לאה גולדברג, "שיבולת ירוקת העין"

א. פתיחה
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי רַגְלֵנוּ דָרְכָה בַּשְּׁבִילִים,
לְעוֹלָם לֹא נִשְׁכַּח, כִּי עֵינֵנוּ טָבְלָה בַּשָּׁמַיִם,
כִּי צָמְחָה בְּמֶרְחַב הַקָּמָה, בֵּין אַלְפֵי שִׁבֳּלִים,
שִׁבֹּלֶת אַחַת דַּקָה יִרֻקַּת הָעַיִן.

כִּי נְתִיבֵנוּ רָחָב וְהָלַכְנוּ הָלוֹךְ וּמָעוֹד,
כִּי אָהַבְנוּ לִצְחוֹק וְקִוִּינוּ לִגְוֹעַ –
אִם לִבֵּנוּ אֵינֶנּוּ עוֹנֶה לַשִּׂמְחָה הַגְּבֹהָה עַד מְאֹד,
הוּא עוֹנֶה לַכְּאֵב הַגָּבֹהַּ.

ב. פגישה בגשם
לֶחֶם פָּרְסָה לָנוּ, מַיִם הֵבִיאָה.
זְרוֹעַ נִשְׁזְפֶת חָבְקָה אֶת הַכַּד.
סִיד הַכְּתָלִים. תְּמוּנָתָהּ שֶׁל מָרִיָּה.
לֶחֶם פָּרְסָה לָנוּ, מַיִם הֵבִיאָה.
צֹהַר כָּחֹל אֶל בִּרְקִי הָרָקִיעַ.
צהַר כָּחֹל וְנִרְעָד.

תְּכֵלֶת־מָטָר עֲמֻקָה וְנִרְגֶּשֶׁת.
קַמְנוּ. בֵּרַכְנוּ. לָלֶכֶת. לָצֵאת.
צְחוֹק מִתְנַצֵל. תְּנוּעָה מְגַשֶׁשֶׁת.
תְּכֵלֶת מַבָּט עַמֻקָה וְנִרְגֶשֶׁת.
עָמְדָה בַּפֶּתַח. עָמְדָה בַּגֶשֶׁם.
עָמְדָה כְּאִילָן שָׁקֵט.

ג. קשת מעל לשדה
וּמִתַּחַת לַקֶשֶׁת טִפָּה מְצַלְצֶלֶת –
פַּעֲמוֹן הַדְּרָכִים הַגָּלוּל וְהַקָּר.
רָתְמוּ הַשְׁחָקִים בְּסוּפָה צוֹהֶלֶת
אֶת כָּל הַשָּׂדֶה הַנִּסְעַר.

הוּא רָץ אֶל הָאֹפֶק, אֶל קְצֵה־הַסוּפָה,
הוּא רָץ וְדוֹהֵר אֶל מָסַךְ הַגְּשָׁמִים.
מָחָר הוּא יָשׁוּב אֶל שַׁחֲרִית יְחֵפָה,
יָבִיא עֲגִילִים אֲדֻמִּים.

ד. שלוליות
עָמְדוּ אִילָנוֹת. הֻכְפְּלוּ בַּמַּיִם.
שְׁלוּלִיוֹת. כֹּה הַתְּכֵלֶת תִּשְׁתֶּה לִרְוָיָה.
הִצְטַלְבוּ הַדְּרָכִים מוּל אָדָם וְשָׁמַיִם
כְּנָשִׁים יְחֵפוֹת בְּפִתְחִי כְּנֵסִיָּה.

וּבָאוּ לִשְׁתּוֹת הַשָּׁעוֹת הַחִוְרוֹת,
לָאֵבוּס הַשְׁקִיעָה הַלּוֹהֶטֶת הַגִיעָה.
מַה דָּקוֹת רַגְלֵי הַסְיָח הַוָּרֹד
מוּל אֲגַם יְרַקְרַק שֶׁל רָקִיעַ!

ה. הָאַוָּז
אֵל פַּרְוָר, אֶל גָּדֶר שֶׁל קְרָשִׁים, אֶל עֵץ־דְֻבְדְּבָן,
אֶל הַנּוֹף הָרָטֹב שֶׁבְּרוּחַ טוֹבָה יְצַפֶּה לִי,
אֵיךְ הוּא הִגִּיעַ הֲלוֹם, הָאַוָּז הַלָּבָן,
הַבּוֹדֵד, הַנָּזִיר, הַפֶּלִי?

יֵשׁ אַחִים יְרֻקִים דּוֹבְבִים לְכָל גִּבְעוֹל,
יֵשׁ בְּגַנִּים עֲמֻקִים אָב לָאִילָן הַפּוֹרֵחַ,
רַק לָאַוָּז הַלָּבָן, רַק לַמֶּרְחָק הַכָּחֹל
אֵין אָח, אֵין אָב, אֵין רֵעַ.

ו.זמר למשחק ולמפוחית
צָמְחָה בַּקָמָה, בְּשָּׂדֶה עָבֹת
שִׁבֹּלֶת יִרֻקַת הָעַיִן.
כָּמוֹהָ הָיוּ רִבּוֹא רְבָבות
שִׁבֳּלִים יְרֻקוֹת־עֵינַיִם.

אַךְ לָנוּ בִּלְבַד זִכָּרוֹן וּמַבָּט
וְאָנוּ נִבְחַר לְעוֹלָם בָּאַחַת.
אֲחֵרוֹת עַל פָּנַיִךְ אֵיִן,
ירֻקַּת־הָעַיִן.

דיימון גלגוט, "ההבטחה": יצירה וירטואוזית!

ההבטחה, ספרו של הסופר הדרום אפריקני דיימון גלגוט, זכה בשנה שעברה בפרס פוליצר. איזו בחירה מוצדקת! כמה וירטואוזית היצירה הזאת!

כן, מדובר בהישג אמנותי יוצא מהכלל, (והתרגום לעברית, מעשה ידיה של מיכל אלפון, נפלא!) רומן סוחף, חכם ומרגש, רב פנים ומעמקים, והקריאה בו היא הנאה צרופה. 

מאחר שיש ברומן שלל מנגינות וקולות שמשתלבים זה בזה, אי אפשר, ואין צורך, לנסות ולהגדיר "על מה" הוא, אם כי הסיפור הבסיסי פשוט למדי: העלילה מתרחשת לאורך כשלושה עשורים. היא מתחילה במותה של רייצ'ל, אם המשפחה, רעייתו של בעל חווה, שעל ערש דווי השביעה את בעלה להעניק למשרתת השחורה שלהם את הבעלות על ביתה הקטן, שממוקם בשולי החווה, והוא הבטיח לה שכך יעשה, אבל לא מקיים את הבטחתו. אותה הבטחה מלווה את בני המשפחה לאורך שנים. חולף כעשור בין פרק לפרק, שכל אחד מהם מוקדש לבן משפחה שמת, ומתאר את נסיבות מותו. לאורך כל השנים האלה בתה הצעירה של אם המשפחה, שמה אָמור (ולא בכדי, שכן משמעות שמה הוא, כמובן, "אהבה"!), מנסה לשכנע את בני המשפחה האחרים לקיים את ההבטחה, אבל הם מסרבים. אָמוֹר הייתה עדה לכך שאביה הבטיח לאמה, וההבטחה, והסירוב לקיים אותה, שינו את מהלך חייה. 

הדמויות העיקריות בסיפור הם האב ושלושת ילדיו, אבל יופיו בכך שהוא לא מסתפק רק בהן, אלא שוב ושוב עובר בין תודעות רבות, ובכך מעמיק את המבט על כל סיטואציה ומעניק לה ממדים רבי פנים. לא רק אל תודעתם של בני אדם הוא חודר, אלא גם אל זאת של בעלי חיים שמלווים גם הם את הסיפור, ואלה קטעים יפים במיוחד: 

"הציפור נחה בקברה הקטן, קרוב לפני האדמה, רק כמה שעות עד שמוציא אותה משם תן, אחד מצמד שהשתכן ליד התל. זוג התנים נועז הרבה יותר מאז מת טוג'ו וכשהבית משתתק יוצאים השניים לשוטט ולשחר לטרף. היונה היא מתנה, ריח הדם מחלחל ועולה מן העפר ורק קצה כנף אחת נגוע בריח אדם. שני התנים מבתרים אותה בבליל יללות נוקבות עד שאסטריד לא עומדת בזה ופותחת חלון לרווחה וצורחת עליהם שישתקו. הם מתרחקים ועוברים בנוף החשוך, מדלגים מצל אל צל, בדרך שכבשו ברגליהם למרגלות התל. עבורם הנוף מואר והאוויר רוחש מסרים. עקבות ושרידים והתרחשויות רחוקות. ליד עמודי החשמל הם משתהים, ערים לזמזום הזרם בכבלים שמעליהם, מפשילים את צוואריהם ומשיבים לו ביללות מרעידות. סלומה שומעת אותם בבית שלה, סליחה, בבית לומברד, וממהרת
לסגור את הדלת. היא קשובה לאותות ולמופתים ויללת תנים מבשרת לה רעות. רוח לא שקטה משוטטת בחוצות. ובתנועה החמקמקה הזורמת שבה הם ניגרים ממקום למקום. התנים אכן נראים ערטילאיים ויללותיהם הקטועות זרות כקול שלא מהעולם הזה. הם רצים על פני העמק לעבר הכביש המהיר, בכיוון צפון. אבל נעצרים הרחק ממנו, בשולי השטח שלהם. חייבים לחדש את סימני הגבול בנוזלי גוף. מכאן והלאה – אנחנו, כתוב בשתן וצואה, חקוק בלשדם. עכשיו הם פונים מזרחה, אל מעוז אחר שחתימתם דהתה בו. אך נבלמים כמעט מייד בשל הפרעה שחלה מאז היו במקום בפעם האחרונה, לפני עשרים וארבע שעות כמעט בדיוק."

יש לדיימון גלגוט יכולת מופלאה להבין לנפשן של דמויותיו, יהיו אשר יהיו. הנה למשל הוא מתעד את מחשבותיה הכמוסות של ילדה בת שלוש עשרה שזה עתה התייתמה: "'אני מצטער על אימא שלך, הוא אומר', 'זה בסדר,' אומרת אָמוֹר, ומייד מתחילה לבכות, עכשיו אנשים ינחמו אותה כל היום בכלל שאימא שלה נהייתה המילה ההיא?" הוא מבין לנפשו של הנהג השחור של בני המשפחה: "הוא לא מצליח להבין מה קורה פה, אבל הוא לא נראה מוטרד, המתנה בשתיקה מכבדת היא חלק חיוי מתפקידו, והוא פיתח יכולת לעטות ארשת של שלווה גדולה בלי להרגיש שלֵיו ולו לרגע." הנה כך הוא מדגים במילים ספורות את רשעותה של הדודה: "היא לוקחת את הסוודר ויוצאת לחפש חוט ומחט. אם רייצ'ל מחזיקה בכלל דבר כזה בבית. החזיקה. טוב לתקן כך את המחשבה, כמו שמפרק נוקשה חוזר למקום בנקישה. מעכשיו רייצ'ל תהיה תמיד בזמן עבר." 

הרומן כתוב באירוניה דקיקה, שנוגעת בחלקה במה שמצטייר כטבעונות של אָמוֹר, אבל אולי גם זאת של הסופר: "בחווה, בדיוק ברגע זה, מתחילים לארגן בְּרָאי על האש. בדרך חזרה מהפגישה עם שני האנשים ההם הבוקר נתקף אבא צורך לטבוח איזה יצור חי," וגם: "איזה יצורים אנחנו שעלינו לאכול גופות אחרות כדי להתקיים? היא מסתכלת בגועל על אסטריד המושיטה יד לצלחתה וממלאת את פיה המבהיק, המתנועע, בנתחי בשר ושומן."

ברקע העלילה מתקיימת כל העת ההיסטוריה של דרום אפריקה, והיא בעצם עיקרו הסמוי של הסיפור. בתחילתו אָמוֹר עדיין לא מבינה היכן היא חיה. היא "בת שלוש עשרה, ההיסטוריה עדיין לא דרכה עליה." אבל היא לומדת.

הבטחתה של רייצ'ל, אמה הלבנה, למשרתת השחורה שלה, היא מעין משל על המציאות בדרום אפריקה. הסיפור מתחיל זמן קצר לפני שהתחולל שם המהפך, לפני שנלסון מנדלה שוחרר מהמאסר הממושך, רגע לפני שנערכו הבחירות הדמוקרטיות שהשתתפו בהן לא רק הלבנים, והוסר משטר האפרטהייד, ואנחנו עדים לגזענותם הגלויה והסמויה של הלבנים: "'איזו מדינה!' הוא קורא. לא ממש ברור לו במה אשמה המדינה,ובכל זאת הוא חוזר ואומר, 'איזו מדינה!' 'כן, אדוני,' משיב לקסינגטון, ולרגע השניים תמימי דעים באמת, דרום אפריקה מדאיגה את שניהם, אם כי מסיבות שונות. אלווין סימרס הרגיש חיבור רגשי עם בן ארצו השחור, הוא חש שהם שווים בעיני האל, אף על פי שעליהם לשבת תמיד במושבים נפרדים במכונית. כך ציווה אלוהים, כשם שציווה שרייצ'ל תמות בשעה שמתה ושבֵּיתהּ יתמלא במתאבלים עליה, כך הוא גם רצה שבחדרים אחרים יעמלו צאצאיו של חם בשירות אדוניהם וגבירותיהם, יחטבו עצים, ישאבו מים ובאופן כללי יסללו את דרכם של הנושאים בעול הכבד של המנהיגות."

בהמשך, אחרי שמשטר האפרטהייד נופל, הלבנים מתפעלים מעצמם. למשל, מכך ש"עכשיו אנחנו מתים מעורבבים, בקירבה אינטימית," עם השחורים, שגם "מסתובבים אגבית" במרכז העיר, "כאילו הם שייכים. כמעט כמו כל עיר אפריקנית!" לפועלים מהחווה מרשים "בהתאם לרוח הנדיבות החדשה המהלכת בארץ" אפילו "להיכנס לתחומי בית הקברות המשפחתי עצמו," אבל כמובן ש"לא להיקבר בו, שימו לב, כמובן שלא!"

אין קץ לצביעותם של הלבנים: הנה הם טופחים לעצמם על השכם: "כשמנדלה מופיע בחולצת ראגבי ירוקה עם סמל הנבחרת ומעניק את הגביע לפרנסואה פינאר", אומרים לעצמם ש"זה משהו. זה רגע דתי. הבורי הבשרני והטרוריסט־לשעבר לוחצים ידיים. מי היה מאמין. בחיי. לא אחד ולא שניים נזכרים ברגע שבו יצא מנדלה מהכלא באגרוף מונף, רק לפני כמה שנים, ואף אחד לא ידע איך הוא ייראה. עכשיו רואים את הפנים שלו בכל מקום, פני דוד חביב, פנים ידידותיות, פנים מחמירות אך סלחניות או פנים המרעיפות חיוך על כולנו כמו סנטה קלאוס, כמו עכשיו. קשה לא להזיל דמעה על ארצנו הנהדרת. כולנו מדהימים כמו הרגע הזה."

האקסטטיות הצבועה הזאת לא נמשכת זמן רב: "בזמן האחרון יש בעיות רציניות. פלישה גדולה בצד המזרחי, הקרוב לעיירת השחורים. גדרות וצריפים הוקמו, לעין כול."  

בתו של מי שהיה בעבר איש ממשל מרגישה ש"זאת דרום אפריקה שמאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם העריכו אותו ופחדו ממנו, יצטרך להתייצב בפני 'ועדת האמת והפיוס' ולהודות במעשים כל כך איומים והכרחיים?' (ההדגשה שלי, עע"א). אותה צעירה אומרת לעצמה גם ש"הבעיה של הארץ הזאת, […] היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר."

בהקשר של הרומן זאת כמובן אמירה מרתקת, שכן כל כולו ניסיון להבין מה קרה בדרום אפריקה לפני ביטול האפרטהייד, ובשנים הבאות. האם, כמו רייצ'ל, היו הלבנים אמורים להבטיח לשחורים שיעניקו להם מחסדיהם ויתנו להם "במתנה" את ארצם? 

Damon Galgut, The Promise

תרגמה: מיכל אלפון

איך הייתה ההנהלה מגיבה אילו רופא הגיע לעבודה שתוי?

מזכירים לנו כל הזמן שלא נשתמש בחדרי אשפוז צדדים כדי לישון בלילה – ההנהלה גורסת שמשלמים לנו כדי שנעבוד משמרות מלאות.

אני רוצה לשאול את ההנהלה: הם שמעו פעם על כדור האש הגדול שתלוי בשמים ומקשה להירדם ביום, ולא בלילה? או מה דעתם – קל לעבור מעבודה ביום ושינה בלילה להפך הגמור, בתוך עשרים וארבע שעות?

אבל מה שאני הכי רוצה לשאול אותם זה: אם הם או האישה שלהם זקוקים לניתוח קיסרי דחוף בשבע בבוקר, האם הם מעדיפים שהרופא שיבצע את הניתוח ישן ארבעים דקות, כשהייתה הפוגה שקטה במחלקה, או שהם מסתפקים ברופא שנאלץ להישאר ער במהלך כל דקה ודקה לאורך המשמרת שלו?

עייפות מתמדת מעוררת תחושה סוראליסטית – כמעט כמו להיות בתוך משחק מחשב. אתה שם, אבל אתה לא שם.

אני חושד שזמן התגובה שלי דומה כרגע לזה שיש לי בעקבות שתייה של כשלוש כוסות גדולות של בירה. אבל אילו הגעתי לעבודה שתוי, הם לא היו מתפעלים או מרוצים. ברור שיש משמעות לכך שהחושים שלי מעומעמים מרוב תשישות.

קראתי את הספר באנגלית, לכן את הציטוט תרגמתי בעצמי.

מסה קריטית, "מחשבות על הקרפדה המצויה": דברים שגודשים את הלב בשמחה

אחד המיזמים האחרונים של אוריאל קון מהוצאת תשע נשמות, הוא הסדרה "מסה קריטית".

כך כתב קון בפייסבוק: "אני מרגיש שיש לנו הזדמנות מעולה לבסס מסורת של קריאה בבתי קפה ובכלל חשיפה למיטב ההוגים העכשוויים, בתוספת טקסטים קלאסים שהם אבני דרך מחשבתיים. מכרנו שתי הדפסות קטנות ויש סיכוי שמיצינו את מרבית הקהל הטבעי ליוזמות מסוג זה. אלא שכל הקטע הוא להגיע לסטודנטים, לאנשים שהפסיקו לקרוא, לקוראי מאמרי דעה בעיתונות – תחום שאיבד את כל המעוף הפוטנציאלי שלו.

לפי הרעיון הדמיוני שלי, בתי קפה מקדמים את הסדרה, גם קומץ חנויות עם כוונות תרבותיות. נקודות מכירה שמזהות את חשיבות התרגום של הוגים (לא פוקו, דרידה, בודריאר או יתר האישים שהיו רלוונטים בשנות השבעים והשמונים, אלא כאלה שמשפיעים וחושבים היום). במציאות המסחרית והשטוחה לחלוטין שלנו, קשה לי לראות בית קפה הופך למרכז הגותי. במציאות, החנויות יבקשו עותקים רבים במימון המו״ל, בזכות החזרה מלאה ועם קידום חלש – השוויון הלא שוויוני שלפיו כל ספר שווה לשכנו."

והוא הוסיף לדבריו תהייה: האם עולה לכם דרך קידום חלופית, מקורית וכזו שתעזור לטקסטים לקחת חלק בשיח הציבורי?"

בינתיים ראו אור שבע מסות קצרצרות, כשניים עשר עמודים כל אחת:

המסה "טלפונים ועורבים" מאת פבלו קצ'אז'יאן, סופר, משורר ומוזיקאי ארגנטינאי ממוצא ארמני (תרגמה מספרדית מיכל שליו) עוסקת בהשפעתו של הטלפון הנייד על חיינו: אנחנו, הדור ש"חווה את הרגעים האחרונים בהיסטוריה שבהם אי אפשר היה לאתר אותנו". אחת מטענותיו היא שהטלפונים מתחרים בנו, שהם "אנוכיים מכיוון שהם נוצרו על ידי בני אדם אנוכיים".

במסה "התיק" (תרגם יונתן בנשלום), מתאר וילם פלוסר אובדן של תיק שהיה ברשותו, והכיל ניירות רבים: "שיירים של מחשבות, משאלות ודמיונות" שכתב. התיק לא סתם אבד, אלא נגנב ממנו, אבל התיק נמצא בקרן רחוב על כל תכולתו, "הפורץ השאיר אותו שם כי החליט שאין לו שום ערך," מוסיף פלוסר באירוניה עצמית משובחת: "ביקורת ספרותית מחמירה ביותר."

במסה "נגד האספירין" (תרגמה מספרדית אנה וולוביץ') מספרת ויויאן אבן-שושן על המיגרנות שמהן היא סובלת, ודנה בדרישה לבריאות ש"הייתה לערך עליון של תקופת הדיכוי העכשווית, המעודדת איכות חיים גופנית שמבוססת על הגבלות, הימנעות מתענוגות ועל מכשירי עינויים בחדרי־כושר."

ב"קסם ואושר" (תרגמה מאיטלקית דנה שם־אור), תוהה ג'ורג'יו אגמבן אם "אושר מקיים עם הסובייקט שלו יחסים פרדוקסליים", ואם "אדם מאושר לא יכול להיות עד לאושרו שלו."

ויליאם מוריס במסה "מניפסט הליגה הסוציאליסטית (תרגם מאנגלית יורם נסלבסקי) פורש בפנינו את עקרונות הסוציאליזם ואת הטענה המוכרת שלפיה "המעמדות בעלי האמצעים, הלא יצרניים, יכולים להחזיק במעמדם הודות לעמלם ללא שכר של המעמדות היצרניים", וכי "הנכס היחידי הנמצא בבעלות אנשי המעמד היצרני הוא כוח העבודה הטמון בגופם."

את מאמרו "אחרי ההתמוטטות שלושה הרהורים על אודות היום שאחרי" (תרגמה מאיטלקית אנה וולוביץ') כתב פראנקו "ביפו" ברארדי ב-2020, בעיצומה של מגפרת הקורונה, בימים שבהם האנושות הסתגרה בבתים והקפידה על ריחוק חברתי, מה שברארדי מכנה "האפוקליפסה הוויראלית" של ימינו. אכן, לפני שנתיים הרגשנו כולנו שאנחנו חיים בתוך אפוקליפסיה כמעט דימיונית. ברארדי חוזה אמנם במסה שלו את דעיכתה של המגיפה, אבל בכל זאת סבור שהשפעותיה יהיו משמעותיות וארוכות טווח. "[…] כדור הארץ עייף משחצנותם [של בני האדם]" ולכן, כך הוא כותב, הוא "שיגר מערכת בזק כדי להחריב את הרצון לעוצמה שלהם. האדמה מתמרדת נגד העולם, סוכניו של כדור הארץ הם שיטפונות, שריפות, ומעל כולם, ייצורים זעירים."

אין ספק שברארדי צודק באבחנותיו, אבל לגמרי לא ברור אם האנושות באמת למדה את הלקח בעקבות מגפת הקורונה, והאם אותה "אפוקליפסה" באמת שינתה משהו בהתנהגותנו.

המסה היפה מכולם לטעמי היא "מחשבות על הקרפדה המצויה", מאת ג'ורג' אורוול (תרגם מאנגלית יוחאי ג'ירפי). אורוול כתב אותה ב-1946, זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה.

הוא מתאר בה את יופיו של העולם באביב. כיצד "אפילו ברחוב המזוהם ביותר יודיע האביב על בואו", את ההתבהרות הנראית פתאום  בין הארובות, את "הירוק העז שנובט מתוך אתרים שהופגזו." כמה יפה הוא מראה את "האופן שבו הטבע ממשיך להתקיים בחוסר רשמיות, כביכול, בליבה של לונדון."

במהלך המלחמה, כך הוא כותב, "בכל פברואר מאז 1940", הוא התחיל לחשוב "שהפעם החורף יימשך לנצח." אבל האביב חזר, "פתאום לקראת סוף מרץ קורה הנס ושכונת העוני המתפוררת שבה אני חי משנה את פניה. בכיכר שלמטה השיחים המפויחים נעשים ירוקים, העלים מתרבים על עצי הערמונים, הנרקיסים פורחים, פרחי הקיר נובטים, מדי השוטר נראים כחולים ונעימים לעין, סוחר הדגים מקדם את פני הלקוחות בחיוך, ואפילו צבע העורבים משתנה אחרי שחשו בניחוחו המרגיע של האוויר והעזו להתרחץ, לראשונה מאז ספטמבר שעבר." המסה עתירה בתיאורים ואבחנות יפים כאלה. היא נקראת "מחשבות על קדפדה מצויה", כי אורוול מתמקד בה, אם כי היא, "בשונה מהעפרוני ומהרקפת, מעולם לא קיבלה את שבחי המשוררים".

דבריו המתוקים, מלאי ההומור, גודשים את הלב בשמחה.

נטפליקס, סרט, "אפולו ½10": נוסטלגיה מקסימה

התחלנו לצפות בסרט, ומיד עצרנו כי הבנו: מוטב לשמור אותו לצפייה משותפת עם בן העשר וחצי, (שהרי המְספֵּר, כך הוא מעיד על עצמו, היה בכיתה ד' כשהרפתקאותיו המתוארות בסרט התרחשו)! 

ואכן, כולנו – בן העשר (וחצי), כמו גם שני בני ה-70+, התענגו ביחד מהסרט החמוד הזה, וכל אחד מסיבותיו הוא. 

בהתחלה הילד קצת התלונן על "איכות הגרפיקה". ניסיתי להסביר לו שהיא בכוונה עשויה בפשטנות ובשטיחות, מן הסתם כדי שנחוש שאנחנו מושלכים בזמן כמה עשרות שנים לאחור, הוא לא קיבל את ההסבר, אבל בהמשך התרצה, ושכח את ההסתגויות. הסרט סחף גם אותו!

בוויקיפדיה מתארים את "אפולו ½10" כ"סרט מדע בדיוני מונפש", אבל רק המילה הרביעית מדויקת. לא מדובר במדע בדיוני אלא בסרט נוסטלגי שנוגע ללבם של מי שהיו ילדים או בני נוער באמצע שנות השישים של המאה הקודמת.

במוקד נמצאת הנחיתה של אפולו 11 על הירח. הילד המספר חי ליד נאס"א, בפרבר אמריקני שכל שוכניו קשורים לסוכנות החלל. האבות עובדים שם בשלל משרות – פקידים, אנשי מנהל, וגם מהנדסים למיניהם, שכולם שותפים למשימה השאפתנית ההיא, להנחית אדם על הירח. הילדים חשים, כמובן, גם הם את ההתרגשות שמלווה את כל השיגורים לחלל, גם את אלה שקדמו לאפולו 11. באחת הסצנות מראים לנו למשל כיצד המורה דוחפת לתוך כיתת הלימוד את הטלוויזיה המונחת על כן מתגלגל (לא יכולתי שלא להיזכר בתחילת ימי כמורה לאנגלית, כשגם אנחנו נהגנו לגרור לתוך הכיתות את הטלוויזיה. ספרי הלימוד הותאמו למשדרים של הטלוויזיה הלימודית, והשאלות אם נצליח "לקלוע" לשעת השידור, אם הטלוויזיה תפעל כיאות, אם הילדים יקשיבו, לא הפסיקו להטריד אותנו אז…  קשה לשכוח כמה ייסורים התייסרתי אז עם The Sheriff of Hollywood Hills…). לֵאוּת הצטיירה גם על פניה של המורה המונפשת שבסרט, ואילו התלמידים שצפו בשיגור נראו נלהבים, והיה ברור שהתהליך מוכר להם היטב: הם ספרו לאחור, עד להכרזה ה-lift-off שלוותה כמובן בתשואות רמות.

אז על מה הסרט?

לכאורה מדובר בפנטזיה של הילד המספר: לפני השיגור של אפולו 11 היה שיגור סודי, אפולו ½10, שבו שלחו לירח… אותו! המדענים שהגיעו אליו בחשאי הסבירו לו שהחללית נבנתה בטעות קטנה מדי, ורק ילד כמוהו יוכל לטוס בה… וכך הוא מלווה במחשבותיו את השיגור, רואה את עצמו יושב שם, נרגש, מפוחד, מתגבר, נפעם – כל קשת הרגשות הצפויה… 

אבל בעצם, מתחת לסיפור העלילה המרכזי, הסרט מספר לנו על שנות ילדותנו. אמנם לא גדלתי בפרבר אמריקני עשיר, אבל גיליתי כל כך הרבה חוויות משותפות עם הילדים המתוארים בסרט, ועם אורחות החיים שהיו שם, ואפילו בכל מיני פרטים קטנים. למשל – כיצד נערות בשנות השישים נהגו לגהץ את שיערן (כן, כך ממש! עם מגהץ שמיועד לבגדים!), כדי ליישר אותו…

או, למשל – איך נהגו "לרדוף" אחרי כל ג'וק בעזרת כימיקלים רעילים ומסוכנים לבני האדם, לא רק לג'וקים.

וגם, למשל – הקרטיבים שהיו למעשה גושי קרח מומתקים, שהיו נדבקים ללשון… 

ועוד דוגמה: כמה הרבה רכבנו על אופניים:

ואיך כשיצאנו לדרך במכונית, היה אפשר לצפות שניאלץ לעצור ולהחליף גלגל: "אולי זה כי היינו בתקופה שלפני חגורות הפלדה, ופשוט עוד לא ידעו לייצר צמיגים טובים"…

ושיחות המתיחה בטלפון, שאישית לא נהגתי להשתתף בהן, אבל שמעתי עליהן, כמובן…

שני הצופים המבוגרים התמוגגו מרוב נוסטלגיה, ואני נזכרתי כמה נוגה ומנותקת הרגשתי ביום שבו אפולו 11 נחתה על הירח, עם המשפט המופלא ההוא "One small step for a man, one giant leap for mankind." (שבדיעבד, כך הסתבר, לא היה אלתור ושליפה מהמותן  כפי שניל ארמסטרונג נהג להתפאר, אלא תוכנן מראש…): ממש באותו שבוע חזרתי ארצה משהות של שלוש שנים בלונדון, והרגשתי היטב את ההבדל בין מה שחוויתי "בחוץ לארץ" ההיא, לבין כאן בארץ. אמנם השיגור זכה לכותרות בעיתונים, אבל אותה התרגשות, אותו חיבור־חי אל העולם, ליתר דיוק – אל החלל! – לא הורגשו אז בארץ, שהרי לא היה שידור חי. 

בסרט שמחתי לחזור אל אותם ימים, והפעם – בחברתו של נכד…

שייקספיר סונטה 6: "לא, אל תתן לחורף להשחית" | "בל יך בך אגרוף ברזל הכפור" | "מנע איפה קיצך מלהשחת" | "יד חורף מחוספסת בל תחמוס" | "אז אל תניח לעול ידו של החורף להשחית" | "ובכן בל תניח ליד חורפית מרופטת לרגום" | "לא, אל תניח לאגרוף החורף" | "ועל כן אל תרשה לכפור חורף משחית"

יעל מונק, אורנה לביא־פלינט, איתי חרל"פ, "פיקציה – מבחר מאמרים על הדרמה הישראלית בטלוויזיה": האומנם פסיביות ונאיביות אינטלקטואליות?

יש משהו מוזר, אפילו קצת מפתיע, בקריאה של ספר שעוסק במה שנתפש כעיסוק של שעות הפנאי: סדרות בטלוויזיה, אבל הספר שלפנינו מבהיר היטב כי טועה מי שפוטר את הסדרות הללו כעניין שאינו מצדיק עיון וחשיבה אקדמית. אין ספק שיש לטלוויזייה, ובכלל זה לסדרות המוקרנות בה, תפקיד חברתי חשוב, הן משקפות הלכי רוח ועמדות ציבוריות, ויתר על כן – יוצרות אותם, ולכן ראוי לעסוק בהן, ולבחון אותן ואת משמעויותיהן.

הספר כולל הקדמה, ואחריה – עשרה פרקים, שאת כל אחד מהם כתב חוקר אחר. המאמרים נוגעים, פחות או יותר כרונולוגית, בסדרות המקור שהופקו בטלוויזיה הישראלית מתחילת דרכה ועד סוף העשור השני של המאה העשרים ואחת, החל בסרטים הראשונים, הדרמות האדם הוא המרכז, החצר של מומו הגדולה, והרופא הקטן מרחוב החבשים, שיצר ג'אד נאמן. שלוש הסדרות הללו התבססו על יצירותיהם הספרותיות של י"ח ברנר, יהודית הנדל ודוד שחר. "מטרתה המוצהרת של הטלוויזיה הישראלית עם הקמתה לא הייתה בידורית, כפי שהוגדר בחוק רשות השידור, אלא חינוכית ותעמולתית." עלי להודות שאת הסדרות ההן אני לא זוכרת, לעומת שתי הסדרות הנידונות בפרק השני, חדוה ושלומיק, משנת 1971, על פי ספרו של אהרון מגד חדוה ואני, ומישל עזרא ספרא ובניו, מ-1983, על פי ספרו של אמנון שמוש הנושא את אותו השם. אותן אני זוכרת היטב.

אכן, כפי שכותבת אורנה לביא־פלינט בפתיחה לפרק "מחיקון ואנטי־מחיקון: מחדוה ושלומיק 1971 למישל עזרא ספרא ובניו", גם אני זוכרת כיצד "בימי שישי בערב באביב 1971 התרוקנו הרחובות" והכול, כך נדמה, צפו בסדרה. הדיון בפרק משווה בין העמדות שייצגו כל אחת מהסדרות כלפי "המזרחיים", ומראה כיצד העשור שחלף בין שתי הסדרות הוסיף לא רק צבע: הסדרה הראשונה שודרה בשחור לבן, והשנייה כבר שודרה אחרי עידן המחיקון. כזכור, נועד אותו מחיקון למנוע מהציבור לצפות בשידורים בצבע, והאנטי-מחיקון היה התקן שבאמצעותו החזירו לטלוויזיות את הצבע. הציבור הערים על הממשלה שביקשה למנוע ממנו להגזים בצפייה (או בהנאה ממנה…). כותבת המאמר "משחקת" עם המושג מחיקון ואנטי מחיקון כדי להראות שבעשור שחלף השתנו העמדות: בשנות השבעים הטלוויזיה התעלמה מקולות המחאה של המזרחיים. בחדוה ושלומי היה "ייצוג מונוטליטי 'לבן' (אשכנזי)", ואילו במישל עזרא ספרא ובניו הוצבו במרכז יהודים ילידי חאלב שבסוריה. יתר על כן, את דמותו של הפטריארך המשפחתי גילם מאכרם חורי השחקן הערבי־פלסטיני־ישראלי, מה שמחזק לדעתה של כותבת המאמר את הייצוג ה"יהודי־ערבי", "לפחות כמשאלת לב".

באחד הדיונים המעניינים בספר, בפרק "העלאת קורבנות, טרור וסדרתיות: בין חטופים להומלנד", משווה החוקרת ענת זנגר בין הסדרה הישראלית לסדרת הבת האמריקנית, שקיבלה ממנה את הרעיון וההשראה. זנגר מראה במאמרה כי אופן הטיפול השונה באותו נושא עצמו, פדויי שבי, משקף את הנרטיב הלאומי השונה בין ישראל לארצות הברית. בהומלנד, כמו בסדרת המקור חטופים, "טרור וטראומה משמשים מוטיבציה משותפת בתהליכי הכתיבה", אבל הסדרה הישראלית "כותבת מחדש את מיתוס העקידה התנ״כי של יצחק", ואילו הומלנד האמריקנית כותבת מחדש את המיתוס של ז'אן ד'ארק: קֶרִי, גיבורת הסדרה האמריקנית, היא זאת שנמצאת במוקד העלילה, ו"הומלנד קשורה לרגע היסטורי ספציפי – אירועי 11 בספטמבר – ולניסיון להבינו באמצעות טראומה חדשה ופיקטיבית" – פיגוע במטה הסי-איי-איי בלנגלי.  "הסדרה האמריקנית מפנה את הזרקור למיניותה של […] קרי, לאמונה הלוהטת שלה, לנאמנותה ולכישרונה, חודרת אל הטריטוריה הגברית המיליטריסטית הביטחונית ומעוררת בכך תגובות רבות. כמו ז'אן ד'ארק חמש מאות שנה קודם לכן, כלוחמת מובילה, היא זוכה לתמיכה כל עוד היא משרתת את האינטרסים של השלטון, אך כשאין בה צורך עוד אפשר להשליכה (אל הצינוק או לאשפוז פסיכיאטרי) ; כמו ז'אן ד'ארק היא מועמדת ל'משפט שדה' מאולתר (עונה 1) כאשר כל מה שתשיב לא יסייע לה להיחלץ מההאשמות נגדה; וכמו ז'אן ד'ארק המיניות שלה היא במוקד." מעניין!

במאמר "בין תרבויות לזהויות: על דרמות הטלוויזיה של רם לוי" כותבת נורית גרץ על הסרט הדוקומנטרי מתרסים, סיפורן של שתי משפחות, ישראלית ופלסטינית, שאיבדו את בניהן במהלך המלחמה ב-1948, ועל  סרטיו של רם לוי, חרבת חזעה, על פי סיפור של ס' יזהר, ומר מאני, על פי הרומן של א' ב' יהושע. היא משווה אותם לפאודה, סדרה שמופיעה בדיונים נוספים בספר: "קורות 'האויב' על פי ארבע סדרות דרמה ישראליות עכשוויות" מאת יעל מונק. גרץ מראה כיצד אצל רם לוי מעובדת "אשליה של אחדות מגוננת", לעומת פאודה, ששם הגיבורים נמצאים "גם גיאוגרפית וגם נפשית באזור הערבי," כש"זהותם חצויה בין הגבולות, וגם בהתנהגותם וגם בשפתם הם נעים בין הערבית לעברית." פאודה מסמנת את "התערערות האחדות של הקולקטיב הלאומי", וכמו כן "מתערערת גם אחדות הקהילות האחרות שהם [המסתערבים] משתייכים אליהן – המשפחה והיחידה הצבאית".

מאמרים אחרים בספר דנים בסדרות פלורנטין, ובת ים – ניוק יורק, בסרט שחור שהוא אמנם לא סדרת טלוויזיה, אבל לטלוויזיה יש בו מקום מרכזי ומשמעותי, בסדרה זגורי אימפריה, בשטיסל, וביצירות טלוויזיונית רבות אחרות.

המאמר "קופסה שחורה: זיכרון, טלוויזיה ואתניות בסרט שחור ובסדרת הטלוויזיה זגורי אימפריה" מדגיש את השינוי המשמעותי ביותר שעבר על הטלוויזיה בעקבות המעבר משידור ישיר, ששימש כמעין מדורת השבט (כדבריו של מרשל מקלוהן בספרו המדיה היא המסר), לצפייה באמצעות VOD, או באינטרנט, כשכל צופה בוחר מתי ובאילו אמצעים לצפות בסדרות. יש הבדל בין צפיית בינג', שמתאפשרת באמצעים השונים, לבין צפייה של סדרה שמוקרנת אחת לשבוע ואין לצופה אפשרות לקבוע מתי יצפה בו:

"הטלוויזיה הישראלית השתנתה מאוד מאז הוקרן שחור, והסדרה זגורי עלתה לאוויר בתקופה חדשה בהתפתחות הטלוויזיה הישראלית, תקופה המכונה 'טלוויזיה ג' או 'הטלוויזיה שאחרי'. הכוונה במונח זה היא להצביע על שינויים מהותיים שפקדו את המדיום הטלוויזיוני – בטכנולוגיה, ברגולציה, באופני הצפייה ובתכנים – עד כדי כך שיש הרואים בה מדיום חדש. אחת הנקודות המרכזיות בדיון זה היא שבתקופה זו חוויית הצפייה בטלוויזיה השתנתה. הצופים יכולים לבחור מתי ובאיזה קצב לצפות בתוכניות שלהם – בעזרת שירותי ה VOD, המקליטים הדיגיטליים, ההורדות החוקיות והלא חוקיות, הצפייה הישירה ועוד – ולא זו בלבד, הם אף יכולים לעשות זאת על גבי המחשבים, הסמארטפונים והטאבלטים שלהם, בכל מקום העולה
על דעתם. רעיון זה השפיע באופן נחרץ גם על התכנים, אשר יצירתם נשענה פחות על דייטינג ויותר על מיתוג – תופעה המכונה 'באז.'"

להבדלים הללו יש משמעות עמוקה, שיש לשים לב אליה: "מכוח הצורך למתג את עצמן, הדרמות בכבלים (HOT) ובלוויין (YES), אשר אינן תלויות רייטינג, נוטות לאמץ לעיתים עמדות שנויות במחלוקת בנוגע למציאות הישראלית, ובכלל זה עמדות פוסט־ציוניות ופוסט־קולוניאליסטיות." אפשר אם כן לראות שיש משמעות עמוקה להתפתחויות שנתפסות כטכניות גרידא!

המאמרים מרתקים, וחשיבותו של הספר בכך שהוא מוכיח כי מה שנראה כעיסוק של שעות הפנאי הוא בעצם עניין משמעותי שראוי לחשיבה ולמחקר.

בהקדמה מצטטים הכותבים את הסתייגותו של אדורנו מהמדיום: "רוב רובה של הטלוויזיה כיום," כתב אדורנו, "מציב מטרה לייצר, או לייצר מחדש, את הפסיביות והנאיביות האינטלקטואליות". כלומר, הם מבארים, "ללא קשר לתוכניהן של תוכניות הטלוויזיה ולעמדותיהן, נגזר עליהן להצטייר רדודות ואף מסוכנות". אחרי שקוראים את הספר שלפנינו אפשר להטיל ספק בקביעתו.

על "ניתוח קיסרי טבעי"

הפציינטית זקוקה לניתוח קיסרי דחוף, כי הצירים לא מתקדמים. אני לא מופתע. כשקיבלתי אותה לחדר הלידה היא הציגה בפני את "תוכנית הלידה" שלה: תשעה עמודים צבעוניים, שעברו למינציה. תוארו שם צלילי לוויתנים שיתנגנו מהמחשב הנייד שלה (אני לא זוכר את הגיל והזן של הלווייתן המדובר, אבל אני די בטוח שהם פורטו), השמנים הארומטיים שישתמשו בהם, הטכניקות ההיפנוטיות שהיא תיעזר בהן, ונוספה בקשה מהמיילדת: עליה להשתמש במילה "געשים" לא "התכוצויות". 

הדבר כולו היה מועד מלכתחילה לפורענות. תוכנית לידה מעלה תמיד על דעתי תוכנית ל"מזג האוויר הרצוי לי", או ל"זכייה בלוטו". במשך מאתיים שנה לא גילו רופאים מיילדים שיטה שתאפשר להם לחזות את מהלך הלידה, אבל נראה שנשים מסומות,  כאלה שלובשות שמלות נשפכות,  סבורות שהן יכולות לעשות את זה בקלות.

אין צורך לומר שתוכנית הלידה של האישה השתבשה לגמרי. הטיפול בהיפנוזה הומר בגאז צחוק, ובמקום נשימות היא קיבלה אפידורל. המיילדת סיפרה לי שהפציינטית התנפלה על הבעל שלה ואמרה לו ש"יכבה את הטמטום הזה", כשהוא שיחק עם כפתור עוצמת הקול של נאקות הלווייתנים. 

היא הייתה תקועה עם פתיחה של חמישה סנטימטרים במשך שש שעות, אף על פי שקיבלה זירוז.

פעמיים חיכינו עוד כמה שעות, ואז הסברתי שהתינוק לא יצא מהנרתיק, ושאני לא מוכן לחכות עד שהוא ייקלע, וזה בלתי נמנע, למצוקה, ושמדובר במקרה חירום של ממש. נצטרך לבצע ניתוח קיסרי. 

כצפוי, זה לא ממש מתקבל טוב. "באמת!" היא אומרת, "בטח יש אפשרות שלישית!"

אני לא כל כך רוצה לקבל תלונה מפציינטית שרוצה שהלידה שלה תהיה מושלמת מבחינת הפוסט שתכתוב עליה, אבל הטבע איכשהו אכזב אותה. בעבר ספגתי תלונה מפציינטית שלא הרשיתי לה להדליק נרות בזמן הצירים. "אני לא חושבת שמה שביקשתי לא כך כך הגיוני" היא כתבה.  היא רצתה להדליק להבה גלויה בסמוך למכלי חמצן.

על הפציינטית הזאת אפשר לראות את האי-מייל החמור שהיא תכתוב, כך שאני מכסה את עצמי, מתייעץ עם רופא בכיר ומבקש שיגיע וישוחח אתה. 

למרבה המזל, מר קדוגן נמצא במשמרת, והוא מדיף ניחוח של יוקרה, שבזכותו שנשים יוקרתיות זורמות אל הקליניקה הפרטית שלו, שם היה מעדיף להיות ברגע זה. 

עד מהרה הוא משכנע את הפציינטית להסכים לחדר הניתוח. הוא אפילו מציע לערוך אותו בעצמו. ברקע נשמעים מלמולים של לעג ותדהמה מצד אנשי הצוות האחרים. אף אחד כאן לא זוכר את הפעם האחרונה שהוא יילד תינוק בחינם. ייתכן שיורד גשם ומשחק הגולף בוטל?

הוא מציע לפציינטית לבצע משהו שנקרא "ניתוח קיסרי טבעי" – זאת הפעם הראשונה ששמעתי על דבר כזה.

האורות בחדר הניתוח מעומעמים, מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, והתינוק זוכה לצאת מהבטן לאטו, בעוד שני ההורים מתבוננים. מדובר בגימיק, אבל הפציינטית בולעת אותו. 

זאת הפעם הראשונה היום שהיא נראית פחות או יותר מאושרת. אחרי שהרופא הבכיר יוצא מהחדר, היא שואלת את המיילדת מה דעתה על "ניתוח קיסרי טבעי".

"אם האיש היה מנתח אותי," משיבה המיילדת, "הייתי רוצה שהאורות ידלקו בעוצמה הכי חזקה."

 


קראתי את הספר באנגלית, לכן את הציטוט תרגמתי בעצמי.

גיא קוטב, "צפע באוויר": היופי שבהשלכה של רגשות אנושיים

איזה ספרון מקסים!

צפע באוויר ספרו של גיא קוטב, איש רשות השידור, מכיל שישה עשרה סיפורים קצרצרים, אורכו של הספר כולו 78 עמודים, אבל זהו מעט שמכיל את המרובה. יש בסיפורונים הללו עוצמה ויופי רבים מאוד.

בכל אחד מהם "מככב" בעל חיים כלשהו: צבי, צב, חמור, צבוע, כבשים, צפע, שועל, נחליאלי, צופית, שני כלבים שונים, ציפורים… בעמוד הראשון מופיע רישום ובו משורטטות הדמויות הללו של החיות, ולצדן כתוב שם המקום שבו התגלו בכל אחד מהסיפורים.

החיות מפתיעות, חכמות, מבינות יותר מכפי שאפשר להעלות על הדעת, ובני האדם שנתקלים בהן מגיבים אליהן בשלל דרכים: מצילים, נבהלים, מתלהבים, פוחדים, עוזרים, מתפעלים – כל סיפור והמפגש המקסים שבין חיה לבן אדם.

לפעמים אנחנו מופתעים: אהה, אז את העולם ראינו עד כה מתוך עיניו של צב! או נחליאלי! לפעמים הלב נשבר: אנחנו מלווים בתחושה של זוועה את הכלב המשפחתי הנטוש, שבתוך שניים או שלושה עמודים נכנס לנו לתוך הלב, ולפעמים אנחנו מתמלאים בגאווה: אז הילד באמת עזר לחיה ההיא! הוא לא חלם עליה!

בכל הסיפורים המפגש מרגש מאוד. בני האדם יכולים להיות אטומים, כמו למשל בסיפור החותם את הקובץ, "ספארי", היחיד שחורג מגבולות מדינת ישראל ומגיע עד לאפריקה, לסוואנה, שם התיירים מקפידים "קודם לתעד ואחר כך לחוות", וכמובן ש"אם יש קליטה סלולרית" הם מזדרזים לשתף קודם כול ברשת. כשמתרחש לנגד עיניהם רגע איום ונורא – תנין מתנפל על גור של גְנוּ, מתוך עדר שחוצה את הנהר: "הגור המבועת שחרר זעקה גדולה, ואמו זינקה לצידו, חסרת אונים, מצטרפת לקריאות השבר של בנה. היא יצאה מהטור ההומה, שהמשיך בחצייה מהירה ומבוהלת, אבל לא יכלה להושיע. היא הביטה בגור הפועה עד שראשו נעלם
מתחת למים. עמדה שם עוד רגע, קפואה, לא יודעת את נפשה, ואז נכנעה והתקדמה עם העדר החוצה את הנהר." התיירים שמחים ומתרגשים: "רגע הזוועה בחייה הונצח בעשרות כרטיסי זיכרון של מצלמות משוכללות. התיירים המרוצים
סימנו עוד 'וי'". לעומת זאת יש סיפורים שבהם בני האדם רגישים לחיה, מסייעים לה ואפילו מצילים אותה.

מרגש במיוחד בעיני הוא סיפור שבו אין בני אדם בכלל: "יומולדת", שמתחיל כשהציפור האם, החוואית, מצייצת בהתרגשות ומסֵבה את תשומת לבו של החוואי האב: "תראה […] סדק בביצה!" ואז "החוואי החסון, בעל המראה האצילי," מתקשה "לשמור על ארשת קוּלית": הם מצפים לבקיעתו של הגוזל. החוואית האם נוזפת בבן זוגה: "אתה רק מלחיץ אותי," ומבקשת ממנו שיצא "להביא משהו לצוהריים. אולי זו תהיה ארוחה משפחתית ראשונה." הוא נעתר לבקשתה, אך מרוב התרגשות מתקשה להתרכז בציד. כשהוא שב הוא כבר שומע את ציוצו של "הגוזל שלהם", ואז "בעזרת המקור, שקטל מכרסמים וקרע את בשרם של זוחלים ארסיים, החל להפריד בעדינות, באהבה, רסיסי קליפת ביצה מהפלומה הרכה." מילות הסיום של הסיפור: "הוא סקר את הגוזלים בעיניים צהובות וצייץ חרש: 'יומולדת שמח!'" נוגעות כל כך ללב! איזה תיאור מקסים של הורות אבהית, של נס הופעתם של חיים חדשים!

יש סיפורים שהמוקד בהם הוא משחקי מילים, כמו למשל "אספרסו": פרחי רפואה נמצאים בקפטריה ומחליפים רשמים ממבחן באנטומיה שזה עתה סיימו. הם מפריחים אל חלל האוויר מילים סתומות: פיבולה, קרינאום, פמור, ולשאלתה של אישה שעומדת לצידם בתור הם משיבים שכן, אלה מילים של ממש, "הכול שמות עצם". חבריו שואגים מצחוק, שכן פירוש המילים הללו הוא שמות של עצמות בגוף…

גם בסיפור "צופית" יש משחקי מילים: הצופית הזכר אומר לצופית הנקבה שבני הבית זוללים פירות מעץ השזיפים, ואז הדֶק שלהם מוכתם, "זה עץ מלכלכך מאוד. לטפל בו זו עבודה שיזיפית"… והוא ממשיך להתבדח: "איש אחד, ממש כמו אלה שגרים כאן בקן האבן הגדול, מארח חבר ומשוויץ בעץ השזיף שלו. 'אתה יודע,' אומר האיש, 'זה עץ של שזיפים שחורים!' 'וואללה', עונה החבר, 'אז למה הם אדומים?' 'אה,' עונה האיש, 'זה כי הם עדיין ירוקים…'" ילד מתבונן בצופיות ומתפעל מהן, ואז אחיו מזרז אותו: 'יאללה, אורי […] אתה מאחר לצופים". נראה שהכותב לא היה מסוגל להתאפק ולוותר על משחק המילים, צופית – צופים, וזה פשוט חמוד…

הסיפורונים אמנם קצרים מאוד, אבל יש בהם בכל זאת רבדים וקונטרפונקט: לא רק עלילה אחת ליניארית, אלא עלילות קטנות שמשתלבות זו בזו ויוצרות ביחד מורכבות. למשל, בסיפור שבו כלב משפחתי ננטש, אנחנו יודעים במילים ספורות משהו על המשפחה, על אמם של הילדים שמתה זה עתה, על המצוקה המשפחתית שיוצרת עוד ועוד כאב, ובסיפור "שועל" אנחנו פוגשים נפש רגישה של חיה טורפת מטבעה, שאחרי מפגש מדאיג עם אישה שהוא חושש לגורלה וסבור שמפלצת מתכת טרפה אותה (לקוראים ברור שמדובר במכונית), משהו משתנה בו: אמנם הוא יודע ש"זהו דרכו של הטבע", ש"יש טורפים ויש נטרפים. כולנו חלק משרשרת המזון", אבל לאחר אותו מפגש מתעוררים בו יצרים צמחוניים: "באותו לילה לא הצליח לאכול. חוגלה המומה לא ידעה את נפשה כשנתקלה בו עם אפרוחיה, וראתה אותו מביט בהם וממשיך בדרכו."

זוהי, כמובן, השלכה. והרי הסיפורים כולם אינם אלא השלכה של רגשות אנושיים על חיות. אבל מכאן בדיוק נובע יופיים המיוחד!

טליה גולדמן כלב, "מנדריני אחד פחות": האם לגיטימי להביא למותו של סיני אלמוני

האם לגיטימי להביא למותו של סיני אלמוני – איש אפילו לא ידע על כך! – כדי לזכות באפשרות לממש חלום סודי? 

גיבורת הספר, אלמה, נתקלת בשאלה הרטורית הזאת בשיעור הראשון של קורס מבוא באוניברסיטה הפתוחה. המרצה לא משיב עליה וגם לא מצפה לתשובה, הוא רק מפריח אותה באוויר, והיא חודרת ללבה של אלמה, שלא מפסיקה לתהות אם לה עצמה יש תשובה. האם יש לה בכלל איזו תשוקה עמוקה ונסתרת? חלום שהייתה רוצה לממשו? 

אלמה מצויה ברגע של משבר בחייה האישיים. מעבודתה כמוכרת בחנות תכשיטים בדיוטי פרי פוטרה (הסיבה לפיטורים מעניינת!). בעלה החליט, בניגוד לרצונה, להיעתר להזמנה של אוניבסריטה אמריקנית ולנסוע לארצות הברית כדי ללמד שם. בנם הצטרף אליו. והיא? היא בעצם לא יודעת מה בדיוק היא רוצה. האם יש לה בכלל איזו תשוקה נסתרת? חלום הכרחי שהייתה רוצה מאוד לממש? 

אלמה עוזבת את דירתם בתל אביב ומצפינה אל מושב שמשיק אל הקיבוץ שבו גדלה בילדותה ובנעוריה. אין לה תוכניות. כדרכה, היא נסחפת, לא מחליטה מראש שום החלטות חשובות, את מה שהחיים מזמנים לפניה היא לוקחת, ורק בדיעבד היא מבינה את הדרך שעברה בה, ואת משמעויותיה. היא תכיר אנשים חדשים, שכל אחד מהם ישנה בה משהו, ובעיקר – תיתקל בחזירה קטנה, שדמותה בסיפור העניקה את הציור לעטיפתו של הספר, ו"תתאהב" בה. 

ההתאהבות בחזירונת חמודה היא עניין בעייתי, לכאורה (לא יכולתי שלא לחשוב בהקשר זה על הספר חוקים וחיות אחרות, דת, מדינה ותרבות בראי חוקי החזיר מאת דפנה ברק ארז), והיא מזמנת כמובן עימותים משעשעים ולא בלתי צפויים. כל התהליכים העוברים על אלמה כתובים היטב ומשכנעים מאוד. יש בספר לא מעט שנינות דקיקה. כך למשל כשאלמה מגיעה לקיבוץ שבו נולדה וגדלה, כדי לפנות את "החדר" של הוריה שנהרגו בתאונת דרכים, "מבשרת" לה האחראית מטעם הקיבוץ כי "האמת שאת וצפריר אחיך הרווחתם, התאונה קרתה בשביעי בחודש, ביום בו נכנס התקציב לחברים, כך שמגיע לכם התקציב החודשי שלהם בתוספת מענק מתנות לנכדים שאנחנו נותנים לפני החגים." לא מעט מהרעות החולות של החברה הקיבוצית משתקפות בדיבור הזה, שהוא כל כך חסר רגישות, קונקרטי וחומרני. 

והנה דוגמה נוספת, שבה היא מתארת את החסך בפרטיות ואת ההשתוקקות לה, שרבים מילדי הקיבוצים מספרים עליו: "עוד מילדותה נהגה לשחק במשחק הזה, הנושא את הלך הרוח של וירג'יניה וולף. בהליכתה בשבילי הקיבוץ מבית הוריה בשיכון המבוגרים בחזרה אל מחוז בתי הילדים, נהגה אלמה לבחור לה בכל פעם בית אחר. גם כילדה נטתה לבחור דווקא את הבית בעל הגינה המוזנחת או הטיח המתקלף. לו רק ניתן לה חדר משלה בקיבוץ, דירת חמד הייתה עושה לה, מקום מפלט פרטי משלה, עם שטיח כניסה סרוג, תוספת של וילון, אמנון ותמר באדנית ושירותים רק שלה, שלא צריך לנעול. ועל שפת הכיור הייתה מונחת צלוחית עם סבון פרטי שלה ומגבת ידיים רכה תלויה ליד ומראה שתואמת לגובהה ואינה צריכה להתכופף בשעה שהיא מסתרקת."

יש בספר גם כמה תובנות מעניינות. למשל: "כל שנה אנו חולפים על פני תאריך יום מותנו מבלי דעת כי זהו התאריך. האם יש סימן כלשהו ביום זה, צמרמורת רגעית שחולפת במורד הגב? קרוב לוודאי שזהו יום רגיל, ככל הימים."

כשקראתי את הספר שמתי לב לכל מיני תקלות ושיבושים לשוניים. למרבה השמחה המחברת, שביקשה אותי "מאחורי הקלעים" לדעת מה הם, טרחה לתקנם ואחרי הניכוש השביחה את הרומן, וטוב שכך, כי  מדובר בספר מעורר מחשבות וסוחף בקריאה. 

סופו חזק מאוד, ושוזר יפה את כל החוטים.  

אילו בעיות הומאופתיה יכולה לפתור

אני יכול, פחות או יותר, להבין, מניין נובעות שיטות הטיפול ה"אלטרנטיביות", אבל חסידי ההומאופתיה ממש מתמיהים אותי. הם לוקחים חומרים ומוהלים אותם עד כדי כך שכל מולקולה שב"תרופה" היא בעצם – מים. ברור שהם פשוט רוצים להאמין.

כנראה שזהו אֵל שקל לסגוד לו, יותר מאשר לאלים אחרים, כי אין צורך להתפלל (עד שאומרים לך שהתרופה לא פעלה ואתה, למעשה, גוסס), אבל לטעמי הבעיה היחידה שהומאופתיה יכולה לפתור היא – צמא. או – אם משהו עולה באש, ואז עושים בה שימוש חיצוני.

מאחר שקראתי את הסםר באנגלית, תרגמתי את הציטוט בעצמי.

אדם קיי, This is going to hurt – "זה הולך לכאוב" (הספר): כל כך מצחיק וכל כך מכאיב

את הספר כתב רופא גניקולוג שפרש מהמקצוע לפני כעשור. 

מדהים להיווכח עד כמה הספר מצחיק. וכמה הוא, כפי ששמו מבטיח, גם מכאיב.

הגעתי אליו בזכות מיני סדרה הנושאת את אותו השם, שאפשר לצפות בה ב-VOD Yes. משהו בקצב, בבדחנות המאולצת, כך חשנו, לא משך את לבנו. אבל החלטתי לקרוא את הספר שעליו הסדרה מתבססת. וזאת הייתה החלטה מוצלחת מאוד.

כי מדובר באחד הספרים המצחיקים ביותר שקראתי אי פעם. כמעט ברמה של שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב): הומור אנגלי שנון, עוקצני ומדויק, כזה שגרם לי לשבת מול מסך (הקינדל, כמובן), ופשוט להתגלגל מצחוק. 

אבל איך אפשר להמיר עוצמות כאלה של כאב לטקסט כה משעשע, כה מושך לקריאה, כה חכם?

הספר כולו הוא למעשה כתב האשמה חריף מאוד של הכותב, אדם קיי, כנגד מערכת הבריאות הבריטית, בעיקר, אבל לא רק, כנגד השעות הבלתי נסבלות, המשמרות האינסופיות שרופאים נדרשים להן, וחוסר ההתחשבות המוחלט בצרכים הבסיסיים ביותר של הרופאים. 

כמו בישראל? 

למשל, כשהוא לוקה בקלקול קיבה חריף ומודיע שלא יוכל להגיע למשמרת, מתרגזים עליו ודורשים שימצא לו מחליף. "יש מקום עבודה אחר שבו מישהו מעלה על דעתו לבקש מאדם חולה לחפש לו מחליף? בצבא צפון קוריאה, אולי?"

הוא מצטט את העמוד הראשון במבחן העיוני שעליו לעבור בשלב מסוים בהתמחות. "מלבד העובדה שאני מבין פחות ממחצית מהמילים, (ורוב אלה שאני מבין הן מילות יחס), אני לא יכול שלא לתהות במה השאלות האלה יכולות לעזור לי לשפר את היכולת שלי ליילד תינוקות." ובכלל, מתי יימצא לו הזמן להתכונן למבחן? "אולי מצפים ממני לוותר על אותו תחביב מטופש שיש לי, שנקרא – שינה, או שאפסיק לנסוע הלוך ושוב לעבודה, ופשוט אתמקם על אחד ממדפי האכסון במחלקה?"

כשחולה מתפרצת על אחת האחיות וצועקת לה "אני משלמת לך את המשכורת! אני משלמת לך את המשכורת!" צורחת עליה האחות בתשובה: "אז אני יכולה לקבל העלאה?"

קיי מסביר שהוא השלים עם העובדה שהשכר שלו עלוב, ושאפשרויות הקידום לא קיימות, אבל לא עם העובדה שאיש אינו מעלה בדעתו לשבח אותו מדי פעם. "אני מניח שהמשרתים בארמון באקינגהם, שמצווים לצאת מהחדר בלי להפנות את הגב למלכה, ושאסור להם ליצור אתה קשר עין, זוכים להערכה רבה יותר…"

בסופו של הספר מצרף אדם קיי מכתב ישיר שמופנה אל שר הבריאות האנגלי, ומספר לו שם על הצעה שהעלה ב-1981 רוג'ר פישר, פרופסור למשפטים באוניברסיטת הארוורד, ולפיה את הקודים הגרעיניים, שבאמצעותם יכול נשיא ארצות הברית להפעיל נשק אטומי, יש להשתיל לתוך לבו של מתנדב. אם הנשיא ירצה ללחוץ על הכפתור האדום כדי להרוג מאות אלפי חפים מפשע, יהיה עליו קודם כול ליטול סכין קצבים ולחפור לתוך גופו של המתנדב. כך יבין מה משמעותו האמיתית של המוות, מה ההשלכות של החלטתו, ולכן "הנשיא לעולם לא ילחץ על הכפתור." באותה מידה, אומר אדם קיי לשר הבריאות, גם אתה, וכל מי שיחליפו אותך בתפקיד, צריכים לעשות כמה משמרות, לצד רופאים זוטרים. לא להגיע לבית חולים שצחצחו אותו לכבוד הביקור שלכם, רק כדי לצפות בציוד חדיש שהגיע, אלא – "להקל על חולה אונקולוגי; להתבונן על נפגע טראומה שכורתים את רגלו; ליילד תינוק שמת ברחם", כי רק אז תבינו במה כרוך תפקידו של הרופא. 

האנקדוטה האחרונה שקיי מספר עליה בספרו, המקרה שבעטיו פרש מהמקצוע, היה כרוך בהתנסות קשה מאוד, שבה נאלץ ליילד ולד שמת במהלך הלידה, ולכרות את רחמה של היולדת, כל זאת בעקבות מה שנראה לו כטעות בשיקול הדעת שלו עצמו, שקדם לתוצאה הטראגית כל כך (אם כי כל הסובבים אותו ניקו אותו מכל אשמה).

קיי מסביר מדוע הוא עדיין קשור מאוד למקצועו, אף על פי ש"משמרות הלילה גרמו לכך שהתופת של דנטה נראתה לי כמו סרט של דיסני". הוא חש שהיה עליו בעבודתו כרופא בבית החולים "להשיט אונייה ענקית שעולה באש, כזאת שאיש לא לימד אותך באמת איך לשלוט בה." הוא מבהיר מדוע אינו יכול להמשיך לעסוק ברפואה: חלק גדול מהקושי טמון בתנאי העבודה הבלתי נסבלים: משמרות אינסופיות, חוסר יכולת לנהל חיים אישיים לנוכח התובענות הלא מתפשרת של המערכת, שכלל לא מתחשבת ברופאים. לא פעם הוא מציין את הפער הבלתי נתפס בין זכויותיהם של הפציינטים לעומת היעדרן הגמור ככל שזה נוגע ביחס לרופאים. כך למשל אפשר להעיר אותו, גם אם לקח לעצמו כמה דקות של שינה, רק כדי שייתן כדור שינה לפציינטית (שבינתיים נרדמה מאליה…), כך למשל הוא מגלה שלחץ הדם שלו לא תקין, בעודו מודד לחץ דם לפציינטיות שלו, וכן הלאה. 

נוקב ככל שיהיה, מדובר, כאמור בספר מצחיק ביותר. הוא נכתב למעשה במשך כמה שנים: קיי תיעד ביומנו את אירועי היום בתום כל משמרת שעשה בבית החולים, והספר כולל את אותם תיעודים. 

הנה כמה דוגמאות:

תיעוד של שיחה עם פציינטית שהופתעה לגלות כי גם צמחי מרפא יכולים להיות מסוכנים, והרופא, עמיתו של קיי, מסביר לה ש"גלעיני־משמש מכילים ציאניד, שפטריות מסוימות קטלניות, ושבגינה שלו יש צמח שאם תשהה מתחתיו במשך עשר דקות, תמות." אחרי שהיא הולכת שואל קיי את הרופא על איזה צמח מדובר. "ליליית־מים", משיב לו עמיתו…

פציינטית שהוא משחרר מהמחלקה מבקשת ממנו שיאריך את חופשת המחלה שרשם לה, ומציעה לו עשרה פאונד בתמורה. הוא צוחק ומסרב כמובן, אבל אומר לעצמו שאולי הוא צריך להתחיל ללבוש בגדים מהודרים יותר, אם זאת רמת השוחד שמציעים לו. ואז תוהה בינו לבינו על איזה סכום היה מתפשר. ומגיע למסקנה שחמישים פאונד היו משכנעים אותו…

בת של פציינטית שחולה מבולבל תקף אותה מינית בלילה, כי חשב שמדובר באשתו, הפטירה כששמעה על כך: "טוב שזה נגמר בזה." קיי מציין שהיא "הפגינה רמה גבוהה מאוד של יכולת לראות את הצד החיובי בכל דבר…"

רופא אומר לאישה רגע לפני שהילד שלה מובל לניתוח שתיתן לו "נשיקה אחרונה", והיא מתכופפת ו… מנשקת את הרופא…

דר רחוב מסרב להתאשפז, שמא יידבק בחיידק טורף, וקיי מעיר: "לאיזה מצב הגענו, שלרחוב שמחוץ לבית החולים יש מוניטין טוב יותר בנוגע לניקיון, מאשר למסדרונות בית החולים."

קיי לועג למבחנים המעשיים שמתמחים צריכים לעבור במהלך הכשרתם, ומספר על ידיד שלו, מתמחה, ששכב עם הפציינטית בחדר הבדיקות, וחבר אחר שדעתו הוסחה ורשם פניצילין לפציינטית שסובלת מאלרגיה לתרופה, במקום לרשום לה פרצטמול. שניהם עברו את הבחינה בלי שום קושי, "כך שהשד יודע מה בדיוק אתה צריך לעשות כדי להיכשל", הוא מוסיף.

הוא מתאר שוב ושוב מקרים שבהם ניתז עליו דם במהלך הטיפול, וכשזה קורה לו עם פציינטית עם HIV והוא מגלה שאבר המין שלו נשטף בדמה, הוא מציין כי אם יידבק ממנה, אף אחד מחבריו לא יאמין לו שכך זה קרה…

הוא מתאר מקרה שבו רופא שבדק פציינטית לפניו, ציין שהיא "מנומנת מדי, ואי אפשר להעריך מה מצבה." קיי גילה הפציינטית כבר הייתה מתה כשנבדקה…

באחד הימים הוא מתאר מפגש עם פציינטית שנטתה למות, ומספר כיצד כל מה שהטריד אותה היה – איך בעלה, ילדיה, אחותה, חבריה, יסתדרו. "אולי זאת ההגדרה של אדם טוב," הוא מוסיף. כן, לא כל מה שכתב מצחיק.

אבל הנה תיאור משעשע: המדפסת של המחלקה התקלקלה. "כול מי שבאזור מתאסף סביבה כדי לנסות לתקן אותה, וכולם עושים בדיוק אותו דבר – לוחצים על כפתורים אקראיים, ללא כל השפעה".

ועוד מהווי בית החולים: מגיעה פציינטית הודית שלא יודעת מילה באנגלית. יוצרים קשר עם המתרגם, ש"כנראה זייף את קורות החיים שלו. נראה שהוא מסוגל לדבר בפונג'בית רק מעט יותר ממישהו שלא יודע אף מילה בפונג'בית"…

הרופאים אינם זכאים למקום חניה חינם, "כדי לעודד את הנסיעה בתחבורה ציבורית" (שפירושה, מבחינתו, נסיעה של שעתיים ועשרים לכל כיוון, במקום שעה ועשרה). הוא נאלץ אם כן לחנות בתשלום, והוא מסביר: "את התעריפים קבע מישהו שהבין שסיכוייו לזכות בלוטו זעומים, וחשב על שיטה אחרת שבאמצעותה יסדר לעצמו הכנסה שנתית דומה"…

כך כתוב הספר – מרירות ותסכול מצופים במעטה מתוק, שמאפשר לבלוע את הגלולה המרה.

קראתי את הספר באנגלית, לכן תרגמתי את הציטוטים. הספר ראה אור בעברית, בתרגומו של תומר בן אהרון

ועתה לסיפור אישי שלי: התנסות במערכת הבריאות הישראלית מנקודת מבטה של פציינטית. זה קרה בדיוק לפני עשר שנים, במאי 2012:

לפני שבוע בדיוק השתחררתי מכירורגית ב' בבית החולים שיבא, זמן קצר לפני שהנשיא, מר שמעון פרס, הובא למחלקה לניתוח בהול.

הנשיא הרעיף שבחים על הטיפול המשובח שזכה לקבל, ואני מאמינה לו. למעשה, חשבתי על הנשיא ועל דומיו בשעות הארוכות שבהן שהיתי בבית החולים. ואמרתי לעצמי – הלא אין להם מושג מה עובר כאן עלי ועל שכמותי. המציאות המשפילה, המדכאת, המסוכנת לבריאות, נסתרת מעיניהם לחלוטין.

לכן החלטתי לנסות ולתאר את החוויה הקשה, שתחילתה במרפאה של רופאת המשפחה שלי. כאבי בטן עזים מלווים בחום הביאו אותה לשגר אותי בדחיפות לחדר מיון.

"כירורג חייב לראות אותך מיד," היא אמרה, "ובית חולים הוא המקום המהיר ביותר שבו יבדקו אותך ויחליטו מה הטיפול המתאים לך."

ארבע עשרה שעות אחרי כן ישבתי עדיין על אחד הכיסאות הקשים בתוך "חדר מיון הולכים", כלומר – האגף שבו מחכים המקרים הקלים יחסית. או כאלה שעדיין לא התמוטטו, למזלם. או כאלה שאיש עדיין לא אבחן אותם ולכן אין לדעת מה בעצם מצבם.

כשהגעתי לקראת השעה שתיים בצהריים הגיע בדיוק גם אב מודאג לאיש צעיר שהיה על סף התקף פסיכוטי, או כבר ממש בתוכו. כמובן שאין בחדר המיון שום פרטיות. התור להגשת התיק הרפואי צפוף ודחוק וכל אחד יכול לשמוע ממה בדיוק סובלים העומדים לפניו,  מאחוריו ובעיקר סביבו.

הצעיר הפסיכוטי התבקש לשבת מול חדר האחות ולחכות. אביו נגע בו מדי פעם וביקש ממנו שיפסיק ללטף את הרצפות. "תירגע," הוא שב ואמר, מה שרק החמיר את המצוקה. האב ניגש מדי פעם אל חדר האחות והזהיר – "הוא תכף מקבל התקף! חייבים לאשפז אותו מיד במחלקה!"

האחות אפילו לא זיכתה אותו במבט. קל יותר להתעלם ויש תור.

כשעה אחרי כן הגיעו זוג הורים לילד קטן עם פצע מדמם במצח, וביקשו להתקבל מיד. "תחכו בתור," אמרה האחות בעייפות.

" הוא נפצע בגן, לפחות תנקו לו את הפצע!" זעקה האם והאחות התרצתה. "חכו רק אחרי – " היא קראה שלושה שמות, "ותיכנסו אחריהם."

חמש שעות אחרי כן עוד ראיתי את הילד והוריו מסתובבים בחדר המיון, מחכים לבדיקות.

כשעתיים אחרי שהגעתי לחדר המיון הוכנסתי אל חדר האחות הממיינת. היא השתדלה להיראות סיעודית. הציגה את עצמה. שאלה כמה שאלות. בדקה כמה בדיקות. שלחה אותי לבדיקת דם. ומשם התבקשתי לחכות לבדיקת רופא.

הרופאה כירורגית הגיעה בשעה ארבע, מותשת, מן הסתם אחרי יום עבודה במחלקה. הלכה לדבר בטלפון הפרטי שלה. הלכה להכין לעצמה קפה. הסתגרה במשרדה למנוחה קצרה. בארבע ושלושים החלה לקבל את החולים. לקראת השעה שש התקבלתי אצלה. "אוי," היא הפטירה כשפתחה את התיק שלי במחשב, "הם לא לקחו לך את בדיקות הדם הנכונות. צריכים שוב לקחת לך דם."

אני יושבת ומחכה על אחד הספסלים הקשים במיון הולכים, המקום מתמלא. אנשים נושמים זה על זה בצפיפות. הצעיר הפסיכוטי יושב מול חדר האחות שאמורה לקחת ממנו בדיקת דם. הוא רועד, נלחם בשדים סמויים, מאיים עליהם, מעווה את פניו. אביו נוגע בו בייאוש. הילד הפצוע קיבל חבישה קטנה על המצח. אביו מנסה לשעשע אותו.

כעבור כשעתיים אני זוכה להיכנס לחדר האחות, שמתלוננת: אין לך ורידים. היא מנסה שוב ושוב, תוקעת את המחט ותוך כדי כך מדברת עם חברה שנכנסה לבקר, נערך דיון על מישהי שכן או לא הגיעה, ובינתיים המחט חופרת בלי ששמים אליה לב במיוחד. אמצע הזרוע, פרק היד, גב היד. יופי, בדקירה השלישית הדם מתחיל להישאב.

אני מחכה להיכנס לרופאה הכירורגית. כאבי הבטן מגיעים בגלים. אנשים מצטופפים על הספסלים הקשים. לא לכולם נמצא מקום ישיבה. חלקם מסתובבים. חלקם זועקים. אישה פשוקת רגליים משוחחת בטלפון: "תגידי לו שאני שוטרת," היא רועמת אל בת שיחה הרחוקה, "ושזאת הטרדה מינית. תגידי לו שתתבעי אותו."

מחכה. מחכים.

מד"א מביאים אישה שרועה באלונקה. ילדה כבת שנתיים יושבת עליה.

"תרדי ושבי כאן ותחכי," אומר האח ומצביע על אחד הספסלים הקשים.

"אתה צוחק עלי?" האישה אומרת, "אני אחרי תאונת דרכים, אני לא יכולה לזוז. איך אתה מצפה שאני ארד ואני אשב?"

"זה מה שיש לי להציע לך," אומר האח. "אלה התנאים."

אני מחכה.

כעבור שעתיים או שלוש אני מתקבלת אצל הרופאה הכירורגית. היא פותחת את התיק הרפואי שלי במחשב ונאנחת. "הבדיקה יצאה פסולה," היא אומרת. "צריכים לקחת לך שוב דם."

אני מחכה מחוץ לחדר האחיות. כעבור כשעה וחצי או שעתיים מרשים לי להיכנס.

האח מסתכל על ההכנה לעירוי שהתקינו לי בזרוע ימין ומודיע – "אני לא אקח לך דם משם, כי זה לא יצא טוב."

אני מושיטה לו בצייתנות את זרוע שמאל. הוא דוקר פעם אחת. פעם שנייה. פעם שלישית.

"לא הבאת מהבית ורידים," הוא נוזף בי. "אני אקח משם," הוא מצביע על זרוע ימין.

"אבל לפני רגע אמרת שמשם לא יצא טוב," אני מנסה להתווכח.

"אין לי כוח לחפש לך וריד," הוא אומר. ועושה.

כעבור שעתיים או שלוש אני נקראת אל הרופאה הכירורגית. "החליטו לאשפז אותך," היא מבשרת לי.

אני ניגשת אל חדר האחיות.

"תמתיני," מפטיר בקול יגע האח שכבר הודיע לי קודם לכן שאין לו כוח.

אני מחכה על הספסל הקשה של מיון הולכים. שעתיים אחרי כן, כבר אחרי חצות, מתפרצת בצעקות אישה צעירה שגם היא מועמדת להתאשפז באותה מחלקה.

"אני כאן כבר משעה ארבע אחרי הצהריים," היא זועקת. "אני אחרי תאונה ואני בהריון. אתם מסכנים את העובר שלי! אם אתם לא מסוגלים לטפל בי תגידו לי ואני אלך הביתה לנוח!"

הכעס מציף באנרגיה את האח נטול הכוח. הוא מרים את הקול. "שלא תצעקי עלי! אני תכף מזמין לכאן את השומרים והם יסלקו אותך, את שומעת!"

אישה צעירה אחרת, שגם היא הגיעה אחרי תאונה, מצטרפת לצעקות. "אני כאן כבר שעות ועכשיו החלטתם לשלוח אותי לבדיקת  CT ראש? מה עשיתם עד עכשיו? ואם באמת יש לי משהו, מחכים שש שעות?"

"זה מה שיש לי להציע," אומר האח ששוב ניטלו ממנו כל הכוחות.

לקראת השעה ארבע, ארבע עשרה שעות אחרי שהגעתי למיון הולכים, הועלתי למחלקה. ושם? שם השמחות לא הגיעו לקצן.

לפנות בוקר במחלקה האווירה ידידותית ומקבלת. האחות מציגה את עצמה. מעניקה לי "שיחת אוריינטציה". כאן פינת הקפה. כאן תחנת האחיות. גם הרופא הצעיר שמקבל אותי מציג את עצמו ומדבר אלי בכבוד. זאת הפעם האחרונה שאני זוכה להתייחסות כזאת.

למחרת בבוקר מתנהל כך ביקור הרופאים:

רופא ופמלייתו ניגשים לחולה שלצדי. רק וילון מפריד ביני ובינה.

הרופא מציג את המקרה. ואז עובר לרגע לאנגלית.

she contaminate" ," הוא מבהיר.

האם מופרך לחשוב שהוא עבר ברגע זה לאנגלית כדי שחולה האחרת, אני, לא תבין?

אני שוקלת אם כמורה לאנגלית ומתרגמת מן ראוי שאסב את תשומת לבו לאות s  החסרה בפועל, אבל מחליטה לשתוק.

"למה היא לא בבידוד?" מתעניין מישהו מהפמליה.

"אין מקום," מסבירים לו.

את כולם התשובה הזאת מספקת, אבל לא אותי.

"זה בסדר שאני שוכבת ליד אישה שחולה במחלה מדבקת?" אני שואלת כשמגיעים אלי.

"גם אני יכול להידבק ממנה," מסביר לי הרופא בבדיחות הדעת.

"אבל זה המקצוע שלך," אני מנסה להתווכח.

"אל תיגעי בה ואל תחליפי אתה מגבות," הוא ממליץ.

עוברים לבדיקה. כאבי הבטן כבר לא חמורים כשהיו.

"התחלת לקבל את האנטיביוטיקה לווריד, כמו שהוחלט?" מברר הרופא.

""לא," אני משיבה.

"אז בבליעה?"

"לא," אני מודה.

"אז למה בעצם את כאן?" הוא מגלה עניין.

אני תוהה אם  מצפים ממני להשיב על השאלה.

"אני מבין שאת מסרבת ללכת לבדיקת CT," הוא ממשיך לבדוק.

אני מודה. כן. כבר עברתי לא מזמן את הבדיקה הזאת, ואפילו משום מה פעמיים. אז לא ידעתי לסרב אבל למדתי. אני לא רוצה שוב כמויות כאלה של קרינה.

"כן," אומר הרופא. "טוב," הוא מסביר, "תראי. אילו היית בת עשרים, הייתי מבין אותך, ומסכים, אבל בגילך…"

אני עוד לא בת שישים ואחת. עדיין עובדת במלוא המרץ. נישאתי לפני חודשיים. נולד לי נכד לפני ארבעה חודשים. יש לי לא מעט תוכניות לעתיד. ארצות שעדיין לא ביקרתי בהן. ספרים שעדיין לא קראתי. צאצאים שעדיין לא נולדו. יצירה שעדיין לא סיימתי. תלמידים שעדיין לא לימדתי. אני נהנית לחיות. ומתכננת להמשיך בכך עוד אי אלה שנים. ואני צעירה מנשיא המדינה שלנו בכמה? שלושים שנה? אבל לי יכול רופא צעיר להגיד, ולא להתבייש, שבגילי כבר לא משנה אם אעבור בדיקה שעלולה לסכן את בריאותי.

איש מהרופאים שדיברתי אתם לא הכחיש: הקרינה המצטברת אכן לא טובה לבריאות. אבל בגילי כבר לא משנה. כך אמר לי מי שהגעתי אליו כדי שיעזור לי. אכן, הוא אמר, קיימת בדיקה חלופית שיכולה להגיע לאותו אבחון, בלי הנזק הנלווה של הקרינה: בדיקת MRI. אבל לבדיקה הזאת קשה מאוד, כנראה בלתי אפשרי, להגיע. אלא אם, אני די בטוחה בכך, אתה מישהו ברמה של נשיא המדינה. או ראש הממשלה. או שרים. או חברי כנסת. או אולגרכים. ואולי גם מפורסמים? אין לי מושג.

אני יודעת רק שבאותו יום ביקשתי "רשות" לצאת הביתה לחופשה. החיידקים של שכנתי מצד שמאל והשלשול המוצהר, הבלתי פוסק, של שכנתי מצד ימין, איימו עלי והפחידו אותי. איך אפשר לחלוק אתן שירותים, מקלחת, אוויר לנשימה, ולא לצאת משם יותר חולה מכפי שהגעתי?

מה היה קורה לי אלמלא שככו כאבי הבטן מאליהם, כנראה, או בעזרת האנטיביוטיקה שזכיתי בסופו של דבר לקבל? מה יקרה אם הכאבים הללו יחזרו? מניין יבוא עזרי?

לא אספר על התלאות שפקדו אותי בתהליך ההשתחררות מהמחלקה. על שעות ההמתנה האינסופיות: בשעה שמונה בבוקר ציוו לשחרר אותי. בשעה שלוש מכתב השחרור עדיין לא היה כתוב. ובין לבין – ההשפלות, ההנחיה – לכי לרופאים שלך ותשאלי אותם. אבל אני לא יודעת מי הרופאים שלי. לכי אל האח. תחזרי אל הרופא. חכי כאן. אל תחכי כאן. אל תבואי. בואי. אין לנו זמן. קוצר הרוח. ההמולה הבלתי פוסקת שלא מאפשרת לאף אחד להעניק יחס אישי לאף אחד. התשישות, כן, בהחלט אפשר היה להבחין בה והיא אמיתית לגמרי, של כל אנשי הצוות שקורסים תחת הנטל ולכן קשה לפעמים לכעוס עליהם, את כל זה מר פרס ודאי לא ראה.

אין לי ספק שהוא לא שכב בחדר עם חולה עם חיידק מאיים. שהוא לא חלק בית שימוש משולשל. שדיברו אתו בנועם. שהסבירו לו. שבדקו אותו בעדינות. שהביטו בו  בכבוד. שזכרו את שמו. שראו בן אדם ולא מקרה. ששמו לב לכל פרט. שנהגו בו כיאות.

אבל גם אני, אפילו אם אינני נשיאה, זכאית וראויה לכל אלה. 

אני חושבת על מאבקם של המתמחים בישראל. על המחסור החמור ברופאים. ותוהה מה עוד צריך לקרות. לא רק באנגליה. גם כאן.

לאה גולדברג "האביב שפרץ מאין-סוף ערבות": בליעל!

הָאָבִיב, שֶׁפָּרַץ מִאֵין־סוֹף עֲרָבוֹת,
בְּלִיַּעַל, פּוֹזֵל, מוֹנְגוֹלִי,
בִּכחוֹל חַלוֹנוֹת, בְּזֵעַת הָאֻרְווֹת,
בְּדְרָכִים – כְּמוֹ חַג וָחוֹלִי.

יַעֲצם אֶת עֵינָיו הַיְּקוּם הַמְסֻנְוָר,
(זְהָבִים וְאוֹרוֹת לָשׂבַע!)
פֶּרֶא־אָבִיב שֶׁבָּרַח מִבֵּיבָר,
מַצְלִיף, מְגָרֵשׁ הָרְחוֹבָה.

הָעֵצִים נְמוֹגִים, הַבָּתִּים נִמְחָקִּים,
הָלְכָה – תָּעָתָה הַדֶּרֶךְ,
כְּמִיהָה וָמָוֶת בִּשְׁלַל מֶרְחַקִים
אַחִים תְּאוֹמִים לַפֶּרֶא.

רַק עִם לַיְלָה יֵצְאוּ מֵרְשְׁתָּם כּוֹכָבִים
וְכוֹכָב מִכּוֹכָב יִפְחַד:
"רְבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה אֲבִיבִים!
"וּלְמַטָה – אָבִיב אֶחָד"…

ל"פ הארטלי, "חדר האוכפים": מהי גבריות?

האם הרומן יזיק לתדמית שלי? תהה לֶזלי פּוֹלס הארטלי בערוב ימיו. (הארטלי מוכר בעיקר בזכות אחד הרומנים שכתב, המקשר, שעובד לסרט קולנוע מצליח, בכיכובה של ג'ולי כריסטי). חששותיו כוונו אל הספר האחרון שלו, חדר האוכפים. הארטלי התלבט אם לפרסם את ״הרומן ההומוסקסואלי״ בשם בדוי, או להשאיר הוראות לפרסם אותו רק לאחר מותו, כפי שעשה א"מ פורסטר בספרו מוריס. מזעזע לחשוב שספר יפה ועדין כל כך עורר כאלה חששות.

הספר ראה אור בסופו של דבר ב-1971, שנה אחת לפני מותו של המחבר.

הרומן (ושמא נובלה? אורכו בעברית 148 עמודים והוא נקרא בישיבה אחת) מגולל את סיפורו של פרגוס מקרידי, נער רגיש ובודד בן שבע-עשרה, חובב ספרים ותלמיד שקדן. אחרי שאביו, אליסטר, קולונל בדימוס ואלמן זה שתים-עשרה שנה, נושא לאישה את סוניה, שצעירה ממנו בשנים רבות, מבקש האב מהנהג שלו "לאמן" את הנער כדי "לחזק" אותו, כך שיוכל ללכת לאקדמיה צבאית ואחרי כן להתגייס ולשרת כקצין, כמו אביו, וסבו, וכנראה גם הסבא רבא שלו.

אליסטר וסוניה נוסעים לכמה שבועות לירח דבש, ובבית האחוזה מתפתח קשר נוגע ללב בין פרגוס לפרד קרינגטון, הנהג.

ההתאהבות הגברית מתוארת, כאמור, בעדינות מיוחדת במינה. כל כמה שהיא מרומזת, היא נעשית גלויה יותר ויותר, בעיקר לקוראים, אולי גם לפרד, שבסופו של הסיפור מודה בפני עצמו כי מעולם לא אהב מישהו כמו שאהב את הנער שאותו התבקש לחשל. פרגוס עצמו לא לגמרי מבין מה קורה לו, וכאן טמון היופי שבכתיבה: היא מתארת את לבלוב היצרים הלא מודעים, את הכיסופים הלא מובנים, את הערגה נטולת המילים וההסברים, שמתעוררים בנער, והם מרגשים בתמימותם, במתיקותו של הריגוש הצעיר שאין לתאר אותו במילים, והוא קודם לגופניות עצמה. יש כאן קסם ארוטי שרק מתחיל לגעת במיניות, אבל עדיין לא "מתנפל" עליה. היצר מעודן, לא ממומש, שרוי עדיין במחוזות ההבטחה, לפני שהיא מתמלאת, לפני שהיא מתקיימת.

הרומן כולו אנגלי מאוד, במיוחד בשל התחושה המעמדית העזה שהוא מתאר. (ההתאהבות של בנו של בעל האחוזה בנהג של אביו מזכירה במידה מסוימת את ליידי צ'טרלי שמתאהבת בגנן, אבל אצל לורנס הכול כמובן גופני ומפורש, בניגוד לעידון המרומז של הארטלי). המעמדות מובחנים כל כך, עד שכאשר סוניה רבה עם בעלה היא לועגת לו: "אני באה ממשפחה ותיקה יותר מהמשפחה שלך, אליסטר, הרבה יותר ותיקה, אף על פי שאולי ירדנו מנכסינו. ולכן אני לא מבינה אף מילה מכל מה שאמרת. אף אחד מבני משפחתי לא היה מבין אותך, כי הם לא מהמעמד הבינוני.“

לעומת זאת, כשפרד מדבר עם פרגוס ומסביר לו שאצלו אימוץ הגוף הוא דבר טבעי, הוא אומר לו ש"אותי גידלו לזה. זאת הייתה הפרנסה שלי, מההתחלה, ואילו אתה…" ופרגוס "חש בשמץ של ביקורת חברתית."

אולי אני טועה, אבל נדמה לי שדברים מהסוג הזה יכולים להיאמר רק, או בעיקר, באנגליה…

אז מהי מהות הגבריות? האמנם צודק האבא המיליטריסט, ההטרוסקסואלי בעליל, הסבור ש"אין גבר שאין לו יצר לחימה, צריך רק לגלות אותו"?

ואולי דווקא עדינות הנפש של פרגוס, רגישותו לזולת, היא סממן גברי? פרגוס קשוב מאוד לאחר. כך למשל כשהוא רואה אצל פרד חפצים שאינו מכיר, הוא מהסס אם לשאול מה הם, שמא יפגע בנהג: "משום שלא רצה לחשוף את בורותו והן משום שהרגיש שהשאלה תישמע כמין עלבון, כאילו היה שואל אדם מתחום אחר 'מי זה שקספיר?' ורומז שהוא לא יודע."

פרד מנסה "לחזק" את פרגוס באמצעות קרבות היאבקות. האם מדובר בעיסוק גברי אלים או בעצם בגבריות הומוסקסואלית, בסובלימציה של מיניות שמתבטאת בחבטות במקום בליטופים, ובכל זאת – במגע גופני הדוק בין שני גברים? תשובתו של הסיפור ברורה, גם אם אינה מפורשת, אלא משתמעת.

כשפרגוס מנסה ללמד את עצמו לשתף פעולה עם ההיאבקות הוא חובט בו בזהירות, "במקום שחשב שהוא הכי פחות רגיש וגם הקל ביותר – תחת כתפו הימנית של פרד" והמגע מפתיע ומרגש אותו. מה באמת היה מספק אותו? להכריע את היריב, או לאמץ אותו בחיבוק?

בתוך המאבק פרגוס לומד להכיר את גופו: הוא "המתין למתקפה על חזיתו הרכה, חסרת המגן, מרכז גופו שמעולם לא היה מודע לו עד כה, ואילו עתה נהפך למוקד קיומו."

כשפרד מציע לו לנסות מאבק מסוג שונה, הורדת ידיים, הוא "חש את כוחו העדיף של פרד עובר בו כמו זרם חשמלי לכל אורך זרועו ואת התנגדותו שלו, ובתוך רגע ראה את כף ידו פשוטה על פני השולחן וידו של פרד מכסה עליה."

כאמור – שלל רמיזות ארוטיות, שהולכות ומתפתחות. הציפייה שלנו, הקוראים, נבנית אתן. עד לסוף המפתיע כל כך, שהולם בנו בעוצמה רבה.

שמחתי לגלות שהארטלי לא התנכר בסופו של דבר ליצירתו, ופרסם אותה בשמו. היא ראויה לכל הערכה והתפעלות, וטוב שהוא ממשיך לזכות להן, גם שנים רבות אחרי מותו.

התרגום של מיכל אלפון נפלא. רוחה של האנגלית מרחפת מעליו, ועם זאת, העברית נכונה ומדויקת.

The Harness Room
L. P. Hartley

כשדנו בפיצויים על מותם של אנשים חיים

קשה לדעת מי היה הראשון שחשב על כך שהגרמנים יצטרכו לשלם פיצויים על הרכוש שגזלו מהיהודים ועל הסכל שגרמו להם. נראה כי הרעיון נישא באוויר מתחילת המלחמה, ככל הנראה בהשפעת תשלומי העונשין שהושתו על גרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה.

בן־גוריון קיבל תזכיר ראשון בעניין זה במהלך 1940; ברל כצנלסון דיבר על כך בפומבי בסוף אותה שנה. בדצמבר 1942 כבר פעל בתל-אביב ארגון פרטי, יוסטיציה שמו, לרישום הדרישות לפיצויים עבור נפגעי הנאצים. ראשי הארגון כתבו לסוכנות כי יש בהם עורכי דין מנוסים מארצות שונות ולאחרים מהם קשרים עם מדינאים ועיתונאים באנגליה ובארצות הברית.

"יוסטיציה" ביקש את תמיכת הסוכנות, שכן פעילותו כתב, תהיה גם לטובת אינטרסים לאומיים, בין היתר בשל העובדה שיעסיקו "מספר הגון של אינטלקטואלים וביניהם מספר ממעפילי פטריה שטרם הסתדרו". מישהו מאנשי הסוכנות רשם על גבי המכתב: "המעשה קצת מוקדם יותר מדי. אין איש יודע את תנאי השלום."

אך עם זאת ציין לו לבדוק מי הם אנשי יוסטיציה ומה גובה שכר הטרחה שהם מבקשים. בתיקי הסוכנות נאספו בינתיים תזכירים שונים שדנו בבעיות המשפטיות הכרוכות בתביעת הפיצויים: המגמה היתה להבטיח שהסוכנות היהודית תוסמך לייצג את תביעות העם היהודי בפני המעצמות וכי רוב הפיצויים לא יינתנו ליחידים אלא יופנו לקליטת עולים בארץ-ישראל, באמצעות הסוכנות ואחר כך באמצעות ממשלת ישראל. החל ב-1942 הרבו להתדיין על כך בעיתונות. דוד בן-גוריון התבטא ברוח זו בוועדת התכנון של הסוכנות בסוף השנה הבאה.

בקיבוץ משמר העמק התגורר בימים ההם אחד מראשוני השומר הצעיר, ציר בכמה מהקונגרסים הציוניים, ושמו מרדכי שנהבי. במחצית הראשונה של חודש ספטמבר 1942 הציע שנהבי לקרן הקיימת לישראל לייסד קריית הנצחה לזכר קרבנות השואה, או בלשונו – "חללי המלחמה וגיבורי ישראל". בתוך זמן לא רב קיבלה הקריה המתוכננת את השם שתישא כשתקום כעבור שנים: יד ושם.

הצעות שנהבי גררו שורה של דיונים בכתב ובעל־פה, והוקמה גם ועדה לבדיקתן; לא היה ביטוי מובהק וגרוטסקי מזה לנטייה להדחיק את השואה מההווה אל העבר, עם מבט אל העתיד: בעת שהתדיינו על הדרך ההולמת ביותר להנצחת זכרם – רוב קרבנות השואה היו עוד בין החיים.

בנימין תמוז, "הפרדס" | "משלי הבקבוקים": מדוע הלב נמשך אל הישן (יחסית…)

פעם, לפני שנים רבות, נכנס אלי שכן, סקר את מדפי הספרים העמוסים לעייפה, ושאל: "את כל זה קראת?" אחר כך הוא הוסיף גם ואמר: "לא יותר כדאי לך להוציא מפה את כל הספרים האלה? הרי הם רק צוברים אבק. תתלי במקום זה איזה פוסטר יפה…" הצעתו אינה שייכת לעניין שאותו אני מבקשת להזכיר כאן עכשיו: התשובה האמיתית לתהייתו הייתה: לא. לא את כולם קראתי. יש על המדפים גם אחדים  שמשום מה טרם הגעתי אליהם… אבל את כולם אני מתכננת, או מקווה, לקרוא יום אחד, במוקדם או במאוחר.

אכן, ה"תחרות" קשה: כל יום רואים אור מאות, ואולי אפילו אלפי ספרים חדשים, בעברית ובאנגלית – השפות שבהן אני יכולה לקרוא. הם מתדפקים על דלתי, נוחתים לידי, מפצירים בי: "עכשיו אותי! עכשיו אותי!" אבל לפעמים הלב נמשך אל הישן, והיד נשלחת אל המדף, אל אלה שמפעם, הרי הבטחתי גם להם!

והנה הורדתי מהמדף את הספר המאגד שתי נובלות מאת בנימין תמוז. הוא ראה אור "בהדפסה ראשונה", כפי שכתוב על שערו, בספטמבר, 1985. כל כך מזמן. ובעצם, לא כל כך. שהרי הנובלות חיות ונושמות, ושתיהן רלוונטיות כל כך, עדיין, מרחיבות את הנפש, עדיין מרתקות ומעוררות התפעלות, פחד וחמלה.

בשתי הנובלות יש דמות של מספר; בראשונה הוא מעורב לכאורה בסיפור, אבל איננו דמות מרכזית בו. הוא דומה כאן במידה מסוימת לדמותה של המשרתת ברומן אנקת גבהים: זאת שמשקיפה מהצד על עלילות בני המשפחה שבקרבן חיה, ומספרת עליהן בדיעבד. בנובלה השנייה המספר הוא אחד משתי הדמויות העיקריות בסיפור.

עלילת "הפרדס" מתרחשת בעיקרה בארץ ישראל, בתחילת המאה העשרים, והיא נפרשת על פני כמה עשרות שנים. תחילתה ברוסיה, שם נולדו שניים מהגיבורים הראשיים, הבכור – עובדיה (שמו השני – עבדללה), והצעיר ממנו – דניאל. תחילתו של הסיפור מהדהדת את הפסוק הראשון בספר איוב. שם: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ", כאן: "איש יהודי היה בארץ רוסיה". אלא שאיוב מתואר כ"תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע," ואילו היהודי, אביהם של שני הבנים, מצטייר בעיני הקוראת כאדם רע. אמנם המספר מתאר את מעשיו כאילו שהם סבירים ולגיטימיים: איך הביא אל ביתו אישה צעירה "מבנות העממים שבאנטיוכיה", והיא, "כמנהגן של הפחותות", "באה ושכבה עמו". לא מדובר אם כן, לכאורה, בגביר שפוגע מינית במשרתת, אלא – היא האשמה, היא הייתה היוזמת… אחרי שנולד להם בן – עובדיה־עבדללה – מחליט האיש לעזוב את המשרתת. אמנם הוא משאיר לה את הבית וסכום כסף לא קטן, אבל את הילד הוא גוזל ממנה וחוזר אתו לרוסיה, אחרי ששהה כמה שנים בטורקיה. ברוסיה הוא נושא אישה יהודייה כשרה ואדוקה, ונולד בנו השני. את צערה של האם הנגזלת מתאר המספר במעין ריחוק קר, לא בהזדהות עם סבלה הנורא, וכמו משקף בכך את עמדתו של הגבר הפוגע. כך, בחטא איום אך לא לגמרי מודע, מתחיל הסיפור.

מה יעלה בגורלם של האחים מצד האב, עובדיה־עבדללה  ודניאל? איך יראו היחסים ביניהם? האם ישובו וייפגשו, אחרי שעובדיה יברח בנערותו מבית אביו ואמו החורגת ויגיע לארץ ישראל? (האם ידמו ליחסים של האחים־מצד־האב ישמעאל ויצחק?)

הסיפור כולו נסוב סביב השניים, והוא נוגע שוב ושוב בקשר המורכב ביניהם, שהרי כן, הם שבים כמובן ונפגשים במפתיע, וחייהם נשארים קשורים זה בזה בסבך שאי אפשר בכלל להתירו.

האם עובדיה, שנולד לאישה מוסלמית, רואה בעצמו יהודי או מוסלמי כמוה? כשהוא נוסע ליפו, מספרים לנו, הוא חובש תרבוש, ואילו בתל אביב הוא מסיר אותו ונוהג כיהודי. האם דניאל, שמחפש כל ימיו להתקרב אל אחיו, יצליח במאמציו? מה יהיה אופיו של כל אחד מהם? והשאלה העיקרית: האם ואיך ישפיע עליהם מוצאם? ואיזה מין ילד ייוולד לאחד מהם?

חיי הדמויות הללו, גם של המספר, כרוכים בקיומו של פרדס גדול ומשגשג (פעם, אפילו עדיין בימי ילדותי, בתחילת שנות החמישים, היו הפרדסים סמל ישראלי ואפילו ציוני מובהק). אחד האחים מצליח לקנות את הפרדס מבעליו הטורקי, אחרי שהבריטים כובשים את ארץ ישראל. ההיסטוריה של הארץ מלווה את הדמויות לאורך הסיפור כולו. כך למשל כשהמספר נוסע לירושלים בשליחות מעסיקו, הוא מתאר כיצד לבו דאב "למראה אחי המסואבים בפרנסת החלוקה, מתקיימים על נדבות ומשגרים שדרים לגולה". כשפורצות מלחמות העולם, תחילה הראשונה, ואחרי כן השנייה, הן משפיעות כמובן על חייהן של הדמויות, וכך גם כשפורצים "המאורעות": "יהודים רבים נטבחו ונהרגו באופנים אכזריים ומכוערים; ידידים מנוער בגדו וערבים שהיו להם שיג ושיח של מסחר ושל ידידות עם שכניהם היהודים, תמכו בפורעים ושלחו ידם בביזה, ושפכו דם, בסכין ובאקדחים. אבל היו גם מקרים  אחרים שבהם נחלצו שכנים ערביים להגן על יהודים" – לא, זה לא לקוח מתוך העיתון של היום!

בנימין תמוז סבר כי הערבים תושבי הארץ אינם אלא צאצאי היהודים שנשארו בה אחרי שחרב הבית השני. את לונה, אישה שהאחים עובדיה-עבדללה ודניאל מאוהבים בה, אימצו בני זוג מוסלמים, והשתייכותה הלאומית אינה ידועה לאשורה: "בין אם בת־יהודים הייתה ובין אם בת־מוסלמים, הייתי בעיניה גם זה וגם זה; שהרי מראשוני היישוב אני, דובר לשון הערבים כאחד מהם. וברבות הימים נשזפו פני ונשרף עורי עד שהייתי כאחד הפאלחים הערביים, שאולי הם משרידי אותם יהודים קדמונים שלא הלכו בגולה מעולם, ומעט מעט נטמעו בתוך יושבי הארץ המוסלמים".

ההתערבבות הזאת בין יהודים למוסלמים מתבטאת לאורך הסיפור כולו. תמוז מראה לנו שבעצם מדובר כל הזמן בבני משפחה אחת, והוא מנסה לכאורה לאתר ולגעת בשורשי עימות הדמים בין אחים, בין בני דודים, בין מי שיכלו לאהוב, אך נידונו לשנוא. (בעטיפת הספר, שאותה עיצב בנימין תמוז עצמו, מופיע תחריט מתוך ספר תנ"ך אנגלי עממי מן המאה התשע עשרה, ובו איור של קין הורג את הבל!) דניאל, היהודי ה"טהור", מצטייר כמי שמנסה בלי הרף לרצות את אחיו המוסלמי, לוותר לו, לרכוש את אהבתו, אך נכשל שוב ושוב. כך כנראה נראו פני הדברים לסופר בשעה שכתב את הסיפור, בסוף שנות השבעים או תחילת שנות השמונים. יש לזכור שרק לקראת סוף שנת 1979 ביטלה ממשלת ישראל את האיסור על יהודים לרכוש קרקעות בשטחי הגדה המערבית, ושב-1980, אחרי ששישה מתנחלים נהרגו ושישה עשר נפצעו בהתקפת ירי של פלסטינים על בית הדסה בחברון, החלו פעולות נקם של המחתרת היהודית (שני ראשי הערים של שכם ושל רמאללה נפצעו קשה ממטעני נפץ שהוטמנו במכוניותיהם, וחבלן משטרה שניסה לפרק את אחד המטענים התעוור מפיצוצו).

מכל מקום, גם אצל תמוז ניסיונות הריצוי והפיוס לא עברו אל בני הדור הבא. בנה של לונה פועל כלוחם יהודי נועז שלא מהסס להרוג ערבים, ולבזוז אותם. כך למשל הביא פעם לאמו עגילים שבקצה אחד מהם נשאר תלוי תנוך של האוזן שממנה נעקר. אבל מהי זהותו האמתית? הוא רואה בעצמו יהודי. האומנם הוא כזה? אין לדעת.

סכסוך הדמים הוא אם כן, בראייתו של בנימין תמוז, סכסוך בין קרובי משפחה, אולי אפילו אחים של ממש.

שמה של הנובלה השנייה, "משלי בקבוקים", לא מסתיר את היותה מעין משל. כאן אנחנו פוגשים מספר אחר, שחי בלונדון (יש לזכור שבתחילת שנות השבעים שירת בנימין תמוז כנספח התרבות בלונדון, ולפיכך היטיב להכיר את העיר). בילדותו הוברח המספר ללונדון, כדי להצילו מאימי המשטר הנאצי. הוא היחיד מבני משפחתו ששרד, והוא זכה אמנם לגדול בביטחון, אבל נותר בודד ועקור.

עיסוקו, כדי לשרוד, הוא בחיפוש אחרי יצירות אמנות שהסוחרים האנגלים אינם יודעים מה ערכן. הוא קונה אותן בזיל הזול ומוכר אותן ברווח גדול. בשלב מסוים הוא מתחיל לאגור אותן, מתוך הבנה שערכן יוסיף ויעלה במרוצת הזמן וכך יוכל בעתיד לקנות לעצמו בית. המספר, שהוא גם צייר לעת מצוא, מתוודע במקרה אל זקן ידען ומשכיל, מישהו ש"היה לו חוש כביר של רתיעה מן הבנאליות"  ומתקרב אליו. מעניין לראות את הקשר של המספר אל ישראל והישראלים. הם לדעתו "יפים, שזופים ואמיצים", כאלה ש"ידם האחת מחזיקה בשלח על אדמתם" והם מגינים עליה "בדמם, בגבורתם."

גם בסיפור הזה יש קטעים שנראים אקטואליים להדהים: ידידו של המספר מדבר אתו על –

"החשיבות המנופחת שהמשכילים מיחסים לזוטות, להבלים, שאינם מעלים ואינם מורידים!

"העולם הולך לאבדון, ראשי הממשלות של אירופה מלקקים בתחת לשֵיְיחים הערבים, כדי לקבל נפט; מפקירים אומות קטנות לשחיטה; מפוררים את מעט האחדות שהקימו בנסיונותיהם לעמוד בפני הפנאטיות הברברית של המזרח; מרמים את האמריקנים הילדותיים, שעדיין מאמינים בכמה רעיונות שנרשמו אצלם בהכרזת החירויות שלהם; המערב כולו בית זונות ממולא תכשיטים, דֶקורציות, דברי אמנות
ותעשיית־מותרות, קורץ למזרח ומזמין אותו לפרוץ פנימה וללסטם, לבעול ולחנוק. ובתוך כל הסרחון הזה יושב לו איזה מלומד מחורבן באוניברסיטה ומתרגש עד לשבץ מן העובדה שהמלה Symposia נדפסה דווקא Symposiae במאמר שלו, החשוב נורא, הדן בשאלה אם אמרכלֵי אמסטרדם סירבו לחתום על צו־החרמה של רכוש הכנסיה, בפקודת הדוכס מאַלִבָּא, מטעמים של חרדה לרכוש או מטעמים של עקרון תַּאולוגי, והמלומד שלנו עתיד להוכיח במאמרו כי הטעמים היו מעורבים, ושני הגורמים גם יחד מילאו תפקיד חשוב בסירובם, אם כי צדק פרופסור פּוֹץ פון שְׁמוֹקְסוֹן. במאמרו החשוב ברבעון, Esse Puta XIX, 1961, 4, il, כשטען שהעקרון התאולוגי היה הקובע, שעה שמדובר בישיבה הראשונה של האמרכלים, מיום 5 במאי 1506, בעוד שבישיבה השנייה, והמכרעת, ארבעה ימים לאחר מכן, נטתה הכף לצד החרדה לרכוש".

כמה שנינות, עוצמה ותעוזה!

את הספר אפשר כמובן למצוא כיום רק בחנויות של יד שנייה, באתר סימניה (או בספריות). מומלץ מאוד!

נתן זך, "חרטה"

כְּשֶׁאָמְרוּ לִי לְהִתְחָרֵט
כְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לְהִתְחָרֵט.
הָלַכְתִּי רָחוֹק מִדַּי, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי
וְלָהֶם מִכְּדֵי לְהִתְחָרֵט.
אֵינֶנִּי יָכוֹל לָשׁוּב, אָמַר הַמֵּת.
הַתּוֹלָעִים אֵינָם מַנִּיחִים לִי לְהִתְחָרֵט
וְרֵיחַ הָאֲדָמָה מְמַלֵּא אֶת נְחִירַי.
כָּל מָה שֶׁחַי חַי, אָמַר הַחַי,
אֲבָל, אַחַי, אֶל תִּתְיָרְאוּ מִפְּנֵי הַמֵּת.
הוּא לְעוֹלָם, לְעוֹלָם
לֹא יוּכַל לְהִתְחָרֵט. 

 

מרי שלי, "מרובע גותי": משקה משכר יותר מיין…

"אין ספק שזאת הרפתקה רומנטית מהסוג הנחות ביותר", ממלמלת דמותו של איש צעיר ומאוהב, ורנון, שתר אחרי מה שנראה כרוח רפאים: הוא איבד את אהובתו, יתומה ענייה ותמת לב שדודתו התנכלה לה עד כדי כך שהביאה למותה. מותה לכאורה! בעוד זמן לא רב יגלה ורנון שרוזינה בכלל לא מתה. שאהבתו תגאל אותה. ואפילו אביו, שנעתר בעבר לתככים המרושעים של אחותו, יגלה שבעצם הוא אוהב את הנערה, ואינו כועס עליה על שניסתה כביכול לפתות את בנו: "מחצית תוקפנותו כלפיה נבעה למעשה מכעסו על עצמו על שנהג בה ברשעות כזאת", ולכן "עד מהרה החל מצפונו נוקף אותו." מערך העניינים שיכול להביא לסוף הטוב הושלם: הדודה הרעה תיעלם, הזוג המאוהב יתאחד, יוסר הנופך המאיים והמרושע, רדוף הסודות האפלים, שאפף את הטירה המוזרה, הנהר המפחיד, הטרשים והרוחות, האוהבים יתחתנו, וישובו לבקר בטירתם, שנראתה להם פעם מכושפת. היא עתה סתם אחוזה וולשית, שנבנתה אמנם "בנוף בראשתי," אבל היא רק הרקע ל"איחודם המאושר".

זוהי רוח הדברים השורה על ארבעת הסיפורים הקצרים בקובץ מרובע גותי: מיסתורין, אימה, וכמעט תמיד – הבטחה לסוף טוב, שמקל על תחושת הפחד המלווה את מי שקוראת אותם. כמו בסרטים הוליוודיים שבהם אין סיכוי שהרעים יגברו על הטובים, כך גם כאן הסוף המובטח מרגיע, ומאפשר להתמסר אל המוזרות והזרות שהסיפורים מעוררים.

מרי שלי מוכרת כמובן מיצירה אחת, מפורסמת מאוד, שכתבה: הסיפור על כתיבת "פרנקנשטיין" מוכר: מרי שלי כתבה אותו ב-1816 בערב קר אחד, בעת שביקרה בז'נבה ביחד עם אחותה, ועם בן זוגה, המשורר פרסי ביש שלי. השלושה נפגשו עם המשורר הלורד ביירון, והחליטו לערוך תחרות כתיבה של סיפורי אימה. מרי שלי ניצחה בגדול.

"פרנקנשטיין" שלה, שנחשב כיום סיפור המדע הבדיוני הראשון, העניק השראה לכמה סרטי קולנוע, ונהפך למטבע לשון. (על השאלה "מיהו פרנקנשטיין?" השיבה נועה מנהיים בספרה הרשת התרבותית).

דווקא מכיוון ש"פרנקנשטיין" מוכר כל כך, מעניין במיוחד לקרוא סיפורים אחרים שכתבה מרי שלי, ולהכיר את סגנונה הייחודי.

כאמור, בכל אחד מהם מובטח הסוף המרגיע, אבל הדרך אליו רצופה במכשולים, ובתופעות על טבעיות. הסיפור הראשון, "גלגול", נפתח אפילו בהקדמה שמכניסה אותנו לתוך העל טבעי: "שמעתי כי ככל שישאף אדם שנקלע להרפתקה מוזרה, על־טבעית או קסומה וינסה להסתירה, הרי בתקופות מסוימות יתערער, כאילו תבונתו חוותה רעידת אדמה, ואז יחוש צורך להעביר את הכמוס בעמקי נפשו לאחר."

אז יש לפנינו צעיר מפונק, עשיר־שירד מנכסיו, שגמד מיסתורי, דמוי מפיסטופלס, מלמד אותו לקח חשוב. ויש – בן תמותה נצחי שלגם שיקוי פלא ובעקבות כך אינו מזדקן, ויש אישה צעירה, יפה ומאוהבת, שצריכה ללמוד בדרך הקשה עד כמה טעתה: "הובלתי להאמין שכדי לשמח את החיים, אסור לפגוע במתים; וחשתי כמה מרושעת ושקרית היא מחשבת ההבל הזאת, שבלבלה חסד וטוב בשנאה ורשעות."

מעניין להבחין באפיונים שונים של העולם שמרי שלי מתארת. כך למשל נראה שבמציאות החיים שהיא מכירה כמעט "אסור" לבני אדם להיות מכוערים. כיעור מתפרש כרוע, איוולת, תכונה שראויה לגנאי, תיעוב ובוז. וכך כשהגיבור מתכער יום אחד, הוא עצמו נרתע ממראה דמותו, והוא יודע היטב ש"למרבה כיעורי עלולים ילדים לסקול אותי באבנים, כמו הייתי מפלצת."

משעשעת הנחת היסוד שמציבה מרי שלי באחד הסיפורים: "ידעתי שבכל אמנות הכישוף קיימות נוסחאות והשבעות שאיש מהעוסקים בהן אינו מעז להפר", והרי זהו באמת אחד מכללי היסוד בכתיבת מדע בידיוני: יש לקבוע במסמרות את חוקיה של המציאות הבדויה, ואסור לחרוג מהם, שהרי אם הכול אפשרי, שום דבר לא אפשרי, והחוקים, גם כשאינם כאלה שהמדע מכיר בהם, חייבים להתקיים כשבוראים מציאות חלופית לזאת המדעית המוכרת לנו על פני כדור הארץ.

מרי שלי מעלה בסיפורים סוגיות פילוסופיות. למשל – האם המוות הוא בהכרח אויב שאורב לנו? איך היו נראים חיים של בן אלמוות? מה למשל יקרה לקשר שלו עם אישה אהובה שהולכת ומזדקנת, והוא נשאר ונראה תמיד בן עשרים? איך יחוש כשהיא תמות והוא נידון להישאר בלעדיה לצמיתות?

מעניין לאתר עקבות ביוגרפיים בכתיבתה של מרי שלי. כך למשל נראה לי שאפשר לקשר את תיאור השיקוי שנטל בן התמותה הנצחי עם התמכרותו הידועה של בעלה של מרי שלי, ונראה שגם שלה, ללאדנום, תמיסת אופיום המשמשת כסם הרגעה: "קורנליוס רקח משקה מחיה נפשות – משכר יותר מיין וריחני יותר מכל פרי – שנראה כי הכיל סגולות מרפא חזקות, נסך שמחה בלב ומרץ בגפיים, אולם השפעתו תתפוגג במהרה". מעניין ודי משעשע…

את הסיפורים היטיב לתרגם מאנגלית יהונתן דיין, ואין ספק שהעברית המלוטשת שלו תורמת רבות להנאה מהקריאה.