בן־ציון בן־יהודה, בנו הבכור של אליעזר בן־יהודה, מחיה השפה העברית,  החליט בשלב מסוים של חייו לשנות את שמו. "איתמר", כי אמו אהבה מאוד את עצי הדקל שצמחו בחצר ביתם, "בן אב"י" – כדי לשמור על הקשר עם אביו, שכן שם המשפחה שבחר הוא בעצם נוטריקון שמו, ובה בעת לקבוע לעצמו מעין זהות מחודשת. 

את האוטוביוגרפיה שלו, שמתחילה בלידתו ומסתיימת במות אביו ב־1922, חתם בן אב"י  ב־1942, בעת ששהה בגלות בניו יורק. הספר ראה אור לראשונה ב־1962, תשע עשרה שנים אחרי מותו.

ב־2016 החליטה הוצאת ידיעות ספרים להוציאו לאור במהדורה מחודשת, והוסיפה לה שתי מסות פותחות, מאירות עיניים, אחת שכתב ירון לונדון, ואחת שכתב מאיר שלו. כמו כן מופיעים בספר פתח הדבר למהדורה הראשונה, שאותו כתבה רעייתו, לאה בן־אב"י לבית אבושדיד, וההספד שכתב חיים וייצמן לזיכרו של בן אב"י.  

קריאת הספר משולה למסע במכונת זמן. בן אב"י לוקח אותנו אתו אל מחוזות ילדותו של "הילד העברי הראשון": אביו החליט שבנו יחשף מרגע לידתו, וכל העת, רק לשפה העברית. כדי לממש את ההחלטה נאסר על הילד באופן מוחלט להיפגש עם ילדים אחרים. עד שמלאו לו שלוש לא דיבר בן־ציון, וכל סובביו היו בטוחים שהניסוי שאביו עורך מזיק לנפשו. "הפסיקו את הניסיון אשר לא יצליח לעולם", אמרו להם, "העברית סופה לנצח בספרות, בעיתונות, גם בבתי המדרש. על ילדינו לדבר בלשון בני אדם מן היישוב – יידיש, או צרפתית, אנגלית, אינטלקית, אף גרמנית – שפות הנהוגות לאורך כל ים התיכון", אמרו להם.

ואז, יום אחד, פרץ הדיבור מפיו בבת אחת. זה קרה כשאביו הגיע הביתה במפתיע ושמע את אמו של הילד שרה לו ברוסית. התקף הזעם שבו לקה הבהיל כל כך את הפעוט, עד שהגה את המילה הראשונה: "אבא". השמחה הרבה השכיחה מאביו את כעסו על אשתו… מאז ואילך החל הילד לדבר. מילים שחסרו לו בשפה – חידש בעצמו (למשל – את המילים "סביבון", "מפית", "רעשן"…), או שאביו התבקש להמציאן למענו… 

הבידוד שחי בו בשנותיו הראשונות היה מוחלט (אפשר לראות שחזור שלו בסדרה הטלוויזיונית הנפלאה "הצבי", ששודרה בכאן 11): "הייתי רואה את כל הילדים הקטנים עוברים או רצים ברחוב הצר, ולי אין כל אפשרות להצטרף אליהם. רק אחרי הצהריים, בשעה שאבי היה יורד העירה דרך רחוב יפו, רכוב על חמורו, לעבודתו במערכת עיתונו – היתה אמי מרשה לי לצאת אל החצר, בלי לגרוע עין ממני ממקום עיסוקה במטבח. אך אסור היה לי לבוא במגע עם מישהו, גדול או קטן, כדי שלא להיכשל בלשון לועז". בשלב מסוים, כשהעברית שבפיו התבססה, הרשה לו אביו ללכת לבית הספר, שם למד גם שפות אחרות ואחרי שהשתלט עליהן התחיל, למורת רוחו הרבה של אביו, לקרוא גם ספרים בצרפתית, ואפילו העז לשיר את ההמנון הצרפתי, ועורר עליו את זעמו של האב שהצליף בו, כששמע אותו "חוטא" כך, ארבע פעמים, אחת לכל בית – "אותה שעה בירכתי בלבי את מחבר ההמנון שמיעט במספר בתי השיר", מעיר בן אב"י בהומור… (בהמשך, כשהיה כבן אחת עשרה, יצר בן־אב"י גרסה עברית לשיר, החליט להקים צבא עברי, שזה יהיה המנונו, ופנה בחשאי לברון בנימין־אדמונד רוטשילד כדי לקבל ממנו מימון להקמת אותו צבא… פלא שכינו אותו "חצוף"?…)

מרתק לקרוא על חייהם של הירושלמים בתחילת המאה ה־20. על ההווי השכונתי, ללמוד על חיי היומיום, ולהיווכח כמה רחבת ידיים נראתה אז הארץ, שהרי המסע בעגלה רתומה לסוסים בדרך מירושלים ליפו היה ממושך, וכרוך בתלאות ובטלטולים רבים… בן־אב"י מיטיב לתאר הכול בפרטי פרטים ובחיוניות, עד שהקורא חש שהוא אתו שם, בדרך, עובר את "המורד הגדול ליד הקסטל", יורד בדרך "המתפתלת לעומת שער הגיא בהרהריה ובסלעיה", מגיע אל "הקהוואה [בית הקפה…] הערבית שבשער הגיא", עוצר בפונדק לצורך "לגימת חמין" [כלומר – משקה חם…], ממשיך לרמלה העיר, "בדרך המישור בכיוון יפו". הוא מתאר את ליל הירח במילואו, את יללת השועלים הנוגה, את אורחת הגמלים שהשתרכה לאורך הדרך, "כשערבים מתנדנדים עליהם ומחללים בחליליהם זמירות רוויות געגועים"… כל אלה מעוררים ממש תחושה שאנחנו שם, בתחילת המאה, שותפים למסע… 

בן אב"י שינה אמנם את שם משפחתו, אבל היה לגמרי בנו של אביו. כמו אליעזר בן־יהודה, גם איתמר היה מסור כולו לשפה העברית. כמה גאווה חש כשהבין שהיא הולכת ונפוצה, שעוד ועוד ילדים מדברים בה בטבעיות, כשפה ראשונה! בילדותו "היו באים סקרנים לראות בפלא של אם המדברת לעוללה בשפת הקודש", וכשהיה תינוק אביו צהל וקרא אל אמו "'דבורה! דבורה!, […] 'השמעת את בן־ציון? הוא צחק בעברית'". אמו הקניטה את האב: "'ועוד מעט,' ענתהו אמי בתוכחה, 'עוד מעט ותבשרני שבן־ציון בכה בעברית'"… 

כמו אביו נמשך ליבו של בן־אב"י אל העיתונות, ולאורך חייו שימש עורך וכתב, וגם יזם את הקמתם של כמה וכמה עיתונים יומיים ושבועיים. 

הספר גדוש בתיאור מפגשיו עם שועי עולם, אנשי רוח, דיפלומטים, מלכים, אנשי עסקים ויוצרים. עשרות רבות של שמות גודשים את הספר, ובמהדורה הנוכחית נוספו לכל אחד מהם הערות שוליים שמבארות מי היה כל אחד מהם. ממש שיעור בהיסטוריה שהתרחשה לנגד עיניו, בעצם – בהשתתפותו הפעילה – של בן אב"י!

כשקראתי את התיאור המדוקדק של כל המטעמים שאכל בסעודה שהשתתף בה בביתו של הברון רוטשילד, לא יכולתי שלא לחשוב על נכדו, גיל חובב, שהגיש וכתב תוכניות בישול רבות בטלוויזיה…

היו לו, לבן־אב"י בבגרותו, שלושה עניינים שריתקו אותו במיוחד. אחד מהם, השאיפה לשלוט בים שארץ ישראל שוכנת לחופו, להקים צי, לבנות נמל, התממשה. השני – הצעתו לשנות את צורת הכתיבה העברית ולאמץ אותיות לטיניות – לא התקבלה. בן אב"י האמין שצורת כתיבה כזאת תקל על לימוד השפה. מרתק לקרוא על המפגש שלו עם מוסטפא כמאל אטאטורק, מייסדה של טורקיה המודרנית ונשיאה הראשון, שקבע כי הכתב הערבי יוחלף באלפבית הלטיני. בן אב"י טוען בספרו שהוא זה שהעלה לראשונה את הרעיון באוזניו של אטאטורק!

הרעיון השלישי שהגה, ושגם הוא לא יצא לפועל היה – ליצור בארץ ישראל פדרציה של שלושה קנטונים – יהודי, ערבי ובריטי, שכל אחד מהם יהנה מאוטונוטמיה בתחומים מסוימים וביחד ייצרו כעין שוויץ של המזרח התיכון. 

מי יודע איך היו יכולים להיראות חיינו כיום אילו התממש רעיונו, שכיום נראה כל כך מופרך ובלתי אפשרי. מה שברור – אין טעם לשאול "מה היה אילו…"

הוצאת ידיעות ספרים, 2016, 336 עמ'