ממש בשורות האחרונות של הרומן החדש של אשכול נבו, הלילה הארוך ביותר, אחת הדמויות אומרת לדמות אחרת: "כולנו מחוברים אחד לשני בחוטים שקופים, בלתי נראים, וכשמישהו מת לידינו, או מאבד מישהו שיקר לו, זה מטלטל אותנו וגורם לנו לשאול שאלות שאולי תכננו לשאול 'יום אחד', כאן ועכשיו, כי מי יודע מה יהיה מחר".

ואכן, על השיר "רקמה אנושית אחת חיה", שכתב פזמונאי בשם מוטי המר, חשבתי שוב ושוב לאורך הקריאה, והשורות הללו ברומן הן מעין פרפרזה של מילותיו של הפזמון: "כְּשֶׁאָמוּת, מַשֶּׁהוּ מִמֶּנִּי, מַשֶּׁהוּ מִמֶּנִּי / יָמוּת בְּךָ, יָמוּת בְּךָ. // כְּשֶׁתָּמוּת, מַשֶּׁהוּ מִמְּךָ בִּי, מַשֶּׁהוּ מִמְּךָ בִּי / יָמוּת אִתְּךָ, יָמוּת אִתְּךָ. // כִּי כֻּלָּנוּ, כֵּן כֻּלָּנוּ / כֻּלָּנוּ רִקְמָה אֱנוֹשִׁית אַחַת חַיָּה / וְאִם אֶחָד מֵאִתָּנוּ / הוֹלֵךְ מֵעִמָּנוּ / מַשֶּׁהוּ מֵת בָּנוּ – / וּמַשֶּׁהוּ, נִשְׁאַר אִתּוֹ".

גם "למי צלצלו הפעמונים" של ג'ון דאן נקשר לכך: "אִישׁ אֵינֶנּוּ אִי, / כֹּל כֻּלּוּ לְבַדּוֹ,
ּכֹּל אָדָם הוּא חֶלְקַת יַבֶּשֶׁת / חֵלֶק מֵעִקָּר"…

הלילה הארוך ביותר טווה רשת של סיפורים שכל אחד מהם נוגע בנגיעה קלה באחד הסיפורים האחרים. דמויות עיקריות באחד עוברות בשוליים או ברקע של אחר, וסיפוריהן נקשרים זה בזה, משליכים, מחזקים, מהדהדים, עד שנוצרת תחושה של פאזל גדול שכל אחד מחלקיו יכול לכאורה לעמוד בפני עצמו, אבל ביחד הם יוצרים תמונה שלמה: את תמונת היגון של המלחמה הממושכת שמתנהלת כאן, מאז השבעה באוקטובר 2023 (ובינינו – מאז קום המדינה, עם הפסקות קצרות או קצת יותר ממושכות).

כל אחד מהסיפורים הקצרים הוא פן נוסף של מה שעובר עלינו כאן בישראל כבר יותר מדי זמן: המפונים מבתיהם, וההשפעות של הפינוי על חייהם; החיילים הפוסט טראומטיים שלעולם לא ישתחררו ממה שעבר עליהם בשדה הקרב; אלה ששוקלים לעזוב את הארץ, לברוח ממנה, ולא באמת מצליחים; אלה שמחפשים מזור לנפשם, במפגשים עם זרים, שרק בפניהם הם מצליחים להביע את כאב השכול והאובדן, את הפחד הנורא, ועמו, בכל זאת, למרות הכול, את האפשרות שקיימות גם נחמות, שאולי אפשר יהיה להתעטף בהן, כי מגע אנושי יכול לרפא, או לפחות להקל לזמן מה, אפילו על כאב קשה מנשוא.

גם על הקורבנות הצד השני, "האויבים", הרומן לא מוכן לוותר. אנחנו פוגשים לפחות אחד מהם, ומתקרבים גם אל הסבל שלו. בספרות, באמנות בכלל, ככל שדמות מתוארת בספציפיות רבה יותר, כך היא נעשית אוניברסלית יותר. כשאנחנו מכירים את הצעיר פלסטיני שנאלץ לברוח מביתו בגלל זהותו המינית, כשאנחנו מבינים את מה שעובר עליו, אנחנו יודעים עוד משהו גם על המציאות הכללית ועל מוראותיה, אלה שכולם סובלים מהן.

ולצד כל זאת, הלילה הארוך ביותר מסרב להכחיש שיש יופי בעולם, שיש בו אהבה, שהחסד אפשרי. הרומן עושה את זה בכך שהוא מתקרב מאוד אל הדמויות המתוארות, בפרטים הקטנים שיוצרים אותן, וגם, במידה הרבה, בהשפעותיו העמוקות של עולם המוזיקה עליהן. אנחנו מקבלים את ריטה ואת שיריה, ואת לנארד כהן ושיריו, ומלווים גם זמרת אחת בדויה ואת השיר שלה והשפעתו העזה על שומעיו. יחד עם הדמויות שנענות לשירים אנחנו הקוראים מרגישים שגם לנו מתאפשר להתעלות לרגע קט מעל המציאות המייסרת כל כך, גם אותנו, גם עכשיו.

אני כותבת את הטור הזה ביום שני 8 ביוני 2026. הלילה והשכם בבוקר העירו אותנו שוב אזעקות, עקב ירי טילים מאירן. אז מה עכשיו? מלחמת אירן השלישית? שאגות של חיות שניתנות כשמות מופרכים למבצעי הגבורה הצבאיים, שספק אם משפרים את חיינו, אבל כולנו מוטלים לתוכם השכם והערב כבר זמן רב כל כך?

יש להניח שכשאעלה את הטור הזה, כשתקראו אותו, כבר כולנו נדע מה עכשיו. מה הפרק הבא בסאגה הבלתי נגמרת הזאת, אולי לפחות לאן הרוחות נושבות, בינתיים.

לאחרונה התפרסמו נתונים על כך שהקוראים הישראלים נרתעים מספרות מקומית. שהם מעדיפים תרגומים, מרחק, אסקפיזם, בריחה מהמציאות.

יחד עם זאת, דווח כי בשנה החולפת ראו אור כ־500 כותרים העוסקים ב־7 באוקטובר ובמה שמתרחש כאן מאז.

אז מצד אחד – רתיעה, ומצד שני – צורך עז לכתוב (ולקרוא!) על מה שעובר עלינו.

הלילה הארוך ביותר ראוי מאוד לתשומת לב. הוא מעניק חווית קריאה סוחפת והוא נוגע מאוד ללב.

זמורה, 2026
עורכת: נועה מנהיים
220 עמ'