"לאושוויץ לא הייתי רוצה לנסוע," אמר לי פעם ניצול שואה, מישהו שהכרתי היטב, "משם אין לי זיכרונות נעימים במיוחד, אבל בבוכנוולד דווקא הייתי רוצה לבקר. אולי כי משם השתחררתי…?"
האם התכוון ברצינות, או שדיבר בציניות? אין לי מושג. לא חקרתי. אבל כשראיתי ידיעה על הספר שערכה לילך ניישטט, הסתקרנתי: קיבוץ בוכנוולד? יומן שנכתב? והחלטתי לקרוא אותו.
הספר מעניין, כי הוא פורש "פרשה" שלא היה ידוע לי עליה מאומה, אם כי מסתבר שהייתה מוכרת – עד כדי כך שבשלב מסוים הגיעו דפי היומן המדובר אל בית מכירות פומביות, ומישהו אפילו קנה אותם תמורת כמה מאות דולרים, אבל הדפים חזרו למשמרת בארכיון הקיבוץ, שאותו הקימו כותבי היומן: נצר סירני.
מאז ומתמיד עניין אותי לקרוא לא רק על מה שעבר על ניצולי שואה, אלא גם, ואולי אף יותר, על קו התפר שהפריד בין היות מישהו אדם אסיר שאחת דינו – להירצח, במוקדם או במאוחר – לבין חייו כאדם חופשי, שוב.
מה קרה להם עד שאנשים בני דורי פגשו אותם? אני ילידת 1951. כשהתחלתי להבין משהו על "השואה" – זה קרה ודאי בד בבד עם משפט אייכמן, כשהגיעו העדויות שהתפרסמו בעיתונים ונשמעו ברדיו, הייתי כבת עשר, כלומר – שש עשרה שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה.
הניצולים, שרובם היו אז בסביבות שנות העשרים והשלושים לחייהם – צעירים או מבוגרים מהם כמעט שלא שרדו – כבר התבססו ברובם, פחות או יותר, ובעיניי, וכנראה שבעיניי בני דורי בכלל, לא נראו עוד פליטים רדופים ואומללים. על כל פנים – לא אלה שהכרתי.
כן, ידעתי על מי שהיו קרובים אלי שמדובר ביתומים, אבל להבין שאיבדו כמעט את כל בני משפחתם? לקלוט את עוצמת החורבן וההרס? זה היה בלתי אפשרי.
רק לימים התחלתי לתהות – איך נראתה הדרך אל השיקום? מה היה התהליך שהפך אותם שוב לבני אדם "רגילים" מהיישוב, פעילים, עובדים, מקימים משפחות, מתפרנסים? איך מי שחייהם נגזלו בברוטליות, בבת אחת, שנתלשו מבתיהם ומסביבתם הטבעית, ונותרו לבדם בעולם, הצליחו להתייצב מחדש? איך נראתה הדרך שעשו בין שני המצבים מי שלא מצאו עוד כמעט אף שריד וזכר למשפחותיהם, ואיבדו את ההגנה הטבעית שזכו לה בילדותם, עד שעולמם קרס?
הספר לבנות יחד מחדש מצביע על כיוון או תשובה אחת אפשרית לשאלות הללו. הוא מספר על קבוצה של ניצולי מחנה הריכוז בוכנוולד, שהתאספה והקימה קיבוץ: תחילה על אדמת גרמניה, ביישוב אגנדורף, במרחק 35 ק"מ ממחנה הריכוז, ואחרי כן, כשמנו 67 חברים, בחווה ביישוב גרינגסהוף, כ־200 ק"מ מערבית לאגנדורף.
מטרתם הסופית הייתה להשיג סרטיפיקטים ולעלות לארץ ישראל. אכן, כעבור כמה חודשים העפילו, נשלחו למחנה המעצר בעתלית, משם – לקיבוץ אפיקים, וכעבור שנתיים הקימו קיבוץ חדש. אז נפרדו מהשם "קיבוץ בוכנוולד", ואחרי דין ודברים החליטו להיקרא "נצר". היה זה מעין משחק מילים סמלי. משמעות שמו של מחנה הריכוז שממנו ניצלו הוא – "יער עצי האשור", ונצר הוא ענף רך שצומח מעץ שמתחדש. כך ראו את עצמם: תחילת הצמיחה מתוך עברם, וכזכר לבני המשפחה שלהם שנרצחו. בהמשך, כשהצטרפו אליהם חברים שעזבו את גבעת ברנר, הוסיפו את השם "סרני", על שם אנצ'ו סרני, לוחם ארץ ישראלי ששלח המוסד לעלייה ב' בשיתוף הבריטים לאירופה, שם הוצנח, נתפס והוצא להורג.
הקבוצה שימשה למקימיה תחליף למשפחות שאיבדו. היא העניקה להם מסגרת אידיאולוגית ומעשית, וגם סיפקה להם את הקשרים החברתיים והאישיים הנחוצים כל כך לכל אחד.
אחת התופעות שליוו את הקבוצה היא מה שמתועד בספר שלפנינו: הם נהגו לכתוב יומן משותף, שבו תיעדו את חייהם ואת מצוקות היום, כתבו על השאלות הרות הגורל שהתמודדו אתן, וגם, פה ושם, התבדחו על חשבון עצמם בהומורסקות משעשעות, שגם הן שיקפו היטב את מה שעובר עליהם.
בספר מביאה ניישטט צילומים מהיומן – רובו נכתב ביידיש – תרגום לעברית של המובאות, ובסופה של כל אחת מהן – סיכום שלה, שמבאר, מוסיף מידע, ומאיר נקודות חשובות שיש לשים לב אליהן.
מעניין מאוד לראות מה העסיק אותם, מה חשבו, למה קיוו, מה הסעיר ומה הרגיז אותם.
למשל – במפגש עם ניצולים יהודים מברגן בלזן הטיפו להם אלה מוסר, כשסיפרו בשמחה על שמונים הסרטיפיקטים שהצליחו "להוציא" מידי הבריטים. ניצולי ברגן בלזן אפילו קצת לעגו להם, על כך שהם עומדים על המיקח ומסתפקים במעט מדי. שהרי הדעת נותנת שהבריטים בפרט, ואומות העולם בכלל, יפתחו את השערים ויאפשרו לכל הניצולים להגיע לארץ ישראל, בלי מכסות ובלי לעשות טובות. אכן, בראייה לאחור, מה יותר הגיוני, וממש מובן מאליו?
תחזירו את הסרטיפיקטים, הפצירו בהם – למעשה ציפו! – שיזרקו את אישורי הכניסה לארץ ישראל בפניהם של הבריטים, כדי ללחוץ עליהם, ולא לאפשר להם לנקות את מצפונם, עם כמה עשרות היתרים בלבד.
חברי קיבוץ בוכנוולד התלבטו, כפי שאפשר לקרוא ביומן, אבל בסופו של דבר החליטו לא לוותר על הסרטיפיקטים, והתחילו בתהליך העלייה לארץ ישראל.
דוגמה נוספת להתלבטות שמשתקפת מהיומן היא – האם להמשיך לעבד את אדמת גרמניה? מטרתם של חברי הקיבוץ הייתה להכשיר את עצמם לקראת עבודה חקלאית פרודוקטיבית בארץ ישראל, אבל עד העלייה למדו את העבודה בגרמניה. חלק מהם התנגדו לכך.
שאלה אחרת שהתעוררה, כנראה שבעקבות מקרים קונקרטיים שהתרחשו שם, במפגש עם האוכלוסייה הגרמנית שהקיפה את החוות שבהן התגוררו, הייתה – האם מוסרי לקיים קשרים מיניים עם נשים גרמניות?
אם מדובר בקשר גופני גרידא – והרי ברור שבחורים צעירים משתוקקים למגע עם אישה – זאת זילות והתנהגות בהמית ונלוזה. ואם מדובר על קשר רגשי עמוק, זה לא פחות גרוע! שהרי, הסבירו המקטרגים, הנשים הללו הריעו בשעתו להיטלר, תמכו בו, לא היססו לקבל לידיהן שלל שנגזל מהנרצחים, וניצול יהודי עוד עלול לגלות שהוא מתנה אהבים עם אישה שלובשת בגד של אחותו הנרצחת, או עונדת טבעת של אימו שאיננה עוד…
שאלה נוספת שעולה שוב ושוב, ובמדינת ישראל עד היום לא נמצאה לה עדיין תשובה, היא – איך מפשרים בין הצרכים של חילוניים ודתיים, מי צריך לוותר למי ועד כמה – האם הגיוני למשל שדתיים יכפו על חילוניים את אורח החיים שלהם ויאלצו אותם לשמור שבת – כדרכם? מה עושים כדי לשמור על הערך החשוב ביותר של חברי הקיבוץ – שיוויון – ובה בעת לספק לשומרי המצוות אוכל כשר, גם אם הוא יקר יותר מהאוכל הרגיל?
ועוד סוגיה שעולה מהיומן: איך מתמודדים עם עמדתו של בן גוריון, שהעדיף לראות בניצולים "נכס אסטרטגי ואטרקציה שיווקית" ולכן רצה שיישארו בגולה "כדי ליצור מוקד לחץ מדיני" על הבריטים (בדומה לעמדתם של ניצולי ברגן בלזן)?
אכן, שאלות כבדות משקל.
נוגע ללב הקטע שבו מתאר אחד הניצולים את ביקורו במחנה הריכוז: "שלשום הגעתי עם מאיר לבוכנוולד. למרות שהמחנה נראה היום שונה לגמרי, הכרתי אותו בכל זאת. אותם סירי מרק עומדים לפני הבלוק, המסדרון בבלוק 16 שלנו מוצף כולו במים, אותו בוץ (אם כי מעט יותר מאשר קודם) ונודף ריח חזק ולא נעים של מרק חמוץ, אוויר תאים, שירותים, גועל…
"אבל רואים הרבה פחות אסירים, מסתובבת שם כמות גדולה של אנשים
בני גילים שונים, גברים, נשים וילדים עם משולשים לבנים אדומים על הדשים – פולנים, אזרחים, שרוכזו היום בבוכנוולד במטרה לנסוע חזרה לפולין. לעיתים רחוקות אפשר למצוא פנים יפים, לעיתים נדירות חליפה טובה או שמלה, לעיתים רחוקות מבט ישר ושמח. אלוהים, מדוע לא כל האנשים יכולים להיות אזרחים, לוחץ האני העצמי שלי, המשליך מעצמו בטלטול חזק את חותם המחנה?" הנה: אנחנו עדים לתחנה בדרך חזרה אל חיים של אדם חופשי, שהמציאות של מחנה הריכוז כבר מתרחקת ממנו, הוא כבר מתחיל להיות מי שנזכר בתקופה שהיה אסיר, רק חודשיים לפני כן!
מעניינים מאוד הקטעים שנכתבו עם העלייה ארצה. למשל – האכזבה המרה שלהם מדלותה ומכיעורה, ולעומת זאת – התפעלותם המיידית מיופיו של קיבוץ אפיקים, הטובל בצמחייה ירוקה, עטור שבילים חלקים, ומלא בילדים שמשחקים.
לחום של עמק הירדן התקשו מאוד להתרגל, וגם להבנה שאנשי הקיבוץ לא באמת מאמינים לסיפוריהם על מה שעבר עליהם בשנות המלחמה, ואפילו מאשימים אותם ש"הלכו כצאן לטבח".
אכן, מהיומן אפשר להיווכח שבהגיעם לישראל החליטו שכאן ילחמו, וגם אם ייהרגו, לפחות יעשות זאת עם נשק ביד. לא כמו שם.
מדהים התיאור של הפער בין עמדתם של הוותיקים לבין זאת של הניצולים: אלה שנולדו כאן, או הגיעו כבר מזמן, עגומי סבר, ואילו הם, שאיבדו את הכול, הפתיעו את הוותיקים בשמחת החיים הלא מובנת שלהם…
נדרש לחדשים זמן כדי להבין שהוותיקים פשוט מודאגים מאוד מהמצב הביטחוני ומהעתיד הנושא בחובו איום למלחמה קשה מנשוא.
איש מהם ודאי לא תיאר לעצמו כמה זמן תימשך המלחמה, והכוונה לא רק למלחמת העצמאות, אלא גם לכל אלה "הנפרדות" לכאורה שבאו אחריה. שהרי, בסופו של דבר, מדובר במלחמה אחת ממושכת, שיש בה מדי פעם הפוגות של כמה שנים.
כותבת ניישטט: "חברי הקיבוץ באו לא רק לבנות את ארץ ישראל אלא גם ליצור שינוי. דרך הכתיבה ביומן הם ביקשו לחלוק את התובנה שנחלו במחנות הריכוז, כי אין הבדל בין יהודי ליהודי. בצד השאיפה להתאחד ולבנות את עתידם כיהודים, הקמת הקיבוץ הונעה גם מתוך תחושת האשמה של הניצולים כלפי הקורבנות. כך כתב ביומן ארתור פוזננסקי: 'אנחנו השורדים בחיים חייבים להגיע לכך שקורבנות המלחמה הנוראה לא יוכלו בעוד שנים להגיד לנו: אנחנו מאשימים אתכם שלא עשיתם דבר כדי להבטיח את שלום העולם'".
הוא כתב את הדברים ביולי 1945. לפני שמונים שנה.
הוצאות הקיבוץ המאוחד ויד טבנקין, 2025
עריכה, מבואות והערות: לילך נייכשטט
378 עמ'
