יש משהו שמכמיר את הלב בעשייה הזאת: בת שכותבת את הספר ועל הספר שאמה רצתה בו. בהקדמה למחברות של מרתה מספרת טלילה קוש כי קיבלה מאמה דפים עם הכותרת “זיכרונותי”, ועד שלא קראה את מה שאמה כתבה, לא ידעה מאומה על קורות בני משפחתה: “עד אז גם לי לא היה עבר.”
חלקו הראשון של הספר כתוב בגוף שלישי. קול חיצוני מספר לנו על כניסתה של מרתה אל בית חולים לחולי נפש. מדובר במספר “כל יודע” חלקי: רובו של החלק הזה מגיע אלינו מנקודת המבט של מרתה, ובחלקו האחרון – גם מנקודת המבט של פסיכיאטר שמטפל בה.
טלילה קוש שוזרת ברומן שלפנינו תיעוד ובידיון, “פרוזה וכתיבה דוקומנטרית”, ככתוב על גב הספר. את עצמה, בתה של מרתה, היא מציגה בדמות בדויה של אישה בשם נעמי, והיא מנסה להבין מה עבר על אמה בימים שבהם אושפזה. מדוע קרסה נפשית? מה אושש אותה? עם מה נאלצה להתמודד?
בחלק הראשון נשענה אמנם על זיכרונותיה של מרתה, אבל גם על יכולתה לדמיין, להבין, להעמיק, לחדור אל הנפש של הגיבורה שלה, גם אם מדובר באמה.
בחלק השני אנחנו מוצאים תיעוד ישיר, בגוף ראשון, תיאור של הדברים שמרתה כתבה: את קורות בני משפחתה, איך חיו לפני השואה, איך אולצו להיפרד זמן קצר אחרי שהיגעו לאושוויץ, מה קרה כשאמה ואחותה הקטנה, בת השתים עשרה, נשלחו למקום שממנו לא שבו, ואיך היא ואחותה האחרת, אריקה, הצליחו לשרוד ביחד ולהישאר בחיים.
בחלק השלישי מובאים הדברים מנקודת המבט של הבת הבדויה, נעמי. אין לדעת מה בדברים שכתובים בחלק הזה נאמן לאמת ההיסטורית, מה באמת קרה למספרת, ומה טלילה קוש “המציאה”, וזה גם לא משנה, שכן מה שהיא מספרת נכון ומדויק. “נעמי” מספרת על הקושי שהיא ואחיה חשו: “מעולם לא הצלחתי להבין איך האשפוז של אימא, אירוע דרמתי בחיים של משפחה, עבר בלי שמיכאל ואני הבנו מה קורה, וכמעט בלי שידענו שזה קורה.” הם לא ידעו שאמם התמוטטה נפשית, לא – שסבלה מדיכאון עמוק, ולא שאושפזה במחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים בחיפה.
יכולתה של טלילה קוש לחדור אל התודעה של אמה מפעימה. היא עוברת ביחד אתה את תקופת האשפוז, הנפילה, ההתאוששות וההתחזקות ולבסוף – את מה שקרה לה כשנסעה לטיול שורשים בעיר מולדתה, אחרי שמסך הברזל נפל וברית המועצות התפרקה.
ככל שאני קוראת על מה שעבר על השורדים, בני הדור שקדם לדורי, מתחוור לי עד כמה אי אפשר להבין. “זה קרה מהר מאוד,” אומרת מרתה לפסיכיאטר שמטפל בה, “הם היו צריכים להזדרז להרוג אותנו לפני שתסתיים המלחמה.” שהרי היא, כמו יהודי הונגריה, הגיעה לאוושויץ לקראת סוף המלחמה. הציניות שלה אינה מסתירה את הכאב, ואינה יכולה לעמעם אותו.
הדילמה הגדולה שמרתה מתמודדת אתה לאורך הספר היא – האם לספר לילדיה מה עבר עליה? האם הם יוכלו להתמודד עם הידיעה? איך יכול להיות שכאשר בתה התבקשה, כשהייתה תלמידה בבית הספר, לראיין ניצולי שואה כדי שיספרו לה מה עבר עליהם, לא עלה על דעתה לשוחח עם אמה, אף על פי שהיה לאם מספר מקועקע על הזרוע?
האם השתיקה הממושכת באמת מגינה על הילדים, או שמא היא רק מחמירה את אימתם? מה יקרה להם אם ידעו מה עבר על הוריהם? “אני בטוחה שהם שתקו גם מרוב אהבה ודאגה כלפינו,” כותבת טלילה מפי הגיבורה שלה, נעמי. “הם לא רצו שגם אנחנו ניפגע, כנראה זה מה שהם חשבו, פחד ואהבה חיזקו עוד ועוד את השתיקה, שהלכה והתבצרה בתוך בונקר, שלושה קילומטרים מתחת לאדמה.” אלא ש”אף על פי שהדברים היו קבורים באדמה, לא היה אפשר להיפטר מהם. הם היו סביב ואני תמיד הרגשתי שאני צריכה לשמור קצת מרחק כי אם נתקרב מדי זה עלול להיות מסוכן להם ולי.”
הספר שלפנינו מכיל את השאלה וגם את התשובה: השתיקה לא היטיבה עם מרתה. גם בעלה, אנדי, שלא התמוטט נפשית, שילם מחיר יקר: הוא מספר ברגע מסוים לפסיכיאטר של אשתו שהוא מרגיש מזויף, שכן כל חייו הוא מציג דמות שאיננה הוא באמת: דמות של אדם חזק, מתפקד, עשוי ללא חת, דמות של מי שמסתיר ומסווה בלי הרף, עד שהוא חש זר לעצמו.
“כשחזרנו לעיירה וראינו אנשים נוצרים, זרים, בבית שלנו, לא רצינו להיכנס. אישה ישבה ותפרה במכונת התפירה של אימא… עמדנו והסתכלנו כמו… זו הייתה עוד מכה שהפילה אותך מטה.”
הספר שלפנינו הוא תיאור המאבק להמשך ההישרדות, אחרי שהגוף ניצל. אחרי שהניצולים שרדו. אחרי שבנו לעצמם בית, הקימו משפחה – הצליחו! – אבל רק לכאורה. הכול לכאורה. כי גם מי שנשארו בחיים השאירו מאחור לא רק את בני המשפחה שנרצחו, לא רק את הקיום הבטוח שקרס בבת אחת. גם עתידם נגזל מהם לצמיתות. לעולם לא יוכלו לשוב ולהיות הילדים חסרי הדאגה המוגנים, שחולמים על העתיד שאיננו, ולא יהיה לעולם.