יש פוגעים שמוכנים לגמרי לכאורה להודות במה שעוללו, אבל – או שאינם ערים לפגיעה בקורבנותיהם, או שהיא לא מטרידה אותם, והם מאשימים את הקורבנות, בכך שהן מתלוננות.
"רוז," כיום פרופסור למשפט פלילי, נאנסה לפני שנים רבות, כשהייתה סטודנטית. היא שתתה במסיבה וכנראה התעלפה, כי בשלבים הראשונים היא לא זכרה כלום מהאירוע. הסתובבה שמועה ולראשונה נודע לה מה קרה כשבן זוגה־לשעבר כעס עליה כי "שכבה עם הבחור" שאנס אותה.
"במשך שנים אפילו לא קראתי לזה אונס," היא מודה בהשתאות. הפוגע היה מישהו שהכירה מבית הספר התיכון. "לא חשבתי שהוא אדם איום ונורא," אמרה.
היא טילפנה אליו, כדי להתעמת אתו. לתדהמתה, הוא לא הכחיש מה שעשה. חרף זאת, היה ענייני מאוד, ואמר, "אה, כן, נראית לגמרי מחוסלת."
"לא נשמעה שום התנצלות," היא דיווחה.
לא רק הפוגע לא הביע שום אהדה: למחרת האונס היא הלכה לרופא כדי להיבדק, כי סבלה מכאבים וגילתה שיש לה זיהום בדרכי השתן.
"היה לך לילה סוער," גיחך הרופא. "במעין רמיזה שלפיה – מה מגיע לך…" סיפרה רוז.
ניצולות רוצות שלא יזלזלו בפציעותיהן, ולא יאשימו אותן.
הן רוצות שלא יפטרו אותןיגידו להן שהן דרמטיות מדי בתגובתן הרגשית שלהן.
שלא יגידו להן "תתגברי".
הן רוצות שהקהילה תכיר בסבל שלהן ותכבד את חומרת הנזק שחוו.
ברמת הפרט הן רוצות שאנשים מהקהילה המוסרית שלהן יקשיבו להן, יאמינו להן, יכירו בפגיעה שעברו, ויציעו להן תמיכה.
כקבוצה, הן רוצות שהציבור בכללותו יכיר בכך שיש ניצולות בכל מקום, ושאלימות מינית היא בעייה בריאותית חשובה, לא סתם בעיה אישית ופרטית.
