ארי ליברמן, "השתקן": האומנם נרצחה האמנות?

השתקן הוא רומן מיוחד במינו. מרתק, מזעזע ומאלף.

ארי ליברמן נקט כאן מהלך יוצא דופן: כתב את זיכרונותיו של ניצול שואה, ועשה זאת בכישרון שמעורר השתאות והתפעלות.

"השתקן": כך כינו את שמשון שטיל, אביו של שמחה שטיל, ובעלה של דורה, אמו של שמחה, שהלכה לעולמה כשבנה היה רק בן שש. שמחה אינו יודע ששתקנותו של אביו לא התחילה כאן, בישראל. רק כשהוא קורא את הזיכרונות של אביו הוא מבין מה פשר השתקנות ומה משמעויותיה.

שמחה נולד וגדל באופקים. שמשון אביו החזיק שם מעדנייה לא כשרה, שבה מכר בשר חזיר. את בנו לא מל בגיל שמונה ימים, בתואנה ש"אנחנו לא יהודים", וגם לא הרשה לו לעלות לתורה בהגיעו לגיל בר מצווה. כמו כן, סירב להשיב על שאלותיו של בנו: מניין בא? רצה הילד לדעת. היכן הוריו, אחיו, כל יתר בני המשפחה? מדוע לכולם יש סבים וסבתות, דודים ודודות, ורק הם משפחה של שלושה בלבד, ואחרי כן של שניים, אב ובן ותו לאו?

בילדותו חשד שמחה באביו שהוא בעצם נאצי מתחזה שהגיע לארץ ומצא בה מקלט. הוא פוחד לגלות מה האמת, פוחד מפני הסוד שיתגלה. אינו יודע שהשפה "הסודית" שבה דיברו בבית – עברית למד רק כשהגיע למערכת החינוך הישראלית – היא לא סתם "מאמע לשון", כפי שכינו אותה הוריו, אלא שמדובר בעצם ביידיש, שפה מוכרת שרבים מדברים בה. באופקים לא היו להם שכנים אשכנזים. רק בנעוריו המוקדמים, במהלך טיול כיתתי לירושלים, גילה שלא מדובר בשפה פרטית וסודית.

הוא, אם כן, בכל זאת יהודי. אבל מה הסוד הכמוס שהסתיר מפניו אביו במשך שנים? מדוע סירב לספר על עברו? מי הוא בעצם? או מי היה?

ה"יומן" שכתב האב בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה בכתב צפוף ביידיש, על שתי מגילות שסגורות באטב שצלב קרס בראשו, חושף הכול.

כשקראתי את היומן לא יכולתי שלא לתהות אם ליברמן אכן בדה את כל הכתוב שם, בכישרון יוצא מהכלל, או שאולי מדובר בעצם ביומן אותנטי, או בקטעים ממנו, שליברמן מצא ונעזר בו בכתיבת הרומן. באחת מהערות השוליים ליומן מוצג צילום של קטע כתוב בכתב יד, והוא נראה לגמרי אותנטי. ליברמן מצליח לתעתע בקורא, ששוב אינו יודע מה אמת ומה בדיון, שהרי חלק ניכר ממה שנכתב בזיכרונותיו של האיש מתעד אירועים, מקומות ומעשים שהתרחשו במציאות!

קטע היומן המצולם באחת מהערות השוליים

רק שנים רבות אחרי שאביו של שמחה מת, ובעקבות סדרת אירועים מסקרנים ומעוררי השתאות, מתרצה שמחה שטיל וניאות למסור את המגילות שכתב אביו לפענוח ותרגום לעברית. את המלאכה עושה הפרופסור המלומד (הבדוי, המדויק, המשכנע בכל תג) עזרא פרנקל, שמוסיף להן את הערות השוליים. בחלקן מבאר הפרופסור ומוסיף מידע, באחרות – מתרעם על הכתוב ומתווכח אתו. התוצאה, כאמור, מרתקת ממש. עד כדי כך שברגע שסיימתי לקרוא את הספר לא יכולתי שלא לשוב להתחלה ולקרוא שוב את כל הפרק הראשון, שהוא יותר מסתם הקדמה: יש בו למעשה סגירה וסיום שאנחנו כקוראים משתוקקים אליהם כשיומנו של אביו של שמחה מגיע לסיומו. אמנם כבר נודע לי מה עלה בגורלו, היכן חי, כיצד נהג, אבל נפשי נקשרה בנפשו, ורציתי רק לדעת עוד ועוד, להכיר אותו שוב, ללמוד עליו עוד פרטים.

הכתיבה היא מלאכת מחשבת. ארי ליברמן מצא דרך מקורית מאוד להעביר אותנו בתוך הזוועות הנוראיות ביותר, שהדעת מתקשה לשאת. אנחנו אתו שם, מהופנטים, נחרדים, לא יודעים את נפשנו, ולא יכולים להפסיק לקרוא.

ולא רק מכיוון שהדמויות משכנעות, חיות ואמיתיות מאוד, אלא גם מכיוון שבתוך כל המסכת הסיפורית מתקיימת הגות, ומתעוררות שאלות כבדות משקל, שהן בעצם לבו של הרומן. השאלה העיקרית היא לא רק האם מתאפשרת אמונה דתית "אחרי אושוויץ", אלא גם מהי בכלל דת, ומה תפקידה.

"הטוען שהוא קדוש ונעלה מתוקף היותו יהודי אינו אלא נאצי קטן. הוא הטוען נאצי קטן, אבל לא כלל ישראל! בל ניתמם, רבותי. הלוא בסופו של חשבון מהו יומן זה הפרוש לפניכם אם לא כתב אישום חריף כנגד אותם מתחסדים רליגיוזיים נבערים מדעת, כנגד אותם קנאים מתחרדים עטופי אצטלות של קדושה המצדיקים (מצדיקים!) את חורבן יהדות אירופה כעונש משמים על תופעת החילון וההתבוללות שפשטה בעם," טוען הפרופסור ש"מתווכח" עם טיעונים שהעלה אביו של שמחה בכתביו, כאלה ששמע מפיו של פולני שתהה מדוע בעצם כל כך שונאים את היהודים, וגם "מצא" הסבר לתמיהתו: הנאצים, הסביר הפולני, פשוט מקנאים ביהודים: "אמר, 'והלוא היטלר הגמד המשוקץ טוען בכל עת ובכל שעה שהגרמנים גזע עליון ואציל וטהור, ומהיכן שאב את הרעיון החביב הזה? מהיהודים כמובן, המתפארים במעמדם הרם והנשגב בעמים, זרע קודש, עם סגולה, אור לגויים. הנאצים קיבלו את תורת טוהר הגזע מכם, אדון קמינסקי, וכעת מוכרחים הם לכלות את כולכם מגדול ועד קטן ולהוכיח לעולם מי העם הנבחר באמת. במילים אחרות, היהודים המציאו את היטלר.'"

אז מה, תורת הגזע הנאצית נשענת על התפיסה של "טוהר הדם" היהודי?

וכן, האם אחרי השואה יש עוד מקום לעבודת האל? האם אפשר וצריך להצדיק דתיות דקדקנית ושמירה אדוקה על מצוות, לא רק בזמן שבו מצויים בסכנת חיים, אלא גם לאחר מעשה? האם אפשר לצפות מהניצולים שידבקו בדת? התשובה ברומן שלפנינו ברורה מאוד: אין חסידים. יש מתחסדים.

ומה עם התרבות בכלל? האם היא תשרוד את אושוויץ?

"הם רצחו פה את באך, את באך ואת המוזיקה עצמה, את האמנות עצמה, את כל תרבות המערב רצחו פה. תרבות לא תקום עוד. בתאי הגזים של אושוויץ נפחה התרבות את נשמתה. אם מישהו יעלה על דעתו להלחין משהו אחרי השערורייה הזאת, תהיה זו מוזיקה ממין אחר לגמרי, מוזיקה צורמת, קקופונית, יללות וזיופים משוועים עד לב שמים. רומנים, אם ייכתבו, יהיו חסרי עלילה וחסרי פשר, שירים, אם יחוברו, יהיו חסרי חריזה ומקצב, חסרי צורה ותוכן," אומר ניצול שואה אחד לרעהו.

כל כך נסחפתי לתוך הספר, עד שאמרתי לעצמי בהשתאות משהו כמו – אֶה… איך הוא ידע מה צפוי לקרות…? איך הוא חזה את הפוסטמודרניזם, למשל? – אבל מיד נזכרתי: הרי  מדובר כמובן במחשבה־בדיעבד של הסופר עצמו, של מי שמכיר את ההתנגדות לקונוונציות ואת המרד בהן… והנה הספר שלפנינו מדגים בצורה יפה כל כך שלדת אולי אין מקום, אבל האמנות לא נרצחה. לא באמת.