הם הגיעו לישראל בשנות התשעים. ילדים, בני נוער, והוריהם, שעקרו את עצמם מהמקום שבו נולדו, כדי להעניק לדור הבא סיכוי לעתיד טוב יותר.
איך הם התקבלו כאן? איך השפיעה עליהם ההגירה? היכן הם כיום, מבחינת התפיסה העצמית שלהם, הקשר אל השורשים "הרוסיים"? (רק לאחרונה הבינו הכול חווייתית ש"רוסיה" היא לא ברית המועצות לשעבר. הפלישה לאוקראינה הבהירה היטב את ההבדלים. עד כדי כך ששמעתי לאחרונה אישה שהשיבה לשאלה "מאיפה את?" "מרוס–… אוקראינה." עד כדי כך הפנימה בעצמה את הטעות השכיחה בקרב ישראלים, כאילו כל מי שהגיע "משם" יכול להיקרא "רוסי".)
את הסדרה, שיש בה שלושה פרקים מרתקים, מרגשים, נוגעים ללב, הקדישו יוצריה להוריהם. אם כך, גם היוצרים נמנים עם בני ה"דור וחצי": אלה שהגיעו לכאן בגיל צעיר, אולי אפילו נולדו בישראל, אבל הם חצויים: את התרבות הרוסית שימרו, ואת הישראלית אימצו.
המרואיינים כולם אנשים מרתקים. רובם הצליחו, השתלבו היטב בחברה הישראלית, והם תורמים לה בכל התחומים. (רק אחד מהם היגר לקנדה, ועדיין, כעבור חמש עשרה שנה בטורנטו, הוא אומר שהוא מרגיש ישראלי, ומיודד עם מהגרים כמוהו שגם הם שירתו בצה"ל!). אחת המרואינות מונה לקראת סופו של הפרק האחרון את ההישגים של העולים הללו, ואת תרומתם הרבה והמשמעותית לחברה הישראלית.
אבל הסיפורים, כשפורטים אותם לפרטים, כשמתקרבים אל הַמְּסַפְּרִים, קשים מנשוא. למשל, אותו ילד שביומו הראשון בישראל יצא אל הגינה הציבורית כדי לבדוק "איך נראה פארק בישראל", וחטף מכות רצח מחבורה של בני נוער ישראלים, סתם כך, רק משום שנראה להם זר, ולא דובר עברית. וזה לא הסיפור הקשה מכולם. כי בתחילתו של הפרק השלישי מראיינים את אלה נלימוב, ששתי בנותיה הצעירות נרצחו בפיגוע בדולפינריום. בניגוד לשני הפרקים הראשונים, שבהם פותחים המרואיינים בסיפורים על הקשיים שחוו כשהגיעו לישראל, אלה נלימוב דווקא מתחילה בנימה אופטימית כל כך. בנהרה על פניה היא מספרת כמה שמחו עם העלייה. כמה אהבו את ישראל, את השמש, את הים. כמה התפעלה מבנותיה המוצלחות, היפות כל כך. ואז מגיעה המכה ששוברת את הלב.
ועם זאת, כשנלימוב נשאלת לקראת סופו של הפרק השלישי אם היא מתחרטת על כך שהיגרה לישראל, היא אומרת בתוקף שלא. למרות הכול, היא לא מתחרטת. אילו תעצומות נפש, וכמה מרשימה ומפעימה האישה הזאת. איך כוחותיה מאפשרים לה להפריד בין מה שקרה לה, לבין ההחלטה העקרונית שהחליטה, להגיע לישראל. בכתבה מאותו לילה, מחדר ההמתנה באחד מבתי החולים שאליהם נהרו הורים ובני משפחה אחרים כדי לחפש את ילדיהם, בתקווה ש"רק" נפצעו, אומרת אחת האימהות: "בשביל מה עלינו לארץ? למען הילדים!" הכאב קשה מנשוא. (מעניינת גם האבחנה לגבי מה היו תוצאות הפיגוע מבחינת התפיסה הפוליטית של אנשי אותה עלייה).
הסדרה מתארת אינספור קשיים בלתי נסבלים שהמרואיינים נאלצו להתמודד אתם. למשל – העלבון והזעם שמתארות שתיים מהם: שכשביקשו להינשא, ופתאום נודע להם שהרבנות מטילה ספק ביהדותן. איך, אחרי עשרות שנים שהן כאן, כשבתעודת הזהות שלהן כתוב שהן יהודיות, איך אחרי ששירתו בצבא והן עובדות, משלמות מיסים, חיות כמו כולם, פתאום מתברר להן שהן אמורות להוכיח את זהותן. קושי אחר שמתארים הוא ההשפלה שחשים מי שהוריהם נאלצו להתחיל מחדש, מתחתית הסולם החברתי. אדם שהיה מהנדס, שניהל משרד גדול, נאלץ להתפרנס משטיפת מכוניות, ואז אפילו שם מפטרים אותו.
לא כל ההורים הצליחו להתמודד עם הקושי. אחת המרואיינות משחזרת את היום הנורא שבו אביה התאבד.
קושי נוסף מגיע עד ימינו אלה: גם העולים ש"הצליחו", שהשתלבו במעגל העבודה והם מתמידים בו עד היום (גם אם במשרות שהן הרבה מתחת לכישורים וליכולות שלהם), חייבים להמשיך לעבוד בזיקנתם, כי הביטוח הלאומי אינו מכיר בוותק שצברו "שם", ולכן הפנסיה הזעומה שהם זכאים לה לא מאפשרת להם לפרוש מהעבודה. הם זקוקים לעזרה של הילדים שלהם. ולא כולם מוכנים לקבל עזרה כזאת. שלא לדבר על הקושי הנפשי שהם חשים כי לעולם לא יוכלו לעזור לילדים, וכך גם בני הדור הבא בעצם מקופחים, בהשוואה עם בני גילם שהורי הוריהם יכלו לעזור להם לרכוש דירה, והם יורישו בבוא העת לילדיהם.
נדרש לפחות עוד דור, מסביר אחד המרואיינים, עד שהכול יתאזן. ההורים, וגם ילדיהם, בני "דור אחד וחצי", הם עדיין סוג של דור הַמִּדְבָּר.
אבל הם לא מקטרים. הם גאים בעצמם, בהישגים שלהם, בהצלחתם לשמר את התרבות שממנה הגיעו. חלקם למשל מנחילים אותה, את השפה הרוסית, גם לדור הנכדים. כולנו יכולים להצטרף אליהם בהתפעלות ובשמחה על כך שהם כאן, יוצרים, מצליחים ומפרים את החברה הישראלית בכישוריהם ובכישרונותיהם.