ההתגלות השנייה

ויליאם בטלר ייטס

לעברית:  שמעון זנדבנק

 

סובב סחור-סחור, מכה מעגלים,
הבז שוב לא שומע קול בזיר;
הכול קורס; ציר הדברים נשמט;
התוהו משתלח בעולם,
נחשול עכור מדם,
ובכל מקום הטקס של התום הנה טבע.
אנשי-סגולה רפתה רוחם, בעוד חדלי-אישים
כולם עוצמה לוהטת.

הן מתרגשת התגלות לבוא;
הן התגלות שנייה קרבה לבוא.
קרבה לבוא! עוד המלים בפי
וצלם ענקי מתוך ספיריטוס מונדי
טורד עיני: אי-שם בלב מדבר
דמות שגוף אריה וראש אדם לה
ומבטה ריק ואכזר כשמש,
נגררת כבדת ירך, בעוד סביבה קופצים
צללי עופות-מדבר רוגזים.
ושוב יורד החושך, אבל עכשיו אדע:
אלפים שנות תנומה של אבן החרידה עריסה לכלל סיוט,
ומה חית-הפרא, שהפעם הגיעה שעתה סוף-סוף,
נשרכת אל בית-לחם להיוולד?

 

     

פעוטה שעדיין לא מלאו לה שנתיים התייתמה מאמה. אביה השקוע כולו באבל, אינו מסוגל לטפל בה. הוא מפקיד אותה בידיהם של ההורים השכולים, הסבא והסבתא מצד האם. בני הזוג הם אנשים מבוגרים ומותשים. לא מזמן סיימו לגדל את ששת ילדיהם, והם אמנם מציעים לגדל לטפל בתינוקת, אבל מתקשים בכך. מתקשים להבין את הילדה התוססת, הרגישה, השקועה בדמיונות, שגדלה בביתם. לימים, כשתכתוב את ספרה הראשון, תתאר חדר שינה שכולו "קפדנות שלא תתואר במילים" המעביר "רטט בעצמותיה" – תיאור שמשקף בלי ספק את תחושותיה בבית ילדותה.

הספר שנקרא האסופית (באנגלית שמו Anne of Green Gables , כלומר – אן מגגות ירוקים) מספר על אן שירלי, ילדה אדומת שיער, פזיזה וחמת מזג, שהוריה מתו. אן מגיעה בטעות לביתם של מרילה ומתיו קטברט, אח ואחות קשישים, שמופתעים ומאוכזבים מבואה. הם התכוונו לאמץ נער שיעזור להם בעבודות הבית ובחווה, ולכן מתכוונים להחזיר אותה למקום שממנו הגיעה אליהם. אף אחד מהם אינו מוטרד מהשאלה מה מרגישה ילדה יתומה שכך מקדמים את פניה. אבל אן הדרמטית, הלהוטה, בעלת הדמיון, מצליחה לכבוש את לבו של מתיו, הרווק המזדקן. הוא רוצה שתישאר, ואחותו, אישה נוקשה ועוקצנית, נאלצת להיכנע לו.

את כתב היד שלחה לוסי מוד מונטגומרי להוצאות לאור רבות, וכולן השיבו את פניה ריקם. היא גנזה אותו, ורק כעבור שנתיים העזה לנסות שוב. הוא התקבל בהוצאה לאור בבוסטון, ראה אור בשנת 1908, והיה מיד להצלחה מסחררת. בעקבותיו היא כתבה ופרסמה שבעה רומנים שליוו את אן שירלי לאורך חייה, ועוד עשרות קובצי סיפורים ורומנים. אפילו ציניקן כמו מארק טוויין הוקסם מאן, וכתב עליה שהיא "הילדה היקרה והאהובה ביותר בספרות, מאז אליס בת האלמוות."

סדרת הספרים על אן שירלי זכתה לעשרות עיבודים קולנועיים, סדרות טלוויזיה, גרסאות מונפשות מסוגים שונים, עיבודים, פרודיות וסרטי המשך.

כמו לוסי מוד מונטגומרי וסביה, גם אן שירלי גרה באי הנסיך אדוארד השוכן לחוף האוקיינוס האטלנטי. את נופיו הכפריים של האי הקנדי, שדותיו הירוקים ובוסתני התפוחים אהבה מאוד, והנציחה אותם בכתיבתה. כיום פורחת באי תעשיית תיירות מפותחת סביב חייה של הסופרת. יש בו מוזיאון הנושא את שם ספרה הראשון, אפשר לצאת לסיור ולראות את האתרים החביבים עליה, למשל את "אגם המים הבוהקים" שהיא העניקה לו את שמו, ולצפות בחפצים שונים שהיו שייכים לה, כמו "מדף הספרים הקסום" שלה. כמו כן אפשר לקנות עפרונות, דפים, ספלים, סינרים, סוכריות, כובעי קש ולבנים מעוטרים במלמלה בסגנון אן שירלי, ואפילו בובות מדברות שקוראות "אני שונאת אותך! שונאת אותך! את אישה איומה!" כמו שצעקה הילדה.

לאחר מות סבה סעדה לוסי מוד מונטגומרי את סבתה במסירות במשך שלוש עשרה שנה. אחרי מותה נישאה לכומר, ילדה שלושה בנים (אחד מהם מת בינקותו), ניהלה את הבית ומילאה את כל התפקידים המצופים מרעייתו של כומר. היא המשיכה לכתוב, אבל חייה לצד הבעל, שסבל ממה שכונה "מלנכוליה דתית" ולקה כנראה במאניה-דפרסיה לא היו קלים.

היא הלכה לעולמה, כנראה שהתאבדה, בהיותה בת שישים ושמונה. לצדה השאירה פתק שכתבה לפני מותה. הוא הסתיים כך: "איבדתי את שפיותי בהתקפים. שאלוהים יסלח לי, ואני מקווה שכולם יסלחו לי, גם אם לא יבינו. מצבי איום ובלתי נסבל, אבל אף אחד לא מבין
. איזה סוף לחיים שבהם השתדלתי תמיד לעשות כמיטב יכולתי."

בספר האסופית מגיבה אן שירלי לחוסר הצדק שבחייה: "אינכם רוצים בי!… איש מעולם לא רצה בי", היא קוראת בזעם. אי אפשר שלא לשמוע במילים הללו את זעקתה של הסופרת שכל ההצלחה שזכתה לה לא יכלה כנראה למחוק את עלבון יתמותה המוקדמת כל כך.

המבט נע לאטו ומתקרב. מתחיל בכך שהוא סוקר בתנועה רחבה את "נשות האיכרים מן הכפרים הרחוקים" שנהגו לנסוע מרחק רב – "היטלטלו לפעמים ורסטאות רבות בעגלותיהן הרעועות" כדי להגיע לכפר קטן אחד, שבו חי סוחר אלמוגים בשם ניסֶן פִּיצֶ'ניק.

הוא מתעכב על הנשים: צעידתן – יחפות, עם המגפיים תלויים על כתפיהן, "המטפחות הצבעוניות לראשיהן מאירות גם בימים קודרים", פוסעות כשעקבי רגליהן "מתופפים בעליזות על הלוחות החלולים של מדרכות העץ."

ואז סוקר את הרקע: הגענו אל כפר קטן בגליציה, בתחילת המאה העשרים. פה נפגוש איכרים שמגיעים לימי שוק, סוחרים יהודים וגויים, שחיים אלה לצד אלה, משתפים פעולה, מכירים היטב, קונים ומוכרים, מרכלים, אפילו יושבים לפעמים ביחד בבית המרזח, שותים ומדברים.

ועתה המבט מתמקד בדמות אחת – זאת של סוחר האלמוגים. המבט אינו נבלם. הוא חודר לתוך לבו של האיש, אל נבכי מחשבותיו וחלומותיו, מכיר ומבין אותו. ניסֶן פִּיצֶ'ניק לא רק סוחר באלמוגים. הוא אוהב אותם, חי באמצעותם, מזדהה אתם. הוא מספר לעצמו ולמי שמוכן להקשיב – והם מאמינים לו – סיפורים שבדה על אודות האלמוגים – שבאו, לדבריו, מתחתית הים, שם הופקד עליהם לשמירה לוויתן, שלוּח אלוהים. ואיש לא יספר לו שהאלמוגים הם צמחים שנקטפו. הוא יודע שהם יצורים חיים, גם אחרי ששלו אותם ממעמקי הים, ושהם משתוקקים רק לדבר אחד: לכך שיהפכו אותם לחרוזים וישחילו אותם, כדי שיוכלו לחיות על צוואריהן של נשים, ליפות אותן ולהתחיות באמצעותן.

המבט מתלווה אל ניסֶן פִּיצֶ'ניק. אל האכזבות שלו ואל הכיסופים. ניסן מתגעגע אל הים, אף על פי שמעולם לא חזה בו. כדי לגבור על הגעגועים הוא מתבודד ליד מקווי המים היחידים שהוא מכיר: הביצות המקיפות את הכפר, לשם הוא מתרחק כדי להקשיב לצפרדעים ולהתמסר לערגה שהוא חש.

עד שהוא מגיע אל הים. ואל התהפוכות המתרחשות בחייו בעקבות המפגש ואל הבגידה שהוא בוגד בעצמו ובחלומו.

כיסופיו של הצליין החילוני

הסיפור "לווייתן", הוא למעשה נובלה, ספר צנום שאורכו שבעים ותשעה עמודים. הוא מתאר אהבה גדולה ואת ההחמצה שבאה אחרי ההשתוקקות הכמעט רליגיוזית של ניסֶן פִּיצֶ'ניק, השתוקקות שמעלה על הדעת את המושג הצליין החילוני, שטבע יצחק אוורבוך אורפז: "עולה רגל שאין לו מקום קדוש וצליינותו היא תנועת נפש, צמא מסוים, אי שקט, מרי…" הרגע שבו ניסן מחליט לעשות מעשה, ללכת בעקבות תשוקתו, הוא מוקד הסיפור: "משאלה כזו טיבה לצוץ במפתיע, פתאומיותו של ברק היא כאין וכאפס לעומתה, והיא פוגעת בדיוק במקום מוצאה: לב האדם. היא מכה, אם תרצו, במקום לידתה."

קשה להביע את  יופייה המופלג של הנובלה הזאת, שאותה כתב הסופר יוזף רות, "יהודי. קתולי, סוציאליסט ומודרניסט", ככתוב בדש הספר. בשרטוט מפורט, גם אם קצר, מצליח רות ליצור עולם שלם, שאת האנשים המאכלסים אותו הוא מצייר מקרוב ומרחוק, בהבנה ובחיוך, מבפנים ומבחוץ, ואף מוסיף הערת אגב שלו בסופו של הסיפור, לפיה הכיר את ניסֶן פִּיצֶ'ניק ולכן הוא מאמין לסיפורים עליו. כך מקרב אותנו המספר אל מעגל המקשיבים לו, כמו לוחש באוזנינו את דבריו, כאילו ישבנו לצדו על כמה כוסות של תְמָד  (משקה אלכוהולי עשוי דבש המבושל במים חמים ומותסס, כדברי ההסבר) והאזנו לדבריו. בסופה של הנובלה שב המבט ומתרחק, הסיפור נחתם, אפשר להיפרד מניסן ומחייו.

הוצאת זיקית הצטרפה לאחרונה לכמה מפעלים ספרותיים שמתרחשים בשדה המו"לות העברית: הוצאות לאור קטנות, שבוחרות לתרגם יצירות נדירות באיכותן, ועושות זאת באמצעות אנשי מקצוע מעולים (ואף מקפידות לציין את שמו של המתרגם על הכריכה, מתחת לשם היצירה, מה שמעיד על הכבוד שהם חולקים ליוצר שמעביר אותה לעברית).

אכן, התרגום, מעשה ידיו של גדי גולדברג, נפלא. גם מי שאינו מסוגל להשוות אותו למקור הגרמני, חש בוודאות בכך שהעברית מושלמת.

כל הספרים בהוצאת זיקית מצטיינים בעיצוב מזוהה –  מותג ברור ומושך את הלב. אפשר לרכוש אותם בחנויות הספרים העצמאיות, או ישירות באתר של ההוצאה, מכאן, ולקבלם בדואר.

לא נותר עוד אלא לצפות לספרים ותרגומים נוספים כאלה, שכה מעשירים את הנפש.

בחודש דצמבר לפני שנתיים קיבל אדם בשם אדגר ואלש הודעה בדואר האלקטרוני ובה נמסר לו כי כתב יד של רומן שכתבה אמו התגלה במחסן בטקסס.

ואלש הוא בנה של הסופרת פרל בק, שהלכה לעולמה בשנת 1973. עד אז הספיקה לכתוב ולפרסם מאה ספרים. את כתב היד העלוּם, שנמצא בשתי גרסאות, אחת שהייתה כתובה בכתב ידה של הסופרת והאחרת מודפסת במכונת כתיבה, סילק מישהו, איש אינו יודע מי, מתי בדיוק, ומדוע, מביתה של פרל באק שבוורמונט. כתב היד הוסתר במשך יותר מארבעים שנה.

הרומן הוחזר לידי המשפחה שפדתה אותו תמורת תשלום לא גבוה. הוא ראה אור בשם The  Eternal Wonder "הפלא הנצחי", וזכה להצלחה. כמו מרבית ספריה, גם הרומן החדש־ישן מתרחש בחלקו בקוריאה, ואחת הדמויות המתוארות בו היא אישה בשם סטפני קונג, שנאבקת כדי לפייס בין זהויותיה השונות, הסינית, האמריקנית והצרפתית.

פרל בק היטיבה מן הסתם להכיר את המאבקים הפנימיים הללו: היא הייתה אמריקנית, בת להורים מיסיונריים, שהגיעה אתם לסין כשהייתה בת שלוש וחיה שם עד שהייתה בת שלושים ותשע. ספרה הנודע ביותר, זה שזיכה אותה בפרס פוליצר, האדמה הטובה, התפרסם לראשונה בשנת 1931, חמש שנים לפני שחזרה לארצות הברית. בספר תיארה פרל בק את חייהם של בני משפחת איכרים בכפר קטן בסין, לפני מלחמת העולם הראשונה.

 

האדמה הטובה היה לרב מכר עולמי. קוראיו המערביים התפעלו מיכולתה של פרל בק לתאר את התרבות הסינית המסורתית, לחדור לנפשן של הדמויות שתיארה ולהבין את הדילמות שהעסיקו אותן. הרומן עסק בעניים המעבדים את אדמתם בכוחות עצמם ולכן חשים קרובים אליה, לעומת תושבי הכפר האמידים המנותקים ממנה וממה שהיא יכולה להעניק להם, מכיוון שהם נשענים על עבודתם של שכירים.

 

האדמה הטובה נכלל ברשימת מאה הספרים הטובים ביותר של כתב העת לייף בין השנים 1924 ל-1944. לפני אחת עשרה שנה הוא זכה לעדנה מחודשת לאחר שאופרה וינפרי המליצה עליו ב"מועדון הספרים הטובים" שהיא מנהלת. רבים סבורים כי כתיבתה של פרל בק השפיעה עמוקות על תודעתם של אזרחי ארצות הברית, עד כדי כך שהיא הכשירה את הקרקע לקראת כינון יחסים עם סין.

בסין, לעומת זאת, זכה הספר לקיתונות של ביקורת כעוסה. רבים שם זעמו על התיאור הרומנטי־מדי לטעמם של חיי הכפר הסיניים. אחד המתרגמים לסינית של האדמה הטובה (הספר זכה לשמונה גרסאות מתורגמות שונות) הוסיף לרומן הקדמה ארוכה שבה האשים את הסופרת בכך שציירה את סין באור שלילי, והפנה אליה שאלה רטורית: האם, הוא תהה, את חשה רגשי "עליונות לבנה"? הסופר הסיני לוּ שוּן הוסיף על כך כשקבע: "מוטב שסינים יכתבו על סין".

 

בארצות הברית שימשה בק בעיני רבים מקור חשוב, כמעט בלעדי, למידע על סין. כך למשל התבדח קריקטוריסט בשם מילטון קניף וסיפר כי בסוף שנות ה-30, כשהתבקש ליצור סדרה של איורים המתרחשת שם, סירב, לדבריו, "להסתפק במקור שטחי, ולכן הלך לספרייה וקרא את כל ספריה של פרל בק"…

פרל בק או פרל הארבור?

היו מי שהשפעת כתיבתה של פרל בק נראתה בעיניהם כה עמוקה עד שהאשימו אותה בכך שארצות הברית נכנסה למלחמה נגד יפן רק משום שספריה השפיעו על האמריקנים ועוררו בהם את הרצון לתמוך בסין במאבקיה. אחד מתומכיה הגיב על ההאשמות ואמר ביובש שזאת הגזמה: "המלחמה נגרמה בגלל פרל הארבור, לא בגלל פרל בק".

היו מי שראו בה "האדם המערבי רב ההשפעה ביותר מאז מרקו פולו, שכתב על סין במאה ה-13". אחרים סברו שכתיבתה סנטימנטלית ושטחית, ואף התנגדו לזכייתה בפרס נובל לספרות, בשנת 1938. במכתב לאחד מידידיו כתב הסופר ויליאם פוקנר –  ברשעות מסוימת – שהוא מעדיף לא לזכות בפרס נובל, ולוא רק כדי שלא ייאלץ לשהות במחיצתה של "גברת סין־בק". (אחת עשרה שנים לאחר מכן לא סירב פוקנר לקבל את פרס). מתנגדים אחרים להענקת פרס נובל לפרל בק היו אנשי רוח סיניים שטענו כי מן הראוי היה להעניקו לסופר סיני שכתב על ארצו, ולא לסופרת אמריקנית שכתבה עליה.

 

כיום השתפר מעמדה של פרל בק בסין והיא זכתה למעין טיהור של שמה. מתפרסמות מהדורות חדשות של ספריה, ובעיר צ'נקיאנג, שעל שפת נהר יאנגצה, מרחק שעת נסיעה משנחאי, שם גרה במשך עשרים שנה בבית מערבי בשולי העיר, מכבדים מאוד את זכרה ומקווים שתמשוך אליהם תיירים. בשנת 2002 ציינו בעיר את יום הולדתה ה-110, שיפצו את ביתה וקבעו אותו כאתר היסטורי, ואף הציבו יד לזכרה ושינו את שם הפארק העירוני, המכונה עכשיו "כיכר פרל".

אנשים נהגו לשאול את פרל בק אם היא מתכוונת לחזור ולבקר בסין. על כך השיבה תמיד, "מעולם לא עזבתי אותה. אני שייכת לשם, כילדה, כנערה, כאישה, עד יום מותי."

אבל על הגשר שאותו טרחה כל חייה לבנות היא לא זכתה לפסוע. פרל בק הלכה לעולמה שנה אחת בלבד אחרי ששלטונות סין סירבו לאשר את כניסתה לארצם.

 

"אני מנסה להשיג את הבלתי אפשרי", מסביר מרטין עדן לרות, והיא, הבורגנית המוגבלת, משוכנעת שתפשה אותו בסתירה: "אבל הנה", היא משיבה לו, "אתה בעצמך אומר שהשאיפות שלך בלתי אפשריות", והוא מנסה להסביר לה כי מי שהצליחו לפרוץ את המחסומים "יצרו יצירה זוהרת ומרהיבה כל כך, עד שהיא הציתה אש והפכה את כל המתנגדים לעפר ואפר".

מרטין עדן, גיבור ספרו של ג'ק לונדון, מנסה להאיר את עיניה של אהובתו. חלפה שנה מאז שהכיר אותה. אז היה  יורד ים, פרא מחוספס אך אוהב יופי שבעקבות המפגש אתה ועם ביתה הגדוש בחפצי אמנות וספרים הבין פתאום מה ייעודו בחיים: לכתוב. להיות סופר, ליצור, ובאמצעות היצירה להתעשר, כדי שיוכל לשאת אותה לאישה. היא בתו של סוחר אמיד, משכילה, אבל בעצם, מתחת למעטה הדקיק של לימודים רשמיים, נבערת מדעת. בתחילת היכרותם היא בעיניו פסגת הרוחניות. עד מהרה, לאחר כמה חודשי קריאה והרחבת עולם הידע שלו, הוא חש שהתעלה עליה, אבל כשאינה יורדת לסוף דעתו הוא סולח לה, בטוח שהפגם אינו עמוק, שהיא אינה אשמה בתפיסות העולם המוגבלות שלה, פרי חינוכה הבורגני. עידונה שובה את לבו. הוא משווה אותו עם הוולגריות הקולנית של בנות המעמד שלו. רות, לעומת זאת, נמשכת בניגוד לרצונה אל כוחו החייתי. מתאהבת בו למרות רצונה, רק בגלל שליטתם של היצרים האפלים שבקרבה. הוא מקסים (וגם מפחיד) אותה בתיאורי ההרפתקאות שלו, בפראותו הלא לגמרי מרוסנת, ממש כמו שעשה אותלו לדסדמונה.

 

הוא מחפש יופי ותבונה. היא – בעל נורמטיבי, שיוכל לפרנס אותה ואת הילדים שייוולדו להם. הוא מסרב להיכנע לנורמות האומרות שגבר חייב למצוא עבודה מסודרת. לא רק רות והוריה מצפים לכך ממנו. גם בני משפחתו, אחיותיו, גיסיו, בני מעמד הפועלים. כולם, מכל עבר, צרים עליו בניסיון לאלץ אותו לוותר על שאיפותיו, לשלול ממנו את האמונה בכוחו היצירתי, בגאונותו.

הרומן מרטין עדן מבוסס במידה רבה על חייו של ג'ק לונדון. גם הוא היה בן למעמד הפועלים, שגדל, כמו גיבור ספרו, באוקלנד, עיר סמוכה לסן פרנסיסקו. לונדון עבד במפעל לשימורים, מכר עיתונים, היה דייג ומלח שהפליג באוקיינוס השקט ובאזורי הקוטב, ונקשר אפילו בחיי עבריינות, עד שהתחיל לכתוב, בדיוק כמו מרטין. לונדון שלח סיפורים לכתבי עת שונים, ובינתיים חי בעוני מרוד, עד שהעורכים החלו להכיר בגדולתו. ואז הייתה הצלחתו עצומה.

חמלה או מוסר עבדים?

מעניין לציין את העמדה שמציג מרטין עדן (אפשר בקלות לטעות ולראות בו שופר לקולו ולתפיסותיו של הסופר): במהלך הלימוד העצמי שהוא שוקע בו, ולאחר שהוא מתפכח מההתפעלות הראשונית שהוא חש כלפי העשירים ומבין שאינם באמת משכילים או רוחניים, הוא מפתח השקפת עולם המבוססת על כתביו של ניטשה ועל תורת האבולוציה, לפיהם החזק מנצח. ההורים של אהובתו משוכנעים שמרטין סוציאליסט, אבל טועים. מרטין מתנגד למה שהוא מכנה "מוסר העבדים". הוא מאמין בכוחם ובעליונותם של "אנשים גבריים, דגולים ונאצלים", אלה שיודעים "להתעלות מעל כל חמלה ורחמים, אשר נוצרו במכלאות הסמויות מהעין של העבדים, ייסוריהם וזיעת אפם של המוני האומללים והחלשים".

הרומן מרטין עדן ראה אור בשנת 1908, שלושים ואחת שנים לפני שפרצה המלחמה שבה ייצגו כוחות השאול עמדות שהתפתחו מהשקפת העולם שמרטין עדן דוגל בה. בשם "האדם העליון" נוצרה האידיאולוגיה הנאצית הרצחנית, ובספר הזה אפשר לראות את ניצניה. מרטין רואה בעצמו ענק רוח, גאון שכוחו במוחו ואין לצפות ממנו שישתעבד לדרישות המקובלות. הוא אמנם נדיב: ברגע שהכסף מצוי בכיסו הוא לא מהסס להעניק אותו לזולת, לאחותו האומללה, לכובסת שבביתה הוא גר, אבל הוא בז לערכים הסוציאליסטים השואפים לצמצם את הפערים בין עניים לעשירים. בעיני מרטין על פי חוקי האבולוציה הטבעיים החזקים שורדים, וכך ראוי.

מדוע היה מרטין חייב למות

אבל יש לדעת: ג'ק לונדון, בניגוד לבן דמותו, היה סוציאליסט פעיל וחבר המפלגה. על מרטין עדן כתב: "מסתבר שנכשלתי, כי אף מבקר לא עמד על כוונתי האמיתית". הסופר ביקש להביע את עמדתו לפיה האינדיווידואלית של מרטין עדן היא זאת שתביא בסופו של דבר להתאבדותו. "מרטין היה חייב למות," כתב ג'ק לונדון, "לא משום שלא האמין באלוהים, אלא בשל חוסר האמונה שלו בבני אדם."

בעמדותיו הסוציאליסטיות של הסופר אפשר דווקא להבחין, אם מעמיקים להסתכל. באחד הקטעים המלבבים בספר מתואר רגע של משבר בחייו של מרטין: סוף סוף, אחרי חודשים רבים של עבודה מאומצת, אחרי אינספור אכזבות וכישלונות, הוא זוכה לראות סיפור שלו מתפרסם באחד מכתבי העת. ואז מתגלה לו להוותו שהתשלום שקיבל תמורת הסיפור נמוך בהרבה מכפי שהובטח. מרוב אכזבה הוא נופל למשכב, והיחידה שסועדת אותו בנדיבות ובחמלה, עד כדי כך שהיא חוסכת מזון מפי ילדיה כדי להאכיל גם אותו, היא אותה כובסת ענייה שהוא שוכר אצלה את הקיטון הדל שבו הוא גר. רק היא, מריה, מבחינה ברעב. מבחינה בסבל. רות, לעומתה, שמחה לראות את הברק שבעיניו. את הלחיים השקועות, שנראות בעיניה חינניות. מעוני גלוי לעין, לעומת זאת, היא נגעלת: מהבגדים המרופטים שהוא מביא אתו, מהמראות הלא אסתטיים הנלווים אליו. כשהיא נתקלת ברחוב במרטין הצועד בחברת מריה וילדיה כדי לקנות לכולם נעליים, לאחר שזכה בכמה דולרים בתמורה לאחד מסיפוריו, רות נפגעת עד עומקי נשמתה. איך ייתכן שהארוס שלה נגלה לעיני הציבור עם אישה שלבושה בעליבות כזאת! בעיניה "עוני הוא מצב קיום לא נחמד" ומאהבים מורעבים "נראו לה תמיד רומנטיים". הנה תיאור משכנע של הפערים המנטאליים הבלתי נסבלים שיוצרים הבדלי המעמדות – לא רק העובדה שאלה מורעבים ואלה מפוטמים, אלה מותשים מעבודת פרך ואלה אינם יודעים כיצד לבלות את חייהם בעיסוקיהם התפלים − אלא גם ההבדלים בתפיסת העולם, בראיית האחר, ביכולת ההבחנה בסבלו של הזולת, שאבדה לעשירים.

ג'ק לונדון מצייר לעינינו את הפערים המחרידים בין נדיבות ואטימות. בין כנות לזיוף. בין עניים טובי לב לעשירים שאין להם מושג מה מנת חלקם של אלה שמשרתים אותם מאחורי הקלעים. כך למשל מוצא מרטין עדן בתקופה מסוימת, כשהוא נאלץ להתפרנס, עבודה במכבסה של בית מלון. מקום שדומה לתופת, בין המגהצים הלוהטים לדוודים המעלים אדים. העובדים שם מכבסים, מעמלנים, מגהצים בגדים מהסוג "שנשים שאינן צריכות לכבס בעצמן לובשות"…

 

רות הבורגנית מנסה לעצב את מרטין על פי החלום האמריקני (הקפיטליסטי, כמובן!). שוב ושוב היא מעלה בפניו את סיפורו של אחד העובדים של אביה, עני ש"עשה את זה": מישהו שחסך מעצמו הנאות במשך שנים, אכל במשורה ("הוא ודאי סובל מבעיות עיכול," מפטיר מרטין בבוז), אבל הצליח בסופו של דבר להשתלב בעולם העסקים. כך היא רוצה אותו: מסודר. מצליח. הולך בתלם. "אם אתה חייב לכתוב אולי תהיה עיתונאי?" היא מציעה. הוא מסרב. כתיבה עיתונאית תזיק ליצירתיות שלו, הוא מסביר. היא לא מאמינה שמרטין יוכל להצליח. כמובן שבסופו של דבר היא נוכחת בטעותה. הוא כן מצליח וכן מרוויח הון תועפות מפרסום סיפוריו וספריו, אבל ההצלחה מגיעה מאוחר מדי. לה לא היה אורך רוח. היא נפרדה ממנו זמן קצר לפני שהצליח לממש את כל התקוות של שניהם. ובסופו של דבר אפשר להיווכח שהאמן המיוסר והבורגנית המוגבלת בעצם אינם שונים כל כך: שניהם חולמים על כסף. לה רק אין סבלנות לחכות שהוא יצליח לממש את החלום האמריקני בדרכו, באמצעות הכתיבה.

מעניין לחשוב על קוראים של הספר שהזדהו עם מרטין עדן והאמינו שגם הם, כמוהו, יוכלו, אם רק יתמידו, להתעשר מאמנותם. האם דמותו יכולה לשמש מורה דרך לסופרים מתחילים שהעורכים אינם מעריכים כיאות את כתיבתם?

הנוסחה לכתיבת סיפורים שיימכרו

בשלב מסוים מתאר ג'ק לונדון כיצד גיבורו הסופר המתלמד מנתח את הסיפורים שזוכים להופיע בכתבי עת, ומפענח את המרכיבים החוזרים שמופיעים בכולם. הוא מחלק אותם לשלושה שלבים: "1) יש זוג נאהבים, שכוח כלשהו מפריד ביניהם. 2) מעשה או אירוע כלשהו שב ומאחד אותם. 3) צלצולי פעמוני הכנסייה נשמעים בחתונתם"… מרטין ממשיך ובוחן את כל אחד מהאלמנטים, ששני הראשונים שבהם מגוונים בפרטיהם: מה בדיוק מפריד בין בני הזוג? מניעים שאינם מובנים כהלכה? צו הגורל? יריב קנאי? קרובי משפחה תככנים? איך מתרחש האיחוד מחדש? אחד מבני הזוג משנה את דעתו? מתוודה? מקריב את עצמו? מנחש מה טיבו של הסוד המוסתר?

אחרי שהוא מפענח את כל המרכיבים הללו, מתחיל מרטין עדן לכתוב סיפורים חדשים, בהתאם לנוסחאות שאבחן. כל התהליך הזה ודאי אינו משקף כתיבה אמיתית, שאינה נשענת על כללים "מדעיים". אכן, ברומן שלפנינו לא מתרחש האיחוד מחדש, כי מרטין עדן, בניגוד לסיפורים שהוא כותב לכאורה, נכתב בכנות אמנותית ולא כקרדום לחפור בו. מרטין עצמו בז לפוליטיקאי המיטיב לנאום שבני המשפחה של אהובתו מעריכים, ומסביר שהאיש משתמש בקלישאות "דומות כל כך לאלה של הבוחר הממוצע," עד שאין פלא שהוא מצליח, כי "אפשר להחניף לכל אדם, אם רק מביעים את המחשבות שלו למענו ומציגים אותן בפניו."

 

מפחי הנפש של מרטין, השכנוע הפנימי שלו שיצירותיו הדחויות עולות באלף מונים על רוב אלה שכן מתפרסמות, מוכרים בלי ספק לכותבים רבים. למרבה הצער, גורלם של הרבים שונה מאוד. מתי מעט זוכים להצלחה שאליה הגיע ג'ק לונדון, אחד הסופרים הידועים והמצליחים ביותר, שספריו ממשיכים להימכר עד היום ולהופיע ברשימות שונות של "100 הספרים הטובים ביותר", ולא כל מי שיצירותיו אינן מתקבלות הוא בהכרח גאון שאין עומדים על ערכו.

בשחר נעורי קראתי את מרטין עדן שוב ושוב, בעברית, כמובן. הזדהיתי בכל לבי עם העוצמה הרגשית שלו ועם הדחף העצום לכתוב. לימים זכיתי לתרגם ארבע נובלות של ג'ק לונדון, שראו אור בספר אהבת החיים. במהלך העבודה התרגשתי כשעלה בדעתי שאלה בעצם הסיפורים שכתב מרטין עדן, מיודעי מילדות – עד כדי כך התבלבלו בתודעתי הסופר ובן דמותו. בקריאה החוזרת למדתי להעריך יותר את הסופר, ופחות מכך את הסופר שאת דמותו המציא.

 

 

 

הטקסטים, כמו רבים נוספים, מלווים את התערוכה ותלויים לצד ציורי הדיוקנאות

יום אחד, בתחילת העשור השני של המאה העשרים, נכנסה אישה צעירה וגנדרנית לתוך חנות ספרים. האישה הייתה לבושה בבגדים אירופיים. אין לדעת אם כבר אז הבהירה את שיערה לגוון הבלונד-אפר שעליו הקפידה כל כך כשהכרתי אותה חצי יובל שנים אחרי כן, אבל בטוח שאת עיניה הירוקות איפרה קלות ואין ספק שגם הדגישה את צבען בעגילים או בצעיף ירוק, כפי שהסבירה לי לימים שיש לעשות.

זמן קצר לפני כן יצאה האישה להפסקת צהריים קצרה. היא עבדה במשרד, שם הכתיבו לה בקצרנות מכתבים, שאותם הדפיסה אחרי כן במכונת כתיבה. איני יודעת אם דיברו באותו משרד בצרפתית או בשפת המקום.

אל החנות נכנס באותה שעה גם גבר דק גזרה שהיו לו פנים מוארכות, עצמות לחיים מונגוליות ועיניים קרובות מעט זו לזו. כמו אביו וסבו לפניו היה האיש שען מומחה. על הדלפק בחנות הקטנה שבה עבד הונחו קופסאות עץ קטנות וגדולות, כולן גדושות בקפיצים, והיה לו משקף שאותו אחז בעין אחת מוגדלת, הביט במנגנוניהם של שעונים מקולפים ממכסיהם ומצא בתוכם ברגים זעירים שאותם סובב בעדינות עם מברגים קטנים בעלי קת צהובה ושקופה, מענבר.

מה אני יכולה לדעת על פגישתם הראשונה של מי שנהפכו ברבות הימים לסבא והסבתא שלי. רק מה שסופר תמיד: ששניהם נכנסו במקרה באותו יום לחנות כדי לחפש ספר, ומצאו אותו. מי יודע – אולי כבר היה נתון בידיה, או בידיו. אולי חייכו מיד זה אל זה. ומה אמרו? ומה שמעו? והיכן התהלכו משם והלאה? העיר דמשק התרחבה סביבם – רחובותיה, שוקיה, הבוסתנים הנסתרים מעבר לחומות, בתי שכונת היהודים המצטופפים זה אל זה להגנה משותפת.

אבל את הספר ההוא, זאת ידוע וזכור, כתב ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן. מי שבזכותו הכירו באותו יום. ועותק עכשווי שלו, טרי ישר מבית הדפוס, מונח בידי.

אני מחפשת את מה שביקשו שני הצעירים הרחוקים ההם לדעת, את מה שמצאו בספר הפיוטי והחכם הזה. הנה כמה ציטוטים שאני מיטיבה כל כך להכיר ואיני יודעת מניין הם מוכרים לי: האם מאז, משם, או שאולי ממקורות זרים לגמרי?

למשל:

על הילדים
הילדים שלכם אינם שלכם;
הם ילדי הכמיהה של החיים אל עצמם.
הם באים לעולם דרככם,
אך לא מכם, ובעודם חיים עמכם,
אינם שייכים לכם.
תנו להם את אהבתכם,
אך לא את מחשבותיכם,
כי יש להם מחשבות משלהם.
תנו קורת גג לגופם, אך לא לנשמתם,
כי נשמתם שוכנת בבית המחר,
בה לא תוכלו לבקר,
אפילו לא בחלומותיכם.

 

ועוד אחד:

על ההוראה
אין המורה יכול לגלות לפניך
בלתי אם אשר כבר טמון, נעור למחצה כמקיץ משינה,
לפנות שחר ידיעתך.

---

---

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, כך כתוב בהקדמה לספר שראה לאחרונה אור בעברית, היה יליד לבנון, אבל חי רוב הזמן בארצות הברית. "הוא הצליח", כתוב עוד, "ללמוד, לזקק ולטהר את רוח התרבות המערבית, רוח העידן החדש, המרדני, המעמיד את האדם במרכז הווייתו".

את יצירותיו, שירים וסיפורים קצרצרים, אפשר לטעום כמעדנים ולהתענג על יופיים המסתורי.

הנה שניים מהם:

שני כלובים
בגנו של אבי היו שני כלובים. באחד היה ארי שעבדי אבי הביאו ממדבר נינוה. בשני היה קיכלי. בכל בוקר קרא הקיכלי אל הארי, "בוקר טוב לך, אחי האסיר." 

---

---

הרימון

פעם, כשחייתי בלבו של הרימון, שמעתי זרע אומר, "ביום מן הימים אהיה לעץ, והרוח תשיר בין ענפי, והשמש תרקד עלי, ואני אהיה חזק ויפה בכל עונות השנה."

דיבר זרע שני ואמר, "כשהייתי צעיר כמוך, חשבתי גם אני כמוך; אבל כעת, כשאני מסוגל לשקול דברים, יודע אני, שתקוותי היו תקוות שווא."

אמר זרע שלישי, "אינני רואה דבר, המבטיח לנו עתיד דגול."

והרביעי אמר, "אבל מה יהיו חיינו, בלי תקווה לעתיד דגול!"

וחמישי, "מדוע נתווכח מה נהיה בעתיד, כשאין אנו יודעים אפילו מה אנו כעת."

ושישי ענה, "מה שאנו כעת, נמשיך להיות הלאה."

ושביעי, "אני רואה בדמיוני בדיוק מה יהיה בעתיד, אבל אינני יכול לנסח זאת במילים."

ואז דיברו שמיני, תשיעי ועשירי – ורבים נוספים – עד שדיברו כולם, ומרוב קולות לא יכולתי להבין דבר.

לכן עברתי באותו יום ללבו של השסק, שם מועטים הזרעים וכמעט שאינם משמיעים קול.

---

---

ליום הולדתי האחד עשר העניק לי סבי במתנה ספר – יומנה של אנה פרנק, שאותו קראתי מאז אינספור פעמים. הוא הקדיש לי אותו כך, במילותיו: "לגרעין האהוב שלנו". אין לדעת אם כשכתב את ההקדשה הזאת הדהד בתודעתו הסיפור על זרעי עץ הרימון המתקוטטים בקול ותוהים מה צופן להם העתיד.

זמן לא רב אחרי כן עבר סבי מהעולם. התקף לב ראשון ואחרון קטל אותו כשהיה צעיר ממני כיום.  וכך תמו התקוות לעתיד דגול של איש שאהב לקרוא את ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, וכתב בחשאי שירים.

"תאר לעצמך," קבְלה פעם הסופרת דורותי פארקר באוזני עיתונאי שראיין אותה, "המצב הגיע עד לידי כך שאנשים פורצים בצחוק עוד לפני שאני פותחת את הפה…"

לאמתו של דבר, תלונותיה על כך שהסובבים אותה מצפים שתצחיק אותם לא היו מוצדקות. את המוניטין הללו כאדם שנון במיוחד טיפחה במשך שנים, והרגילה את השומעים לאמירותיה המושחזות.

את הכישורים הללו תרגלה היטב בתוך "חבורת השולחן העגול של אלגונקין" שהייתה בין מייסדיה ומנהיגיה. הייתה זאת קבוצה של סופרים, מבקרים ושחקנים, חברי "החוג המרושע", שנהגו לסעוד  ביחד בתדירות גבוהה בבית מלון במנהטן שבניו יורק. הם החליפו בדיחות ועלבונות, השתעשעו במשחקי מילים ובמתיחות והשמיעו ביקורות נוקבות על עמיתיהם בעולם האמנות והתקשורת.

 

מדוע נישאה לבעלה הראשון

שם נעוריה היה רוטשילד. אביה היה יהודי ממוצא גרמני שהתאלמן כשהייתה בת חמש. האב נשא אישה אחרת, קתולית אדוקה, שדורותי סירבה לראות בה אימא, אפילו לא אם חורגת, והקפידה לכנות אותה "סוכנת הבית". לימים, כשנישאה לבעלה הראשון, סוכן מניות בשם אדווין פארקר, הסבירה שעשתה זאת בעיקר כדי להיפטר משם הנעורים היהודי כל כך.

מי אסר  עליה לקרוא את דיקנס

מבית הספר הקתולי שבו למדה, נזרקה כשהייתה בת ארבע-עשרה לאחר שהתעקשה להכריז כי "העיבור ללא חטא" של מריה הבתולה, אמו של ישו, היה למעשה, כדבריה, "בעירה ספונטנית" –  מושג המתאר תהליך של התחממות פנימית המוביל לבסוף להצתה. על הלימודים באותו בית ספר, שהיה למעשה מנזר, סיפרה: "מנזרים פועלים בדיוק כמו בתי ספר מתקדמים, רק בלי להיות ערים לכך: הם לא מלמדים לקרוא. את הקריאה עליך לגלות בכוחות עצמך. את דיקנס למשל היה אסור לקרוא, כי הוא, יש לדעת, וולגרי. במנזר לימדו אותי רק שאם יורקים על המחק שבקצה העיפרון, אפשר למחוק אתו גם דיו."

אחרי מות אביה –  היא הייתה אז בת עשרים –  נאלצה להתפרנס ומצאה עבודה בכתב העת ווג. "מה בדיוק עשית שם?" נשאלה. "כתבתי כותרות לתמונות אופנה. למשל – 'בעזרת השמלה הקטנה והוורודה הזאת את תשיגי מחזר'". על חייה באותם ימים סיפרה: "גרתי באכסניה, שילמתי שמונה דולר לשבוע תמורת מקום לינה ושתי ארוחות. כסף לא היה, אבל עשיתי חיים!"

כיצד מתחה את העורך שלה

כבר בצעירותה השתעשעה ממעשי קונדס ומתיחות: אחד מעורכי כתב העת שבו עבדה נהג לעקוב אחרי התקדמות הגייסות בחזיתות השונות, בימי מלחמת העולם הראשונה. "בעלי היה מגויס," סיפרה, "והשתעממתי. לכן נהגתי להשכים בבוקר, הגעתי לעבודה לפני כולם, ושיניתי את המיקום של כל הדגלים הקטנים במפה שהוא תלה על הקיר מאחוריו. העורך ההוא היה מוטרד מאוד וטען שמסתובבים בינינו מרגלים…"

פארקר התקדמה בעבודה. היא עברה לכתב העת "וניטי פייר" שם החלה לכתוב ביקורות על הצגות, אבל פוטרה כעבור זמן מה, כי דבריה היו חריפים מדי לטעמם של העורכים: "זה היה כתב עת נטול דעה. ולי היו דעות." כך למשל כתבה על אחת ההצגות שראתה: "אם את לא סורגת, תביאי אתך ספר."

דורותי פארקר השתייכה למה שגרטרוד שטיין כינתה בשנות העשרים "הדור האבוד". "המונח הזה מאוד הזיק לנו," אמרה. "אחרי שהוא נטבע פתאום כולנו התחלנו להרגיש אבודים!" ההתלוצצויות הללו כיסו על מצוקה אמיתית. פעמיים ניסתה להתאבד, בעקבות הפלה שעברה ולאחר שנישואיה נכשלו.

 

כשנשאלה מה מקורות ההשראה לכתיבתה השיבה בשתי מילים נוקבות: "הצורך בכסף!" וכשהתבקשה לפרט הסכימה להוסיף "גם שנאה", והסבירה שקל יותר לכתוב על אנשים שאת מתעבת, כמו שקל יותר לכתוב ביקורות על יצירות גרועות. העניין שלה בכסף הוציא ממנה כמה מאמירותיה השנונות. למשל: "מעולם לא הייתי מיליונרית. אבל בטוחה שהייתי עושה את זה מצוין!" או – "אם אתם רוצים לדעת מה דעתו של אלוהים על כסף, תסתכלו למי הוא נותן אותו." וגם – "כסף אינו יכול לקנות בריאות, אבל אסתדר בכיסא גלגלים מעוטר ביהלומים."

היא כתבה שירים שהצליחו מאוד, אולי מכיוון שהיו קלילים ומבדחים – תערובת של ציניות ורגש. הנה למשל בית מהשיר "מילות נחמה שיש לחרוט על המראָה" (בתרגום שלי):

להלן מטרויה היה מבט בוהה
את גבולה של ספפו רק הרקיע קבע
נינו מצרפת אהבה ללהג
אבל היי, תראו אותי – אני ילדה טובה!*

אבל עיקר פרסומה נבע מקובצי הסיפורים שפרסמה. אחד מהם, The Standard of Living, נכלל בעבר בישראל בתוכנית הלימודים באנגלית. הסיפור "בלונדינית גדולה" זיכה אותה בשנת 1929 בפרס או'הנרי. היא השתתפה גם בכתיבת התסריט לסרט המצליח "כוכב נולד", אבל התכחשה להצלחתה הקולנועית וטענה כי העבודה בהוליווד פגעה ביצירתיות שלה.

למרות הציניות שלה, הייתה דורותי פארקר פעילה למען זכויות אדם. בשנות החמישים הופיעה ב"רשימות השחורות" של מי שנחשבו אז אנשי שמאל מסוכנים. היא יצאה להפגנות ואף נסעה לספרד כדי לעזור במלחמה האזרחים נגד השליט הפשיסט, פרנקו. את רכושה הורישה לקרן על שם מרטין לותר קינג.

את חייה סיכמה זמן מה לפני שמתה בבדידות, ארבע שנים אחרי מות בעלה השני, ממנו נפרדה כמה פעמים ושבה וחזרה אליו: "הייתי סתם איזו ילדונת יהודייה שניסתה להיות חמודה."

---

 

יצירות מאת דורותי פארקר, מוקראות בקולה

 

---

 

 

 

---

ענת גור, מופקרות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום

שרת המשפטים החדשה הצהירה במהלך מערכת הבחירות שתפעל להחלשת בית המשפט העליון ותנסה להגביל את יכולתו לפסול חוקים, ותוביל למינוי שופטים שמרני

(היום בידיעות אחרונות)

על גב ספרו של דניאל פרידמן כתובה המלצה המתייחסת לספרו הקודם, הארנק והחרב. נכתב בה כי "זהו ספר חובה לכל סטודנט למשפטים". מי שהחליט לצרף את ההמלצה ההיא סבר מן הסתם שהיא נכונה גם לספר הנוכחי.

לטעמי זהו ספר חובה לא רק לסטודנטים למשפטים, אלא לכל מי שהמציאות הישראלית חשובה לו, מעניינת, ובעיקר מדאיגה אותו, במיוחד בימים אלה.

לאורך יותר מ-500 עמודי הספר סוקר שר המשפטים לשעבר, פרופסור דניאל פרידמן, חבר האקדמיה הישראלית למדעים וחתן פרס ישראל במשפטים, את קורות המדינה, מהתקופה העות'מאנית ועד ימינו, מתוך הפריזמה של המציאות הפוליטית ועולם המשפט והחוק. ברורה לחלוטין השקפת העולם שמייצג פרידמן, ושאותה הוא מדגיש שוב ושוב: שלא הכול שפיט, ושהוא מתנגד למה שהוא מכנה "המשפטיזיציה": הפנייה המוגזמת, לדעתו, לפסיקותיו של בית המשפט העליון.

בכל אחד מהפרקים, המתקדמים על ציר כרונולוגי, מוצג מידע מרתק, חלקו בפרטים הקטנים, חלקו בהצטרפותם הכוללת.

הנה, למשל, ממש בתחילתו של הספר מזכיר פרידמן מחקר של פרופסור אמנון כהן שבחן פרוטוקולים של בית הדין המוסלמי לאורך 400 השלטון העות'מאני בארץ. מתוך "החומר העשיר" הזה אפשר ללמוד רבות על היישוב היהודי בירושלים, על המקצועות שבהם עסקו האנשים (צורפות, חייטות, חלפנות, בנקאות, רפואה), ועל היחסים שלהם עם שכניהם המוסלמים.

שינוי שיטת הממשל?

בהמשך מתייחס פרידמן להמשכיות היישוב היהודי בארץ ישראל לאורך מאות שנים וטוען כי ההתעלמות מכך "מחלישה – עד היום – את ההתמודדות עם הטיעון הערבי". לצערו אין במגילת העצמאות שום אזכור לכך שאחרי מרד בר כוכבא, בתקופת מסעי הצלב, במאה ה-16 בצפת של המקובלים, לאורך כל התקופה העות'מאנית, חיו כאן יהודים! ובכלל, מגילת העצמאות אינה יכולה לדעתו לשמש תחליף לחוקה. בן גוריון התנגד בכל תוקף לחוקה וטען שלא תוכל להבטיח את חירותם של האזרחים. אכן, מציין פרידמן, יש לחוקה חסרונות: היא הייתה מונעת את העלאת אחוז החסימה בבחירות לכנסת או את האפשרות לקבוע הוראות השוללות את השתתפותן של מפלגות המטיפות לגזענות או מתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית, אבל יש לחוקה גם יתרונות: היא יכולה למנוע מפני מפלגת רוב לערוך שינוי קונסטיטוציוני "המשרת אינטרס צר או זמני שלהן". (על הדעת עולות כמובן הצהרותיו החוזרות של ראש הממשלה הנוכחי, המכריז על רצונו להביא ל"שינוי שיטת הממשל".)

פרידמן סוקר את משפט דרייפוס ודן בתופעה שהוא מכנה "העוול במשפט", אשר "תופס מקום נכבד בהיסטוריה האנושית". הוא מתאר בקצרה את תחיית השפה העברית, את קריסת האימפריה העות'מאנית ואת הירושה המשפטית שהותירה, ומגיע אל המנדט הבריטי. "בן גוריון ומפלגות הפועלים דגלו […] בציונות מעשית: הם האמינו שארץ ישראל תירכש לא באמצעות הסכם בינלאומי עם מעצמה זו או אחרת, אלא בבנייה של צעד אחר צעד, תלם ועוד תלם" (תיאור שמעורר מחשבות על תפיסתם והתנהגותם של מתנחלי יהודה ושומרון בימינו).

על בן גוריון והסטוטס קוו

תיאור פרשת דה-האן – יהודי שחתר תחת עמדות הציבור העברי בישראל – מחדד את הבעיה שניצבה מול פני הציונות: "הערבים מצד אחד והחרדים מצד שני". אלה האחרונים התנגדו לא רק ליישוב החילוני, אלא גם למתן זכויות שוות לנשים, למשל לכך שתהיה להן זכות בחירה לאסיפה הלאומית. המתנגדים יכלו לבקש שימחקו אותם מהפנקס שבו נרשמו כל יהודי ארץ ישראל. יחד עם זאת, לאחר שהוקמה המדינה הבטיח בן גוריון לשמר את הסטטוס קוו בענייני דת. להערכתו של דניאל פרידמן המניע לכך לא היה רק מעשי: בן גוריון ניהל אמנם אורח חיים חילוני, אבל לדעתו של פרידמן, בגלל מוצאו ממזרח אירופה, מבית מסורתי, היה יחסו לדת אמביוולנטי. "הוא סבר שהדת היא יסוד המאחד את העם היהודי, והיא שהבטיחה את קיומו במשך הדורות." אמנם, עמדת הדין האורתודוקסי נדחתה בנוגע למעמד האישה, אבל בדיני נישואין וגירושין נכנע בן גוריון לדרישותיהן של המפלגות הדתיות. פרידמן משער כי בן גוריון לא הכיר זרמים אחרים מלבד זה האורתודוקסי, והיהדות הייתה בעיניו זהה עם זרם זה. אבל, מציין פרידמן, הדין העברי נחשב בעבר ליברלי יותר מהדין במדינות רבות. בינתיים חלה באותן מדינות "ליברליזציה מרשימה בדיני המשפחה", בשעה שבישראל "השתרר קיפאון, דיני הנישואים והגירושין נותרו ללא שינוי, והם נראים כיום שמרניים בהרבה מהדינים הנהוגים במערב". (בהקשר זה אוסיף ואזכיר גם את נושא התחבורה הציבורית בשבת: עוד סעיף בסטטוס קוו שמעיק כיום על הישראלים ומקומם את מי שידם אינה משגת לקנות מכונית פרטית, ואינם זוכים לה כהטבה, כמו אותם שרים שמתנגדים לשינוי של הססטוס קוו, למשל שר התחבורה הנוכחי ישראל כ"ץ שמכריז בריש גלי על תמיכתו במצב הקיים).

מנחם בגין, לעומת בן גוריון, אימץ מלכתחילה אורח חיים מסורתי, ולדעתו של פרידמן זה היה צעד "בעל משמעות דרמטית לאופייה של המדינה". בגין נהג כך למרות רתיעת מורו, זאב ז'בוטינסקי, מפני אותם "מנהגים פראיים של מזרחיות אמיתית". ז'בוטינסקי חש שהדת מתערבת מדי בחיי הפרט, והתנגד במיוחד לאפליית הנשים המביאה לכך שאדם "גדל בהכרה שאמו אינה אדם בעל ערך" ושהיא "קניינו הפרטי של הגבר, ונוצרה כדי לשעשע אותו…"

מנחם בגין ודוד בו גוריון: מי היה מנהיג חשוב יותר? ומי השאיר חותם עמוק יותר?

פרידמן רומז על כך שבעקבות אורח החיים המסורתי שבו בחר בגין, הוא "הטביע חותם עמוק יותר" מבן גוריון, אף על פי שכיהן זמן קצר הרבה יותר כראש ממשלה, ואם כי "ממרחק השנים נראה בן גוריון כמנהיג ומדינאי הגדול ביותר שקם לעם היהודי בדורות האחרונים".

פרשה אחרת המתוארת בהרחבה היא רצח ארלוזורוב, שהעיד על ניצניו של העימות המתמשך בין ימין לשמאל. בשנת 1982, כמעט חמישים שנה לאחר הרצח, החליט מי שהיה אז ראש הממשלה, מנחם בגין, למנות ועדת חקירה ממלכתית לחקירת אותו עניין שלא כל פצעיו הגלידו, מן הסתם. לוועדה, מסביר דניאל פרידמן, לא היה שום סיכוי להגיע לחקר האמת, זמן רב כל כך לאחר מעשה.

מתקופת השלטון הבריטי, לפני מלחמת העולם, מביא פרידמן תיאורי התדיינויות משפטיות שנערכו בין יהודים לערבים, ומספר כיצד השתלבו שופטים יהודים במערכת השיפוט המנדטורית. חלק מהיהודים ראו את עצמם כפופים למערכת דינים שסתרה את דיני המדינה, וכל המתיישבים היהודים התנגדו לחוקים המנדטוריים שהגבילו את צמיחתו של היישוב. ההכרעה הושגה "לא בהליך משפטי אלא בכוח הזרוע": כשמדינת ישראל הוקמה, בוטלו החוקים הללו.

אבל עוד לפני כן דגלה המדיניות הציונית ב"גאולה" של קרקעות מבעליהן הערביים, מה שהוביל לסכסוכים ועימותים, שחלקם הגיעו לבתי הדין. כך למשל התעורר פולמוס סביב שטח אדמה גדול ליד חדרה שרכש יהושע חנקין. חרף חששותיהם של היהודים, פסק השופט הבריטי על פי מה שנראה לו "נכון מבחינה משפטית, ללא משוא פנים," כלומר – נגד הערבים שטענו שעסקת הקנייה של הקרקע הושגה באמצעים לא כשרים.

לאחר ההחלטה על חלוקת הארץ ותום המנדט, כך טוען פרידמן, הסתלקו הבריטים שהסתכסכו עם היהודים ועם הערבים כאחת, "ובאווירה הזאת איש לא הכיר להם תודה על תרומתם האדירה לפיתוח הארץ".

ההקמה של מדינת ישראל התאפשרה לפי פרידמן בעקבות הדה-קולוניזציה והמאבק הבין גושי בין ברית המועצות לארצות הברית, אף על פי שזמן לא רב אחרי כן נסוגה בה מחלקת המדינה של ארצות הברית והחלה, לדבריו, "לחפש דרכי נסיגה מתוכנית החלוקה". בן גוריון התבקש אפילו לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה וסירב לבקשה. היה זה, לדעתו של פרידמן, "הצעד הנועז והדרמטי ביותר" שלו, שנעשה מתוך סיכון אדיר.

"פליטות שזוכים בה בירושה"

בעקבות מלחמת העצמאות התעוררה בעיית הפליטים הערביים, כ-700 אלף איש שעזבו את בתיהם, חלקם כי נענו לקריאת מנהיגיהם ואחרים מתוך פחד. על כך, על "שימור" מצבם כפליטים שלא נקלטו בארצות ערב, כותב פרידמן: "תופעת הפליטים הערבים היא תופעה יוצאת דופן. המלחמות השונות הפוקדות את העולם יצרו למרבה הצער פליטים רבים, לא פעם במספרים העולים פי כמה על מספר הפליטים הערבים […] ואולם הפליטים הללו נקלטו לרוב בארצות שאליהן הגיעו. התופעה של מעמד פליט העובר מדור לדור ללא כל מגבלה היא ייחודית לפליטים הערבים של מלחמת העצמאות". לדעתו, עד מלחמת העצמאות אותם ערבים ראו את עצמם חלק מהעולם הערבי, ורק בשל "התלאות" שפקדו אותם בעקבות מלחמת השחרור ומכיוון שלא נטמעו במדינות ערב, נוצרה "קבוצה בעלת אינטרסים משותפים וגורל משותף". פרידמן מנסה איפוא להגדיר "מיהו פלסטיני".

מיהו יהודי?

ואם כך יש לציין גם את הפרק המוקדש לשאלה "מיהו יהודי", שבו מתאר פרידמן כמה מקרים שהגיעו לבית המשפט: למשל סיפורו של גר בשם אברהם בורובסקי שנקבע כלא-יהודי כדי שגרושתו תוכל לשוב ולהינשא. בורובסקי מצדו פנה לבג"ץ, שמצא דרך "לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה" כשקבע שפסק הדין שניתן לטובת הגרושה אינו מחייב את בורובסקי עצמו, כי הוא לא היה צד בהתדיינות… כך התאפשר לראות בו יהודי ולא יהודי בעת ובעונה אחת, אבל בשני בתי משפט שונים… פרדימן מתאר את סיפורו המוכר של הנזיר המומר, שמואל אוסוולד רופאייזן, שביקש להיחשב יהודי, את המקרה של בני משפחת שליט שעתרו לבית המשפט בבקשה לרשום את ילדיהם כבעלי לאום יהודי, אם כי אם המשפחה לא הייתה יהודייה, את סיפורו של עולה מיוגוסלביה, גאורג רפאל טמרין, שביקש להירשם כישראלי חסר דת. בקשתו, אגב, נדחתה, ופרידמן מציין כי "כל הספרים והאסמכתאות" שציטט השופט אגרנט היו מתחומי הסוציולוגיה ומדעי המדינה, מה שמוכיח "שהנושא אינו מצוי בתחום המשפט". כלומר, לתפיסתו של פרידמן בית המשפט בעצם אינו מוסמך לקבוע מיהו יהודי.

בהמשך שואל פרידמן אם ייסורי ההקמה של מדינה מחייבים עשייה של מעשים לא מוסריים בעליל. הוא מתאר את השתלשלותן של כמה פרשיות מחרידות שהתרחשו אז. למשל, את משפט השדה וההוצאה החפוזה להורג של קצין ישראלי, סרן מאיר טוביאנסקי. הוא הואשם בכך שעזר לכאורה לבריטים וטיווח את הפגזותיהם על מתקנים ביטחוניים בירושלים. בדיעבד טוהר טוביאנסקי מכל אשמה, אבל אף אחד מאלה ש"שפטו" ורצחו אותו בחסות "פקודה" מפוקפקת שקיבלו לא נתן על כך את הדין. ההסבר לכך היה שאילו סירבו לאותה פקודה היו נשפטים בעצמם, ועל כך מעיר פרידמן: "מי שנוהג כשופט חייב לפעול על פי החוק ועל פי מצפונו, ולא לפי פקודה". אכן. אחד ה"שופטים" המאולתרים באותו משפט מפוקפק היה בנימין גיבלי, שנשאר בצבא ושימש כראש אמ"ן והסתבך לימים בפרשה נוספת.

פרידמן סוקר ראשית ימי המדינה. את הצנע, את הסכם השילומים עם גרמניה ואת שנות הטרור ופעולות התגמול.

כשהתאפשר לאנשי דרג המדיני והצבאי לפעול כראות עיניהם

כך למשל במרס 1956 "בתקופה שקדמה להתערבות בג"ץ בעניינים לא לו," כדברי פרידמן, כאשר "לדרג המדיני ולצה"ל" התאפשר לפעול כראות עיניהם, חטף צה"ל קצינים וחיילים סוריים כדי שישמשו קלף מיקוח להחזרתם של חיילים שנפלו בשבי בעיצומה של פעולה מעבר לגבול. כאן מציין פרידמן כי לימים אסר בג"ץ "בפסק דין בעייתי" להשתמש באופן דומה בבכיר חיזבאללה כדי לשחרר את רון ארד משביו.

כיצד יכולים שני בתי משפט להגיע להחלטות סותרות

בשנת 1956, ביום שהחל "מבצע סיני", התרחש הטבח הידוע לשמצה בכפר קאסם. כאן מתאר פרידמן כיצד שני בתי דין בשני משפטים שונים שנגעו בטבח הסכימו לקבל הנחות עובדתיות הפוכות ואפילו סותרות. המפקד הבכיר יותר, אל"מ שדמי, "גלגל" את האשמה כלפי מטה, אל פקודו, רס"ן מלינקי. ולהפך. מלינקי העיד במשפטו של שדמי, ולכן לא היה בו בחזקת נאשם, ולהפך. בשני המקרים פעל הספק הסביר לטובת כל אחד מהנאשמים, בתורו. שדמי זוכה מאשמת הרצח והורשע בסעיפי החריגה מסמכות,  ננזף והוטל עליו קנס סמלי של עשר פרוטות. מלינקי, כמו גם החיילים שרצחו בפועל, ריצה עונש מאסר קצר וזכה בחנינה. ובאשר לתקופת המאסר, מצטט פרידמן את המורשעים: "עשינו חיים משוגעים… היינו יוצאים להצגות יומיות בליווי שוטר… עשינו ארוחות נהדרות…" הציבור, לדברי פרידמן, צידד בנאשמים, וגם בן גוריון "מצא דרך לבטא את אהדתו" כלפיהם בכך שהחזיר למלינקי את הדרגה שנשללה ממנו. (בשולי הדברים, ואולי בראשם, ראוי לדעתי לציין את ביקורו של הנשיא ראובן ריבלין, שבראשית כהונתו הגיע לכפר קאסם והביע בפני התושבים את צערו על האירוע. נראה כי אלה היו מעריכים לא רק מילים חמות אלא גם הכרה רשמית של המדינה בהיותם נפגעים שראויים גם לפיצוי כספי, אפילו אם חלפו מאז שנים כה רבות).

"הרגעתם אותנו שלא נברח, כדי שאתם ומשפחותיהם תצילו את עצמכם".

הפרשה הבאה שלה מייחד פרידמן פרק נרחב ידועה בשם "פרשת קסטנר": אותו משפט דיבה שיזם היועץ המשפטי לממשלה נגד מלכיאל גרינוולד, שפרסם האשמות נגד קסטנר, מי שהיה אז פעיל במפא"י. גרינוולד טען שקסטנר שיתף פעולה עם הנאצים, "הרגיע" את הציבור היהודי בהונגריה, כדי שלא יעוררו מהומות, וכל זאת במטרה להוציא את הרכבת שבה אכן ניצלו בסופו של דבר 1,684 גברים, נשים וילדים. פרידמן מתאר את מהלך המשפט, את האווירה הציבורית ששררה באותם ימים בישראל, ואת הגילויים השונים שעלו במשפט, שבסופו דווקא המאשים זכה לאות קלון של השופט, בנימין הלוי, שתיאר אותו כמי ש"שיתף פעולה עם השטן".

מנקודת מבטו של משפטן מותח פרידמן ביקורת על "ההכנה הלקויה של התביעה", כלומר – של המדינה – שלא השכילה לברר לאשורה את הטענה, שהוכחה כנכונה, כי במשפטי נירנברג העיד קסטנר לטובתו של פושע המלחמה קורט בכר. (ואחרי כן עשה זאת גם למען פושעים גרמנים נוספים!).

פרידמן מספר גם כיצד שכנע קסטנר את שני הצנחנים שהגיעו להונגריה ביחד עם חנה סנש, פלגי וגולדשטיין, להסגיר את עצמם לגסטפו, וזאת כי "היה זה […] ימים אחדים לפני המועד שבו עמדה 'רכבת המיוחסים' לצאת לדרכה", ומבחינתו של קסטנר "קשה היה למצוא תאריך פחות נוח" להגעתם של הצנחנים להונגריה…

האם דיווח קסטנר לגרמנים על הגעתם של הצנחנים הארץ ישראליים?

פרידמן מנתח את עדותו של פלגי (שניצל): בתחילה הגן פלגי על קסטנר – לדעתו של דניאל פרידמן רק משום שגם הוא היה פעיל במפלגת מפא"י ומכיוון שלא רצה לפגוע במפלגה – אבל בהמשך שינה פלגי את עדותו, ולמעשה הסביר לבית המשפט כי לא רק שקסטנר שכנע את הצנחנים להסגיר את עצמם, אלא שמן הסתם "הוא עצמו יידע את הנאצים על בואם של הצנחנים עוד לפני שפלגי השתכנע" להסגיר את עצמו!

במשפט העידה אמה של חנה סנש כיצד התדפקה על דלתו של קסטנר בימים שחנה הייתה עצורה והתחננה לעזרתו, אבל הוא התנכר לה וסירב אפילו לפגוש אותה. (פרידמן טוען כי בית המשפט רחש כבוד כלפי אמה של חנה סנש ולכן לא העמיד אותה לחקירה נגדית. ואולי אפשר להניח שעדותה הייתה מספקת, ולכן לא התעורר הצורך להוכיח שום דבר נוסף?)

מדוע לא הזהיר קסטנר את היהודים בערי השדה?

פרידמן אינו מביא בספרו את אחת העדויות החמורות ביותר שנאמרו מפיו של קסטנר, דברים שמופיעים בפרוטוקולים של המשפט. הנה כך:

"למה לא התקשרת עם היהודים בכל הערים הללו בטלפון, כדי להזהירם?" חקר שמואל תמיר, סנגורו של גרינוולד.

קסטנר השיב: "לא טילפנתי כי לא הספקתי, מפני שהייתי עסוק".

לאור הדברים הללו שאמר קסטנר במו פיו קשה לדחות על הסף את ההשערה שלפיה אכן עזר לגרמנים להוליך את היהודים שולל, כדי שלא יעוררו מהומות, וכדי שיוכל להוציא את הרכבת בשלום.

דניאל פרידמן נותן לקסטנר "הנחות" מסוימות כשהוא תוהה כמה יהודים היו יכולים באמת להינצל אילו גילו להם ראשי הקהילה, קסטנר ביניהם, את האמת. קסטנר וחבריו ידעו כי הרכבות מגיעות לאושוויץ ולא למחנה העבודה הפיקטיבי שעליו סיפרו ליהודים, אבל לא הזהירו את בני עמם ולא קראו להם להימלט או למרוד. ייתכן אמנם שגם כך היו רבים נספים, אבל לי נראה כי הייתה להם הזכות לדעת לקראת מה הם יוצאים, ולהחליט בעצמם כיצד הם מעדיפים לנהוג!

בפסק הדין קבע השופט, בנימין הלוי, כי עסקת הרכבת הטילה על קסטנר "מחויבויות כלפי הנאצים", כאלה "שעמדו בניגוד לחובת הנאמנות שלו כמנהיג כלפי בני עמו".

דניאל פרידמן מותח ביקורת על סנגורו של גרינוולד שביקש לתבוע את קסטנר "באשמת עדות שקר". בעיני פרידמן זה היה "מהלך […] אכזרי ומרחיק לכת", וכל זאת בעניין עדותו של קסטנר לטובת פושע המלחמה קורט בכר, שאותה הכחיש קסטנר במשפט הדיבה. במשפט הנוסף אפשר היה לראות כיצד השופט האחר, פרץ, משתדל להקל בדין ו"מתמרן" את פסיקתו כדי להגיע להחלטה הרצויה: נקבע שעדותו של קסטנר לטובת הפושע הייתה "רק התערבות אישית" שאין לראות בה דווקא "מתן עדות", ושמכתב שכתב קסטנר ובו "התפאר" בעזרה שהגיש לקורט בכר היה אולי "מוגזם".

מסכם דניאל פרידמן וכותב: "התופעה של קביעות סותרות בבתי משפט שונים, שהיינו עדים לה גם בעקבות הטבח בכפר קאסם, נפוצה בישראל במידה גדולה מזו שמוכנים להודות בה." עוד הוא מספר על השמועה שלפיה במשפט השני נפגש שר החוץ דאז, משה שרת, עם השופט פרץ, שהיה "איש מפא"י מובהק", ו"כפה עליו לזכות את קסטנר."

המשכה של הפרשה ידוע: קסטנר נרצח. רוצחיו ריצו עונש מאסר מופחת להתמיה, קיבלו חנינה שעד היום לא נמצא לה "הסבר משביע רצון" כדברי פרידמן. האם היה הרצח יזום? האם חששה ההנהגה שקסטנר "יחשוף את חלקם של אנשים נוספים במחדל הפקרתה של יהדות אירופה"?

השאלות הללו נותרות פתוחות.

שמו של קסטנר לא עלה במשפט האחר שמתואר בספר, משפט אייכמן, למעט קריאתו של אחד הנוכחים באולם שצעק במהלך עדותו של פנחס פרוידיגר, ראש הקהילה החרדית בבודפשט: "הרגעתם אותנו שלא נברח, כדי שאתם ומשפחותיהם תצילו את עצמכם".

בהקשר של משפט אייכמן מתפלמס דניאל פרידמן עם חנה ארנדט, במיוחד עם ההשוואה שעשתה בין חוקי הנישואים והגירושים בישראל לחוקי נירנברג. ההשוואה הזאת היא לדבריו "רשעות גמורה – לאו דווקא רשעות בנאלית", שכן גם אם אפשר למתוח ביקורת על החוקים הללו בישראל, "יחסי אישות בין יהודים לשאינם יהודים לא מהווים עבירה פלילית. הילדים הנולדים מיחסים כאלה אינם מוצאים להורג ולא צפויים להישלח לתאי גזים". אכן.

ועם זאת, הוא מציין, לא קל הוא מצבם של אזרחי ישראל הערביים. כשקמה המדינה הוכרז בה מצב חירום שעדיין תקף. במסגרתו מותר למדינה להפקיע בתים לצרכיה. כך למשל, הוא מתאר מקרה שאירע בימיה הראשונים של ישראל, בשנת 1948, כשהמדינה הפקיעה דירה בתל אביב שהייתה בבעלות פרטית של יהודי "על מנת שתשמש למגוריו של היועץ המשפטי"! צו ההחרמה הזה התאפשר רק בתוקף החקיקה לשעת חירום. מוסיף פרידמן וכותב: "כיום נראות ההפקעות הללו מקוממות ואולי גם כך נראו הדברים באותם ימים". (כמובן שבהקשר זה קשה שלא לתהות כמה דירות שהיו בבעלות לא יהודית הופקעו, הולאמו, הוחרמו, נלקחו, ולא קשה לנחש מה חשו בעליהן).

אבל גם בעניין זה ממתן פרידמן את הדברים: "גם אם הושלט על ערביי ישראל משטר קשה, אפשר עדיין לומר שהוא היה ליברלי בהרבה לעומת הדרך שבה נהגו מדינות אירופיות, לאחר מלחמת העולם השנייה, במיעוטים שהיה להם קשר לאומי או תרבותי עם גרמניה. בצ'כוסלובקיה ובפולין, לדוגמה, גורשו לאחר המלחמה בני המיעוט הגרמני, ולא הורשו לחזור עד היום." (ואני תוהה אם יש בכך נחמה.)

בהקשר זה מעלה פרידמן גם את הטיעון לפיו יכול "הרכוש שהשאירו הפליטים הערבים בארץ להיחשב כעין תחליף לרכוש היהודי שנותר בארצות ערב".

"ועדות חקירה מערערות את כוחו של השלטון"

פרידמן ממשיך במסעו בזמן. הוא מגיע לשערורייה הפוליטית המכונה מאז ומתמיד "הפרשה", או "העסק הביש": פעולת טרור-במסווה שביצעה ישראל במצרים כדי לעורר את הרושם כאילו ביצע אותה ארגון טרור מצרי. ראש הממשלה דאז, משה שרת מינה ועדת חקירה, מהלך שפרידמן פוסל, וקובע שממשלה אינה אמורה לבחון כך את התנהלותה. לדעתו ועדות כאלה מערערות את כוחו של השלטון. ראש הממשלה היה אמור אז לגלות מנהיגות ולהחליף את שר הביטחון. וכך, אגב, הוא מעיר גם בהמשך הרצף ההיסטורי, לגבי התנהלותה של גולדה מאיר: במקום לפטר את דיין שכשל בתפקידו כשר הביטחון במלחמת יום כיפור (בין היתר כי סירב לגייס כוחות מילואים), מינתה גולדה את ועדת אגרנט, ובסופו של דבר אותה ממשלה נפלה בעקבות לחץ ציבורי עז, וזוהי בעיניו של פרידמן הוכחה לאי נחיצותה.

ב"פרשה" ההיא של שנות החמישים היו הסתבכויות שקשה לקלוט את חומרתן: מזכירה של קצין בדרגה גבוהה (ראש אמ"ן, בנימין גיבלי, הזכור מפרשת טוביאנסקי), שהתבקשה לזייף מסמכים, תככים ועדויות שקר. מעניינת במיוחד קביעתו של מומחה מטעם המשטרה שקבע אז כי הזיוף שבו הודתה לימים המזכירה, ואף הוכיחה את ביצועו, כלל לא התקיים… (על כך מעיר דניאל פרידמן ביובש שיש להיזהר מחוות דעתם של המומחים למיניהם).

אחד הדברים שחשוב לפרידמן להדגיש הוא שבעקבות אותה פרשה, שהתגלגלה ונמשכה לאורך עשור שנים, "איש לא פנה לבית המשפט או לבג"ץ," והוא מוסיף וקובע: "אילו הייתה פרשה דומה מתעוררת כיום, בעידן המשפטיזציה, היינו חווים בלי ספק אינספור עתירות לבג"ץ, ומתבשרים כעבור זמן על פסקי דין באורך מאות עמודים ועל כך," הוא מוסיף באירוניה, "שהשופטים מתלוננים על עומס כבד."

בעבר, חוזר פרידמן ואומר, בניגוד למצב כיום כאשר  "כל כותרת בעיתון היא עילה לבג"ץ," הייתה המציאות שונה. נושאים ציבוריים הוכרעו "ללא מעורבות של בית המשפט," ולדעתו התוצאות לא היו אז "בהכרח גרועות יותר."

את המהלכים שהובילו למלחמת ששת הימים מתאר דניאל פרידמן באופן דומה למדי לזה של תום שגב בספרו 1967. גם פרידמן מאשים את דיין במלחמה ומשוכנע שאילו היה אשכול ממנה את בן גוריון לשר ביטחון, ולא את דיין, לא הייתה המלחמה ההיא פורצת, "ואילו פרצה, ודאי שהוא [בן גוריון] היה מפנה מיד לאחר מכן את רוב שטחי הגדה."

אכן, הניצחון ההוא לא הביא לחתימה על הסכמי שלום. אדרבא, מעשי הטרור גברו. פרידמן סבור שבלימתם התאפשרה הודות לפעולות של כוחות הביטחון שבג"ץ לא חסם, כפי שהיה עושה כיום. "למזלה של ישראל, היה לנו באותם ימים בית משפט אחר, שבו איש לא העלה בדעתו כי ניתן בכלל לפנות אליו בנושא מעין זה. (וכאן איני יכולה שלא לתהות על הקביעה שהטרור נבלם, כאילו לא התרחשו לאורך השנים עוד אינספור פעולות טרור קטלניות, קשות וחמורות, על אף הפעולות הלא חוקיות שביצעה מדינת ישראל באירופה, ושאותן מזכיר פרידמן, ולשאול שאלת תם: אולי בכל זאת קיימות דרכים אחרות, שאליהן טרם פנתה המדינה ברצינות ובכוונה אמיתית?)

פרידמן סוקר את המציאות שנוצרה בעקבות הכיבושים של מלחמת ששת הימים, ומציג את העמדה הישראלית – אולי מוטב לכנות אותה את ההתפלפלות המשפטית שהציגה − כאילו אין מדובר בכיבוש, כי השטחים ביהודה ושומרון לא היו בעצם שייכים לממלכת ירדן.

בעקבות הכיבוש, גם אם מכנים אותו בשם אחר, התאפשר לדבריו לישראל לנצל את כוח העבודה הזול של הערבים. הפער החברתי והכלכלי התרחב, הקשר בין ערביי ישראל לערביי השטחים התהדק, ואיפשר, לדבריו, את פרוץ האינתיפאדה. כמו כן, שלטון ישראל בשטחי יהודה ושומרון יצר בעיות משפטיות: מי הריבון החוקי שם? איזה חוקים תקפים? חוקי מדינת ישראל חלים על התושבים היהודים ביהודה ושומרון, וחוקי ירדן − על שכניהם הערבים, וזהו לדבריו בלי ספק מצב בלתי אפשרי ולא תקין, שיוצר תסבוכות משפטיות.

פרידמן מסיים את ספרו בסקירה של בית המשפט העליון והכוחות הפועלים בו, מייחד פרק ל"אבני דרך במשפט הפלילי", שם הוא מתאר פסקי דין, שכל אחד מהם מעורר סוגיה מרתקת. למשל: מתי אפשר לקבוע "היעדר שליטה" שמצדיקה אי העמדה לדין, מדוע אי אפשר לשפוט על פי חוק שלא היה קיים כשהעברה בוצעה (ובכל זאת, את אייכמן שפטו בישראל, אף על פי שציית לחוקי ארצו בימים שבהם פעל וביצע את פשעיו עוד לפני שמדינת ישראל קמה וחוקקה את חוקיה), מתי אפשר לראות בהתנהגות מסוימת "תקלה ציבורית" שראוי להעמיד לדין בגינה, מהו "חופש העיסוק" ובאילו נסיבות יש להגן עליו, כיצד יש להגן על הדמוקרטיה, וגם על "המדינה היהודית", מה בעצם תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, כיצד יש לנהוג ב"חופש העיתונות" ועוד כהנה וכהנה סוגיות שנוגעות בחיינו באופן הרבה יותר מיידי וישיר מכפי שמרביתנו סבורים.

בימים אלה שבהם מאיימים ראשי השלטון החדש בחקיקה שמבקשת לעקוף את בית המשפט העליון ולעקר את כוחו, קשה שלא לחשוש מפני העמדה הבסיסית של דניאל פרידמן,  הדוחה את המעורבות המוגזמת, לדעתו, של המשפט בחיינו. אי אפשר שלא לשאול אם לא התחלנו כבר את הגלישה במדרון החלקלק והמסוכן ביותר לחיינו הדמוקרטיים.

ביציאה מהסרט "לחזור הביתה" של הבמאי הסיני ז'אנג יימו, אמר איש טוב אחד: "הבעל הזה שלה –  כמה שהוא נהדר אליה!" איש אחר, פעיל זכויות אדם, ציין כמה נחרד לראות כיצד חדרו השלטונות אל חיי הפרט ופגעו בהם, ואילו צופה אחרת, אישה שהתפקחה (וגם התפכחה) מנישואיה, תהתה אם הסרט מטיף לכך שעל בני זוג להישאר ביחד בכל מחיר, מתוך איזו הבטחה שבטווח הארוך תשתלם להם עמידותם.

אז על מה באמת הסרט? במה הוא עוסק?

באהבה. בחלומות. בגעגועים אל מה שלא ייתכן. וכן, בהחלט, גם בתוצאות הרות הגורל והבלתי הפיכות שמותירה אלימות, ממוסדת וגם פרטית, בנפשם של בני אדם, גם באלה שניצלו, לכאורה. ובעוול האיום, הבלתי נסבל, בפגיעה שאת תוצאותיה נושאים הנפגעים עד אחרית ימיהם.

תחילתו של הסרט מתרחשת בימי "מהפכת התרבות", שהתחוללה בסין במשך עשור, בין 1966 ל1976. הרקע ההיסטורי אינו מוסבר: הסרט יוצא מנקודת ההנחה שהצופים מכירים אותו ויודעים היטב על מה מדובר. לצופה המערבי זכורות התמונות שהגיעו באותה תקופה מסין: רבבות האנשים שנופפו בהתלהבות­­־לכאורה בספר האדום של מאו דזה דונג, אז יו"ר המפלגה הקומוניסטית ומי שהוביל את מסע הטיהורים שבו נרדפו מיליוני בני אדם במאבקים מפלגתיים אלימים. על הסבל המחריד שעברו האנשים הללו נודע רק כעבור שנים (למשל – באמצעות הספר האוטוביוגרפי ברבורי פרא:  סיפורן שלש שלוש בנות סין).

"ואז הסתיימה מהפכת התרבות"

במבט ראשון נראה שהסרט "לחזור הביתה" אמיץ מאוד. הוא מותח ביקורת נוקבת על האופן שבו התעללו השלטונות באזרחים. אנו עדים לדרמה משפחתית שהייתה כנראה אופיינית לימים האפלים של מהפכת התרבות: ילדה מוסתת כנגד אביה, אישה מבוהלת שמאיימים עליה ומזהירים אותה לבל תיצור קשר עם בעלה, שהצליח להימלט ממחנה הכפייה. אנו עדים לפחד המצמית שהטילו נציגי השלטון, לאימה ולטרור, למסכת שלמה של בגידות והלשנות. הסבל המתואר קשה מנשוא, עד שבבת אחת הכול השתנה, כביכול. על המרקע מופיעה שקופית ובה כותרת: "ואז הסתיימה מהפכת התרבות". ימי שלטון האימים תמו. אכן, כמו רבים אחרים, גם האב הנבגד חוזר לחיק משפחתו. בתו מחכה לו בתחנת הרכבת. מכאן אמור להגיע ההמשך המאושר –  בני הזוג יתאחדו, הבת תזכה שוב בהורים, כל המעוות יתוקן.

אבל עלילתו של הסרט אינה עוצרת במקום שבו אמורה שקופית אחת לשנות כהרף עין את המציאות. לא לכל כאב יש מרפא, וכשהנפש נפצעת, קשה, בעצם – בלתי אפשרי, לרפאה. מסתבר שכאשר משהו נגזל, כבר אי אפשר להשיבו. כשהנעורים והתמימות נקטפים באבם, נשארים כיסופים וצמא שאין שום אפשרות להרוותו. אשתו של האסיר השב ממשיכה לחכות לו, לערוג אליו, להתגעגע, גם כשהוא ניצב לידה, קרוב אליה, אוהב ומלא בתחושת אשמה על הסבל שהמיט עליה ועל בתם. כאילו הוא האחראי לכל מה שקרה, ולא המדינה שבגחמותיה הפוליטיות עקרה אנשים ממקומם, והשיבה אותם כעבור שנים, וכאילו אפשר להמשיך הכול מהנקודה שבה החיים נגדעו, והאישה שמחכה לאהובה יכולה לקבל במקומו את האיש המבוגר שנהפך להיות במרוצת שנות ההיעדרות הכפויה.

האם תוכל מי שחבטו בראשה, פגעו בגופה וערערו את שלמות נפשה, להתאושש מכל מה שעוללו לה ולבני משפחתה?

לרגעים קצרים נדמה כי הסיכוי היחיד לאחות את הקרעים טמון בכוחה של האמנות. האם הבעל יצליח להגיע אל לב אשתו באמצעות נגינה בפסנתר? האם יוכל לגעת בנימים מוסתרות, להעיר אותן, להזכיר לה את הקשר הנושן שהיה ביניהם? ואולי אם יצפו ביחד בבתם, הרקדנית המחוננת, יעלו באישה הזיכרונות הגואלים? (באותו הקשר יש לציין את הריקוד עצמו. את האופן שבו משחזרים את הפאתוס הקומוניסטי, הבעות הפנים הקפואות-אך-מיליטנטיות במפגיע, המוכרות לנו כיום מקרייניות הטלוויזיה הצפון קוריאנית).

ההתקרבות כמעט מתאפשרת, אבל המחיצות שבות כל פעם ועולות. לא. בני הזוג לא יוכלו לשוב אל העבר שאיננו עוד. אבל נוצר בכל זאת איזה חסד: אמנם את הזוגיות שהייתה להם כבר לא ישחזרו, אבל הם בכל זאת לומדים מחדש לקיים זוגיות אחרת, קרובה באופן שונה ובכל זאת מעניקה אהבה וקשר: סוג של נחמה פורתא.

ועתה נשאלת שוב השאלה האם הסרט הזה באמת כה אמיץ. אכן, הוא מתאר באופן נוקב את העבר העגום של סין, כמו מבקש ללקק פצעים שלא נשכחו אמנם, אבל כבר שייכים לעבר הרחוק.

והנה מסתבר שגם בימים אלה ממש מתחוללות בסין עוולות שהדעת אינה סובלת. הנה ידיעה  מהניו יורק טיימס, מהזמן האחרון: משטרת בייג'ין מבקשת להרשיע פעילות למען זכויות אדם, שנעצרו לפני כחודש. הנשים נאבקות, בין היתר, נגד הטרדות מיניות ואלימות משפחתית. כאן  אפשר לקרוא פרטים על הנשים הללו. האם בעוד עשור או שניים יביימו סרטים שיחשפו את גבורתן וסבלן של הפעילות הללו?

והרי נתון נוסף: על-פי נתוני האו"ם נעצרו בסין בשנים האחרונות רבבות בני אדם, ונשלחו ל"חינוך מחדש" במחנות עבודה בכפייה, וכל זאת רק משום שעסקו בפאלון גונג –  שיטה רוחנית לשיפור הגוף והנפש.

הנה ציטוט מתוך האתר מרכז המידע של פאלון דאפאי: "יש לזכור שמדובר באותה מפלגה שרדפה את הסטודנטים בטיאננמאן ב-89, אותו משטר שרצח מיליוני סינים במהפכת התרבות הגדולה, רדף את האינטלקטואלים ועוד מגזרים וקבוצות רבות אחרות. עכשיו רודף אותו משטר את הפאלון גונג. רדיפה ורצח של אזרחים וקבוצות אינם דבר חדש עבור המפלגה הקומוניסטית הסינית. חשוב להבין שלא מדובר במפלגה הרוצה שהאנשים יהיו טובים או מוסריים, או כאלו שיכולים לחשוב עבור עצמם. להיפך – המשטר מעוניין שהאזרחים יעשו את מה שהמפלגה דורשת, גם אם הוא מנוגד למוסר האנושי (להלשין על ההורים למשל). מדובר בדיקטטורה הגדולה והעוצמתית ביותר בעולם, שאחראית ללמעלה מ 80 מיליון מקרי מוות לא טבעי של אזרחים סינים, בקמפיינים שונים שנכפו על האוכלוסיה (כגון מהפכת התרבות הגדולה, הקפיצה הגדולה קדימה, רפורמת מאה הפרחים ועוד) מאז שעלתה המפלגה לשלטון."

עכשיו, לא לפני עשרות שנים, אוסרים השלטונות הסיניים בנחרצות על העיסוק בפאלון גונג. העוסקים בכך, או אלה שמסרבים להתנער מהשיטה, אפילו מי שרק חשודים בעיסוק בה, נרמסים. הם נתונים לעינויים הכוללים מכות חשמל, קשירה בתנוחות קשות במשך שבועות רבים, ואף להוצאה להורג. כן. כך. כיום.

דובר משרד החוץ הסיני השווה את התעניינותה של ארצות הברית בענייניה הפנימיים של סין לשכן חטטן: "אם השכן היה מסתכל כל היום בדלת שלך וצווח 'למה אתה לא פותח אותה ומראה לי מה יש בפנים?', איך היית מרגיש? אתה לא חושב שהיית מטלפן למשטרה?" אמר הדובר.

התשובה לכך היא כמובן שאדם אחראי ומוסרי החושד כי שכנו פוגע בחסרי ישע ובחפים מפשע חייב להתערב, או לפחות לזמן את מי שמוטל עליהם להגן על הנפגעים. את מי תזמן מדינה החושדת בשכנתה? מי יגן על החלשים הנמצאים מעבר לחומותיה הבצורות ודלתותיה הנעולות, שקולות הזועקים לעזרה בכל זאת בוקעים מהם?

"מהפכת התרבות" שבה הסרט עוסק הסתיימה אמנם, אבל ברור לחלוטין שהסבל האנושי, במקומות רבים בעולם, לא רק בסין, לא נעלם, גם כששקופית בסרט קולנוע מכריזה על קצו ועל תחילתו של עידן חדש.

ספר חדש מאת אן טיילר הוא תמיד שמחה גדולה לאוהביה. הם רבים מאוד בעולם, אם כי לא כל כך בישראל. (אולי מכיוון שאיכות התרגום וההוצאה לאור של חלק מספריה הייתה לקויה, אפשר אפילו לומר בגלוי − מחפירה.)

הרומן A Spool  of Blue Thread הוא ספרה העשרים. אחד מהם, שיעורי נשימה, זכה בפרס פוליצר בשנת 1988.

לא בכדי מרגישה הקוראת האוהבת צורך לציין את עניין הפוליצר. אפשר אגב להוסיף עליו גם אותות לשבח ופרסים נכבדים אחרים שזכתה בהם אן טיילר. למשל – הפרס הלאומי של חוג מבקרי הספרים (National Book Critics Circle Awards), פרס השגריר (Ambassador Book Award) , הפרס על הצטיינות ספרותית של הסנדיי טיימס (Award for Literary Excellence) ועוד רבים אחרים. כתיבתה של אן טיילר עלולה להיחשב טריוואלית, בגלל העיסוק שלה בנושא שולי לכאורה: המשפחה והיחסים שבתוכה. (אגב, היכן מתרחשות הטרגדיות היווניות, אם לא בחיק המשפחה וזוועותיה, הורים וילדים, אחים, דודים וסבים?)

"אשתי מחליטה על הדברים הקטנים"

כמו כדי לענות על התהייה אם העיסוק שלה במשפחה ראוי, שמה אן טיילר בפי אחת הדמויות ברומן את הבדיחה המוכרת: "הבעל," כך מספר אותו איש, "אומר: 'אשתי מחליטה על הדברים הקטנים, למשל – באיזו משרה אני צריך לבחור ואיזה בית נקנה, ואני מחליט על הדברים הגדולים, למשל – אם אנחנו צריכים להרשות לסין להצטרף לאו"ם'".

אן טיילר אינה מתעניינת בנושאים ה"גדולים". כך למשל כאשר מגיעה העלילה לשנות הארבעים של המאה הקודמת, מוזכרת מלחמת העולם השנייה ברקע, בכמה משפטים קצרים, וכך גם ימי השפל הכלכלי של שנות השלושים. אלה האירועים ההיסטוריים היחידים המצוינים ברומן, וגם הם כהערת אגב, רק בהקשר של חיי המשפחה – אבי המשפחה מתקשה להשיג עובדים ונאלץ לשכור פועל אפרו-אמריקני שקודמו גויס, ואשתו של אבי המשפחה חוששת שמא יחליט בעלה להתנדב לצבא (הוא מזועזע מעצם הרעיון!).

למי שגדלו על ספרות שמעוגנת ברובה במציאות ההיסטורית יכול ניתוק כזה להיראות מתמיה ואפילו מוזר, אבל אם מוותרים על הצורך בהחלטות "הגבריות" כבדות המשקל, ומסכימים "להסתפק" בחיים עצמם, אפשר לגלות את הגדולה והיופי בכתיבתה של הסופרת הכה אמריקנית, תושבת העיר בולטימור, שמככבת בכל ספריה.

סליל של חוט כחול (הספר ראה אור בשנה שעברה וטרם תורגם לעברית) הוא למעשה סיפורו של בית, ושל בני משפחה אחת שגרים בו. חלק הארי של העלילה מתרחש בדור הביניים של משפחת ויטשנק, רֶד, אשתו אֶבִּי וארבעת ילדיהם הבוגרים, שהם עצמם כבר הורים לילדים קטנים.

אן טיילר היא אמנית התיאור של חיי היומיום. הפירוט שבו היא מציירת את השיחות, הבעות הפנים, חילופי המבטים, המקומות שבהם מתקיימות הדמויות הללו, כה רב, עד שהקורא חש שהוא ממש שם, אתם, מיטיב להכיר אותם יותר מאשר את האנשים שבקרבם הוא מתהלך בחיים שמחוץ לספר. והיא עושה זאת לכאורה בלי לחדור עמוק לתוך עולמם הפנימי. בלי זרם תודעה. בלי לחפור בתוך נפשם. עד כדי כך שלפעמים נדמה שהסופרת שוכחת שלה עצמה אין מקום בסיפור, ומדי פעם היא מוסיפה הערות הבהרה (מיותרות!): מישהו אומר: "יש לי המון הודעות בטלפון הנייד", והיא מוסיפה: "הוא התכוון להודעות מהמכללה". מישהו דוחף את אחיו בכעס, ומגיע ההסבר: "זאת לא הייתה בדיוק התקפה, אלא יותר הבעה של תסכול עיוור".  מישהי מגיעה לתחנת הרכבת ומסבירה בשיחת טלפון שהיא חוששת, כי מסתובבים שם הרבה "צבעוניים", והנה ההערה: "במקום שבו גרה לא היו הרבה אנשים צבעוניים"… במקומות הללו – הם לא רבים – מתחשק לשאול את הסופרת אם אינה סומכת על  ההבנה של קוראיה.

אבל השאלה מיותרת, כי במרבית הזמן מעידה מורכבות הכתיבה על כך שאן טיילר בהחלט מוכנה להגיש לקוראיה יצירה עמוקה שיש בה שכבות רבות של משמעות.

אם נדמה שאין רקע היסטורי, מסתבר שהוא דווקא קיים, אבל מעודן מאוד. לא היסטוריה של עובדות והתרחשויות, אלא יותר כהבעה של אורחות חיים והלכי נפש.

נושאיו המרתקים של הסיפור אינם רק הבית והמשפחה, אלא גם מה שמכונה "החלום האמריקני": הוא שואל אם בחברה האמריקנית הפלורליסטית, השוויוניות, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יש לבני אדם הזדמנות אמיתית לעלות דרגה בסולם המעמדות, אם בן למשפחת פועלים שהתעשר והצליח לרכוש לעצמו בית בשכונה "מכובדת" יצליח להשתלב במקום החדש, או שהוא נדון לכישלון, כי אשתו מדברת אנגלית המעידה על מוצאה ה"נחות", והוא עצמו, עם כל שאיפותיו ומאמציו, אינו מסוגל להתאים למעמד הנחשק, גם אם יחקה אותו את ההתנהגויות שהוא עד להן: "תמיד היה איזה פרט קטן בלבוש או בדיבור שהותיר אותו בחוץ, משקיף פנימה." אבל ילדיו כבר ירגישו אחרת. בנו ייזכר בילדותו בשכונה כחיים השקולים לגן עדן. בתו תתחתן "נכון" מבחינה מעמדית, ותנטוש את מוצאה (אבל תשלם מחיר על התעשרותה).

בשלב מסוים עושה העלילה תפנית מרתקת ולא צפויה: אנחנו נזרקים לאחור, אל עברן הרחוק של הדמויות שכבר הכרנו, חלקן מקרוב, אחרות מרחוק. סיפורים שסופרו בכמה משפטי אגב זוכים פתאום להרחבה ולהעמקה, אנו מגלים אמיתות מפתיעות על כל מה שהכרנו ולמדנו והעבר משתנה לנגד עינינו. בכלל, מסתבר שהחיים עתירי סודות אפלים, אפילו במשפחה שנראית רגילה, אוהבת, הרמונית, כולה מעין "אנחנו" מאוחד. פתאום נודע לנו, כמעט כלאחר יד, שמישהו שם אומץ בילדותו המוקדמת, שמישהו איננו האב הביולוגי של אחד מילדיו, שמי שאהב לכאורה בעצם שנא ושחלק מהמיתוסים המשפחתיים כלל לא נאמנים למה שבאמת קרה.

וברקע תמיד קיים הבית: אחד הגיבורים הקבועים של אן טיילר. אנו לומדים כיצד נבנה. כיצד היה למקום שבו החלו חייה של בני המשפחה הזאת. ואנו עדים להתפרקותו, מקץ עשרות שנים. לפרידה ממנו. הוא היה החלום ומשאת הנפש של חלק מדייריו. ובסופו של הסיפור אין בררה אלא לעזוב אותו.

נדמה כאילו בספריה האחרונים החלה אן טיילר, ילידת 1941,  לעקוב אחרי אנשים מבוגרים, סבים וסבתות שלומדים להיפרד לאט לאט לא רק מביתם ומבריאותם הטובה, אלא גם מהחיים עצמם.

סליל של חוט כחול הוא מעין חשבון נפש של אדם מתבגר שבוחן את חייו לאחור, את שמחותיהם ועצבונם. "בני ויטשנק השתייכו למשפחה שנוצרה זה לא מכבר, לכן לא הייתה להם היסטוריה ארוכה. לא היה להם מבחר גדול של סיפורים. הם נאלצו להסתפק במה שיש." אן טיילר היא זאת שמספקת להם ולנו את סיפוריהם.

יש בספר "סליל של חוט כחול" לא מעט קלישאות

הספר שלפנינו אינו עומד בשורה אחת עם הטובות שביצירותיה של אן טיילר. חלקים גדולים בו מרתקים, אבל יש להודות שביניהם פזורות גם לא מעט קלישאות, ודווקא אלה זוכות משום מה לתשואות הקוראים: באפליקציית kindle אפשר לסמן קטע אהוב, ואף לראות כמה קוראים אחרים סימנו אותו. כך למשל זכתה ה"תובנה" המפוקפקת: "מדוע בכלל אנחנו טורחים לצבור עוד ועוד אף על פי שמילדות ברור לנו איך הכול יסתיים" ל-159 סימוני התפעלות, והאמירה "דבר אחד שהורים לילדים בעייתיים מעולם לא אמרו בגלוי: הם מרגישים הקלה כשהילדים יוצאים בסדר, אבל מה הם אמורים לעשות עם הכעס שחשו כל אותן שנים?" ל-213 סימונים כאלה.

ובכל זאת, ועל אף חסרונותיו של הספר המסוים הזה, אי אפשר שלא לקוות שאן טיילר, שעוסקת כיום ביצירתה בזיקנה ובהזדקנות, תזכה לעוד שנים רבות ופוריות של יצירה ותזכה אותנו בספריה.

---

את הספר אפשר כמובן לרכוש באמזון בכמה הקשות על המקלדת: צריך רק להוריד   kindle for PC למחשב, לאייפד, או לכל טלפון חכם.

---

עדכון מספטמבר 2016: הספר ראה אור בתרגום לעברית.