"כָּל־אֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בַּחשֶׁךְ בָּאוֹר יִשָּׁמֵעַ וְאֶת־אֲשֶׁר לְחַשְׁתֶּם בַּחֲדָרִים קָרֹא יִקָּרֵא מֵעַל־הַגַּגּוֹ", נכתב בברית החדשה, בבשורה על פי לוקאס פרק י"ב (3). הווה אומר: לפעמים מה שנלחש בחדרי חדרים יכול להדהד בעוצמה רבה הרבה יותר מאשר קול צעקה רמה שנישאת בפומבי. 

ספרו של נדב וולך נפתח בלחישה. אנחנו פוגשים בו ילד שמונה דברים (בהמשך נמצא אותו שוב סופר ומונה, נאחז בדקות בשעות, במרחקים בין מקומות, ואז, במיוחד ממש בסוף, נגלה עד כמה הנטייה הזאת למספרים עמוקה ומשמעותית בחייו, איך מנגנון הבריחה הזה התפתח להפליא ולאילו פסגות השיא אותו):

"בחלון מחוץ לדירה שגרנו בה בילדותי שהייתה ברחוב רמב"ם בבאר שבע אי שם בתחילת ואמצע שנות השמונים, הייתה מרפסת די קטנה עם עשרה סורגים אנכיים שמגיעים לאדם בוגר ממוצע בערך לפופיק.

"אני חושב שהצלחתי לספור תשעה ענפים גדולים שיצאו מהעץ שהיה בדיוק מול המרפסת וכשהסתכלתי לצד השני – כלומר אל הבניין עצמו הצלחתי לספור שמונה מרפסות של דירות אחרות, לכל אחת מהן בחלון היו שבעה תריסים בדיוק בחלון. אני מניח שזה היה הסטנדרט בזמנו.

"הצלחתי לספור שש ציפורים שהיו על העץ כשסובבתי לצד השני. אלו היו הציפורים החומות הקטנות האלו, שיש מהן הרבה, ואף פעם לא ידעתי איך קוראים להן".

הספירה נמשכת: חמישה מתקנים בגן השעשועים. אימא תחזור מהעבודה בשעה ארבע – " וכן הלאה. [הדגשת המספרים מופיעה במקור].

עד נקודה מסוימת בפרק הראשון הזה לא ברור מה העניין. אבל יש שלב שבו מגיעה המהלומה: מסתבר שהילד אולץ לשכב שם במרפסת "הפוך". הענישו אותו. מדוע? כי "ברח" לו, ולא בפעם הראשונה. עכשיו הוא שוב רטוב. "זה נזל דרך כל הבגדים וטפטף והגיע לסנטר שלי שהיה קרוב לפס הבטון שמתחת לסורגים". הלב נעצר לרגע. מי מתעלל בו ככה? הייתכן? החשד מתגנב אל הלב: אביו? יכול להיות? אוי, לא! רק לא זה!

אבל הנה, אימו של הילד מגיעה. אז זהו? היא תושיע אותו? שוב לא יאלץ לשכב כך, להעביר את הזמן, לברוח מהמציאות, בספירה של דברים?

ככה זה מתחיל. ומשם הכתיבה הולכת וצוברת תאוצה, הדברים המסופרים רועמים בנפש, מהדהדים, עד שהנשימה נעתקת – מרוב יופי אסתטי, מרוב כאב, מרוב עוצמה. מרוב זוועה!

יש בספר הזה כמה גדוּלות. הבולטת שבהן היא חוש ההומור המופלא, יוצא הדופן, של הדמות המספרת. ברור שזהו הסופר עצמו, ושמדובר בעצם בממואר. שמם של הסופר ושל הדמות המספרת הוא נדב, או, בשם החיבה שבו נוהגים לפנות אליו לכל אורך הדרך, נדי. ברור לגמרי שכל הסיפורים נובעים מהחיים. שהם קרו באמת. והם קשים מנשוא. בלתי אפשריים, ועם זאת, תמיד, כל הזמן כל כך מצחיקים, שלפעמים לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק ממש, אבל נלווה אליו תמיד הכאב הבלתי אפשרי שעולה מכל עמוד בספר המופלא הזה.

ממש כמו דמותו הקלאסית של הליצן העצוב, או של השוטה במחזות של שייקספיר, שתפקידו לומר את האמת המייסרת, הבלתי נסבלת, כך גם נדי שוטח בפנינו מסכת אינסופית של ייסורים ועוולות, ואיכשהו מצליח להפיק מכולם מבט אירוני, שלא לומר – ציני, על החיים, על המציאות, על עצמו, על הוריו.

אי אפשר לא להתאהב בו ממש – בעוצמות שלו. באנושיותו. ביכולתו לשמר אותה, לראות בכל התרחשות גם זוויות משעשעות, אי שאפשר שלא להשתומם ולהעריך מאוד את העובדה שלמרות הכול הוא עוד ממשיך לאהוב, גם מתוך כאב עמוק, את מי שלא פגעו בו במזיד, אלא מתוך המצוקות האיומות שלהם עצמם. ועדיין – ילד קטן מול כוחות עצומים כאלה, שהוא מרצה, עד לרגע מסוים, אוסף כוחות בלתי אפשריים ומחלץ את עצמו, בחריצות, בנחישות, מתוך אחד הבורות שאליהם הוטל מרגע היוולדו.

כי כן, הכי חשוב – הוא לא מאבד את הכוחות שלו.

סופו של הספר מפעמים ממש, ומעורר השתאות עמוקה.

איך מתוך כל הזוועה הזאת צמח אדם נדיב ומסור כל כך, שמסוגל להעניק מעצמו, ושלמרות כל הראיות שהוא מציג בפנינו, ובפני עצמו, הצליח לבנות לעצמו חיים טובים, חיים שיש בהם אהבה, חסד, והישגים אוביקטיביים מוערכים?

פשוט פלא!

הספר מאופק מאוד, ועם זאת – פרוע, בצורה מצחיקה. כך למשל הוא כולל פתאום תרשימים סכימטיים של מסלול ההליכה המקשר בין מקום הימצאו של "נדב, בן העשרים וארבע" (לא פעם הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי, חווה את עצמו מבחוץ, כמו צופה בחייו) לבין בית הוריו, שאליו הוא נדרש – ולא ממש רוצה – להגיע. "תיאור ויזואלי של מסלול א' (פרופורציות לא חקוקות בסלע)" וציור של "משעול סלעית", "מתחם חולדה, חיצים, עם שמות הרחובות המקשרים בין "נדב שמח" ו"נדב עצוב"… "יתרונות מסלול א', הכי מהיר". "חסרונות מסלול א': הכי מהיר", וכן הלאה.

אין עמוד בספר שלא סימנתי בו שורות ראויות לציון. רובן, בעיקר, שנינויות, שנובעות מתוך היכולת לזהות אבסורדים, ולנסח אותם במדויק, ובלי להתבלבל. דוגמה קטנה: הוא מתאר את חדר האמבטיה של אמו, זמן קצר אחרי שהלכה לעולמה. בעיקר – את כל מה שאין בו, כל מה שמעיד על החיים שהיו לה. למשל את –

"הסבון המוצק בן כמה שנים לפחות, נראה היה שהוא שם עוד מימי התקנת הכיור, חי חיי נצח של נקה 7.

"משנה צורה לאט לאט, עד שיום יבוא והאנושות תיכחד והוא זה שיירש את העולם במלואו, קטן ומצומק ככל שיהיה.

"'אם רק אצליח לצאת מהמקלחת', הוא בטח חשב לעצמו, 'אכבוש את העולם ואעשה אותו נקי יותר'.

"אם רק הוא יצליח לצאת מהמקלחת.

"לפחות הוא, אם לא אימא שלי, יוכל בסופו של דבר להיות מאושר."

אין מה להוסיף, נכון?

כל הספר זרוע בכאלה. מצחיק. שנון. כואב. חכם.

יופייה של הכתיבה של וולך בכך שהוא כותב הכול באנדרסטייטמנט. כל הזמן שוקד על הנמכה של הווליום. ודווקא משום כך צעקתו מהדהדת.

למשל, כשהוא שוכב, ילד מוכה, זב דם (עובר זמן עד שאנחנו קולטים שהדם ניגר מגופו!), שאביו (בהמשך, כשהילד יגדל ויבין בעצמו, יתחוור לנו – אביו חולה נפש) פגע בו קשות. הוא מכניס אותנו לתוך תמונה שבה הוא שוכב על החול, מתבונן בשיירת נמלים ותוהה איך יתמודדו עם הדם הניגר – ידלגו עליו? יעקפו אותו? הנמלים הקטנות יזדקקו לסיוע של נמלים גדולות וחזקות יותר?

אין שום תיאור של מה שקדם לתמונה הזאת. אין צורך. הזווית הזאת, של ילד שפניו כבושות בחול, שקוע בהרהורים, עד שהוא שומע את אמו שחזרה מהעבודה, שנזעקת מהמראה, יותר חזקה מכל פירוט יתר, מכל זעקה.

כך הספר כולו. בקטן, בלחישה שמטלטלת את הנשמה.

איזה הישג ספרותי ואנושי מרשים!

הוצאת פטל, 2025
עורך: רון דהן
179 עמ'