מהי משמעות: מי רשאי לסלוח? ומי לא?

השאלה "מהי משמעות: עיבוד העבר" דורשת הסבר. היא מתייחסת לביטוי אשר הפך בשנים האחרונות באופן חשוד ביותר למטבע לשון. כפי שהשתגר בלשון, מובנו של הביטוי "עיבוד העבר" אינו שהעבר אכן זוכה לעיבוד רציני, שכישופו הותר בכוחה של תודעה צלולה, אלא הכוונה היא למתוח מאחור קו ולסלקו במידת האפשר מן הזיכרון.

המחווה הקוראת לשכוח ולסלוח על כל שנעשה, שאולי היה רשאי לנקוט מי שסבל את העוול, ננקטת בפועל על ידי תומכיהם של האחראים לו. במסגרת ויכוח אקדמי כתבתי פעם: "בביתו של התליין אין מדברים על החבל, כדי לא לעורר תרעומת." אולם עצם הקישור האבסורדי כל כך בין הנטייה הלא־מודעת, וגם זו שאינה כה לא־מודעת, להתגונן מפני תחושת האשמה, לבין רעיון עיבוד העבר, מבהיר עד כמה הכרחי לתת את הדעת על עניין זה — המעורר גם היום אימה כה רבה, עד כי רבים חוששים לקרוא לו בשמו. ניכר רצון לברוח מן העבר: בצדק, מכיוון שהחיים בצלו אינם אפשריים כלל, ומכיוון שלאימה אין קץ, כל עוד מתבקשים לגמול על אשמה ועל אלימות באשמה ובאלימות.