדמעות.

ובכן: התצלום. הוא מתחיל, כאמור, את הסיפור, שכן נלקח, לא פחות, מהקיר שעליו הוצג במוזיאון באושוויץ. שלושה צלמים ישראלים הגיעו לשם יום אחד בינואר 1992, ואחד מהם, שמחה שירמן, הבחין בדיוקנה של האישה. יואל יערי מתאר אותה: "שפתיה פשוקות לארשת חיוך, שיש בו מבוכה קלה. יופיין מודגש על ידי חתך עדין על השפה העליונה, אולי רמז לחבטה שספגה בפניה בעת מעצרה. שיערה קצוץ באופן גס. בגד האסירים שלה רכוס עד הכפתור האחרון וצעיף שחור עוטף את צווארה". שירמן ממוסמר למקומו. האישה מקסימה אותו. הוא קורא את שמה – קריסטינה קוסובסקה – הכתוב בדיו שחורה, ומגלה שהגיעה למחנה בנובמבר 1942, ומתה חמישה חודשים אחרי כן.

שירמן מצלם אותה. ומאותו רגע קורים כמה דברים מעוררי השתאות של ממש.

קודם כול, קריסטינה נהפכת לדימוי מרכזי ביצירתו. הוא כותב לה מכתבים, וכותב עליה שירים. יצירותיו מוצגות בתערוכות ברחבי העולם. הוא חושב עליה. היא מעסיקה אותו, נוצר מעין חיבור מיסטי בינה, אישה שמתה חמישים שנה לפני כן, ובינו.

אבל זוהי רק ההתחלה.

שכן חוקר שמנסה להתחקות אחרי אותה קריסטינה קוסובסקה, להבין מי הייתה, מה היו קורות חייה, מגלה כי אכן הייתה אישה כזאת, אבל תווי פניה שונים לגמרי מאלה של האישה שדיוקנה תלוי במוזיאון אושוויץ.

הסיפור רב התהפוכות וההפתעות נמשך עוד ועוד. זהותה של האישה מהמוזיאון, שמה האמיתי, בלה חזן, ומה בעצם עלה בגורלה, הולכים ומתפענחים. מאחר שהיא חיה בימי מלחמת העולם השנייה, יואל יערי מתאר לא רק מה קרה לה עצמה, אלא גם את הרקע ההיסטורי להתרחשויות.

למשל – וזאת רק דוגמה אחת קטנה – הוא מספר בפרוטרוט כיצד בדיוק התנהל הליך הצילום באושוויץ. מי צילם. היכן. כיצד. מדוע. מתי הפסיקו לצלם את האסירים והאסירות, איך הצילומים קשורים לקעקוע המספרים על אמת היד של כל אחד מהקורבנות.

יערי מספר לנו רבות על אושוויץ. מתאר איך התנהלו החיים־לכאורה באותו גיהינום. עלי להודות כי היו חלקים שדילגתי עליהם בקריאה. לא עמד לי כוחי לקרוא על הניסויים ה"רפואיים" שהתנהלו שם. יש מידע שמוטב לי להרחיק מהתודעה, בידיעה שאם יגיעו אליה ייצרבו לעד. בניגוד לשר סמוטריץ', שסירב לצפות בסרטוני הזוועה על חטיפת התצפיתניות לעזה, שמא תנדוד שנתו, אני לא משמשת בשום תפקיד ציבורי שמחייב אותי להיחשף לזוועות שהייתי שותפה להתרחשותם ושאני אחראית לסיומם. לשרי הממשלה אין זכות לדלג על שום פרט. לי יש. הוויתור על קריאת כמה דפים בספר לא גרע במאומה מעוצמתו.

יערי מלווה בכתיבתו את קורותיה של האישה המצולמת, שבין היתר פעלה שם, במחנה הריכוז, כאחות, תוך שהיא מעמידה פני פולנייה. למעשה, כך מסתבר די בהתחלה, הייתה אותה בלה חזן יהודייה אמיצה במיוחד. לפני שהגיעה לאושוויץ הייתה אחת מהקשריות שנהגו להעביר מידע, תרופות, מזון, נשק, בין הגיטאות השונים, בגבורה עילאית ותוך סיכון עצום לחייהן. גברים לא יכלו למלא את התפקיד, שכן הפשלת מכנסיים אחת הייתה חושפת שהם יהודים. (ב־2003 ראה אור בהוצאת מורשת ספרה המפעים של אחת מאותן קשריות, חסיה בורנשטיין בילצקי, אחת ממעטים ובו תיארה את הגבורה והתושייה המדהימות שלה ושל חברותיה, אחת מהן, חייקה גרוסמן, כיהנה לימים כחברה בכנסת ישראל).

יערי עוקב אחרי מעשיה של בלה חזן. הוא מספר פרטים שלא יאמנו בקורות חייה. למשל – כיצד הצליחה, בזהותה כפולניה־לכאורה, להשתלב כעובדת במטה הגסטפו, ואיך סייעה משם ליהודים. איזה אומץ וגבורה שלא ייאמנו! גם כשהגיעה לאושוויץ עזרה והצילה נפשות, כשהתחזתה לאחות פולנייה.

התרשמתי עד בלי די מעוצמת כמיהתה של חזן להתקרב אל בני עמה ולא להעמיד עוד פנים: להיות מי שהיא באמת, ובצורך הקיומי להתחזות לנוצרייה, שכן זהותה האמיתית נחשבה פשע שאתו נולדה. את יהודייה? אחת דינך – מוות! קשה להבין את עוצמת האנטישמיות המתוארת. אפילו אחרי שהמלחמה הסתיימה, וחברותיה הפולניות של בלה חזן סיפרו זו לזו לאן פניהן מועדות – להן היו בתים ומשפחות לחזור אליהם! – הן הגיבו בגועל ובתיעוב כשגילו שהיא בעצם יהודייה שמקווה להגיע לארץ ישראל. שום דבר לא יכול היה להמתיק את גזר הדין שאתו נולדה: ברגע שנודע שאת יהודייה, גם אם היית עד עכשיו חברה קרובה, מיד מתחילים לסלוד ממך. בלתי נתפס, למי שנולדה וגדלה בישראל. אך למרבה הזוועה מתחיל להיות מוכר יותר, בחודשים האחרונים, גם לנו, כאן.

מצמרר לקרוא בפרק 14, "מבצע שמיד", איך בליל סילבסטר 1942 נשמעו הנאצים שרים מעבר לחומת גטו וילנה שורות משיריהם: "וכאשר דם יהודי יותז עלי סכין, אז ייטב לנו כפליים", ואת "שיר המורדים" ששרו באותו לילה ממש בגטו, "אך אם נגזר למות, מוטב ליפול כגיבורים, לסכין הושט צוואר לא! / לעולם הוא לא יושט".

לא פחות קשה לקרוא על התגובות שאתן נאלצו להתמודד מי שניצלו, בתום המלחמה, כבר בארץ ישראל. על עגנון שכתב עליהם שהלכו "כצאן לטבח". על המנהיג הציוני יצחק גריבנבוים, יליד פולין, שקבע בנחרצות כי "היהודי הגלותי" התאפיין ב"אובדן כושר ההתגוננות, התגברות הרצון לחיות בכל התנאים, לקיים חיים ריקים מכול, חיי עבדות ושפלות מבוזים…" (ומוסיף יואל יערי בכעס מאופק: "ספק אם גרינבוים היה אומר דברי קטרוג נחושים אלה לו ידע כי באותה עת בדיוק בנו האהוב, אליעזר, שנשאר בפולין, משמש בלוקאלסטה אלים ושנוא במחנה הגברים בבירקנאו"). קשה לקרוא על החשדנות שבה התקבלו הניצולים: "איך זה שנשארת בחיים? מה היה עלייך לעשות כדי לשרוד? ובעיניהם זיק של חשדנות: קאפו? זונה?" ועל האילמות שנגזרה עליהם, בשל תגובות כמו – "לא ייתכן שהיה גרוע כל כך, שאם לא כן לא היית שורדת", או "גם כאן בארץ ישראל היה לנו קשה ורעבנו ללחם".

הספר שלפנינו הוא במידה רבה ניסיון לפצות את הניצולים, להעניק להם צדק היסטורי.

כשקוראים אותו אי אפשר שלא לחוש ביסודיות שבה נכתב: יואל יערי הוא פרופסור אמריטוס לחקר המוח בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, כך כתוב על דש הספר. הוא גם מספר לנו לקראת סופו מדוע חלה בחייו תפנית, ומה גרם לכך שהחל לעסוק במחקר היסטורי.

את ליבת הספר, את ההפתעה העצומה שהוא מסתיר, ואז חושף, לא אגלה כאן. לא אמנע מכם, קוראי הטור, את הרגע שבו אמת מפעימה מתגלה, ואת כל המשמעויות שהיא מסתירה בתוכה.

הספר אינו רק תיעוד של קורות חייה של אישה אחת, ולצידה – של רבים שפעלו לצידה, או ניקרו על דרכה: יש בו תובנות היסטוריות רבות וחשובות. אי אפשר למשל שלא להתרשם מעוצמת האשליות, למעשה – הרמייה העצמית! – שאפיינה את קורבנות השואה. כך לדוגמה כשהנהגת תנועות הנוער החלוציות החזירה לוורשה את חברי ההנהגה הבכירים שנמלטו מזרחה אחרי פרוץ המלחמה, הם עשו זאת מתוך תמימות ואמונה שהשלטונות הנאציים יאפשרו את פעילותה של התנועה הציונית (בניגוד לסוביטים, שאסרו על כל פעילות כזאת) ויתירו לחלוצים לצאת לארץ ישראל. "מנקודת מבט תמימה זאת, שלא קראה נכון את המציאות המצמררת, נתפסו היטלר וחבר מרעיו כשותפים מעשיים לחזון הציוני"… אותה תמימות ורמייה עצמית לא התפוגגו גם אחרי כמה שנים, אחרי שכבר התחיל הרצח השיטתי של יהודים. בגטו גרודה למשל היו משוכנעים ש"כל עוד יספקו את צורכי הגרמנים ככוח עבודה, לא תהיה להם סיבה להשמיד את היהודים". אין צורך לומר שתקוותם התבדתה.

הספר מלווה בצילומים רבים של מסמכים ושל הדמויות המופיעות בו. הממד החזותי מוסיף לתוכן משמעות ועוצמה.

אוסיף ואומר כי זה אינו עוד "ספר שואה" רגיל, שכן הוא אפוף כולו בהומניות ובאהבת אדם, לא רק של הדמות המרכזית המתוארת בו, אלא גם של כותבו.

הוצאת כנרת, 399 עמ'