את סגנון רישומיה של האמנית מרב שין בן־אלון הכרתי מספרה הקודם, חמש רגליים, שבו פרשה לראשונה סיפור ש – כך כתבתי עליו באוגוסט 2020 – "אינו נצעק אלא נרמז, ובכל זאת נשמע היטב". בחמש רגליים סיפרה שין בן־אלון על סודות מעברו של אביה. הכול נרשם בקווים עדינים, מינימליסטים, בשחור ואדום.

סגנון הרישומים חוזר גם בספרה החדש, VENICE, אבל עניינו, כך ברור ממש ממבט ראשון, שונה מזה של קודמו. 

כבר ממראה הכריכה הקדמית אפשר להבחין שמדובר כאן באיזשהו פצע מפחיד: האם רואים בו שריטה עמוקה בגוף? ואולי זאת בעצם – איזו מחשבה מבעיתה – וגינה פצועה ומדממת?

מדפדפים ורואים, ממש בעמודים הראשונים, רישום של תחתונים מנוקדים, שולחן הפוך, ו – הו! כמה מחריד! – גלגל, אולי של אופניים, שיוצא ממנו מוט, וזה ננעץ מלמעלה לתוך מפשעת של אישה. היא עצמה אינה נראית. אין לה פנים, ובעצם גם לא גוף, חוץ מאשר המקום הזה שבו הרגליים מתחברות זו לזו ומשהו אלים, קשה, ופוצע – מפלח אותו. 

הדפים מלאים במלבנים ריקים: אלה השתיקות הבלתי נמנעות שמופיעות בין פרטי הסיפור ההולך ונגלה לעינינו, וביניהם – מה שמתפרש כשלוליות של דם, או של הילכדות שאין ממנה מוצא. למשל – רישום שבו סבך של חוטים לוכד את כפות הרגליים של גוף שפרטיו לא ברורים, רואים רק את קודקודו השמוט כלפי מטה, חסר אונים, סכימטי, ומעליו – בגד ים משורטט בקו שחור שמדגיש, שוב, מפשעת ספק גלויה, ספק מדומיינת.  

חלק מהרישומים מכילים מעין סמלים: Princess Cake מראה אישה מוקפת במה שנראה כמו קורי עכביש שנלכדה בתוכם, האם הם מסמנים מין חצאית שהיא לובשת? או עוגה עקובה מדם, שהאישה מצאה את עצמה תקועה עליה?

Red Arms הן זוג זרועות שניצבות זו מול זו, לפותות רפויות ברשת של חוטים שמזכירה את המשחק "סבתא סורגת", אבל כפות הידיים כאן ברישום שמוטות, חסרות אונים, ללא חיות, לא משחקות, שוב – לכודות.

Red Arms 2012

ואחר כך יש דפים עם חלקי גוף מבעיתים, קטועים, ועוד שתיקות, ושוב – תחתונים מוכתמים בדם, רגליים בלי גוף, גוף בלי פנים, דפים עם כתמים מפוספסים בגוונים שונים של אדום, אצבע נוגעת בשלולית אדומה – דם? דם! – והתמונה מהכריכה – אותה שריטה ארוכה, פצע פתוח, עמוק, מבעית, ושוב – תחתונים שכתמי הדם שעליהם נראים כמו חוטים שהסתבכו, שקושרים בין הרגליים, ואיך אפשר יהיה להשתחרר מהם? ואיך אפשר יהיה להיפטר מאימתם?

תחתונים, דיו על נייר, בעקבות מיכל נאמן, 2013

האלימות, הכאב, הזיכרון המעומעם העולה מכל דף, לא מפורשים, ואין צורך בשום הסברים. הם עולים וצפים, שוב ושוב, מתעדים מעשה – או מעשים! – אלימים שנעשו בגופה של אישה. והיא יודעת, זוכרת, ומנסה להתמודד אתם, לשחזר קטעים מתוכם, ובכך להיאבק בהם.

בין הרישומים משובצים גם קטעים מצולמים מתוך דפי ספר שרוב המילים הכתובות בהם מטושטשות ואחרות מודגשות בצהוב.

בתחילתו מופיעים צילומים מתוך ספר שנושא את השם ASPECTS OF THE WORK OF ART ורק מילה אחת מודגשת בו: Delacroix. נכתב שם משהו על הציורים שלו, שאי אפשר לקרוא, כי המילים עורפלו, נמחקו חלקית. אבל אחרות צצות ונראות ברורות יותר, פה ושם: למשל– Romanticism, או כותרת – The definition of painting.

בסופו של הספר מודגשות בדפים המילים theory, creation, imagination, evidence, dangers, influence, power of control, model for the artist himself, no way, one occasion.

הן אמורות מן הסתם להנחות אותנו, ולהעניק לנו מפתחות או רמזים להתעמקות במשמעויות המוצגות לעינינו, אמירה ארס־פואטית בתוך ערפול־מכוון של טקסט שמדבר "על" אמנות ולא יוצר אותה באופן ישיר, בניגוד לספר Venice עצמו, שבו אין שום צורך בהסברים: הרישומים עזי הבעה, שהם לא פעם מחרידים ממש, וגם השתיקות הפזורות ביניהם, מדברים בשם עצמם.

 

 

מר בנימין נתניהו עלול להיפגע אם הוועדה תגיע לכלל מסקנה כי בתפקידו כראש הממשלה, בשנים 2016-2009, בנושאים הנחקרים על ידי הוועדה –

1. קיבל החלטות שלהן השלכות משמעותיות על ביטחון המדינה ובניין הכוח של צה"ל, ללא תהליך סדור של קבלת החלטות.
2. הגיע לסיכומים עם גרמניה בשורה של סוגיות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות ללא תיעוד ותוך עקיפת הממשלה.
3. הפך את המל"ל לגוף ביצוע של ראש הממשלה, שפעל במקביל ובסתירה למשרד הביטחון בתחומי האחריות והמומחיות של משרד הביטחון.
   • רכש צוללות AIP
4. הוביל לרכש צוללת שישית על יסוד הנחות בלתי מבוססות, הצדקות משתנות, ללא עבודת מטה סדורה ובסטייה מהצרכים המבצעיים שקבעה הממשלה.
5. נמנע מלדון בהשלכות הנובעות מהקצאת תקציבי עתק להצטיידות בצוללת שישית על מוכנות צה"ל לאתגרים ביטחוניים בטווח הזמן הקצר והארוך, אשר הוצגו בפניו.
6. ניסה לקדם הגדלות נוספות של צי הצוללות, שלא על בסיס עבודת מטה ובסטייה קיצונית מהצרכים המבצעיים שקבעה הממשלה.
7. קידם החלפת צוללות ישנות בחדשות ודחק את מערכת הביטחון מעיסוק בנושא המצוי בתחומי אחריותה. זאת, תוך שגרם לשיבוש תהליך מקצועי וסדור שנערך במערכת הביטחון ושעסק בעיתוי החלפת הצוללות הישנות בחדשות, באפיון הצוללות החדשות ובקביעת מחירן.
   • רכש ספינות נגד צוללות

קידם רכש שתי ספינות סער 6 נוספות (שישמשו כספינות נגד צוללות) מגרמניה ללא מעורבות מערכת הביטחון, שהנושא מצוי באחריותה, ללא דיון בצורך וללא דיווח סדור ותיעוד מהלכיו לקידום הרכש (המהלך נבלם).

• הסכמה למכר צוללות לצד ג'

1. קיבל החלטות בשאלות מדיניות-ביטחוניות רגישות ללא בחינה סדורה ותוך הדרת גורמים ביטחוניים רלוונטיים.
2. נמנע מתיעוד פגישות באופן ששלל את היכולת לקיים בקרה ומעקב אחר ביצוע החלטות בעלות חשיבות אסטרטגית לביטחון המדינה.
3. יצר ערוצי פעולה מקבילים וסותרים ובכך הביא לסיכון ביטחון המדינה ולפגיעה ביחסי החוץ של מדינת ישראל.
4. הסתיר מגורמים רלוונטיים את השיח המדיני שניהל אף שהוזהר מפני השלכות השיח על הטיפול בסוגיה.

התנהלותו של מר נתניהו בנושאים הנחקרים על ידי הוועדה הובילה לשיבוש עמוק ושיטתי בתהליכי עבודה ובניין הכוח ולפגיעה במנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים כלכליים של מדינת ישראל.

טור של רענן שקד בידיעות אחרונות, שבעה ימים

 28.6.2024

בזמן האחרון אני כבר לא יודע מה לעשות קודם: למרוט לעצמי שיער ראש, לריב עם זרים בטוויטר, לתפוס לעצמי שריר ברגל מרוב זעם, או פשוט ללכת לישון.

אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אומרים שאסור ללכת לישון כועסים, ואני כועס. ממש כועס. כועס בצורה שגורמת לי לשאול את עצמי בכנות: למה, בעצם, אין לי אלת בייסבול גדולה בבית? ולמה האלה שאין לי לא באה במגע ישיר עם האדם שאחראי לזעם שלי ויתבע אותי אם אנקוב כרגע בשמו המפורש? ועל מה לכל הרוחות אני בכלל הוזה פה, כחנון מוסמך?

אני יודע; אני צריך ללכת לישון. אבל אני לא מסוגל לישון. אם פעם, מזמן, בימי ניסיון ההפיכה המשטרית, חששתי שהמטורפים השתלטו על המוסד, עכשיו זה נראה כאילו העיוורים השתלטו על המטורפים, כולם על ההגה, ויחד הם עומדים לרסק את מה שנשאר מישראל לתוך קיר בטון. זה מה שקורה כשנותנים לעיוורים לנהוג.

מי העיוורים? ובכן, בשבוע שעבר ראיינתי את הד"ר לענייני שברים עדתיים אבישי בן-חיים, ולא שאלתי אותו שאלות קשות. שאלתי אותו שאלות ממש קלות, למשל: האם לדעתו נתניהו אחראי במשהו, איכשהו, קצת, לפחות מיניסטריאלית – לפחות ברמת להרים טלפון למשפחות חטופים – למה שאירע לנו ב-7 באוקטובר.

שאלה קלה (התשובה למתקשים: כן).

ובכן, בן-חיים ענה בפשטות: "למה הוא אחראי? כי מה?" וטען שראש הממשלה לא ידע – הוא לא ידע! – ושאם רק היו מעירים אותו באותו לילה ואומרים לו, 'שומע, ביבי? יש מצב שחמאס בדרך' הוא כבר היה נכנס לגלימת גיבור-העל שלו ומציל את כולנו.

אחר כך שאלתי אותו על מירי רגב, והאם לדעתו היא פועלת בהגינות כשהיא מתקצבת רק יישובים שתושביהם מצביעים לה. בן-חיים חשב שכן. הוא מתרשם מאוד מדמותה.

עכשיו תראו; בן-חיים מקיים קשר רופף משהו עם מה שאני מכנה "מציאות", ובמציאות, נתניהו ומדיניותו המיטו עלינו את האסון הכבד ביותר שאירע לעם היהודי מאז השואה. במציאות, מירי רגב שקועה עד צוואר בשחיתות ובהעדפת מקורבים. במציאות, המלחמה תצטרך להיגמר לפני שאנחנו. אלה עובדות. מציאות.
אבל בן-חיים מייצג המוני ישראלים שכבר לא מוכנים או מסוגלים, בשום דרך, לראות את המציאות.

הישראלים העיוורים רואים ראש ממשלה שבמשמרת שלו נרצחו 1,200 ישראלים ונחטפו 250, ואומרים: מזל שיש אותו. מזל שלא בנט.

הישראלים העיוורים רואים את נתניהו לא מציע בדל אחריות, ואומרים: זה מנהיג. מי שמסוגל להיות אטום, יהיר, גס-לב ונצמד לכסא ברמה עלוקתית כל כך על חשבון טובת מדינה שלמה, הוא האיש הנכון; מי שממיט אסון כה כביר אבל שורד אותו בעצמו על חשבון כל השאר – וואו.

הישראלים העיוורים רואים את גרירת הרגליים והדשדוש האינסופיים בכל הקשור לעסקת חטופים, ומוחאים כפיים.
הישראלים העיוורים רואים פטור משירות לחרדים, הארכת נטל המילואים על המשרתים ועוד 722 מיליון לחברים של אורית סטרוק – ומצייצים: "נתניהו רואה 3,000 שנות היסטוריה יהודית לנגד עיניו". אמיתי מהשבוע.

הישראלים העיוורים רואים עשרות-אלפי מוחים מדי מוצ"ש בעשרות מוקדים – ישראלים איכפתיים, משרתים, תורמים – ואומרים: בוגדים מטורללים.

הישראלים העיוורים רואים את מסעות בנימין ג'וניור המאובטח במיאמי ובגווטמאלה, ואומרים: פטריוט ישראלי.
הישראלים העיוורים רואים ערוץ 14, ערוץ מונגש במיוחד עבורם.
הישראלים העיוורים לא מעוניינים במציאות. הם בזים לה. תגידו להם: תראו, כלב, והם יגידו לכם: לא, זה חתול. עובדה: יש לו פרווה. יש לו זנב.

והישראלים העיוורים הגיעו לרמת עיוורון מתקדמת כל כך, עד שהם משוכנעים שכל השאר – הישראלים הרואים, המציאותיים – הם העיוורים. תחשבו על עיוור שהיה מנסה למכור לכם שאתם העיוורים בעודו נתקל בעמוד חשמל. זה מגוחך, כמעט מכמיר-לב, אבל כשמדובר בגורל המדינה, זה לא זה ולא זה; זה רק מפחיד ומסוכן.

אבל העיוורים מעדיפים לטעון שאני העיוור. ואני מוכרח – למען היושרה האינטלקטואלית לפחות – לשקול לרגע את המחשבה. ייתכן שאני עיוור? כי מהי, בעצם, המציאות עכשיו? מה אני יודע עליה?

אם סקר ערוץ 14 נותן לליכוד 24 מנדטים, וסקרי יתר הערוצים נעצרים ב-19 – מה המציאות? אם פיד הטוויטר שלי מפוצץ בלוחכי קרסוליו ומתעלפי גדולתו של נתניהו, אבל באף מקום עוד לא נתקלתי בישראלי שחשב שהאיש הזה צריך להישאר – מה המציאות?

פעם יכולתם לדעת משהו לגבי הלך הרוח הפנים-ישראלי. לגבי תוצאות הבחירות לו היו מתקיימות מחר. לגבי האיומים האמיתיים. כרגע לאף אחד מושג. אנחנו מתקיימים בעידן של גזלייטינג מוחלט; שקרים שחוזרים עליהם דרך מספיק חוות טרולים מתקבעים כאמיתות; ודאויות כמו "לא טוב לממן במיליונים ארגון טרור" מדובררים כקונספציה מופלאה. ולאף אחד כבר אין מושג מי הכוכבים ומי הרוקדים בתוכנית ההיא.
כלומר, מה מציאותי? דוד דביר – זה מציאות או הולוגרמה?
בזמנים חשוכים כאלה, כל מה שנשאר לי הוא רק מה שאני יודע בבירור; סולם הערכים ועמוד השדרה הבסיסיים שלי. למשל יושרה וכנות, ערך חיי אדם לפני הכל, ישראליות כסולידריות ועשיית טוב. למשל לקיחת אחריות ודוגמה אישית. למשל, של-1,200 ישראלים הרוגים יש מחיר, ומי שעומד בראש המערכת אמור להיות הראשון לשלם אותו. למשל, שיוויון בנטל כערך בסיסי שנגזר משיוויון זכויות וחובות אזרחי. למשל, חובתה הבסיסית של מדינה מול אזרחיה לעשות הכל כדי להחזיר אותם במידה שייפלו בשבי.

זה כל מה שנשאר לי בזמנים כאלה; רק מערך הערכים הבסיסי שלי. הליבה. לא דעות או אמונות; רק עמוד השדרה שלי כאדם, העמוד שעליו נכתב בפונט גדול ובכתב ילדותי: שקר הוא רע. שוחד הוא רע. הזנחת חלקי ארץ, התעלמות מכאב ומצוקה, ניצול אוכלוסיה יצרנית ומשרתת כדי לממן ולמות עבור אוכלוסיה שאיננה כזאת, כולם רעים.

ובזמנים הטרופים ביותר, כל מה שנשאר לכם מול הרוע זה אתם. עמוד השדרה והמצפן הפנימי שלכם. הדבר הזה שהוריכם והמקום שממנו באתם יצרו.

כל דבר אחר הוא, בשלב זה, עיוורון. והבחירה היא של כל אחד מאיתנו: להסתכל ולראות, או לעצום עיניים בכוח ולהמשיך לצעוק: אין עליו.

(טור ל-"7 ימים". איור: גיא מורד)

זוכרים את ימי הסגר האיומים, כשבכל העולם מתו מיליוני בני אדם, והיה נדמה שהאפוקליפסה כאן ושלעולם לא נחזור לחיות כמו פעם? כשחיבוק בין זרים מזדמנים ברחוב נראה כמו משהו ששייך לימי קדם שלא ישובו? כשהתגודדות של יותר מארבעה בני אדם נראתה מסוכנת, מפחידה ובלתי אפשרית?

אז כן, לאחרונה נראה שהקורונה מכה שוב: שומעים על עוד ועוד מקרי הידבקות, אבל אותם ימים, שבהם הסגר נראה הכרחי והווירוס היה קטלני כל כך, תמו (יש לקוות!). היום כבר אפשר לקרוא ספרים שהתרחשו אז, על רקע הסגר, כשאנשים התנתקו משגרת היומיום הרגילה שלהם, וסיגלו אורחות חיים אחרות. 

אגם טום הוא ספר כזה. המגיפה ההיא נמצאת שם, בשולי התודעה, אבל היא גרמה לרקע שרק בתוכו הסיפור יכול להתרחש. שכן בגלל הקורונה שלוש בנותיהם של לארה ושל ג'ון, בעליהם של מטע עצי פרי גדול במישיגן, נאלצות לשוב לחווה ולהסתגר בה. הן גם מתגייסות לעזור בקטיף הדובדבנים, בשל המחסור בידיים עובדות – כל הפועלים נטשו את המקום, שוב – בגלל המגיפה. (מטע הדובדבנים שבסיפור מרפרר כמובן, ובמפורש, לגן הדובדבנים של צ'כוב. גם כאן יש ספק באשר לעתידו של המטע, האם יישאר בחזקת בני המשפחה, אחרי שעבר מדור לדור?)

לארה וג'ון מאושרים: הם זוכים שוב להתקרב לבנותיהם, ששתיים מהן כבר התרחקו מהבית והחלו לפלס את דרכן בחיים: מייזי לומדת להיות וטרינרית ומֶל לומדת משחק. רק אמילי, בתם הבכורה, מתלהבת מהחיים החקלאיים והיא זאת שמתכננת להישאר בחווה ולהמשיך לגדל פירות, ביחד עם בנם של השכנים שאתו היא מתכוונת להתחתן. 

הביחד הזה של זוג ההורים ושלוש הבנות מניב סיפור מרתק ונוגע ללב. לתדהמתן של הבנות מסתבר שלארה אימן נולדה בכלל בשם לורה. ושינתה אותו בעקבות הדמות הראשית בספר (ובסרט!) ד"ר ז'יוואגו. אבל זה עוד כלום! כי לארה הייתה בעצם שחקנית מצליחה, שהופיעה בסרט קולנוע! ומרגש אפילו יותר: היא, כך פולט יום אחד אביהן של הבנות כבדרך אגב, הכירה את כוכב הקולנוע הנודע מאוד, דְיוּק! ו – מי הייתה מאמינה! – הייתה אפילו בת הזוג שלו! 

לארה שיחקה בהצגה על פי מחזה של תורטון ויילדר, "העיירה שלנו", שמהדהד לכל אורך הרומן. במחזה של ויילדר יש – קצת כמו ב"המלט" או ב"חלום ליל קיץ" של שייקספיר – הצגה בתוך ההצגה שאנחנו צופים בה. והרומן עצמו כולל את ההצגה, במעין מערכת מרתקת של מראות שמשתקפות זו בזו.

הבנות משתוקקות לדעת את כל הפרטים על הרומן בין אימן לכוכב הקולנוע, ולארה מספרת אותם, לבנותיה ולנו. אנחנו מקבלים את הגרסה המלאה, כולל פרטים שהורים לא נוהגים לספר לילדים שלהן, והן – שעוסקות בעבודת הקטיף הקשה – מלוות את חיי העבר של אמן, עד למקום שבו במקום להמשיך בקריירה המבטיחה של כוכבת קולנוע, היא נישאה לאביהן ונהפכה לעקרת בית ואימא מְטפחת במשרה מלאה.

סיפורה מרתק ועתיר תפניות והפתעות. למי שמחפשים בריחה נעימה מהמציאות האפוקליפטית באמת שלנו כיום בישראל, הספר מומלץ. הוא קריא מאוד, ויש בו גם לא מעט תובנות. למשל: "אי אפשר להסביר את האמת הזאת לגבי החיים: שוכחים את רובם, הדברים הכואבים שהייתם בטוחים שלעולם לא תשכחו? עכשיו אתם כלל לא בטוחים שהתרחשו, ואילו החלקים המסעירים, האושר עוצר הנשימה, הכול נשבר לרסיסים והתפזר, נהפך למשהו אחר. הזיכרונות מתחלפים בשמחות אחרות ובצער גדול יותר, ולמרבה התדהמה גם הדברים האלו נדחקים הצידה, עד שבוקר אחד את קוטפת דובדבנים עם שלוש בנותייך הבוגרות, ובעלך חולף על טרקטורון, ואת בטוחה שזה כל מה שרצית אי פעם".

פאצ'ט מיטיבה לתאר את פער הדורות בתפיסה של המציאות ושל השאיפות והצרכים. הבנות לא מצליחות למשל להבין מדוע אימן ויתרה על הכוכבות שהובטחה לה. היא לעומת זאת מפוכחת ויודעת שהחיים שבחרה בהם אמיתיים ומתגמלים הרבה יותר. היא מתארת להפליא את דמותו הדוּשית של הכוכב המצליח, שחייו מזויפים ואנוכיים, לעומת החסד שבחיים הפשוטים־לכאורה, שהם עתירי משמעות ותוכן.

אחת השיחות בין האם לבנותיה משעשעת במיוחד. כשהיא מספרת על המופרעות של דְיוק (הנערץ עליהן!), הן קוטעות אותה: "אסור להגיד מופרעות". 

"וגם לא שיגעון," מוסיפה אחת הבנות, "אלא אם כן זאת מחמאה."

וזה נמשך:

"דיוק עבר דברים קשים בחיים, אבל הוא לא היה משוגע", אומרת אמילי בתוקף.

אני מנענעת בראשי. "בית המשפט לא מקבל את ההתנגדות הזאת".

"לא התכוונתי שאסור לך להגיד שדיוק משוגע", מסבירה מייזי.
"התכוננתי שאסור להשתמש במילה הזאת יותר. היא פוגענית".

"אני יודעת ששיגעון הוא דבר שלילי. התכוונתי לומר דבר שלילי. מובן שלא מדובר בתכונה חיובית".

ייאת חייבת למצוא מילה טובה יותר", אומרת נל.

"לא שפוי?"

שלושתן מנענעות בראשיהן לשלילה.

"אז איך מותר לי לקרוא לזה?"

מייזי נושפת ארוכות כדי להבהיר שאני זקנה ושאי אפשר להסביר לי שום דבר. נל מנסה להסביר. "את יכולה להתייחס לבעיות שלו דרך הדיאגנוזה: הייתה לו סכיזופרניה, נניח. הייתה לו הפרעה דו-קוטבית".

"אבל לא יפה לדבר על דיאגנוזה של אנשים אחרים", אומרת מייזי.

"אלא אם כן הם מסכימים".

"הוא לא היה סכיזופרן וגם לא דו-קוטבי!" אמילי עומדת לצאת
לקרב. אני רואה.

"ממילא אסור להגיד סכיזופרן", מיידעת מייזי את אחותה. "הוא
לא המחלה. את לא תגידי על מישהו שהוא סרטן".

"דווקא כן", אני אומרת.

"תפסיקי". אמילי מצדדת אך ורק בדיוק.

"אז אתן רוצות שאספר לכן על דיוק בלי להזכיר את העובדה
שהוא היה משוגע? אני גם ככה משמיטה את הסקס. לא נשאר הרבה".

הגענו למבוי סתום. הן נורא רוצות לדעת על סקס עם דיוק אבל
לא על הסקס שלי, וזה בסדר גמור כי אין לי שום כוונה לספר להן.

"נראה לי שמותר להגיד מחלת נפש", אומרת נל.

"אולי", אומרת מייזי. "אבל רק בינינו".

ציטוט משעשע, שמשקף היטב את רוחו של הספר.

מתוך מטעי הבר 1974

הערב בצוותא מתחיל כמו מופע סטנדאפ. השחקנית מזנקת אל הבמה בתרועות של שמחה, יורדת אל הקהל, מדברת אתו מקרוב, לכאורה – לא כ"דמות" שהיא מגלמת, אלא כ–היא עצמה. כאן ועכשיו. זפרן לא נבהלת גם כשנכנסים לאולם מאחרים. היא מדברת אתם ועליהם, מאלתרת, "מעדכנת" אותם במה שנאמר עד כה ואפילו יורדת לרגע מהבמה ומנהלת עם אחד מהם דיאלוג קצר, שהיא כמובן שולטת בו. אבל ברור לגמרי שיש כאן שילוב הדוק בין הפרסונה ה"אמיתית" שלה, הטקסט שכתבה ולמדה בעל פה ושאותו היא פורסת לפנינו, וגם – דמותה הבימתית הבדויה למחצה.

היא תשעשע אותנו בדיבורים נועזים "על עצמה", על חיי המין שלה עם בעלה, ובכלל על המיניות המוחצנת־לכאורה שלה: "אני כוסית", "שכבתי עם מישהו רק כי אמר לי שאני נראית דור־רביעי (לשואה, כלומר – צעירונת…) ואז, לאט לאט, מתחת למעטה המצחיק, תספר לנו, בחיוך אירוני, על הכאבים העמוקים של חייה.

והכול, כך ברור לגמרי, אותנטי ומדויק!

עניין ה"דור הרביעי" מתברר די מההתחלה כקריטי: כי הדמות הבימתית ומן הסתם גם השחקנית המגלמת אותה, הן "דור שני" לשואה. אף על פי שהיא נראית צעירה. היא מדגישה בשמחה: לא "דור שלישי" כצפוי לאישה בגילה. אמה, היא עצמה, לא סבא או סבתא, הייתה בשואה, כשהייתה ילדה קטנה. ומאחר שהשחקנית שלפנינו נולדה כשאמה הייתה כבר אישה מבוגרת, היא נאלצה להתמודד עם כל מה שבני הדור השני "קיבלו". למשל – אימא שלא דיברה אתה על שום דבר, חוץ מאשר – על אוכל: מה אכלת? מה תאכלי? איך תגדלי? למה את לא אוכלת? הילדה השתוקקה לשיחה עם האימא, אבל זאת הייתה שקועה בחרדות היפוכונדריות שהתמקדו כולן בבריאות של בתה. אז איך נראים חייה של ילדה שמשוכנעת שהיא עלולה למות בכל רגע בגלל אוושה בלב, או ברונכיט?

זפרן מספרת על הכול בארשת מבודחת, אבל הכאב, כאמור, הולך ומתברר, הולך ומצטבר, עד לסוף שחל בו פיצוץ רגשי עז, מפתיע ומזעזע.

יש לאורך ההצגה רגעים מופלאים במיוחד. למשל, כשזפרן "מסבירה" מה לדעתה ההבדל בין ניצול שואה ל"שורד", ומדוע, כך היא סבורה, שינו את המושג. שינו את השם: כי המילה "שורד" מזכירה מילה של קופירייטרים, שהחליטו "למתן" את הכאב במעין שילוב בין השואה לסדרה "הישרדות": המילה המתייפיפת "שורד" מזכירה לה תוכניות ריאליטי. מי שלא "שרד" – למשל תינוק שנרצח בגיטו – מעלה אם כן תמונה שבה קיבל מהשופטים (הרוצחים הגרמנים, כן?) אהדה וחיזוקים, עד להחלטה ה"גורלית" נוסח תוכנות ריאליטי: "אמנם ריגשת… אבל לצערנו לא תוכל להמשיך אתנו".

האירוניה המרה, הלעג ל"דרמות" הטלוויזיונית סוחטות הדמעות והקיטשיות, ולניכוס של המושג "שורד", קורעים את הלב.

יש לזפרן יכולת מעוררת השתאות לשמור על הקהל מרוכז, מרותק, ממש על הקצה, היא מצחיקה, מגוונת, מדויקת, ואז – גורמת לנו, לצופים בה, לעצור את הנשימה, כשהיא נועצת בנו את הסכין המטפורית המפכחת, המעוררת מחשבות.

"מיינדפק", בבימויה של מתן דרעי בדש, מוגדרת כ"מסיבת ניצחון אוטוביוגרפית": הניצחון של בת הדור השני שיודעת לספר, ולצחוק על מה שעבר עליה, ועוד לפני כן – של אמה. כי מה יכול להיות מנצח יותר מאשר אישה שהצליחה להישאר בחיים ואפילו הביאה לעולם שתי ילדות? ההצגה רבת עוצמה וראויה מאוד!

”וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן: תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים, וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו.”

@moshe1112223

הפרק המלא עם האלוף במיל׳ בריק, בספוטיפיי, אפל פודקאסט ויוטיוב. #פוריוישראל #פוריו #בחירותעכשיו #נתניהו #חרבותברזל

♬ original sound – Moshe Radman Abutbul

בחיפוש אחרי אסקפיזם, הגעתי אל הספר כעבור עשרים שנה, והוא לא אכזב: זהו ספר מתח שכתוב היטב, אם כי נראה שקשה למצוא בימים אלה בריחה מוחלטת מהמציאות.

רוצה להיות במקום אחר? בבקשה: אמנם את (כלומר – אני, הקוראת), הגיעה לאמריקה: ניו יורק, קליפורניה, וויסקונסין וג'מייקה, אבל הסיפור חג סביב הפיגוע במגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001. אחת הדמויות, ויקטוריה, אישה צעירה שחולמת להיות סופרת, הגיעה באותו בוקר למשרדו של עורך הדין שלה: היא חשודה ברצח מחריד של חבר קרוב שלה ושל בעלה. הנרצח הוא סופר מצליח מאוד. (מדהים לקרוא על ממדי ההצלחה של מי שכותב רבי מכר בשוק האמריקני, ושל פסגות העושר המופלג שאפשר להעפיל אליהן שם!).

רוצה לשכוח ממה שקרה כאן ב־7 באוקטובר? אי אפשר, לא ממש. כי אחת מנקודות הפתיחה של כעבור עשרים שנה מתרחשת במעבדה, שבה ממשיכים לחפש התאמות די־אן־איי של שרידי גופות מהפיגוע, עם הדוגמאות שהפקידו בני משפחה בידי החוקרים. והנה מתגלה, בהפתעה גמורה, התאמה בין הדי־אן־איי של ויקטוריה לבין הדוגמה־להשוואה. מסתבר שזוהי התאמה נדירה ביותר, עובדי המעבדה כמעט שאינם זוכים לכך, בכל עשרים שנות העבודה שלהם, מאז הפיגוע.

מכאן הסיפור מתחיל להתגלגל: מיהי אותה ויקטוריה? האם היא באמת הרוצחת? המשפט שלה אפילו לא התחיל, כי אחרי הפיגוע היו הכול עסוקים בדברים אחרים, והתיק שלה נשאר פתוח, אבל לא ממש עניין עוד את מישהו. נשארו בעיות הרבה יותר דחופות שיש לפתור.

את תעלומת תנסה לפענח מגישת תוכנית תחקירים בטלוויזיה, המופיעה בשם הבדוי – אייברי מייסון. שמה האמיתי בסיפור הוא קלייר מונטגומרי, וכבר שלוש שנים שהיא מסתירה אותו, שכן אביה המיליארדר התגלה כנוכל שעשק כספים, אפילו מהאנשים הקרובים לו ביותר, בהונאת פונזי נוסח בארני מיידוף.

בכישרונה הרב אייברי־קלייר מצליחה להשתבץ כמנחה ראשית בתוכנית, ואנחנו פוגשים אותה בתחילת הספר כשהיא מנהלת משא ומתן קשוח ביותר על המשך תנאי העסקתה. היא יודעת היטב מה שוויה, והיא לא תוותר על אף מיליו דולר שהיא ראויה להם, לדעתה…

אז מה יקרה? סודה של אייברי יתגלה? היא תצליח לזכות בתחקיר הטלוויזיוני שתערוך לגבי ויקטוריה, ותפענח את תעלומת הרצח? היא תחדש את הקשר שלה עם אביה? ומה יעלה בגורלו של וולט ג'נקינס, החוקר המשטרתי שמונה, לפני עשרים שנה, לחקור את הרצח, והגיע למסקנה שוויקטוריה אשמה?

מעניין שגם בספר שלפנינו, כמו במותחן האחרון שקראתי לפני זמן לא רב, מחמישה יוצא אחד של אגתה כריסטי, יש דמות קרובה לחשודה־ברצח שמבקשת מהחוקר (כאן – החוקרת) לנקות את בת המשפחה החשודה. אפשר להניח שצ'רלי דונלי, מחבר כעבור עשרים שנה, הכיר את הבלשים הקלאסיים של כריסטי.

למען האמת, כריסטי עולה עליו בהרבה. אצלה הכול אלגנטי, מהודק, בלי שום הסחות דעת. אצלו יש הרבה מאוד עלילות משנה, אבל יאמר לשבחו שהכול מתכנס לסוף "מסודר", ולמרבה הפליאה – גם מפתיע. רק ממש בעמודים האחרונים, כשכבר ברור לנו שהכול פתור וסגור, מתרחש המהפך המענג, שהוא סימן ההיכר של ספר מתח ראוי לשמו.

לסיכום: בכל זאת, כן, הספר מעניק מנה מסוימת של אסקפיזם. ונראה שכל בריחה מהמציאות העכשווית מבורכת. גם אם היא קצרת מועד.

422 עמודים
הוצאת מטר

תרגמה מאנגלית: יסמין קלין

TWENTY YEARS LATER

CHARLIE DONLEA

החוקים, ספרה של ליאורה גרוסמן, שהיא "מאיירת, אוצרת ומורה לציור", כך נכתב על הדש, נועד מלכתחילה לבני נוער. אכן, נראה כי אלה קוראים אותו בשקיקה, אבל הוא פרץ את גבולות קהל היעד, וגם אנשים מבוגרים קוראים אותו להנאתם.

לא רק קוראים, אלא גם, כמובן, מתבוננים באיורים, שכן מדובר בספר שהם מקבלים בו, לצד הטקסט הכתוב, מקום שווה־זכויות: שום צד אינו יכול להתקיים בלי האחר. האיורים לא נועדו רק להוסיף עוד נופך למילים הכתובות, שכן הם חשובים לא פחות ממנו (אבל גם לא יותר…!).

החוקים הוא סיפור על מצוקתם של ילדי עולים, בשנות התשעים של המאה הקודמת: אלה שלא נולדו בישראל, והיגרו אליה בגיל צעיר מאוד, או נולדו להורים שעלו ארצה זמן קצר לפני כן. ילדים שאין להם בעצם מולדת של ממש. הם מתגעגעים אל חוויות ואל מקומות שבעצם רק שמעו עליהם, ומצד שני במולדת ה"מאמצת" הם מרגישים שונים ולא לגמרי שייכים.

כל גיבורי הסיפור, ובראשם – הילדה ללה – מדברים אלינו, כל אחד בתורו, בקולם, בגוף ראשון.

ללה יודעת בוודאות שכדי לשרוד במציאות הישראלית, בהיותה בת להורים מהגרים, עליה לציית לכמה חוקים שהיא עצמה קבעה: חייבים תמיד להעמיד פנים; אסור לבכות; אסור לספר שום דבר לאבא ולאימא (גם לא לסבתא, כי היא תגלה להם); ואי אפשר לסמוך על אף אחד.

החוקים המנוסחים הללו מעידים, בלי שום צורך בהסבר נוסף, עד כמה ללה מרגישה בודדה, ועד כמה היא בטוחה שאין ולא יהיה לה גיבוי הורי (בסופו של הסיפור היא תתבדה! איזו הקלה!).

אבל בינתיים היא מרגישה שאינה יכולה לסמוך אפילו על אביה. (יש לציין שהספר מוקדש לאביה של גרוסמן). את החוק הזה ללה למדה על בשרה כשהאבא החליט לחנך אותה וללמד אותה לקח:הוא חשד בה שהיא מתביישת בהוריה, כי הם עולים חדשים, נסע אתה במכוניתו הרחק מביתם ונטש אותה שם לזמן מה "כדי שתחפש לה הורים אחרים, טובים יותר"… כמובן שדי מהר שב ואסף אותה. "את לא יכולה להתבייש במי שאת, […] אנחנו מרוסיה. יש אנשים ממקומות אחרים. כולם באים מאיפשהו. ככה זה", נזף בה.

הוא כמובן לא יודע מאומה על המצוקות שבתו חווה מחוץ לבית. הרי על פי החוקים אסור לה לחשוף אותן, אסור לה לשתף, וודאי שאינה יכולה לצפות שיעזרו לה. היא בעצם מגינה על הוריה וסבתה, בידיעה שגם הם עצמם, כמהגרים, חווים קשיים בלתי אפשריים!

האכזריות שללה נתקלת בה מזעזעת. למשל, בפרק "אין כניסה לרוסים", היא מספרת איך הבנים בכיתה מתעללים בה: "'את לא־אולי מבינה עברית?' הוא אמר לי במבטא רוסי מזויף, 'אני טוב מסביר לך: רוסייה מסריחה. תחזרי. לרוסיה.'"

ללה לא מוותרת. היא נאבקת על זכויותיה ועל כבודה, אבל לא רק הילדים מתאכזרים אליה. גם הממסד, הנהלת בית הספר, המורים, לא מבינים, לא רואים, לא תומכים בה.

התמיכה היחידה שיש לילדים הללו – ללה אינה היחידה – מגיעה מהם עצמם. אנחנו פוגשים את יואב, ילד מוחלש ואומלל שחובר לביריונים בתקווה לזכות מהם להגנה; את אלכס, בנה של אם יחידנית ענייה אך אופטימית, שעלתה מרוסיה; את מיכאל, שחמטאי מחונן, שאביו מת, אימו בדיכאון והוא נאלץ לטפל כמעט לגמרי לבדו באחותו הקטנה. אנחנו מכירים מקרוב את כל אחד מהילדים הללו, את הסבל והמצוקות שלהם, ונוכחים לדעת עד כמה ילדים יכולים לא רק להציק, אלא גם, במקרים אחרים, לעזור זה לזה, לתמוך ולחזק.

האיורים, כאמור, הם חלק חשוב מהסיפור. כשאנחנו רואים את הדיוקנאות, המקומות, החפצים, אנחנו מתוודעים אליהם, ומרגישים אליהם קרבה והזדהות.

משמח מאוד שעוד ועוד יצירות אמנות שמבטאות את מצוקתם של ילדי העולים מברית המועצות־לשעבר מתחילות להגיע אלינו, אל המרחב הציבורי. למשל – סדרת הטלוויזיה הנפלאה "סובייצקה" ששודרה בכאן 11, או הסדרה הדוקומנטרית המרתקת "דור אחד וחצי" שגם היא, כמו הספר שלפנינו, תיעדה את המצוקות של מי שהגיעו לכאן בגיל צעיר, אולי אפילו נולדו בישראל, אבל נותרו חצויים בין התרבות הרוסית ששימרו, לבין הישראלית שאימצו, במאמצים ובסבל רב.

החוקים הוא בראש ובראשונה – סיפור. יש בו עלילה שהולכת ומתפתחת, ולא מפתיע להיווכח שהוא מצליח, בקרב קוראים בני כל הגילים.

• פעם סיפרתי לוונדל שעמיתי מייק אמר לפני זמן־מה שכשאנחנו מרגישים שבריריים, אנחנו כמו ביצים טריות — אם מפילים אותנו, אנחנו מתפצחים וניתזים לכל עבר. אבל כשאנחנו מפתחים חוסן רב יותר, אנחנו כמו ביצים קשות — אולי נחטוף מכה אם יפילו אותנו, אבל לא נתפצח ונישפך לכל עבר. עם השנים הפכתי מביצה טרייה לביצה קשה עם אמא שלי, אבל לפעמים הביצה הטרייה שבי שבה ומגיחה.
• אנשים רבים שבאים לטיפול מחפשים סגירת מעגל. תעזרי לי לא להרגיש. מה שהם מגלים בסופו של דבר הוא שאי־אפשר להשתיק רגש אחד בלי להשתיק את השאר. אתם רוצים להשתיק את הכאב? אתם משתיקים גם את השמחה.
• לפעמים מה שנראה לנו כמו הצבת גבול — להגיד לא — הוא למעשה תירוץ, דרך הפוכה להימנע מלהגיד כן.
• אנשים שוחרי־טוב מספרים להם שעד שלא יוכלו לסלוח, ימשיכו להיאחז בכעס. אין ספק שיש אנשים שמחילה עשויה להעניק להם שחרור רב־עוצמה — אתה סולח לאדם שפגע בך בלי למחול על מעשיו, וזה מאפשר לך להמשיך הלאה. אבל לעתים קרובות מדי אנשים מרגישים לחץ לסלוח, ואז מגיעים למסקנה שמשהו לא בסדר איתם אם הם לא ממש מסוגלים לעשות את זה — שהם לא מוארים מספיק או חזקים מספיק או חומלים מספיק. אז מה שאני אומרת הוא זה: יכולה להיות בכם חמלה בלי לסלוח. יש הרבה דרכים להמשיך הלאה, ולהעמיד פנים שאתם מרגישים כך או אחרת אינה אחת מהן.

Five Little  Pigs, אחד מספרי הבלש הידועים של אגתה כריסטי, ראה אור לראשונה באנגלית ב־1942, כלומר – לפני שמונים ושתיים שנים. והנה תורגם לאחרונה לעברית, והוא בוהק כמו מטבע חדש שזה עתה נוצר: ספר מתח שמתבסס כולו על הבנה עמוקה של נפש האדם.

הרקול פוארו הוא לכאורה אמן הפסיכולוגיה והחדירה לתודעתו של הזולת, אבל כמובן שהיוצרת, אגתה כריסטי בעצמה, ששמה בפיו את הדברים שהוא אומר, את התובנות ואת ההברקות, היא רב האמן: היא זאת שיודעת לייצר דמויות ומצבים משכנעים ומתוחכמים.

בניגוד לספרי מתח אחרים, שום פרט בפענוח הפשע המופיע ספר מחמישה יוצא אחד אינו תלוי בפיתוחים מתקדמים או בטכנולוגיה שיכולה לעזור לבלש. פוארו עצמו אומר בספר כי "האדם אינו ניכר רק בשריריו, לי אין צורך להתכופף ולמדוד את העקבות ולאסוף את בדלי הסיגריות ולבדוק את גבעולי העשב השבורים, לי מספיק לשבת בכורסה ולחשוב" (האם רמז בדבריו לארתור קונן דויל שההוצאה האחרונה של ספרי שרלוק הולמס שכתב ראתה אור חמש עשרה שנה לפני Five Little  Pigs? שרלוק אכן נהג לבלוש אחרי ראיות בשטח, ולהוציא מהן מסקנות…).

את מרבית עבודת הבילוש שלו עושה פוארו בשיחות עם בני אדם, ובספר שלפנינו שיטתו מודגשת במיוחד.

בתה של רוצחת מורשעת שכבר הלכה לעולמה מבקשת ממנו לחקור את המקרה שבעטיו נאסרה האם. הבת, קרלה למרצ'נט, רוצה שתנוח דעתו של הארוס שלה. היא רוצה שידע כי אינו עומד לשאת לאישה מישהי שהנטייה לרצחנות עברה אליה בירושה. היא רוצה לנקות את שמה של האם, להוכיח שצדקה במכתב הפרידה שכתבה לה: היא לא רצחה אף אחד, וההרשעה לא הייתה מוצדקת.

פוארו (ובעצם, כאמור – אגתה כריסטי בעצמה, כמובן!) עושה בספר שלפנינו מהלך מתוחכם מאוד: הוא מראיין את כל מי שהיה מעורב בחקירת הרצח ובהרשעה, וגם את האנשים שנכחו בסביבתו של הנרצח ושל מי שנתפסה כרוצחת. אחרי שהוא משוחח אתם הוא מבקש מחמישה מהם לכתוב לו את גרסתם לכל מה שקרה ביום הפשע. הדיווחים האלה," מסביר פוארו, "היו רבי ערך שכן הם הכילו חומרים שלא יכולתי לקבל מתיקי החקירה המשטרתיים".

אני מודה שכמו שצריך לקרות בספר מתח ראוי לשמו, הסוף הפתיע אותי. היה שלב שבו הייתי כבר בטוחה שאני יודעת מה קרה, ואפילו קצת התאכזבתי – הרי זה די ברור. אבל אגתה כריסטי לא אכזבה, וממש ברגע האחרון התחוללה התפנית החדה בעלילה. איזה כיף!

הספר כולו עתיר תובנות על נפש האדם, וכריסטי לא רק מספרת לנו על הדמויות, אלא גם מאפשרת לנו להכיר אותן מתוך הדברים שהן עצמן אומרות. יש מישהי פמיניסטית? היא תביע את דעתה על גברים, אפילו אולי את סלידתה הקלה מהם, בניסוחים מעודנים כמו למשל "באווירה שלווה כזאת אפילו גבר בוודאי יתעשת", או גם בוטים יותר: "זה גרם לו להיתפס לא מובן, וגברים לא אוהבים להיתפס לא מוכנים. זה פוגע באהבתם העצמית".

יש דמות פדנטית? היא תקדים את עדותה הכתובה בפתקה קצרה ומנומסת.

יש דמות של אמן שרבים רואים בו גאון? יש מי שתעיר במורת רוח "מעולם לא הבנתי מדוע כישרון אמנותי אמור לפטור את בעליו מצורך בשליטה עצמית בסיסית".

(כשקראתי את המשפט הזה נזכרתי ב"פטור" שהעניק רביב דרוקר למתי כספי כשזה טען כי בשבעה באוקטובר הייתה "בגידה" [של הצבא?]: "מותר לו [לדבר שטויות…?] כי הוא גאון", אמר דרוקר, לתדהמתי. מה הקשר בין גאונות מוזיקלית להפצה של ארס ודברי זדון?).

נהניתי, כמו תמיד, מתחכומו של פוארו. כדי להסביר שלא כל מה שרואים חייב להיות נכון ומדויק, הוא מסביר לבת שיחו: "חשבי רגע, אילו עברת ליד חנות של מוכר דגים וראית שנים עשר דגים מונחים על הדלפק, היית חושבת שכולם דגים אמיתיים, לא כן? אבל אחד מהם עשוי להיות דג מפוחלץ" – שכן "חבר שלי הביא פעם דג מפוחלץ (זה היה המקצוע שלו) כדי להשוות אותו לדבר האמיתי!", ועוד, הוא מוסיף, "ואם היית רואה אגרטל של ציניות בסלון בדצמבר, היית אומרת שאלה פרחים מלאכותיים – אבל הם יכולים להיות פרחים אמיתיים שהובאו בטיסה מבגדד".

וזהו, פחות או יותר, הבסיס לספרי המתח של אגתה כריסטי: אסור לנו ללכת שולל אחרי מה שאנחנו רואים, אחרי מה שמובן מאליו. כי מתחת לכל "עובדה" יכולים להסתתר הונאה, זיוף, או העמדת פנים, ורק בלש מתוחכם, שיודע איך לפנות אל כל אחד, להחניף, להיראות כן ואמיתי, לעורר סקרנות, או להיראות כמו ילד מפוחד, הכול במידת הצורך ובהתאמה אישית לנחקר, יכול לגלות את הסודות הנסתרים.

לסיכום: יופי של הסחת דעת מהמציאות.

עם עובד, 311 עמ'

ממוארים הם סוגה שחביבה עלי מאוד. יש משהו נוקב בישירות של כתיבה שאומרת דברים כהווייתם, ועושה זאת מתוך פריזמה אמנותית. המבט־לאחור, בדרך כלל על היבט מסוים בעברו של הכותב, מתוך התפקחות והתפכחות שמתאפשרות בדיעבד, מעורר את המחשבות ומנער את הרגשות.

הממואר שכתב גונן נשר מצטרף לחבורה המשובחת של כותבים ששולחים אלומת אור מתוך הפנס של אדם מבוגר אל האפילה ששררה בילדותם. מתוך מה שהוא מספר לנו על עצמו אנחנו לומדים הרבה לא רק עליו, אלא גם על תופעות כלליות שהגיעה העת לחשוב עליהן ולדון בהן.

גונן נשר מוגדר כיום "כבד שמיעה". הוא גדל בקיבוץ. כבר בגיל יומיים שמו אותו במקום שהוא מכנה ברגע מסוים, לקראת סוף הספר, "בית יתומים": בית הילדים, שמעולם לא שימש כבית של ממש. עוד הוא מפטיר במעין ייאוש כבוש, שהוריו ויתרו עליו מוקדם מדי. הוא אפילו מנסה להגיע במחשבתו אל הרגע שבו נֶהֱרָה, כדי להפציר בהם שיפסיקו במאמציהם להביאו לעולם. לא צריך, הוא מבקש לומר. תוותרו עלי מראש. אל תפקירו אותי מיד אחרי שאיוולד, לא בגיל יומיים. מוטב היה מבחינתו אלמלא נוצר, אלמלא נולד, אלמלא נאלץ להתמודד עם הזוועות שהוא מתאר בספרו. והן, אכן איומות ובלתי נסבלות ברמות שקשה לשאת.

כאמור, היום הוא מוגדר "כבד שמיעה", וזאת בעזרת מכשירי השמיעה שהותאמו לו. הם מאפשרים לו לשמוע משהו. אבל עד גיל חמש היה חירש לחלוטין! ועד גיל חמש איש לא ידע על כך!

לאחרונה פגש מישהו מהקיבוץ שהודה כי הרבה חברים חשדו, אבל חששו לשתף את ההורים. פחדו מהם!

אפשר לדמיין ילד חירש לגמרי, בבית הילדים, בעצם – הומלס, שהרי ה"חדר" של ההורים לא נועד לאכלס ילדים, ובית הילדים היה מקום שבו התעללו, התעלמו, הכאיבו; שהיו בו אדישים. ילד שלא יכול להיאבק שם על מקומו, ולכן הלך לאיבוד. מה יכול לעשות פעוט חירש שבכלל לא יודע שהוא חירש? שלא מבין מה רוצים ממנו? שלא מסוגל להסביר את עצמו? שרואה את האחרים מניעים את השפתיים, ואינו יודע שהם מתקשרים ביניהם? ושהוא נשאר תמיד בחוץ? היום הוא "מנחם את הילד שמעולם לא חיבקו, רק צעקו את השם שלו והוא לא ידע שקוראים לו, הוא פשוט לא שמע".

אחד הסיפורים הקשים על ההזנחה המיוחדת שסבל ממנה – מעבר לכך שהמטפלות זלזלו בצרכים שלו, השאירו אותו שעות ארוכות עם חיתול רטוב או צואֶה, לא החליפו לו מצעים – שמע בבגרותו: כשהיו אזעקות והמטפלות רצו עם הילדים למקלט, אותו נהגו להשאיר במיטה, כי "ממילא לא שמעת את האזעקות ואת כל הבלגן."

כמה בדידות הוא מתאר. כמה סבל. אילו התעללויות עבר. כן, גם מיניות. שהרי ילדים שזרוקים ומופקרים לגורלם, מועדים לפורענות. במיוחד – ילד שאין לו שום יכולת לתקשר, ואין לו הורים שישימו לב. שיתעניינו. שיגנו עליו!

גם אחרי שהבינו שהוא חירש, חייו לא השתפרו. תיאורי המעין־אונס שעבר מידי המטפלים, החדירה האלימה לגופו (לאוזניו), ההכאבה, חוסר ההתחשבות, ההתעלמות המוחלטת מזכויותיו כבן אנוש שמגיע לו להבין מה קורה אתו, מה עושים לו – כל אלה מחרידים עד בלי די.

קשה להחליט מה הכי נורא בסיפור שלו. ההתנכלויות המזוויעות של הילדים שהתעללו בו גופנית בסדיסטיות שקשה לקלוט? כמעט כל המבוגרים שפגש, שלא היה בהם שמץ של רוך כלפיו, של תשומת לב מינימלית? הסבל הפיזי? הנפשי? הזעם שאין לו מוצא? החשד שאולי בכלל האחות שבקיבוץ היא זאת שגרמה לחירשותו, שכן "טיפלה" בו בתדירות רבה מאוד בהזרמה חזקה של מים אל תוך האוזן, מה שהתברר בדיעבד כפרקטיקה מזיקה? ילדים אחרים לא קיבלו את הטיפול המכאיב, ההרסני, לעתים קרובות כל כך, כמוהו. אז אולי אותה אחות לא רק השפילה אותו והכאיבה לו מאוד – בעזרת כמה גברים שנהגו לסחוב אותו ולרתק אותו למקום כדי לגבור על התנגדותו, ולא היה מי שיושיע! – אלא גם גרמה לו לנזק בלתי הפיך? מדהים לקרוא מה שהוא כותב עליה כיום, במרחק של עשרות שנים מאז: "היא כבר מתה, אז אין סיכוי שהיא תצעק עליי בשבילי הקיבוץ. מלבד זה, אין לה ילדים או נכדים שיקללו אותי על שאני מספר עליה סיפורים וקורא לה בשמות."

אוי!

החיים בקיבוץ כפי שהם מצטיירים בספר מחרידים. לא רק לילד חירש. חיים של אנשים אטומים ששקועים במאבקי כוח חברתיים: "שמחתי על הבקיאות של אבא בשפות, זה היה יתרון בקיבוץ הקטן שלנו, ששם כל מומחיות בכל תחום מיקמה אותך בסולם חברתי גבוה". או: "השינוי הדמוגרפי הביא את החופש המחשבתי ואפשר היה לקנות או לקבל מכשיר אלקטרוני בלי שתסתובב בשבילי הקיבוץ וירכלו עליך שאתה בורגני".

העוול החמור מכול, מבחינתו של המספר, הוא שקיבוץ שלם לא שם לב למצוקתו. "קולקטיב כבד שמיעה ומחשבה שלא טרח לבדוק מדוע הילד לא עונה לקריאות, אלא מתעלם מהן ודופק בפטיש צעצוע על השולחן ועל הרצפה והקירות".

איזה כתב אישום חמור, נוקב, וראוי לתשומת לב.

הוצאת תשע נשמות, 151 עמ'

טור דיעה של תומס פרידמן מה־15 באוגוסט 2023 בניו יורק טיימס, כחודשיים לפני השבעה באוקטובר.

Lebanon’s Nightmare Could Become Israel’s Future

ב־12 בספטמבר 2023 ייקבע אם הסמכויות השיפוטיות שלוקח לעצמו ראש הממשלה בנימין נתניהו חוקיות. נתניהו סירב שוב ושוב להתחייב כי יציית להחלטה, אם תהיה מנוגדת לרצונו. אם פסיקת בית המשפט תהיה מנוגדת לרצון קואליציה שלו, ישראל תעמוד בפני משבר חוקתי כולל.

ראשי הצבא, המוסד, הש"ין־ב"ית והמשטרה יאלצו להחליט למי הם נאמנים – לקואליציה פוליטית שעוסקת בפוטש משפטי, או לבית המשפט העליון, שמשמר את עצמאותו. 

אבל אפילו אם בית המשפט ייקבע שאין בידיו הכוח לשמור על סמכותו, ישראל תישאר במשבר כולל. כי נתניהו והקואליציה הימנית שלו, שמורכבת מיהודים שדוגלים בעליונות גזעית ושל יהודים חרדים קיצוניים, כבר פגע בלב החוזה החברתי שהחזיק את ישראל מאוחדת במשך 75 השנים האחרונות: "חיה, ותן לחיות". 

אני יודע הרבה על העיקרון הזה. חייתי בשתי מדינות במזרח התיכון מסוף שנות ה־70 ועד סוף שנות ה־80 – לבנון וישראל – ששמרו על יציבותן לאורך השנים בכך שכיבדו את העיקרון הזה. עד שחדלו מכך. 

יש ללבנון ולישראל שני דברים במשותף: הן מדינות קטנות גיאוגרפית, ומגוונות להדהים באוכלוסיה שלהן – שונות דתית, אתנית, פוליטתי, לשונית, חינוכית. 

כשאתה חי בדמוקרטיה קטנה ומגוונת מאוד, קיימת רק אפשרות אחת לשמור על יציבות: כל המשתתפים חייבים לכבד את העיקרון של "חיה ותן לחיות". אחרת, כפי שתיארו זאת הלבנונים בכל פעם שאחד הצדדים פגע בעיקרון, פורצת מלחמת אזרחים, ואז נאלצים כולם לבסס שוב את האיזון ביו הפלגים: "אין מנצחים, אין מובסים". כולם צריכים לשמור על גבולות יכולתם. 

אבל בעשורים האחרונים המיליציה השיעית הפרו־אירנית בלבנון, החיזבאללה, שפירוש שמה הוא "מפלגת האל", הפרה את העיקרון הזה. היא משתמשת בעליונותה בלוחמים ונשק. במקום העיקרון של "אין מנצחים ואין מובסים" החיזבאללה כפה את העיקרון שמקושר לא פעם לדיקטטורים אפריקנים – "עכשיו תורנו לזלול", כלומר – שתלך הדמוקרטיה לעזאזל, הגיע הזמן שניקח לעצמנו יותר מאשר חלקנו ההוגן במשאבים; נפעל בלי בלמים ובלי להיות תלוים בשום סמכות עליונה (כמו למשל מערכת המשפט). 

עם כל ההבדלים הרבים שיש בין לבנון לישראל, הקואליציה של נתניהו כוללת "מפלגת אל" משל עצמה, והיא החליטה שעכשיו תורה לזלול, אף על פי שבבחירות בנובמבר 2022 זכתה רק ב־30,000 קולות מתוך ציבור של 4.7 מיליון מצביעים.

בכך הפרה המפלגה את העיקרון של "חיה ותן לחיות", והחלה מיד להעביר סכומים כסף חסרי תקדים לבתי ספר חרדיים – בלי לתבוע מהם ללמד לימודי ליבה, מתמטיקה, מדעים, אנגלית, או ערכים דמוקרטיים, מינתה שרים עם תיקים פליליים, והזרימה משאבים ממשלתיים ליישובים בגדה המערבית הכבושה, כדי לפגוע בתהליכי השלום של הסכם אוסלו. בה בעת נקטה מהלכים שנועדו לנטל את יכולתו של בית המשפט העליון לבלום את המעשים הללו. 

אין בפוליטיקה הישראלית תקדים לשוד המשאבים הזה, והוא מקומם עוד יותר כשחושבים על כך שהוא נעשה, בחלקו, על ידי המפלגות החרדיות שבני הקהילה שלהן משלמים הכי פחות מיסים, וכמעט שלא משרתים בצבא. 

עד כה, מלבד מקרים יוצאי דופן, ידעו הכול מה המגבלות שלהם – החילונים ידעו עד כמה הם יכולים ללחוץ על החרדים כדי שמסעדות יישארו פתוחות בשבת, והחרדים ידעו עד כמה ללחוץ על החילונים בעניין זכויות להט"ב. המתיישבים בגדה המערבית שנאו את הסכמי אוסלו, אבל מעולם לא ניסו לפרק את הרשות הפלסטינית, ששולטת בחלקים מהגדה המערבית. אפילו בית המשפט העליון היה מאוזן יותר מבחינה אידיאולוגית בשנים האחרונות, כשהיו בו שופטים שמרנים וליברלים, למרות טענותיו הסותרות של נתניהו. 

ידידי, דוויד מקובסקי, עמית בכיר ב"מכון וושינגטון", סיפר לי איך כשנולד בנו בירושלים ב־1998, ביקש דוויד להישאר לצד אשתו, ורדה. הרופא אמר שאין בעיה – אלא אם אחת האחיות החרדיות שמתנגדות לנוכחות של הבעל תהיה במשמרת בחדר הלידה. הרופא בדק את אשתו, סיפר דיויד, והצליח לתזמן את הלידה כך שלא תתרחש במהלך המשמרת של אותה אחות חרדית. 

הרופא אמרה לוורדה "עכשיו תלחצי", נזכר דיוויד. "וכך זכיתי להיות לצידה בחדר הלידה. זאת הייתה ישראל בזעיר אנפין: מקום שבו ישראלים יכולים להיאחז בעקרונותיהם ובה בעת למצוא דרכים יצירתיות שיאפשרו דו־קיום". 

כאשר האיזון של "חיה ותן לחיות" הופר בכוח הזרוע – אך ורק בשל יתרון זעיר, זמני, בכנסת – נתניהו והקואליציה שלו פגעו לא רק בחוק. הם הפרו את הנורמה הלא־כתובה שהחזיקה את ישראל. קשה לחזות איך המדינה תחזור אי פעם לעצמה. 

טור דיעה של תומס פרידמן מה־31 במארס, 2002 בניו יורק טיימס, עשרים ושתיים שנה לפני ה־7 באוקטובר

Suicidal Lies

 שקרים התאבדותיים

תוצאות המלחמה המתנהלת כיום בין הישראלים לפלסטינים חיוניות לביטחונו של כל אמריקני, ואפילו, אני מאמין, לעתיד הציוויליזציה כולה. מדוע? פשוט מאוד, כי הפלסטינים עורכים ניסוי בלוחמה מסוג חדש, השימוש במחבלים מתאבדים – חגורים בחגורות נפץ ולבושים כישראלים – כדי להשיג את מטרותיהם הפוליטיות. וזה מצליח.

הישראלים מבועתים. והפלסטינים, אף שהאסטרטגיה הזאת הרסה את החֶברה שלהם, מרגישים מועצמים. מרגישים שסוף סוף יש בידיהם כלי נשק שיוצר איזון־כוחות עם ישראל, ואולי, בפנטזיות שלהם, הם יכולים להביס אותה. כפי שאמר איסמעיל הניה, מנהיג חמאס, בעיתון וושינגטון פוסט: "היהודים אוהבים את החיים יותר מכל עם אחר, ומעדיפים לא למות." לכן מחבלים מתאבדים הם האמצעי המושלם כדי לטפל בהם.

אלה דברים ממש חולניים!

העולם חייב להבין שהפלסטינים בחרו בפיגועי התאבדות לא מתוך "ייאוש" שנגרם מהכיבוש הישראלי. זהו שקר גדול. מדוע?

1. קודם כל, הרבה עמים בעולם נואשים, אבל אף אחד לא מסתובב חגור בחגורת נפץ ומפוצץ את עצמו.
2. יתר על כן, הנשיא קלינטון הציע לפלסטינים תוכנית שלום שיכלה לשים קץ לכיבוש "המייאש", ויאסר ערפת הסתלק משם.
3. חשוב עוד יותר: לפלסטינים יש מזמן חלופה טקטית לפיגועי התאבדות: התנגדות לא אלימה נוסח גנדי. תנועה פלסטינית המתנגדת לאלימות שפונה אל המצפון של הרוב הישראלי הדומם היתה מביאה לייסודה של מדינה פלסטינית כבר לפני שלושים שנה, אבל הם דחו גם את האסטרטגיה הזאת.

הסיבה לכך שהפלסטינים לא אימצו את החלופות הללו היא שהם רוצים לזכות בעצמאותם בדם ואש. יש בקרבם רק הסכמה על שאלה אחת בלבד: איזו חֶברה הם רוצים להרוס. אבל לא – מה הם רוצים לבנות.

האם שמעתם פעם את מר ערפאת מתאר איזו מין מערכת חינוך או כלכלה הוא מעדיף, או איזו חוקה הוא רוצה? לא. כי מר ערפאת איזו מתעניין בתוכנה של המדינה הפלסטינית, אלא רק בקווי המתאר שלה.

בואו נבהיר זאת היטב: הפלסטינים אימצו את פיגועי ההתאבדות כבחירה אסטרטגית, לא מתוך ייאוש. זה מהווה איום על הציוויליזציה כולה, כי אם פיגועי ההתאבדות יצליחו בישראל, כמו חטיפות מטוסים והפצצתם, גם את אותם פיגועי התאבדות הם יאמצו בכל מקום. בסופו של דבר זה ידיע  גם מחבל־מתאבד חגור בחגורה ועליה נשק אטומי, שיאיים על אומות שלמות. לכן העולם כולו חייב לדאוג לכך שהאסטרטגיה של פיגועי ההתאבדות הפלסטינים תובס.

אבל איך? סוג זה של טרור אפשר לבלום רק בעזרת איפוק וגינוי של הקהילה עצמה. אף צבא זר אינו יכול לבלום קבוצה קטנה שאנשיה נכונים להרוג את עצמם. איך ניצור אמצעי מניעה בקרב הפלסטינים?

1. קודם כל ישראל צריכה להגיב במכה צבאית שתבהיר לגמרי כי הטרור לא משתלם.
2. שנית, אמריקה צריכה להבהיר לחלוטין שהיא אמנם מכבדת את הלגיטימיות של הלאומיות הפלסטינית, אבל היא לא תהיה מוכנה לשום מגע וקשר עם ההנהגה הפלסטינית, כל עוד זאת תומכת או אפילו מבליגה עם פיגועי התאבדות.
3. עלינו להבטיח שמנהיגים ערביים, שכלי התקשורת שלהם מכנים את המחבלים מתאבדים "קדושים מעונים", לא יורשו להיכנס לתחומי ארצות-הברית.
4. ישראל חייבת לומר לעם הפלסטיני שהיא מוכנה לחדש את שיחות השלום עם הנשיא קלינטון מהנקודה שבה הופסקו לפני האינתיפאדה האחרונה. השיחות הללו כבר עברו כ־90 אחוזים מהדרך לקראת סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית.
5. חיילי האו"ם או נאט"ו חייבים לשמור על כל גבול ישראלי-פלסטיני שייקבע.

"במלחמת האזרחים בספרד" (בשנות השלושים של המאה ה-20) "בדקו המעצמות את כלי הנשק שלהם, לפני מלחמת העולם השנייה," אמר הפרשן הפוליטי הישראלי ירון אזרחי. "ובכן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני כיום הוא מלחמת האזרחים הספרדית של המאה ה-21. הם בודקים בקפידה אם טרור התאבדות יכול להצליח כאסטרטגיה להשגת חירות. יש להביס אותו, ולשם כך יש צורך ביותר מאשר אסטרטגיה צבאית."

הפלסטינים מסונוורים כל-כך מהזעם הנרקיסיסטי שלהם, שהם שכחו את האמת הבסיסית שהציוויליזציה נבנתה עליה: קדושתם של כל חיי אנוש, החל באלה שלך עצמך. אם אמריקה, הכוח הבולם היחיד שעוד נותר, לא תפעיל כל גרם של אנרגיה כדי לבלום את הטירוף הזה, אם אמריקה לא תכנה אותו בשמו האמיתי, הוא יתפשט. השטן מרקד במזרח התיכון, והוא מרקד בדרך אלינו.

כמו בְּסרט בְּנטפליקס מתחיל הספר המופלא אושר, מאת הסופרת אמינטה פורנה, בפרק אפל, שהוא, כך מסתבר, רק הרקע ונעימת הפתיחה לרומן: תיאור של ציד־זאבים, שמתרחש במסצ'וסטס, ב־1834. קשה מאוד לבת זמננו לקרוא את תיאורי ה"גבורה" כביכול של הצייד, שמיטיב כל כך לארוב לזאבים ולהרוג אותם. שיא ה"הומניות" שלו מתגלה כשהוא מוותר על הריגת הגורים, אחרי שרצח את הוריהם: "ציידים לא טורחים להשלים את המלאכה הזאת: גורי זאב הם יצורים נלבבים, נותני אמון ושובבים. לגורים הללו, שהתייתמו מאב ועכשיו גם מאם, לא היה שום סיכוי לשרוד על האביב." נורא!

קהות החושים של הצייד כלפי עולם החי מזעזעת. למשל, כשהוא מחפש פתיון שבאמצעותו יתפוס את הזאב, הוא לוכד ארנבת ש"שוועותיה נמשכו אל תוך הלילה, והוא הניח שבמאבקה להשתחרר נשברו רגליה". הצייד אומר לעצמו: "זה קורה לפעמים". אוי! 

עד מהרה, כבר בפרק הבא, אנחנו מבינים שהאג'נדה של הספר הפוכה לזאת של הצייד: כל כולה אהבה וחמלה, אהדה והבנה של חיות מכל סוג ומכל מין. הן גודשות את הספר – ציפורים ויונקים, רמשים וזוחלים, ולא כזנים כלליים אלא כפרטים ספציפיים ויקרים ללב.

מיד אחרי הפרק על ציד הזאבים (שיוזכר בהמשך הרומן כמעין זיכרון נושן של בני העיירה שבסביבתה פעל), אנחנו עוברים ללונדון. הזמן – פברואר 2014. אנחנו פוגשים את אחת הדמויות הראשיות, ג'יין, חוקרת טבע. בשנים האחרונות היא מתמקדת באוכלוסיית השועלים האורבניים החיים בלונדון. היא מכירה פרטים רבים, מכנה אותם בשמות, עוקבת אחריהם, דואגת להם ונאבקת למענם. תושבי לונדון בטוחים שהשועלים מסוכנים, שהם עלולים לפגוע בילדיהם וברכושם, אבל ג'יין משוכנעת שהשועלים כלל לא מתכוונים להזיק. על פי השקפת עולמה, מאחר שבני האדם הם המין החזק, מוטלת עליהם החובה להגן על החיות, ולא לרדוף ולנסות להכחיד אותן. השועלים, היא מסבירה לכל מי שמוכן לשמוע, גם ברדיו, רק מחפשים מחסה. הם "יצורים שבריריים שלעולם לא לוקחים סיכונים מיותרים" (זאת, אגב, כך נכתב בספר, בניגוד לכלבים, שאבותיהם למדו לשתף פעולה עם בני האדם, ולכן "כל הכבוד" להם, כי "בשעה ששאר עולם החי שקוע בניסיונות לשרוד, לכלבים נשמר מקום לצד האח, אוכל ממותג משלהם, מכוני יופי ומעילים סקוטים משובצים").  

הגיבור האחר של הספר הוא ד"ר אטילה אסאר, פסיכיאטר אפריקני שמתמחה בפוסט טראומה, בעיקר של ניצולים מאזורי מלחמות. אטילה הגיע ללונדון לביקור קצר, בין היתר כדי להרצות בכנס מקצועי, וגם כדי לטפל בעדינות ובחמלה מעוררי השתאות באהובה־לשעבר שלקתה בדמנציה מוקדמת. בין פרקי ההווה אנחנו חוזרים אתו להתרחשויות משמעותיות  מעברו, למשל – לבוסניה, ב־1995, לשם הגיע במסגרת עבודתו, ונכח בסבל הנורא שעובר על האוכלוסייה האזרחית – אנשים שנושלו מבתיהם וגורשו, רבים שנטבחו, אחרים שעברו אונס ועינויים. "המלחמה לא אוצרת בחובה שום סוד גדול", הוא אומר לעצמו, "תמיד יהיו אנשים שאלימות מסיבה להם עונג, והם זקוקים רק למנהיג ולהזדמנות". אכן… 

גם עם ג'יין אנחנו חוזרים מדי פעם אל העבר, למשל – אל שלהי נישואיה, בזמן שחקרה את אוכלוסיית הקויוטים שחיים בסביבה עירונית במסצ'וסטס, שם גרה באותה תקופה. גם באמריקה נאלצה להיאבק למען החיות והשתדלה להגן עליהן מפני מי שביקשו רק לטבוח בהן.  

שתי הדמויות הראשיות ברומן, הגבר והאישה, נפגשים באקראי, ומתפתח ביניהם קשר נוגע ללב. כל אחד מהם מביא אתו את ההיסטוריה האישית הכאובה שלו: גירושים, אלמנוּת. שניהם צריכים ורוצים ללמוד איך ואם הם מסוגלים שוב לאהוב. 

אבל ג'יין ואטילה הם רק שתי דמויות מתוך אינספור אנשים שמאכלסים את הרומן המורכב הזה. חלק מהדמויות האחרות מגיחות לרגעים ספורים בלבד, אחרות – כשחקני משנה שמלווים את הגיבורים הראשיים ומסייעים להם. למשל: מישהו שנוהג להתפרנס, בנוסף על עבודתו בבית מלון, כ"פסל אנושי" דומם שצבוע בכל גופו ופניו בצבע כסף; קבצן רחוב; ברמן; נהג מונית, ועוד ועוד. יש גם הרבה דמויות משניות לגמרי שחולפות על פנינו ביעף. כל אחת מהן תורמת עוד גוון של צבע למארג הססגוני מאוד שיוצר הסיפור.

הנה למשל תיאור של ילדה אקראית –

"שעמדה בגבה אליהם כשאפה מחוץ אל הזכוכית, העיר וכל מה שבה, הכול היה חדש בשבילה. באותו רגע היו עיניה נעוצות בציפור. היא נראתה לה כמו צנחן שנופל בזרועות מתוחות לצדדים: כנפיים פרושות, מקור נוטה כלפי מטה, רגליים שלוחות לאחור. גופה עטור הנוצות רעד והיטלטל ברוח, והנוצות הגדולות שעל כנפיה נפרשו לקראת תעופה. פעם או פעמיים צללה אחת מכנפיה, כאילו הילכה על חבל דק ולרגע איבדה את שיווי משקלה, אך מייד אחר כך נישאה על זרם של אוויר חם ושבה והתייצבה. הילדה מצמצה בעיניה והתבוננה. היא לא פנתה לומר דבר להוריה. היא דממה כמו הציפור המרחפת.

"ואז הציפור נעלמה. הילדה נבהלה. היא הביטה כה וכה, ושלחה
מבטה מעלה ומטה. אך הציפור נעלמה.

"'הכול בסדר, חמודה?' שאלה האם.

"'כן,' השיבה הילדה. 'תוכלו לקנות לי בז כשנחזור הביתה?'

״'נראה,' השיבה האם".

לא נשוב ונפגוש עוד את הילדה הזאת או את הוריה. היא תך קטן ברקמה היפה להפליא שיוצר הסיפור, שלא רק מצייר תמונות מופלאות, אלא גם שואל שאלות קיומיות ומשמעותיות מאוד.

למשל: האם יש פשר בסבל? או – האם כל כאב הוא בהכרח שיבוש הרסני, או שהוא גם מאפשר לפעמים צמיחה וגדילה? ושאלת השאלות: מהו אושר? 

אני תוהה אם הרומן המופלא הזה, על שלל השאלות שהוא שואל בעניין פוסט טראומה, והתשובות שהוא מנסה לתת, יכול להוסיף משמעות לחייהם של נפגעי אלימות.

כמה חזק ומכאיב מהדהדים דבריה של פורנה כשהיא כותבת על כך ש"אנשים צעירים מקריבים את גופם ואת נפשם בשדה הקרב. הם נשלחים אליו בידי אנשים בגיל העמידה שאחזו ברובה רק פעם אחת, בסופשבוע של ציד ברווזים, ועל גברים כמו אטילה מטילים את מלאכת השמירה על השפיות של אותם גברים צעירים, בעוד הדברים שהם מתבקשים לעשות הם בעצמם לא שפויים".

מוצאה ה"מעורב" של הסופרת מעניק לה מן הסתם סוג של מבט־על ורצון לשאול שאלות שנובעות בין היתר מההיסטוריה האישית והמשפחתית שלה. פורנה גדלה בסקוטלנד, סיירה־לאון וניגריה. היא נולדה בשנות השישים לאם סקוטית ולאב מוסלמי, רופא שהתנגד למשטר בסיירה-לאון, נעצר והוצא להורג בגין בגידה־לכאורה, אחרי שגינה את השחיתות והאלימות של ממשלת ארצו. כבת לאב ששילם בחייו על אומץ ליבו, השאלות שהיא מעוררת ברומן שלפנינו אמיצות ומעוררות מחשבה.

התרגום, מעשה ידיה של דפנה רוזנבליט, מעולה. 

הוצאת ספריית רות, 361 עמ'

 

Aminatta Forna, Happiness

שמו של הספר חסידת ירוסלם מעיד על תוכנו: כולו שירי כמיהה, ועדות מכמירת לב על הייסורים שנלוו למימוש – האומנם? – של אותה כמיהה. 

ווביט וורקו מנגסטו עלתה לישראל מאתיופיה. כבר בשיר הראשון, הפותח את הקובץ, היא מביעה את הערגה שהובילה אותה ואת בני משפחתה לצאת למסע הקשה כל כך, בדרך ל"ירוסלם", הלא היא ירושלים: "לבי רוחש בלי קול: / כפות ידי, כפות ידי לוטפות / אתכן, / אבני ירוסלם". 

שמותיהם של השירים הבאים מעידים על תוכנם: "אל הארץ המובטחת" שבו היא פונה אל עצמה כאל אשת לוט בת ימינו, פוקדת: "אל תביטי לאחור", מתריעה: "אולי לא תשרדי את המסע, הדרך לא קלה, הכבישים / אינם סלולים, ואת תלכי בחשיכה…" ומבטיחה: "את תמצאי את / הארץ המובטחת". 

והנה היא כאן. מה ציפה לה? היא – בשיר השלישי – "מעמידה פנים לְשבָּת": היא בפנימייה, שבה כל חבריה "יוצאים למשפחה, כולם / יוצאים לבית חם", והיא הילדה היחידה שמעמידה פנים כאילו היא מעדיפה להישאר בפנימה ומסבירה לנו, בלחש, בסוגריים: "(ואם אצא, לאן?)", וכמה היא מתגעגעת, כמה "העיניים משוועות", כמה היא רוצה לשוב "לשבת של האינג'ירה, /  הרטבים  החריפים ההם – / לברכה בעיניים של אימא". ושוב היא חוזרת, ושוב בלחש, בסוגריים – "(ואם אצא, לאן?)", אך מסיימת בברכה, "שבת שלום", ושוב, אחרי רווח, "שבת שלום": כי אין ברירה. כי צריכים להתחזק. כי חייבים להחזיק מעמד. כי במבט לאחור היא אולי יודעת שעוד תהיה ווביט וורקו מנגסטו הבוגרת, הכותבת, שתשחזר את הגעגועים ואת הכאב, ותיצוק אותם לתוך שירים, ובכך תעניק להם משמעות. 

המציאות אינה יכולה שלא לעורר געגועים בלתי אפשריים. לנוכח אגם כנרת היא "לוגמת" את זוהרה, ובה בעת זוכרת אגם אחר, "אגם לבה של אמי / השוקק כל עונות השנה". היא כאן, בישראל, אבל חושבת על האגם ההוא, במקום שנקרא סמן (שמו מופיע בכותרת גם באמהרית!), ששם "לא חסר דבר". 

אולי אסור לה להביט לאחור, שמא תהפוך לנציב של מלח, אבל היא בכל זאת נזכרת בשם, "ברועי הצאן", ב"כפלי / שדות הבר"; במקום שהוא מעין גן עדן, שם היא "גורבת אדמה רווית / דברי ימי עולם", "עוטה חולצת יערות הפרא", עונדת "עגילים באוזנַי כסוסים צוהלים"… שם היא שומעת רקיעות של נפחים ורואה נשים קדריות ש"קורנות לקול צחוקי הילדים". ובכל זאת, כשהייתה שם, באותו גן עדן, חשה בכל מאודה "בכמיהות ירוסלם". 

והנה – המסע. האם, היא תוהה בדיעבד, בשיר "עוקפת נהר", הייתה "שולחת אותן / למסע שכזה, / כמו הילדה ההיא שם", את בנותיה, שכבר נולדו כאן? 

והאם – היא תוהה – אפשר באמת להגר, לא רק בגוף, אלא גם בנשמה? בשיר "אמהרית בלילות" היא מגלה שלשון החלומות שלה היא שפת אִמה, שהיא "סורגת כיסופים בלילות", שהיא "עורגת געגוע לשפת אמי / ללשון אבי שלי הטוב", ובכל זאת, ראו זה פלא, היא כותבת בעברית, בשפה שאימצה לעצמה, ומפליאה להביע בה את "נתיבי המילים, בצלילים המחבקים / ממרחקים". 

בחטיבת השירים הנושאת את השם "סודאן, סודאן" נוגעת וורקו מנגסטו בפצע האמיתי: בניתוק מהבית, שעוברים תמיד מהגרים, ובמסע הקשה מנשוא, הקשה במיוחד, שעברו העולים מאתיופיה: "במוצאי שבת אחת, / השארנו את הבתים מאחור / בוכים בלי קול". היא זוכרת את שתיקתה של אמה, ויודעת: "כל חיי / אשא את מבטה / לכל אשר אלך". 

הם בדרך. "הולכים אפופים / נעולים נעלי הקוצים, צועדים יחפי אור". הם פוסעים "בשוקת זפת לילה מתארך, / עינינו – / שני סימני שאלה: // מי הולך למשאית הישנה? // מה עולה למשאית המעונה?" ישנה. מעונה. משחק הצלילים הזה, ההפתעה בדימוי של מי שמעונה – לא האנשים. המשאית: לא יצור חי אלא חפץ, שאפילו הוא כבר מותש מתלאות הדרך האינסופית. בהמשך יוקדש לה, למשאית, שיר שלם: "המשאית (עדוּת)", שמתאר את עתיקותה. את היות כולה "פתחים של תקווה וייאוש", את "מזג האוויר הלוהט" שבו עליה לנסוע, את מאות האנשים "כל אחד / נלחם להידחס למשאית / נאבקים נשים וטף, / זקנים, כולם משתוקקים לעלות למשאית", שכבר אין בתוכה מקום: "מאות אנשים, ומחנק" והכול, "תקווה ושיברון / מתערבלים / כמו קמח ומים / לבצק אחד". 

ועכשיו מתחילים עינויים נוספים: ילדה חולה. "פרח קטנטן בערוגת סימני שאלה", מוקפת בהוריה, אמה, שגם היא חולה מאוד. אחיה. אביה ש"מגיע אל בית החולים / אבל לא מספיק לקבל טיפול / וכבר נפטר". השאלה המרה: איך האב "הבריא, החסון כעץ הסקויה, / ככה מת בגלל וירוס זעיר?" ומה המשמעות של המשפט שמסיים את השיר: "ומישהי אומרת: / זה סימן. / אבל היא לא אומרת / סימן למה"… השאלה הפתוחה הזאת ממשיכה להדהד בתודעה. 

ואז מתעוררות שאלות נוספות: מה יקרה לאחותה? היא "כורעת / על שטיח החול / והצירים צרים" יולדת כך, באמצע המדבר, והיא, המספרת, רק בת עשר, "מקשיבה לצליל סדוק / פועה" ומבינה שהיא שומעת את אחיינה הפעוט שזה עתה נולד, בתנאים בלתי אפשריים! "הנה אני, / דודת מדבר, אני – "

ספרה של ווביט וורקו מנגסטו ראוי לכל קשב. לכל קריאה זהירה, מפנימה, מאמצת. לדעת, להבין, לזכור, ולשלוח אליה יד שאומרת: תודה, משוררת, תודה מספרת. תודה שאת כאן, עדה למה שעבר (ועובר!) על עדה שלמה, שאת מעניקה לה קול יפה ומדויק כל כך.