סוזן צ'וי היא סופרת ילידת ארצות הברית. אביה קוריאני, ואמה אמריקנית (יהודייה). בשנה שעברה (2025) הופיע הרומן האחרון שכתבה צ'וי, Flashlight – "פנס כיס", ברשימה הקצרה של פרס בּוּקֶר היוקרתי. הספר זכה בפרסים רבים אחרים, ובצדק. הוא מרתק!
בתחילתו של הרומן מופיע פרק שהיה במקור סיפור קצר שבו פוגשים ילדה כבת עשר, לואיזה, שנשלחה לפגישה עם פסיכיאטר, במרפאתו. הילדה סובלת מתופעות מדאיגות, למשל, היא נוטה לגנוב חפצים קטנים, ולא רק מילדים אחרים בבית הספר. משום מה אין לה מושג מה פסול בהתנהגותה. וזה מוזר, לכאורה, שהרי לואיזה ילדה מבריקה. היא שנונה, חריפה, ולאורך כל הפרק הזה ממש עושה צחוק מהפסיכיאטר; מסתמן שהיא הרבה יותר חכמה ממנו, ובמקום שהוא יעמוד על טיבה ויבין אותה, היא זאת שמאבחנת אותו, בינה לבינה: "יש מבוגרים שמסוגלים לנהוג כך, לואיזה שמה לב. במקום להגיד לך 'וואו', או לומר 'את נשמעת כל כך בוגרת כשאת מדברת', המבוגרים האלה חוטפים מהאוויר את הדברים שאמרת, ואז מעיפים אותם אלייך בחזרה, בפנים חתומות. נדמה להם שאיכשהו לא תשימי לב, שתתהפנטי".
בתום הביקור אצל הפסיכיאטר מתברר שלואיזה גנבה את פנס הכיס שלו, והיא נהנית להשתעשע אתו בחשאי, בחדרה. אבל זאת לא ממש ההתחלה, שכן הפרק הראשון ברומן, זה שקודם לביקור אצל הפסיכיאטר, מתרחש על חוף הים. לואיזה מטיילת שם לעת ערבית עם אביה. הוא מפציר בה לדאוג תמיד לאמה ולטפל בה. ואלה הדברים האחרונים שיאמר לה. כי מיד אחרי כן הוא נעלם פתאום.
אמנם לואיזה טוענת שחטפו אותו חייזרים (אהה, מניחים כולם, היא הושפעה מהסרט "מפגשים מהסוג השלישי" שצפתה בו לאחרונה…), אבל ההנחה הסבירה, שכולם מאמצים מיד, היא שאביה (הקוריאני, כמו זה של צ'וי) טבע בים. הוא לא ידע לשחות.
לואיזה, היא אמריקנית, כמו גם אמה, וכמו האימא של סוזן צ'וי, הסופרת.
כשמבינים איזו טראומה חוותה הילדה, לא מופתעים מבעיות ההתנהגות שלה. אל אביה הייתה קשורה במיוחד, הוא היה הדמות החשובה ביותר בחייה. כלפי אמה היא חשה טינה, ואפילו גועל. היא מתקשה להבין מדוע האם חסרת אונים כל כך, כבולה למיטה ולכורסה בבית, מדוע היא פסיבית, אומללה, מנותקת, חסרת כל יכולת לתפקד.
לואיזה כועסת על אמה לא רק בגלל חוסר האונים הגופני שלה, אלא גם, בין היתר, כי האם מייחלת כל כך לקשר קרוב עם בתה: "נראה שאמה הייתה רוצה שלואיזה תבקש ממנה לקרוא לה סיפור, או לנשק אותה, כאילו שלואיזה עדיין בת חמש. אמה מעולם לא הביעה את הכמיהה במילים, אבל היא לגמרי שקופה. דווקא בגלל הרצון השקוף כל כך, בגלל הצורך הזה להיות רצויה, נראתה לה אמה דוחה במיוחד".
ועכשיו אנחנו צוללים אל ילדותו של סֶרְק, אביה של לואיזה. הוא אמנם קוריאני, אבל בשל עונייה המרוד היגרה משפחתו ליפן מהאי ז'זו.
הו! האי ההוא, שפגשתי ולמדתי להכיר בסדרה הקוריאנית המופלאה "כשהחיים נותנים לך מנדרינות"! גם בסדרת הטלוויזיה אנחנו יודעים על דמויות שעוברות ליפן לזמן מה, או לצמיתות, והנה יש לנו הזדמנות לקרוא על האנשים הללו מנקודת המבט שלהם.
ובכן, מסתבר שחייהם של קוריאנים ביפן היו קשים מנשוא. הם סובלים מאפליה קשה, שמצרה את צעדיהם, ומונעת מהם בעצם להשתלב בחברה היפנית. כמו לואיזה, גם סֶרְק אביה חרוץ, למדן, ומוכשר להפליא. הוא מצליח מאוד בלימודים, אבל ביפן אין לו סיכוי להתקבל לשום אוניברסיטה יוקרתית או למשרה נחשבת, "כי דם יפני לא זורם בעורקיו"(!).
מכאן בעצם מתחיל הסיפור עצמו. אנחנו מכירים גם את אן, אמה של לואיזה, את נסיבות חייה (לומדים למשל על הבן שילדה בצעירותה וויתרה עליו, האם ישובו וייפגשו? אם כן – מה יהיה טיב היחסים ביניהם בהמשך חייהם?), אחנו מלווים את היווצרות הקשר בין הוריה של לואיזה: איך בכלל נפגשו?
ובכן – אחרי ששהוריו הקומוניסטים של סֶרְק מחליטים לעזוב את יפן ולחזור לקוריאה, אבל לא אל האי שממנו הגיעו, אלא לקוריאה הצפונית! סרק ואחת מאחיותיו נשארים ביפן. הם מסרבים להצטרף אל שאר בני משפחתם, אחותו – כי התאהבה ביפני, סרק – כי הוא חשדן כלפי קוריאה הצפונית וכלפי המפלגה הקומוניסטית.
זמן מה אחרי שמשפחתו עוזבת את יפן סֶרק מצליח להתקבל כמרצה באוניברסיטה בארצות הברית, שם הוא מכיר את אן, ומצליח מאוד בעבודתו. הם מגדלים את לואיזה בתם, וחייהם מתנהלים פחות או יותר על מי מנוחות, עד שהם נאלצים לשוב ליפן בשליחות האוניברסיטה.
מכאן מתחילה דרמה עוצרת נשימה, שמלווים אותה אירועים היסטוריים בלתי נתפשים: דברים שלא ידעתי עליהם מאומה, והרומן של צ'וי ממחיש אותם בצורה מעוררת השתאות.
הדרמה ההיסטורית משתלבת בקשר הדוק, ארוך טווח ורב נפתולים ותהפוכות, בדרמה המשפחתית המרתקת. המתח נשמר ממש עד הסוף, כשבדרך נודעים לנו שלל פרטים מסמרי שיער שלא אפרט בכלל, כי כדרכי אני נזהרת מספוילרים, ולא חושפת אף "סוד" שהספר מגלה – אלה שאותי הפתיעון והדהימו.
בדקתי, כמובן, אם הסיפור נשען על המציאות ועל התרחשויות שהיו באמת, וכן, כן, בהחלט.
לגמרי לא מפתיע ש־Flashligh נמנה עם ספרי החמישייה הקצרה של הבּוּקֶר.
מעניין אם יתורגם לעברית. (את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי).
464 עמ'
