ספרה של אן אפלבאום היה יכול להיות מרתק ממש, אלמלא ראה אור לפני ארבע שנים. בשנות חיים פוליטיים זהו נצח.
בהווה שבו פרסמה אפלבאום את ספרה טראמפ נוצח בבחירות, טיק טוק, הרשת החברתית המשפיעה ביותר בעולם כרגע, עדיין לא קיימת במציאות של הספר לא מוזכרת בו כלל, ואיש עדיין לא מעלה בדעתו שטראמפ ירוץ שוב, וייבחר!
אכן, לא הכול מעודכן, אבל בכל זאת הספר מספק לקוראת הישראלית תובנות מעניינות, במיוחד אלה שמראות עד כמה תופעות שנראות לנו ייחודיות וספציפיות לארצנו הן בעצם כלל עולמיות.
למרבה הצער.
כי מדובר בתופעות קשות ורעות!
הספר מתחיל בתיאור מסיבת חג מולד שערכו אפלבאום ובעלה באחד בינואר 2000. אפלבאום היא סופרת אמריקנית יהודייה, זוכת פרס פוליצר, שנשואה כבר שנים רבות לפוליטיקאי פולני בכיר, ראדוסלאב שיקורסקי, בעבר – שר החוץ של פולין. אותה מסיבה, שנחגגה זמן לא רב אחרי שפולין השתחררה מעול הסובייטים, הייתה עליזה מאוד, חרף הדלות והמחסור במצרכי יסוד ששררו עדיין בפולין. השתתפו בה פולנים, אמריקנים, ובני לאומים אחרים.
כיום, אפלבאום מספרת, מרבית משתתפי המסיבה ההיא כבר לא מדברים זה עם זה: כולם שרויים במחלוקת פוליטית עמוקה, שמעוררת בהם לא רק אי הסכמה, אלא תיעוב הדדי עמוק, בעוצמה כזאת, כך היא מספרת, שהיא נוהגת לחצות את הכביש כשהיא רואה את אחד מאורחיה במסיבה ההיא, רק כדי לא להיתקל בו או בה. ואלה אנשים שבעבר חלקו אתה עמדות, תפיסות עולם, ובעיקר – אופטימיות לגבי העתיד הצפוי לפולין.
מסתבר אם כן שהשסע הפוליטי אינו מאפיין את המציאות רק בישראל.
אפלבאום מתארת את הכרסום הלא כל כך איטי של ממשלת פולין באושיות הדמוקרטיה, שאותו חווים פולנים בשנים האחרונות: מינוי שופטים מטעם; השתלטות על השידור הציבורי; החלפתו בערוצים שהחלו לשדר תעמולה ממשלתית; הפצה בוטה של שקרים, והכול – במימון כספי הציבור שנגבים במיסים. (כה מוכר!)
עוד היא מתארת את ההשתלטות על השירות הציבורי: פיטורי אלפי עובדים ותיקים, מוכשרים, והחלפתם באנשים לא מוכשרים, ולכן – נאמנים למי שמינה אותם (שהרי אף אחד אחר לא היה שוכר את שירותיהם), או מינויים של בני משפחה, שגם נאמנותם מובטחת; פיטורים המוניים של אנשי צבא בכירים ושל דיפלומטים מוכשרים; הרס של מוסדות תרבות – מוזיאונים, וכן הלאה.
והרי לכל פרט ופרט שמצוינים כאן אפשר מיד למצוא דוגמה מקבילה מהמציאות הישראלית!
אבל מסתבר שלא רק לזאת שלנו. אפלבאום מראה תופעות דומות שרווחות בצרפת, ספרד, גרמניה, וכמובן – בארצות הברית. למשל, שנאת זרים במקומות שהם אפילו לא קיימים, כמו בהונגריה.
או למשל – היפוך היוצרות. לדוגמה: הטלת האחריות והאשמה לשואה על היהודים!
האנטישמיות הבוטה שאפלבאום מתארת מזעזעת ממש. למשל – זאת שהיא חווה מצד אחת מחברותיה לשעבר, אניה בילצקה, מהמשתתפות במסיבת חג המולד ההיא. כיום אותה בילצקה מפרסמת דברי בלע שלא יאמנו על יהודים. בתגובה לציור אנגלי מימי הביניים שבו נראים יהודים צולבים כביכול ילד נוצרי, הוסיפה בילצקה הערה: "והם עוד התלוננו שגירשו אותם" (בשנת 1290!). אפלבאום, בהיותה יהודייה, חשה היטב באנטישמיות – למשל, השתיקה הרועמת שמשתררת בחדר שבו עד להגעתה התנהלה שיחה נלהבת, או "רמזים" על אורכם של אפים – סממן אופייני שזכור היטב מימי הקריקטורה הנבזיות של "דר שטירמר", ומסתבר שגם היום.
"השנה אינה 1937" היא כותבת, וזאת עוד לפני התופעות שיהודים חווים כמעט בכל מקום מאז השבעה באוקטובר 2023, "אבל שינוי מקביל מתרחש בזמננו, בקרב הוגי דעות, סופרים, עיתונאים ופעילים פוליטיים בפולין, ובכל החברות שאנחנו נוהגים לכנות 'מערביות'. זה קורה בכל מקום, ובלי התירוץ של המשבר הכלכלי באמריקה ובאירופה בשנות ה־20 וה־30".
מעבר לעיסוק באנטישמיות, אחת המסקנות הכלליות שאפלבאום מגיעה אליהן היא ש"בתנאים מסוימים, כל חברה אנושית עלולה להפנות עורף לדמוקרטיה". ההיסטוריה, היא מוסיפה, מעידה על כך.
"אוטוריטריות פשוט קוסמת לאנשים שלא מסוגלים להתמודד עם מורכבות", היא מסבירה, ולאו דווקא עמדות "שמאלניות" או "ימניות". ולכן דמגוגים, ואנשים תאווי שלטון, מצליחים לצבור עוצמה רבה, כי הם משכנעים את הציבור, עד שהוא מאפשר להם לשלוט. (טראמפ? נתניהו?)
אבל אותם שליטים סמכותניים זקוקים לבאי כוח שיעזרו להם לממש את שליטתם: פקידים אפרוריים, בירוקרטים קטנים, הם אלה שעושים למענם את העבודה. (לוין? רוטמן? קרעי? אמסלם?), ובזכות זאת זוכים להטבות מרחיקות לכת: ביטחון כלכלי עד התעשרות, וכמובן – תחושה של כוח. גם כשהם כושלים מאוד בעבודתם, הם יודעים שמשרתם מובטחת, כל עוד הם מספקים את צרכיו ורצונותיו של השליט (מירי רגב?).
כאמור – לא מדובר בימין ושמאל. אנשי הימין של פעם היו מסורים לדמוקרטיה, האמינו בסובלנות דתית, מערכת משפט עצמאית, עיתונות חופשית, חופש דיבור, בריתות בילאומיות, ובכלל – בערכים מערביים. בניגוד לכך, ויקטור אורבן בהונגריה, כמו גם מפלגת "חוק וצדק" בפולין, שקועים במיטוט כל המבנים העצמאיים בארצותיהם, וכדי להצליח בכך הם מרעיפים שפע של הטבות על עושי דברם.
את המדינות הדמוקרטיות הולכות ומחליפות מדינות שנשלטות בידי מפלגה אחת. אפילו במקומות שבהם מתנהלות לכאורה בחירות חופשיות, כמו בוונצואלה או טוניסיה, מדובר למעשה בהעמדת פנים. הכרנו את התופעה מתקופת השלטון הסובייטי. אבל היא קיימת, כאמור, גם כיום.
נפוטיזם ושחיתות מבססים את שלטונו של העריץ הלא דמוקרט, והלא מוכשרים, חסרי ההשכלה, שלא היה להם בעבר סיכוי להצליח, מרגישים שעכשיו "מגיע גם להם". הם מעדיפים את מצב העניינים החדש, שמאפשר דווקא להם לשגשג. הפעם כבר לא למשכילים ולמוכשרים.
אפלבאום מראה בפרוטרוט כיצד תופעות כמו ברקזיט בבריטניה, הפצתם של קונספירציות ושקרים גלויים ("Alternative facts" כינתה זאת אחת העוזרות של טראמפ עוד במהלך כהונתו הראשונה) או הרצח של ראש עירית גדנסק, פאבל אדמוביץ', הן בעצם חלק מאותו עניין. ("הטאבו נגד אלימות פוליטית הופר בפולין, ואין לדעת מי יהיה הקורבן הבא", היא כותבת על ההסתה הפרועה, משולחת הרסן, שקדמה לרצח. מוכר ומבעית, לא כן?).
אני תוהה אם יש מי שיכול למצוא נחמה בהבנה שהתופעות ההרסניות הללו משותפות כיום לעמים רבים, ואם לא – מה בעצם יכול לעודד אותנו?