המופע של גארי הוא מסוג הספרים שאי אפשר להפסיק את הקריאה שלהם. הוא לופת והוא ערמומי. כך למשל, הפרק שזוכה לכותרת “הראשון” מופיע פתאום בעמוד 225 (מתוך 277), ומשם העלילה סוחפת בעוצמה רבה עוד יותר. עד לסוף שסוחט את הלב, ולא חס על הקורא.

המופע של גארי הוא סיפורו בגוף ראשון של פושע: כייס, שודד וגנב. הוא מספר לנו על הילדות הקשה שלו, על אמו המזניחה ואביו האלים. מה יכול “לצאת” מתוך בית שבו האב לוקח את בנו הקטן לגנוב, ומלמד אותו שהירח הוא האויב הכי גדול שלו? למה אפשר לצפות מילד שאביו התאכזר אליו כל כך – למשל, את גור הכלבים האהוב שלו הוציא מהבית ונטש בשדה מרוחק, וזאת – בנוכחות הילד שלבו נשבר?  

נל ליישון מעניקה לדובר שלה, גארי, קול ייחודי ומשכנע. גארי הוא אמנם פושע, אבל ברור לגמרי שאינו אדם רע מיסודו. כך למשל באחת הפריצות שלו אל החדר שבו מחזיקים את מעטפות השכר של מפעל כלשהו, במקום לקחת לעצמו את השלל הוא מכניס סכומי כסף גדולים לתוך המעטפות של הפועלים הפשוטים, על חשבון המנהלים, כמעין מעשה של רובין הוד, שנהג, כזכור, לשדוד את העשירים ולהעביר את כספם לעניים.

גארי הוא אמנם פושע, אבל הוא רגיש לזולת. כשהוא עד לפגיעה באישה זקנה הוא מתקומם, נזעק וזועם על מי שפגע בה, ומודיע לו שמותר לשדוד, אבל אסור לפגוע בזקנה חלשה ומבוהלת.  

שוב ושוב אנחנו נתקלים ברגישותו: כשהוא מגלה בוקר אחד ילד פעוט שמדדה אל חדר השינה של אמו וסוחב עליו חיתול כבד, גארי מסתלק משם. אמנם בלילה שכב עם אותה אישה, אבל כשהוא מגלה שהיא אימא, הוא מרגיש בכובד האחריות לשלומו של בנה הקטן. וזהו, כך נגלה לקראת סופו של הרומן, בעצם המוקד שלו.

כבר בהתחלת הסיפור מגלה לנו גארי שיש לו בן. מיהו אותו בן? איך הוא משתלב בתוך חיי הפשע של אביו? 

“גבירותיי ורבותיי,” אומר לנו גארי לקראת הסוף, “הגענו לחלק האחרון במופע של גארי, אבל אל תמהרו. קחו את הזמן. לאט לאט, בנחת. כי אחרי שהחלק הזה ייגמר אנחנו נלך כל אחד לדרכו ואתם תיפרדו ממני. אם החזקתם מעמד, אם עברתם איתי את כל הדרך הזאת, אולי תגלו שלמדתם לחבב אותי. ואחרי העמוד האחרון, אולי אפילו תתגעגעו אליי. אתם יודעים עליי הרבה כי קראתם את הזיכרונות שלי. האמת היא שאתם יודעים עליי המון, כמו שאמרתי לכם שיקרה. ויותר מהכול יש דבר אחד שאתם יודעים מצוין (ואם לא אז לא הקשבתם כמו שצריך ומגיע לכם בעיטה בישבן), וזה הדבר: אני יודע הכול. ובגלל שאני יודע הכול אני גם יודע מה אתם חושבים. ואני יודע מה אתם רוצים.
[…]
ועכשיו אני יכול להשאיר אתכם ככה ולא לספר לכם כלום. אני יכול, אני יכול להשאיר את החורים פתוחים ולא לסגור אותם. אני יכול להשאיר אתכם מתחת לעצים בפארק ולא לזרוק לכם פירור.

אבל אני לא בנאדם כזה, נכון?”

הוא אומר, ואז מספר לנו הכול. שוזר ביחד את כל החוטים בסיום דרמטי,  מפורט ומרגש.

כדרכה של ספרות טובה, המציאות שנל ליישון בוראת שובה אותנו לתוכה. כמו שבספריו של המינגווי אנחנו מתפעלים מדייגים או מטוריאדורים, גם אם בעולם האמיתי אנחנו סולדים מפניהם, כך גם בספר שלפנינו אנחנו מוצאים את עצמנו מצדדים בגנב, שיודע היטב את “מלאכתו”: אנחנו מלווים אותו כשהוא מפיל את המעיל שלו, כבר בתחילת הסיפור, על תיקה של אישה שיושבת בפאב, ואז מרים אותו ביחד עם המעיל. אנחנו מלווים אותו אל השירותים, שם אנחנו מתרגשים ביחד אתו מהשלל. ואנחנו מבודחים ביחד אתו כשהוא חוזר אל הפאב, מנחם את האישה שגילתה כי מישהו גנב את ארנקה, ומזמין אותה לכוסית שתייה, בעזרת הכסף שזה עתה גנב ממנה, ועוד זוכה לשבחים: “בזכות אנשים כמוך […] עוד יחזור לי האמון באנושות. והיא מקרבת את הכוס לפה, שותה את הבועות שקניתי לה בכסף הנחמד שלה.”

אז כן, כמובן שאנחנו מתעבים גנבים, אבל לא כאן. לא בספר הזה.

ועם זאת, אנחנו גם מתייסרים עם גארי. עם ניסיונותיו להשתקם, להתיישר, להצליח לחיות אחרת. מתייסרים אתו כשהוא מרגיש שהוא “חוזר להיות מה שבני אדם היו פעם. אני שחוזר להיות חיה”. וכשהוא רואה באיזשהו בוקר את האנשים סביבו: “אני רואה את האורות נדלקים בדירות ממול כשאנשים מתעוררים. הם גם כן חיות, בדיוק כמוני, רק שבייתו אותם. הם בכלובים והם יוצאים משם בשביל ללכת לעבודה, יש להם שגרה, לוחות זמנים, כל מה שהבעלים שלהם נותנים להם…”

וזה יופיו של הסיפור: הוא לוקח אותנו אתו לכל מקום שאליו הוא מבקש להגיע אתנו.

תרגומו של הספר הוא מעשה מחשבת. רותם עטר הצליחה להעביר את שפתו של גארי לעברית משכנעת. מצד אחד – מלוטשת ומדויקת, ומצד שני – כזאת שיש בה שיבושים שמרמזים על הרובד הלשוני שבו גארי מדבר. למשל, “עשתה לי כן עם הראש” (במקום המילה המקובלת, המעצבנת, “הנהנה”), או “אני מכניס את התיק מתחת למיטה והולך לכניסה בדיוק ששרון נכנסת בדלת” (במקום, כמובן, כששרון, וכן הלאה). השיבוש הקטן הזה, האופייני כל כך לדוברי עברית כשהם לא מדייקים, מיטיב לחקות את רוחה של האנגלית של גארי. 

המתרגמת השכילה גם להערות לעברית הקשרים תרבותיים שהקורא הישראלי לא מכיר בהכרח. למשל את Guy Fawkes Night, הלילה שבו נהוג להצית באנגליה מדורות או לשלוח זיקוקים, תרגמה “בחג של ליל המדורות”, ובכך תיווכה לקורא את המשמעות במקום לתרגם מונח זר שהקשרו אולי אינו נהיר. 

לסיכום, מדובר בספר קריא, מעניין ומעשיר. 

תרגמה: רותם עטר

Nell, Leyshon
Memoirs Of A Dipper