ג'ודית הרמן מוכרת מאוד בזכות ספרה החשוב טראומה והחלמה שנהפך, מאז שראה אור לראשונה (בעברית ב־2017, באנגלית ב־1997), לאבן־יסוד בכל הנוגע להבנה של טראומות. ב־2000 ראה אור ספר אחר של הרמן, שלא תורגם לעברית: Father-Daughter Incest, ובו התמקדה המחברת בטראומה המתמשכת של פגיעה מינית במשפחה. 

שני הספרים מלווים אותי כבר שנים רבות. במאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו)" שכתבתי ב־2015 ושהופיע בספר עולם בלי סודות: הסוד וחשיפתו ככלים לתיקון עולם ופרט בעריכתו של עו"ד יובל אלבשן, בהוצאת המכללה האקדמית אונו, נשענתי רבות על שני ספריה של הרמן (ועל ספרים נוספים שעוסקים בפגיעה במשפחה). 

כשנודע לי שהרמן פרסמה ב־2023 ספר חדש, העוסק באותם עניינים, מיהרתי לקנות ולקרוא אותו. לא התאכזבתי. שוב נוכחתי עד כמה הרמן בקיאה ומבינה, כמה תובנות חשובות היא מרכזת, ו… עד כמה הכול שכיח, מוכר, ידוע וחוזר על עצמו, עד ייאוש. 

מאז ומתמיד, מאז שהצלחתי להבין את מה שידעתי (וכן, הרגע שבו נפגעת נפגשת עם ההבנה הוא רגע כאוב ומייסר במיוחד), ומאז שהתחלתי להיות בקשר עם נפגעות רבות אחרות, התחלתי לומר שכל הפוגעים למדו באותו בית ספר… כולם מדברים באותה שפה, משתמשים באותם מושגים, פועלים באותה צורה, ומגיבים בצורה זהה כשהנפגעת מנסה להתעמת אתם.

כשקראתי את הספר פגשתי בו לא רק את עצמי, אלא גם מקרים של אחרות, ביניהם כאלה שעלו לאחרונה לכותרות, למשל – את זה של הנשים שהתלוננו נגד אייל גולן. הרמן כותבת כך: "המשטרה ומי שאמורים לייצג את מערכת המשפםט עלולים לגרום לנזק נוסף כשהם גוזלים את הכוח והשליטה מהניצולות…" (טאיסיה זמולוצקי סיפרה איך כמתלוננת, נלקחה לחקירה אזוקה, כאילו היא הפושעת!)

לעומת זאת, התמיכה ציבורית, כפי שהיא זוכה לה מאז החשיפה הגלויה מעצימה ומחזקת אותה. כפי שאפשר לראות כאן אותה ואת המתלוננת האחרת, נ', שבחרה להישאר אלמונית.

"תמיכה ציבורית מנבאת החלמה," כותבת הרמן, "ואילו בידוד חברתי – רעיל. אנשים לא יכולים לחוש בטוחים כשהם לבד, ואינם יכולים להתאבל ולמצוא פשר [במה שעוללו להם]."

החידוש שמביאה אתה הרמן בספרה החדש הוא התשובה לשאלה מה עושים הלאה. איך אפשר לעודד את תהליך ההחלמה של נפגעות. היא מכנה זאת בשם הכללי – "צדק".

"לפציעה של הטראומה לא גורמים רק מי שפגעו, באלימות ובניצול", היא כותבת, אלא גם – מה שעשו, או לא עשו, העומדים מנגד – כל מי ששיתפו פעולה או העדיפו לא לדעת על הפגיעה או האשימו את הקורבנות – כל אלה מעמיקים עוד יותר את הפצעים, שאינם אלא חלק מהאקולוגיה של האלימות, שבה פשעים כנגד אנשים מוחלשים או כפיפים זוכה לרציונליזציה, להבנה, או להתעלמות. אם הטראומה נובעת מאי צדק מהותי, ההחלמה מצריכה תיקון באמצעות מנגנונים של צדק שמפעילה הקהילה בכללותה." 

כדי לדעת למה ניצולות זקוקות (לשון נקבה כאן – כי מרבית הפגיעות הן בנשים), צריך – כותבת הרמן – כמה פשוט! לשאול אותן למה הן זקוקות!

יש מי שחוששים שניצולות יחפשו נקמה אלימה. הרמן חקרה את הסוגיה והיא מוכיחה שברוב המקרים זה לא מה שניצולות רוצות. הן מייחלות להכרה בפגיעה. להתנצלות – אבל אמיתית, התנצלות שיש לה כוח ריפוי רב. לא מהשפה ולחוץ. לא באמצעות יועצי תקשורת. לא פומבית. או מותנית נוסח "אם נפגעת, אז…"

הן רוצות שיבינו את הכאב שלהן. שיהיו אתן במקום הפגוע. שהפוגעים יקלטו מה עוללו (אין כמעט סיכוי שזה יקרה. או אין בכלל…). הן רוצות לספר, ושיקשיבו להן באמת. מבקשות להפר את מערכות ההשתקה, שמגינות על הפוגעים. 

אבל "פגיעה מינית מפצלת קהילות, שכן היא חושפת את מנגנוני הכוח הסמויים של שליטה ושל נחיתות ושעבוד". 

הנה רעיון של הרמן: להקים במקומות שונים יד זיכרון לנפגעות. כמו למשל יד הזיכרון שהקימו באלבמה ב־2018 לזכר ארבעת אלפים קורבנות מעשי הלינץ' שעשו לבנים שדוגלים בעליונות הגזע בקורבנותיהם השחורים. 

בחלקו הראשון של הספר מצרפת הרמן את "גלגל השליטה והכוח" שפיתחו בקהילה קטנה במינסוטה. הנה הוא כאן, באנגלית:

כל מי שעברה סוג כלשהו של פגיעה אלימה מתמשכת תמצא בו בלי ספק את עצמה, ואת ההתעללויות שעברה. 

הרמן מפרטת את המנגנונים. למשל – את האופן שבו התוקף מאלף את הנפגעת, מחליש אותה, מחדיר בה לא רק פחד מוות, אלא גם ואפילו הכרת תודה על כל רגע שבו היא נשארת בחיים (מה שמוכר, בחלקו, בכינוי "תסמונת שטוקהולם"). 

היא מראה את האופן שבו הפוגע דואג לשלול מהנפגעת כל סיכוי לסיוע מבחוץ. את הצורך של העומדים מנגד לזכות בחסותו של הפוגע, כמו שקורה במשטרים אוטוקרטיים דכאניים, היא מצטטת את דבריה של העיתונאית מאשה גסן. (אפשר לקרוא על כך בספרה של גסן The Future is History, העוסק באופן שבו הוחזר לרוסיה המשטר הטוטליטרי, זמן לא רב אחרי שברית המועצות קרסה). 

"שתיקתם של העומדים מנגד, שיתוף הפעולה של ידידים, בני משפחה ושכנים, וכמובן – זה של מי שאמורים לייצג את מערכת החוק והצדק – מעוררת בנפגעת תחושה עמוקה ביותר של בגידה, כי השתיקה היא זאת שמבודדת אותה ומפקירה אותה לגורלה."

כל כך נכון! 

לפעמים השתיקה הזאת מכאיבה יותר מאשר הפגיעה המקורית עצמה, היא כותבת. 

בדיוק כך! 

מי שמסביר לעצמו "זה לא העסק שלי", מזכיר לי את השיר שכתבתי, ושהופיע בספר מה המים יודעים על צמא:

הדיון של הרמן בתפישה המקובלת שלפיה נפגעות "רק מחפשות נקמה" כי הן "מונעות מזעם" נפלא ומאיר עיניים. 

מדוע, בעצם, שנפגעת לא תזעם? מדוע מצפים ממנה שתצהיר קודם כל שהיא "לא מחפשת נקמה אלא רק צדק"? 

הרמן מצטטת את דבריו של ג'ורג' אורוול, שטען שנקמה היא דבר שבעצם לא קיים, כי היא מדריכה רק את מי שהוא חסר אונים לפעול. "זה משהו שאתה רוצה בו כשאתה נטול כוחות, ומשום שאתה נטול כוחות: ברגע שהיכולת לפעול שבה, הרצון לנקום מתפוגג. מי לא היה קופץ משמחה ב־1944 מעצם המחשבה שיוכל לראות איך בועטים בקציני אס־אס ומשפילים אותם? אבל ברגע שהמעשה מתאפשר הוא נעשה פתטי ומגעיל". 

ולכן, היא טוענת, "כשהחברה מתגייסת לתמוך בקורבן, תחושות הנקם משתנות ונהפכות למורת רוח צודקת, משותפת, שיכולה להיות מקור רב־עוצמה לתיקון. רק כשמהקורבנות נמנע הצדק,  הכעס שלהם מתפתח ונהפך לזעם אין אונים". 

יש לתבוע מהפוגע אחריות למעשיו. יש לעזור לקורבן, להביע סולידריות אתה. נחוץ צדק, כדי שהנפגעת תוכל להחלים. נשמע כל כך פשוט וכל כך מובן מאליו, נכון…? 

הרמן מקדישה פרק שלם ל"פטריארכיה". היא מראה כיצד אלימות נגד נשים היא הפשע הנפוץ ביותר בעולם. ההפרה העיקרית של זכויות אדם. והיא מתרחשת לא רק במשפחה, אלא גם במקומות העבודה. באוניברסיטאות. 

במשפחה ילדה ונערה לומדת שמי שאמורים להגן עליה הם אלה שפוגעים בה. ושלעתים קרובות הכאב הוא המחיר שהיא נאלצת לשלם "בתמורה" ל"אהבתם". 

לנפגעות בילדות, במשפחה, יש סיכוי גבוה להיפגע שוב בבגרותן. להיאנס. ליפול קורבן לסחר בנשים. לחיות עם בני זוג אלימים. 

סרסורים בוחרים לדרדר לחיי זנות נשים צייתניות. פגיעות. כמעט תמיד – כאלה שעברו תקיפה מינית במשפחה… 

זה מזכיר לי את השיר "ארבעה בתים" שכתבתי (גם הוא הופיע בספר מה המים יודעים על צמא), והוא מתאר לאן נפגעת פגיעה מינית במשפחה מועדת להגיע: בית חולים לחולי נפש, בית בושת, בית סוהר, בית עלמין:

הפמיניסטית אנדריאה דוורקין, מספרת לנו הרמן, כתבה ש"גילוי עריות הוא ה'טירונות' המכינה את הנפגעת לקראת חיים בזנות". 

אבל החברה נוהגת בזלזול בנפגעות תקיפה מינית. אחת הראיות שמציינת הרמן הדהימה אותי: ההזנחה שנוהגים (מסתבר שגם בארצות הברית!) בממצאים שנאספו בעקבות אונס. זה הזכיר לי מיד את ההצבעה השערורייתית שנערכה בכנסת במאי 2022, בעניין החוק לשמירה על ערכות האונס. האופוזיציה, אז בראשות הליכוד, הפילה את החוק, לא מטעמים ענייניים, אלא פוליטיים גרידא, וזכורים לרעה דבריה של מירי רגב אז שלפיהם "אין כאבי בטן למקרי אונס", כי חשוב רק להפיל את הממשלה, ולא משנה באיזה מחיר. 

כשהרמן כותבת על כך שהפרקליטות (בארצה! בארה"ב!) מעדיפה להביא למשפט רק מקרים שבהם בטוחים שהפושעים יורשעו, נזכרתי איך מני מזוז העדיף לחתום על עסקת טיעון עם האנס משה קצב, ורק בזכות יהירותו של הפושע נאלצו ללכת אתו למשפט שבו הורשע!

איך ייתכן, שואלת הרמן, שבכל סוגי הפשיעה האחרים איש לא יאשים את הקורבן, ולא יקל ראש במה שעוללו לו, אבל מקרי אונס מוגדרים לא פעם "תאונה", "אי הבנה", "פנטזיה של נשים (ושל ילדים)"? 

מדוע הנחת היסוד היא שהמתלוננת משקרת? 

איזו מין אי הבנה מצערת גרמה לסנטורית להצביע בעד מינוי של ברט קוונו לבית המשפט הגבוה לצדק בארצות הברית, אף על פי שכן האמינה להאשמות שהועלו נגדו, לפיהם אנס בצעירותו את מי שנעשתה לימים פרופסור לפסיכולוגיה, עדה אמינה ומשכנעת מאוד (צפיתי בעדותה!), רק כי חשבה שהאדם נחשב חף מפשע "כל עוד אשמתו לא הוכחה", ולא הבינה שההנחה הזאת רלוונטית  רק  כשמדובר בהליך משפטי, ואילו וההצבעה בסנט נשאה אופי שונה? (כתוצאה מכך, מכהנים היום בבית הדין הגבוה לצדק שני גברים שנחשדו באונס: קלארנס תומס וברט קוונו!)

"הכחשה, התקפה, התקרבנות" – אלה הצעדים המקובלים על תוקפים. והם מצליחים, שוב ושוב.

הרמן מציעה בספרה מודלים מעשיים של עזרה לנפגעות. חלקם כרוכים בפיצויים. אחרים – במנגנונים להקשבה פעילה ולמתן מקום לקולה של הנפגעת. 

הספר, כמו קודמיו, חשוב ומרתק. אני מקווה שלא רק את מי שנפגעה בעצמה!