ספרה של שירלי נס־ברלין, שראה אור בימים אלה, קריא מאוד:  שעות אחדות – מכריכה לכריכה.

וזאת חרף העניין המר שהוא מתאר: ייסורי גסיסה קשים של אמה של המספרת העיקרית. אמנם הספר כתוב בגוף שלישי, אבל הוא מגיע מתוך כמה תודעות שונות: בעיקר זאת של הבת, אלה, ובהתחלה גם מזאת של האם, רחלה.

בעמודים הראשונים אפשר היה לחשוב לרגע שהאם כבר לא "אתנו": הספר מתחיל בכעסה של אלה על האם, שדורשת ללכת לשירותים. נדמה שאינה מבינה שהיא עם חיתול ויכולה לעשות בו את צרכיה בכל עת: "ההתנגדות הזאת של רחלה לחיתולים הלבנים הענקיים שעוטפים את בטנה ומשאירים בליטה קטנה ומרדנית מקדימה, מקסימה את אלה ומבעיתה אותה בו־זמנית."

עד מהרה, כשהמבט מגיע אל תודעתה של האם, מתברר לנו שהיא לגמרי מבינה מה קורה אתה, שהיא כועסת על בתה לא פחות מכפי שהבת כועסת עליה. רחלה שונאת את חוסר האונים של אלה, את חולשתה, את הבהלה שלה ממצבה של האם, שמאושפזת לפני ניתוח.  רחלה מעדיפה בעליל את בתה הצעירה יותר, את אור: "לפני כמה ימים היא [אלה] הובילה אותה לשירותים. היא שמה לב כיצד מבטה מתרוצץ, מחפש נואשות מישהו שייקח ממנה את המשימה. רחלה מרגישה כיצד המרירות פושטת בה. גם היא היתה מעדיפה שאור תהיה כאן, שאומנם היא יותר צעירה ממנה, אבל יש בה מתמיד את היכולת לעשות את החיים בענייניות מוכרת. אור היתה יכולה לקחת, לנגב ולסדר במקום האלה המפוחדת הזאת שמכרכרת סביבה במבט שיש בו ריחוק, גועל ומבוכה. כן, כן, רחלה טוב־גודין רואה הכול. אמא שלך מגעילה אותך? היא נוהמת בחזה נעול מבלי להוציא קול."

עד מהרה אנחנו מלווים בעיקר את תודעתה של אלה. את ייסוריה. את רגשות האשם שהיא חשה כלפי אמה. את הצורך העצום שלה לזכות באישור מסביבתה: חשוב לה מאוד שלבני המשפחה של החולות האחרות, שלאנשי הצוות, תהיה דיעה טובה עליה. שיבינו שהיא בת מסורה. שהיא אוהבת את אמה.

שאלה: האם היא באמת אוהבת אותה? האם יש לה סיבות לאהוב את רחלה?

בחלקו הראשון של הספר מתארת שירלי נס־ברלין את כל הסיבות המשכנעות מאוד לכך שאלה אמורה בעצם לנוס מפני אמה. לתעב אותה. פלשבקים משנות הנעורים עולים בתודעתה. כמה בודדה ונטולת חברות חשה, ואיך אמה הכריחה אותה "לצאת". ובעצם – ביזתה אותה, השוותה אותה לאחותה הצעירה, המצליחה, החברותית, היפה.

איך העליבה אותה ושכנעה אותה שאינה יפה. ועד כמה היופי חשוב בעיניה של רחלה. עד כדי כך שגם בבגרותה, כשאלה באה לבקר את אמה בשבתות, הקפידה לשבת על רקע הנוף היפה הנשקף מחלונות ביתה של האם, כדי שזאת תוכל להזין בו את עיניה ועל ידי כך להתגבר על הכיעור של בתה.

היא מתארת את שתלטנותה האינסופית של האם, ש"גייסה" את בתה להיות העוזרת האישית שלה. רחלה היא מרצה ומנחה מבוקשת, שמלמדת את מעריצותיה לדבוק ב"אורח חשיבה חיובית". עד כדי כך השתלטה עליה, עד שלא הותירה לבתה מקום לחשוב מה בעצם היא רוצה לעשות בחיים. חלומה הסמוי של אלה הוא להיות דיילת אוויר, אבל אין לה שום אפשרות אפילו להתחיל לממש אותו. היא שפוטה של האימא. מספקת לה את כל צרכיה, מעריצה אותה, עוזרת לה למצוא חומרים, לארגן את הרצאותיה, ובעיקר – משוועת עד בוש לאהבתה.

כשאלה הרה ללדת בפעם השנייה, אמה כועסת עליה: ילד נוסף, היא מנסה לשכנע את בתה, רק יפריע לך. במה? כמובן – בטיפול באמה!  בסגידה לה!

גם בחיי הנישואים אלה אינה יודעת שום שמחה. לאורך עמודים רבים היא מתארת בפרוטרוט את חוסר הרגישות של בעלה. את תובענתו. את אטימותו. את קוצר רוחו. את העלבונות הבלתי פוסקים שהיא סופגת ממנו. את מפחי הנפש שלה בקשר אתו.

אבל פתאום, בלי שום סיבה נראית לעין, חל מהפך.

בבת אחת מסתבר שבעצם – היא אוהבת את בעלה! ובעצם – גם את אמה! ובעצם… בעצם – הכול בסדר? פתאום בעלה מתחיל להיות חביב, ומלא הבנה, כמו שחלמה תמיד? למה, מה קרה? ואיך? ופתאום אימא שלה לא הייתה האישה הנרקיסיסטית, התובענית, המסרסת, הפוגענית, אלא מישהי שנהגה לשלוח אותה בשבתות עם שניצלים, בשביל הילדים, נכדיה… רק לפני כמה עמודים זכינו לשמוע כמה בעצם היא לא אוהבת אותם. כמה הם מעצבנים אותה. שהרי הם מתחריה על תשומת הלב של בתה, אמם. ועכשיו היא בעצם סבתא מיטיבה. מתי זה קרה?

נדמה לי שהכותבת נבהלה מכל מה שתיארה, ולכן החליטה, בלי שום הסבר אינהרנטי, לשנות כיוון, במאה שמונים מעלות. וזה לא שמדובר בצורך ליצור "דמות עגולה" רבת פנים. כי עד לרגע המהפך הכול היה חד משמעי. אימא ובעל כאלה אף אחת לא רוצה בחייה… החלקים ההם שכנעו אותי. אבל לא המהפך, שכן אינו מנומק.

שמו של הספר "בת טובה דיה", מתכתב כמובן עם המושג "אם טובה דיה" של ויניקוט, שהסביר – אסכם כאן במילים פשוטות – שאמהות אינן אמורות להיות, מושלמות, שדי אם יסמכו על החושים האימהיים שלהן, ושאין באמת צורך בכל כך הרבה "מומחים" שיתערבו בחיי המשפחה וינהלו אותם למענה. נס־ברלין מנסה מן הסתם לומר לנו שגם אמהות לא מושלמות ראויות לאהבתן של בנות לא מושלמות.

לצערי, התקשיתי לקבל את הרעיון, כפי שהוא מבוטא ברומן שלפנינו. בעיני אמה של אלה, בחלקים האותנטיים של הרומן, מזעזעת והרסנית במידה קיצונית, כולל רגשות האשם הבלתי נסבלים שאלה מתמודדת אתם עד הסוף. אלה שגורמים לה "להתהפך" ולבשר לעצמה שבעצם הכול בסדר. האהבה שהספר מתאר פתאום, הן כלפי האימא והן כלפי הבעל, נראתה לי מזויפת עד כאב.

רד אליהם ואם לא בגופך אל בין סימטאות עזה, דבר אליהם מן הטלויזיה.

בוא אל כל בית ואל כל בקתה, אל תתנשא עליהם ואל תתחיל להטיף.

אמור להם: ראו, אתם הכיתם בנו, אנחנו הכינו בכם. אתם לא תחסלו אותנו, אנחנו לא נחסל אתכם. בואו נפסיק כעת. בואו נחשוב. האם אפשר לצאת מזה? אתם תאמרו את שלכם, אנחנו נאמר את שלנו.

המכות האלה והמהומות האלה רק יכלו אתכם ורק יתישו אותנו וכלום לא ישתנה. הכל ישאר כמו שהיה, באותו מקום חולה וחסר תקווה. איש בעולם לא יבוא לעזור לכם. לא מדינות העולם וגם לא מדינות ערב. רק אתם כאן ואנחנו כאן.

במקום אבנים מול יריות ובקבוקים מול גאז מדמיע, אולי נוכל מעתה גם אחרת. בואו נפתח פרק חדש. שרק הדיבור המשותף, לא דיבור דרך מכות אלא דיבור דרך דיבור יחד.

אתם הרגיעו את אנשיכם, את ילדיכם, את מרי הנפש ואת קצרי הרוח, ואנחנו נוציא את חיילנו ונפנה את כוחותינו מתוככם. שלחו אלינו אנשים מוסמכים ואנחנו נבוא לקראתם, ובאו נשב למצוא עצה. אין לנו שום ברירה אחרת בין השמיים והארץ, אלא לשבת יחד ולחפש עצה. מה אפשר להפסיד? אולי רק להרוויח. אתם ואנחנו. הארץ הזאת. שני העמים האלה.

זה לא חלום. זאת לא תמימות מעוררת גיחוך. זאת לא חולשה מרוב חששות. זאת הבנה, אף־כי מאוחרת. הבנה יסודית שרק אתם ואנחנו נוכל לצאת מן המקום חסר המוצא שאליו נקלענו. שלחו אנשים ונבוא לקראתם. בואו נתחיל נכון. סוף סוף נתחיל נכון.

ראש הממשלה, רד לדבר עם הערבים.

דבר, 18.1.1988

לפני עשרים ושמונה שנים יצאה חנה הרציג למסע במקום ובזמן, מסע נפשי וגיאוגרפי, שבמהלכו ביקרה במחוזות רחוקים. תחילה הגיעה לבוואריה שבגרמניה, למקום שנקרא פרנוולאד, שם נולדה. אז היה המקום מחנה עקורים גדול. כיום זהו רובע מגורים אמיד בפרברי מינכן. הרציג נולדה רק שנה אחת אחרי תום "המלחמה". כבר בתחילת הספר היא מדגישה: לא אחרי "השואה" – מושג שהומצא לדבריה בישראל, אבל "בפולנית לא מדברים עליו", וגם בבית הוריה, הניצולים, המילה לא הוזכרה.  בהמשך ספרה היא מדגישה: כשאומרים "המלחמה" ברור לכל בר דעת "באיזו מלחמה מדובר".

בהמשך מסעה הגיעה הרציג גם למקומות שאותם פקדה עד אז רק בדימיונה, מתוך תחושה שבעצם התקיימו רק שם, לא בעולם המציאותי: שמות שהכירה מילדות, אבל לא האמינה בקיומם הממשי, מקומות שהיו פעם חלק מפולין והיום נחשבים אוקראינים. היא הגיעה לדרוהוביץ', העיר שבה הוריה חיו, וניצלו. מקץ שנים רבות כל כך היא מנסה למצוא אותם, את הצעירים שהיו זמן רב לפני שבאה לעולם.

לחיפושיה הקדחתניים יש סיבה רגשית עמוקה: את אביה האהוב איבדה בילדותה, רק שנים מעטות אחרי שהיא והוריה עלו ארצה. היא מתחקה על עקבותיו, מבקשת לגלות מי היה, להבין את דמותו, ולהעניק לו מקום רחב יותר בעולם, גם, ואולי דווקא, אחרי שהסתלק ממנו, ולא הותיר את החותם הראוי לו, לדעתה. אלמלא מת צעיר כל כך, היא מבינה בדיעבד, ייתכן שבכלל לא הייתה יוצאת לדרך והייתה חיה בעולם שהשואה לא התרחשה בו, שכן לא הייתה מתעניינת במה שנמצא "מעבר להרי החושך": כל מה שקדם להיווצרות תודעתה כאדם בוגר וחוקר.

הספר תמונות מחפשות כותרת הוא מעין יומן מסע, והוא מרתק ונוגע ללב. לא רק משום שהוא מלא באהבתה הרבה אל אביה. יש בו ערך לכל קורא: הספר מצליח לייצג את מי שמכונים "בני הדור השני" ולהעניק להם קול. היא כותבת (עלינו), על "דור שנולד אל תוך מציאות לא טבעית ולא אנושית שתבעה למחוק את העבר," שהרי הניצולים הגיעו לכאן נטולי כול, ונדרשו להסתגל, להתאקלם, ולא להעיק על בני הדור הבא בסיפורי האימים על עברם. מקץ שנים רבות היא מתייסרת מכך שהוריה "נכנעו לתביעה הזאת ללא עוררין", ושתקו. לא סיפרו כמעט כלום על מה שעבר עליהם. בספרה היא מנסה לאחות את הקרע, להתחבר אל בני הדור המושתק, האילם, להכיר אותם ולהבין, לפחות במעט, את מה שחוו.

החיפוש של הרציג אחרי העבר של בני משפחתה, ועוד יותר מכך – החיבור הטבעי שהיא חשה למקומות ולאנשים שראתה שם באוקראינה, פולין לשעבר, הזכירו לי במידת מה את מסעה של אלאונורה לב בספרה הנפלא סוג מסוים של יתמות, שבו תיעדה את החיפושים שלה אחרי ילדותה בפולין. שתיהן מציינות, בין היתר, את התחושה שאנשים זרים לגמרי נראים להן שם מוכרים. הבנתי היטב למה הן מתכוונות. אמנם אני לא חולקת אתן היסטוריה אישית של מוצא מפולין, אבל כשהזדמן לי להסתובב כמה ימים בוורשה הרגשתי שוב ושוב שרוב האנשים סביבי דומים לישראלים שאני מכירה: כאן מישהי שמזכירה מאוד איזו שכנה, שם מישהו שנראה כאילו שהוא אחיו של מורה מבית הספר…

ספרה של הרציג הזכיר לי גם את הספר The Lost: A Search for Six of Six Million של דניאל מנדלסון (הוא תורגם לעברית: האבודים: שישה מתוך שישה מיליון). מנדלסון מתעד בספרו את מסעותיו ברחבי העולם בחיפוש פרטים על חייהם וגורלם של בני משפחתו שנרצחו בשואה, והיו עלולים להישכח לעד, אלמלא איתר עדויות על מה שקרה להם, סיפר את סיפור חייהם ומותם, ועל ידי כך הציב להם יד זיכרון (היו לו, כמו לחנה הרציג, לא מעט תגליות מפתיעות ומדהימות).

אכן, הוריה לא באו "משום מקום", כפי שחשה רוב חייה. היה להם עבר מפורט, לא "כללי". בני הדור השני תפסו את המציאות כאילו היא "קטועה לשניים", כאילו חלקה הקודם התפוגג ונמוג כלא היה, אבל בשלב מסוים הרציג מבינה שמבחינת דור ההורים העבר ההוא המשיך להתקיים, להיות משמעותי, לחיות בתוכם, על כל חלקיו המפורטים והמשמעותיים, שאת חלקם הרציג מוצאת וחושפת.

הוריה, כך ידעה תמיד, ניצלו כי "אוקראיני" כלשהו הסתיר אותם אצלו בבית. אבל מה בעצם זה אומר? היא תוהה. איך בדיוק התנהל העניין? איפה הסתתרו? האם הציל רק אותם, או שפעל למען אנשים נוספים? האם עשה זאת כי הכיר אותם? איך הסכים לסכן את חייו, ומן הסתם גם את חיי בני משפחתו?

התשובות לשאלות הללו, ולשאלות רבות נוספות, מדהימות. הסקרנות מתעוררת והולכת וגוברת, ויש בספר גם חלקים נוגעים ללב במיוחד. יש לזכור שהרציג עשתה את המסע שהיא מתארת לפני שנים רבות, כבר ב־1995, ולכן עוד הספיקה לפגוש כמה פעמים (הראשונה – בישראל!) את סלבה, אשתו של איזידור וולושאנסקי. אמנם איזידור (שלא היה אוקראיני, אלא פולני, כך התברר לה) היה מי שהציע לניצולים להסתתר אצלו, והוא זה שהתקין במרתף מערכת מים וגז לבישול, כמו גם בית שימוש, אבל דווקא סלבה הייתה זאת שעשתה בפועל את רוב העבודה הכרוכה בהסתרה. היא זאת דאגה לעשרות (!) היהודים שהסתתרו במרתף ביתם; היא סיפקה להם מזון, וזה לא היה עניין של מה בכך: איך תסביר את כמויות האוכל הרבות כל כך הנדרשות למשק בית של שני אנשים, ובהמשך – של שניים עם ילדה קטנה? ואיך בכלל תשיג את כל האוכל הזה? היא זאת שהתאמצה לשמור על הסוד מפני כולם – השכנים (ביניהם קצין גרמני ואהובתו, שחיו באותו בית, בקומה גבוהה יותר!), מפני תושבי העיירה, ואפילו מפני בני משפחתה הקרובים ביותר!

מדוע עשתה את כל זה? איך הסתדרה כשילדה את בתה הקטנה, שם, ממש באותו בית שבו המסתתרים "שלה"? מדוע בחרה לא ללכת לבית החולים? ומה עשתה כשאחת המסתתרות כרעה ללדת, והלידה הסתבכה?

מי היא, האישה המופלאה הזאת, האמיצה כל כך, מה הניע אותה? מדוע לא סיפרה על הגבורה שלה לילדיה, גם שנים רבות אחרי שהמלחמה הסתיימה?

תשובותיה מסמרות שיער. היא לא מתרברבת ולא מתפארת, רק מסבירה שלא הצילה "יהודים", אלא "בני אדם"! היא, כך היא מסבירה, חשה שזאת "הדרך הפרטית שלי להתנגד לרע". אומרת בפשטות: "עשינו את זה כי אנשים אז נזקקו לכך". ועוד, היא מסבירה, "אצלי זו הייתה דרך של מרד. לא להסכים לרצח. אולי בשביל זה נולדנו, אולי זה היה התפקיד שלנו בעולם. סוף סוף לא כל אחד הוא איינשטיין, וזה מה שהגורל הועיד לנו לעשות בעולם", היא אומרת, ומעלה על הדעת, כמובן, את ויקטור פראנקל, את תפיסת האדם מחפש משמעות שלו.

סלבה מתנגדת לדיבורים על מה שהיה אז: "מלחמה זה משהו נורא שצריך להתבייש בו, ולא להראות בטלוויזיה," היא אומרת. "בעיקרון לא צריך להראות אלימות בכלל, כי בדרך זו אנשים מתרגלים אליה."

כשמישהו מעז לתקוף אותה על פרט כלשהו, היא אינה מהססת, ושואלת אותו את מה שרק לה ולשכמותה מותר לשאול, את שאלת השאלות – אתה היית נוהג כמוני? היית עושה מה שאני עשיתי?

מה הפלא שכאשר הרציג נתקלת בביקורה באוקראינה־פולין גם בגילויי אנטישמיות "מהסוג הגס והירוד ביותר", גם כשהיא יודעת ש"יש אומרים שזאת תמצית פולין", היא מסרבת להיכנע לסטריאוטיפים, מתרחקת ממה שנראה לה "כמין שיחה מוזמנת לאוזניים יהודיות".

כמובן שחלק גדול מהדברים הללו מקבלים כיום, שנים כה רבות אחרי שהרציג כתבה אותם, משמעויות אחרות, מזעזעות ולא נתפסות. זוועות השבעה באוקטובר, וכל מה שמתרחש מאז, גילויי האנטישימיות הסוערים והאלימים ברחבי העולם, כמו עיצבו מחדש את המציאות.

חנה הרציג תוהה למשל איך הדברים נראו בפועל, למשל, כשהיא תוהה, בין היתר, מה זה אומר שתינוקות "נלקחו"? איך הם נלקחו? איך זה קרה? איך זה נראה? היום, למרבה הזוועה, יש "סרט הזוועות" שהכין דובר צה"ל. אפשר לדעת פרטים. הם תועדו.

"עם הגיל באה ההכרה ברפיפות המוחלטת של כל ההגנות, והיא עשתה בשבילי את 'המלחמה' למשהו הכי נוגע, קרוב, תמצית של התפלצתיות הלא־אישית האורבת לכל אחד בכל מקום", כתבה הרציג שנים רבות לפני השבעה באוקטובר 2023, והוסיפה: "יותר ויותר עמדתי על היהירות שבה אנחנו רואים את מצבנו כמובטחים מפני התפלצתיות הזאת. כמוגנים מפני האפשרות שמשהו ירמוס אותנו בשרירותיות, ולא ישאיר לנו כלום. להישאר פתאום עירום מכל הבגדים והפריטים והתארים והמנהגים שמגדירים צלם אנוש, האפשרות הזאת נראתה לי מאוד מוחשית".

אבוי. בעבר כשהבעתי מחשבות ("חרדות"!) דומות, היו מי שהתפלאו ואז הסבירו לעצמם: טוב, היא דור שני, מה אפשר לצפות…

כיום אפשר להודות: כולנו "דור שני". גם מי שבני משפחתם לא "נספו" שם ואז.

קישור לספר באתר e-vrit

שיעורים בכימיה, ספר הביכורים המצליח מאוד של בוני גרמוס (בין היתר – נבחר כספר השנה ב־2022 של ברנס אנד נובל), הוא רומן שמקדם אג'נדה, ועושה זאת במפורש ובגלוי. את מה שגרמוס רוצה לומר לנו היא עושה רוב הזמן פשוט בצורה ישירה: "אני חושבת שאם גבר היה חי יום אחד כאישה באמריקה, הוא היה מחזיק מעמד רק עד הצהריים", אומרת למשל אחת הדמויות לחברתה.

כבר בשורות הפתיחה של הספר המסר ברור: "ב-1961, כשנשים לבשו שמלות כפתורים, היו חברות במועדוני גננוּת והסיעו לגיונות של ילדים במכוניות חסרות חגורות בטיחות בלי לחשוב פעמיים; אז, לפני שמישהו ידע שתהיה תנועה של שנות השישים, ועל אחת כמה וכמה שהחברות בתנועה יקדישו את שישים השנים הבאות לתיעודה – " וכן הלאה – הקדמה שמספרת לנו על החיים שקדמו לפעילות שמכונה "התנועה לשחרור האישה". גרמוס מציגה בפנינו את הרקע החברתי שבתוכו תתחולל העלילה: הימים שבהם נשים נדרשו עדיין להינשא ולהתמסר לתפקידן כעקרות בית, לגדל את הילדים ולוותר על קריירה מקצועית, גם אם היו מוכשרות במיוחד בתחום כלשהו. גם אם חלמו להיות חוקרות, רופאות, מדעניות, או להתפתח בכל תחום שאינו קשור אך ורק לבית ולמשפחה.

אלה היו ימים שבהם גינו אישה שהרתה מחוץ לנישואין, בזו לה ופיטרו אותה ממשרה של סייעת ותומכת בעבודתם החשובה והמשמעותית של גברים, מזכירה, למשל, משרה שאותה "מותר" היה לה לבצע, רק עד שתינשא. אותה פיטרו, אבל כמובן שלא את הגבר שהרתה לו; ימים שבהם אישה לא ציפתה לקבל שכר שווה לזה של גבר כלשהו, שבהם הטרדה מינית במקומות העבודה התקבלה כמובנת מאליה, רע שיש להשלים אתו, כי זאת דרכו של עולם; שגידלו בהם ילדים לתפקידים המסורתיים, נשים – למטבח, גברים – להתפתחות מקצועית, ו"ידעו" שאין מה לעשות, צריך להשלים עם זה שגברים הם "כאלה": היצרים שלהם שולטים בהם, ונשים צריכות לפתות אותם, להתלבש בבגדים חושפניים, להיות מתוקות וקוקטיות, ואז להיאנס ולשתוק.

גיבורת ספרנו, אליזבת זוט, היא אישה פורצת דרך. היא כימאית במקצועה, ויש לה שאיפות מרחיקות לכת. אבל המציאות מגבילה את צעדיה ומתנכלת להם. האם תצליח, בעוצמת אישיותה יוצאת הדופן לגבור על כל הקשיים הללו, לפרוץ דרך לא רק לעצמה, אלא גם לנשים אחרות?

גרמוס רוצה לספר לנו שאין דבר העומד בפני הרצון. שאם אישה נחושה ומתמידה, היא תוכל, אחרי מאמצים רבים, לנצח: "תאתגרו את עצמכן, גבירותי. תשתמשו בחוקי הכימיה ותשנו את הסטטוס קוו", אומרת אליזבת.

יש בכך כמובן משהו מנחם מאוד, אבל, למרבה הצער, גם קצת מזויף ושקרי. האם כל אישה יכולה תמיד לשנות את מציאות חייה? ברומן מופיעה למשל דמות של אישה שחלמה להיות רופאה, אבל ויתרה על החלום, ובעידודה של אליזבת התחילה בכל זאת ללמוד. והרי, אם נודה על האמת, לא תמיד זה מתאפשר במציאות. לא בשלבים מתקדמים בחיים. כי יש בחירות שקשה, אם לא בלתי אפשרי, לחזור מהן אל הצומת שבו התקבלו. "one road leads to another"' כתב רוברט פרוסט בשירו המפורסם The Road not Taken.

אליזבת העשויה ללא חת נראתה לי, למען האמת, כמי שנמצאת, כפי שנהוג לומר זאת, "על הרצף", כלומר – אוטיסטית, במידה כזאת או אחרת. יש בה משהו לא רק אובססיבי ונוקשה, אלא גם קונקרטי מאוד. נראה כי אינה מבינה בכלל זרמים תת קרקעיים או כוונות מובלעות. כך למשל כשעיתונאי שואל אותה משהו "על העיפרון בשיער" שלה (היא נוהגת להשתמש בו במקום בסיכת ראש), ומתכוון כמובן להבין מה פשר המנהג המוזר, היא משיבה "זה עיפרון מספר שתיים. 'שתיים' מציין את קשיות העופרת, אם כי עפרונות לא באמת מכילים עופרת. הם מכילים גרפיט, שהוא פחמן גבישי". האם היא מיתממת? מעמידה פנים שהיא לא מבינה למה הכתב מתכוון? אני לא בטוחה. כך אליזבת רואה את העולם: מוגדר ומוכתב על פי חוקים כימיקליים ופיזיקליים. זה מה שעוזר לה, למשל, להגיב בצורה שמפתיעה את הגברים הסובבים אותה. כך למשל כשאחד מהם מחמיא לה על בחירת הבגדים ה"לא קונוונציונלית" שלה: היא לובשת מכנסיים, היא מחמיאה לו בחזרה, שהרי גם הוא לובש מכנסיים… (וזה מחזיר אותנו למילות הפתיחה בספר, על הזמנים שבהם נשים לבשו [רק!] שמלות מכופתרות. לנו, בתחילת המילניום השלישי, קשה כמובן לתפוס שפעם אישה שלבשה מכנסיים נחשבה נועזת ומהפכנית…).

אני חייבת לציין שנהניתי מקריאת הספר, למרות התפרים הגסים, כלומר – שלל האמירות המפורשות מדי לטעמי.

הקושי העיקרי היה מבחינתי – ההתמודדות עם התרגום, הרצוף באינספור תקלות. העברית במקרים רבים לוקה בחסר ובעייתית. מי למשל אומר "אנשק את מאד לשלום" (במקום, למשל, אני אתן לה נשיקה, ואלך)?; מה פשר המשפט "הקהל היה מרותק וכך הקל על קטלוג הפנים"?; מי אומר "את קטנה יקרה שלי" (במקום, למשל, משהו כמו "איזו קטנטונת מתוקה שאת…")?; מהי "אזעקת דליקה חמורה"?; "אילו קלווין לא הוסיף את שמה על שטר הקניין" היה צריך להיות "אלמלא הוסיף…"; "כרית קרצוף" היא בעברית מדוברת סתם "סקוץ'"; בעברית עולים במשקל, לא "זוכים בו" (כדי להעביר לעברית את השנינה המופיעה במקור, אפשר היה לכתוב ש"הדבר היחיד שנוסף לה היה משקל"); "אוונס הגדול ידווח לו" צריך להיות "אוונס הגדול יהיה כפוף לו"; "עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת יש לי חרטה אחת" היה צריך להיות "כשאני חושבת על זה, אני באמת מצטערת" (ההקשר: מישהי תקפה גבר שניסה לאנוס אותה. היא מצטערת על כך שלא היו ברשותה אמצעים נוספים לתקוף אותו באמצעותם. לא מתחרטת על שום דבר!); המשפט "אמנדה הייתה היחידה בכל בית הספר שלא צחקה על הילדה המוזרה שמדלן כבר ידעה שהיא" הוא "תרגומי" כל כך. (הצעה: "אמנדה הייתה הילדה היחידה בבית הספר שלא צחקה ממדלן. ומדלן כבר ידעה על עצמה שהיא מוזרה." או ניסוח דומה); "הסיפור היה פשוט: ילדה ושמה אמנדה פיין, שאהבה לאכול במידה שיהיו פסיכולוגים שיחשבו שהיא בעלת משמעות". שוב – האנגלית מצטלצלת חזק מדי, מתוך העברית. ניסוח חלופי אפשרי: אמנדה פיין הייתה ילדה שאהבה לאכול יותר מדי. פסיכולוגים מסוימים היו טוענים כנראה שיש לגרגרנות שלה (או סתם: לכך) משמעות"; ויש, ממש בעמודים הראשונים של הספר, טעות מצחיקה בשיקול הדעת של המתרגמת: נכתב שם שהילדה המוכשרת במיוחד, מדלין, למדה לקרוא בגיל הרך. בין המילים הראשונות שלמדה היו, כך כתוב בעברית, "כלב" ו"לך". ברור שבאנגלית המילים הן dog ו go, וזה הגיוני. אלה מילים בנות הברה אחת, שיש בהן כמה אותיות זהות. אבל "כלב" ו"לך" בעברית לא סבירות כמילים ראשונות שילד לומד לקרוא! מוטב היה למצוא מקבילה מתקבלת על הדעת בעברית. אולי למשל "מה" ו"למה"?

בשל כל הבעיות האלה, חווית הקריאה עוררה בי לרגעים תחושה שאפשר, בדימוי, לתאר אותה כלעיסת חצץ…

ובכל זאת, כאמור, קראתי את הספר בעניין רב ובתחושה של סיפוק, בין היתר כנראה בזכות סופו, שהוא אמנם סנטימנטלי, אבל אולי דווקא משום כך – מנחם!

חיים פעילים מזמנים לאדם אפשרות להגשים ערכים בחיי יצירה, ואילו חיים סבילים של הנאה נותנים לו את האפשרות להגיע לסיפוק מתוך חוויות של יופי, אמנות או טבע. אך יש תכלית גם בחיים ריקים כמעט מיצירה ומהנאה, חיים שנותרה בהם רק אפשרות אחת להתנהגות מוסרית נעלה: היינו, ביחסו של האדם אל הווייתו, הוויה מוגבלת על ידי כוחות חיצוניים, חיי יצירה וחיי הנאה סגורים בפניו. אך יש משמעות לא רק לכוח יצירה ולהנאה. אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל.

הדרך שבה אדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר – אף בתנאים הקשים ביותר – להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר. אפשר שיעמדו בו אומץ רוחו, הדרת כבודו ואהבת הבריות שבו. ואפשר שבמלחמת הקיום המרה ישכח את הדרת כבודו כאדם וייהפך לחיה. כאן הסיכוי הניצב לפני האדם לנצל את האפשרויות להשיג את הערכים המוסריים, שעשויות להופיע במצב קשה – או לוותר עליהן, והיא הנותנת. אם ראוי הוא לסבלו או אינו ראוי.

"לדור של הסבים שלנו הייתה – השואה", אמר לפני כמה ימים מרואין בטלוויזיה, אחד המגויסים הלוחמים כעת בעזה. "להורים שלנו הייתה מלחמת יום כיפור. ואנחנו 'קיבלנו' את השבעה באוקטובר".

מרואינת אחרת, ענת, שהתאלמנה מאבי בנה הפעוט, סרן דוד מאיר שנפל בבארי, אמרה למצלמה שהיא לא מבינה מדוע זה קרה, מדוע האל, שהיא ממשיכה להאמין בו בכל ליבה, קטע את סיפור האהבה המשפחתי היפה כל כך, שלה ושל האיש שאיבדה. "אני בטוחה שיש סיבה", אמרה, אבל הוסיפה שאותה סיבה נסתרת מעיניה.

מעיני כולנו, לא כן?

כששמעתי את ענת מאיר עלה בדעתי שאולי הגיעה העת לקרוא שוב את ספרו של ויקטור פראנקל, אבי הלוגותרפיה: שיטה לטיפול נפשי שפיתח בעקבות מה שעבר עליו כאסיר במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ.

הרעיון הבסיסי של השיטה של פראנקל מקופל בשמו של הספר: האדם מחפש משמעות. פראנקל מצטט בו את דבריו של ניטשה: "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". והוא מרחיב: "אוי לו למי ששוב לא ראה פשר בחייו, לא מטרה, לא תכלית, ומשום כך שוב לא ראה טעם להוסיף ולחיות. גורלו נחרץ עד מהרה. התשובה הטיפוסית, שבה היה אדם כזה דוחה מלפניו כל נימוק שבא לעודד את רוחו, היתה אך זו: 'אין לי עוד תקווה בחיים'. מה אפשר לענות על כך?"

פראנקל משיב: "מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים. צריכים היינו ללמוד בעצמנו וללמד את האנשים המיואשים, כי בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שביקשו החיים לקבל מאתנו. צריכים היינו לחדול מלשאול לפשר החיים ותחת זאת לראות את עצמנו כנשאלים על־ידי החיים – יום יום ושעה שעה. ועלינו להשיב, לא בדיבור אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה. חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד.

תפקידים אלה – פשר החיים – שונים בכל אדם ואדם ובכל רגע ורגע. לפיכך אי אפשר להגדיר את פשר החיים באופן כללי. אין להשיב על שאלות בדבר פשר החיים בהצהרות כוללות. ה'חיים' אינם משהו ערטילאי וערפילי אלא משהו ממשי ומוחשי מאוד, כשם שתפקידי החיים הם ממשיים ומוחשיים מאוד."

פראנקל מציע כמה "קטגוריות" שמהן יכול האדם לשאוב את הפשר המיוחד של חייו: מחויבות ליצירה (בתחום האמנות או המדע), אהבה לאדם אחר, אמונה דתית ואהבת הטבע.

לצד כל אלה, הדברים שמהם יכול כל אחד למצוא את הפשר של חייו, מציע פראנקל גם סוגי "מנגנונים" שעוזרים להתמודד עם כל "מה" שבלתי אפשרי, אפילו בתוך הקיום המחריד במחנה הריכוז. למשל – השימוש בחוש הומור.

פראנקל מציג בפנינו דוגמאות לשנינויות שרוממו, גם אם להרף עין, את רוחם של אסירים. למשל: "אסיר מספר לחברו על קאפו אחד ואומר: 'שער בנפשך! אדם זה היה רק נשיא בנק גדול. כמה שיחק לו מזלו שכל כך עלה כבודו בעולם?"

במציאות של מחנה הריכוז מעמדו של קאפו היה רם ונישא יותר מאשר כל הישג שהיה לו בחיים הרגילים. אסירים שהיו מסוגלים לראות את הגיחוך שבזוועה, את העיוות המטורף בסיטואציה שאליה הושלכו, התעלו מעל הכאן והעכשיו, הזכירו לעצמם לרגע קט את העולם האחר, הרגיל, השפוי.

אותה רוח עולה מהתלוצצות אחרת ששמע במחנה: "היו מתנבאים שבסעודה שלעתיד לבוא יהיו עלולים לשכוח את עצמם בעת הגשת המרק ולבקש מבעלת־הבית לצקת להם מרק 'מן הקרקעית'".

בדברים הללו הציבו הכלואים לנגד עיניהם לא רק את ההווה המטורף, אלא גם את העתיד המיוחל שבו המציאות הנוכחית תהיה כבר לסתם זיכרון, שיראה שוב לא סביר. אמרו לעצמם: עוד נחזור להיות בני תרבות, נהיה שוב בני אדם רגילים ומנומסים, והמציאות החולנית העכשווית תיחשף במלוא עיוותה.

אין בדברים הללו שום תשובה לתהייתה של ענת מאיר: מדוע זה קרה לה. מדוע איבדה את אהובה. אף אחד מאתנו לא יקבל מהספר מענה לשאלה מדוע התחוללה בשבעה באוקטובר הזוועה הלא נתפסת, ולעוד שאלות בלתי נסבלות: למשל, איך ייתכן שבארצות הברית רוב מכריע מבין הצעירים בני 18־24 סבור שאין לישראל זכות קיום, ושיש "לתת" אותה לידי חמאס –על פי סקר שערך לאחרונה הניו יורק פוסט.

ויקטור פראנקל אף אינו מעלה בדעתו לנסות ולהשיב על שאלות מהסוג הזה. הוא מבקש להעניק לנו דבר אחר: את הידיעה שבכל סיטואציה, גם הנוראה ביותר, נתונה בידי האדם האפשרות לבחור איך להתמודד עם גורלו, ואיזה פשר למצוא בחייו: "אפשר ליטול מן האדם את הכול חוץ מדבר אחר: את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימת, לבור את דרכו". הבחירות הפנימיות הללו לא הבטיחו הישרדות. אדרבא, אחד המשפטים קורעי הלב ביותר שכותב ויקטור פראנקל הוא: "אנחנו היודעים: הטובים שבנו לא חזרו." הטובים – אלה שבחרו לוותר על עצמם, למען הזולת. מותם העניק פשר לחייהם, אבל הם אבדו.

כשקראתי את המשפט הזה לא יכולתי שלא לחשוב על עדינה ארבל בת ה־72, אחת החטופות בעזה שביקשה משוביה לשחרר אישה אחרת שמצבה חמור יותר, כדי שתינצל. גדלות הנפש של בת ה־72, שביקשה להקריב את עצמה מפעימה ומעוררת השתאות, כמו גם התנהגותם של בני משפחות שיקיריהן שבו מעזה, והם ממשיכים להיאבק למען אלה שעדיין שם, או התגובות אצילות הנפש של מי שיקיריהם עדיין חטופים, אבל הם מביעים שמחה גדולה על אחרים ששוחררו. זוהי מן הסתם היכולת למצוא את הפשר, שאותה ויקטור פראנקל מתאר בספרו.

"נוכחתי לדעת כי אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו, בתוך בדידות אין קץ," כותב פראנקל, ומוסיף: "כשאדם אינו יכול להתבטא בפעולה של ממש, כשהישגו היחידי עשוי להצטמצם בקבלת עול ייסורים בדרך הנאותה – בדרך מכובדת, במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי־משאלותיו  מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו".

ועם זאת, ואף על פי כן, הלב נשבר כמובן כשפראנקל מתאר את הקושי העצום ביותר של הקיום באושוויץ: חוסר הידיעה מתי זה יסתיים.

מי יכול היה להעלות בדעתו שזוועות דומות יתרחשו שוב, מקץ עשרות שנים, ובמדינה הריבונית שקמה לנו, במדינת בישראל: שילדים, נשים, זקנים, פצועים, אנשים חפים מפשע, ייחטפו ויוחזקו חסרי אונים במקום זר, עוין, אלים, ומאיים.

על עטיפתו הקדמית של הספר מצוטטים שבחים של הניו יורק טיימס בוק רביו: "רומן שנון, מלא דמיון ויפהפה."

בגב הספר נכתב כי הוא "זכה לתגובות משתאות מרגע צאתו לאור", כי "נבחר לספר השנה של הניו יורק טיימס" וגם "היה לרב מכר שנים רבות".

את עניין הרב מכר אני יכולה עוד להבין: מדובר ברומן שעלילתו מסקרנת בהחלט. בלעתי אותו במהירות, בעיקר בשל אותה סקרנות הייתי אומרת – כמעט רכלנית, שעורר בי, וגם בשל הציפייה להבין מה משמעות המהלכים המתרחשים בו.

הרומן מחולק לשלושה חלקים, כל אחד מהם מוקדש לדמות אחרת. בראשון מופיעה רוז, אישה צעירה, נשואה והרה, שמחליטה יום אחד לקום ולעזוב את בעלה, את אמה, את עירה ואת כל עברה. היא לוקחת את המכונית של בעלה, לא לפני שהשאירה לו פתקה קצרה, ומתחילה לנסוע. לאן? יש לה מושג קלוש. מדוע? היא לא ממש יודעת. האם תשוב? כנראה שלא. האם תנתק לצמיתות את כל הקשרים הללו? גם עם אמה האוהבת והיקרה לה? מסתבר. רוז מגיעה למוסד שמנהלות אותו נזירות ומתמקמת שם. אל המקום, שהיה בעבר בית מלון, מגיעות צעירות לא נשואות הרות. כמוהן, גם רוז מתעתדת ללדת, להשאיר את התינוק, שיימסר לאימוץ, ולהמשיך משם הלאה בדרכה, אין לדעת לאן, אבל משהו משנה את תוכניותיה.

החלק השני בסיפור מיוחד לְאיש בשם בן, שעובד במקום כאב בית. האם הופתעתי כשהתפתח קשר בין בן ורוז? ממש לא. כאן אנחנו לומדים על חייו של בן לפני שהגיע למוסד, אבל לא – מדוע חשובה העובדה שהוא קעקע על גופו את השם ססיליה, או מדוע הוא מתנגד לכך שהתינוקת שרוז יולדת תיקרא בשם הזה, מדוע אינו מסביר לרוז מה הסיבה להתנגדותו, וגם לא מדוע רוז מתעקשת על השם.

בחלק השלישי אנחנו פוגשים את ססיליה, בתה של רוז, שגדלה במוסד, בין הנזירות לנשים ההרות, שבאות והולכות. גם כשססיליה נקשרת לאחת מהן, היא לומדת שהכול זמני, ואין טעם ליצור מערכת יחסים עמוקה, כי זאת לא תוכל להימשך זמן רב יותר מכמה חודשים, עד שהאישה מוסעת אל בית החולים ללדת, ולא חוזרת עוד.

אפשר להמשיך ולשאול אינספור שאלות, שאין להן בעצם תשובה. כל הזמן קורים דברים, דמויות צצות ונעלמות, התרחשויות שאמורות להיות דרמטיות מוזכרות ונמוגות (למשל: מישהי זוכה בירושה גדולה ומשמעותית מאוד. זאת נראית כמו התחלה של איזושהי התפתחות אפשרית, אבל שום דבר לא קורה משם ואילך. הידיעה שהרכוש הרב עבר לידיה נשארת סתמית וברקע, ואין לה שום המשכיות או פיתוח). לא יכולתי שלא לתהות מה בעצם ההצדקה הספרותית, האמנותית, להופעתם של רבים מהפרטים הנמסרים בפרוטרוט.

בספרות דברים לא אמורים להתרחש "סתם". אפילו מהחיים עצמם, אלה שמתרחשים בלי הרף, אפשר לחלץ בדיעבד משמעויות (אהה, אני יודעת לימים, זאת הייתה התוצאה של מעבר הדירה לכאן, דווקא; ולבחירה שלא לצאת באותו ערב, אלא להישאר בבית ולגלוש ברשת, היה המשך משמעותי מאוד; כשוויתרתי על מקום העבודה ההוא – או כשוויתרו עלי – התחילה עלילה חדשה, וכך גם כששלחתי את המכתב ההוא, כשטלפנתי, אמרתי, עשיתי – לכל המעשים היו התוצאות הרות גורל…). בחיים אפשר במבט לאחור למצוא תבניות ופשרים. קל וחומר בספרות, ששם הם חייבים להימצא. חלק מהותי בכתיבה ספרותית הוא מנגנון הבחירה. ההחלטה מה עיקר ומה תפל. מה תורם לסך הכול הנוצר ובמה אין ערך. לכן סופר אינו אמור להנציח כל התרחשות סתמית. לא כל פרט תפל יתואר בשפע של מילים, שכן הרומן אמור לגבש אמירה כלשהי. הדמויות אמורות להשתנות. צריכה להיות משמעות למה שקורה להן. אם כל זה לא מתקיים, מתעוררת בקורא תחושה שפיטם את עצמו בפחמימות ריקות, צ'יפס שמנוני ומתובל מדי, שמגיע בשקית צבעונית ומרשרשת, חטיף שמענג כשזוללים אותו, אבל מותיר טעם דלוח, ורעב לאוכל מזין.

בספר שלפנינו קורים דברים, אבל אין בהם תכלית. השאלות נותרות ללא מענה. הדמויות לא מתפתחות. אין באמת דרמה, כי המון דברים מתרחשים סתם כך. הקונפליקט דליל. עולות בו שלל הבטחות, שאינן מתקיימות. קוראים וקוראים ובעצם לא קורה שום דבר משמעותי, כי גם כשקורה משהו, הוא נקטע באיבו, והכול בעצם שרירותי. גם כשמרמזים לנו על התחלה של הארה אפשרית, או על הזדמנות לתובנה, הן היא לא מתממשות, ובסוף הרומן נשארנו בדיוק באותו מקום שבו התחלנו את הקריאה. יש בו ניסיון רדוד, אפיזודי ולא משכנע לדון באמונה הדתית (הקתולית), לא רק זאת של הנזירות, אלא גם של חלק מהנשים שמגיעות למקום ומתחבטות בענייני אמונה, אבל העיסוק בפן הזה מסורבל ודל, ומאוד לא משכנע. הייתה לי הרגשה שהנדבך הזה נוסף כדי לעורר את התחושה שיש כאן איזה עומק רוחני, אבל זה לא קורה.

אדונית השקרנים הוא ספרה הראשון של פאצ'ט, אבל השני שלה שקראתי. קדם לו הבית ההולנדי, שגם הוא לא הרשים אותי במיוחד לטובה.

אפשר לקרוא, אבל באותה מידה אפשר גם לוותר.

כשהתחלתי ללכת עם הטלאי הצהוב הרגשתי מין גאווה תמימה. התעודדתי מזה שכמה הולנדים מביעים את המחאה שלהם עם כל מיני גרסאות אישיות לטלאי: "ארי", או "קתולי", הם כתבו עליו.

אבל כעבור כמה ימים התחלתי לשים לב שאנשים בלי טלאי נועצים בי ברחוב מבטים – חלק ברחמים, אחרים בבוז גלוי, ואולי הכי גרוע – באדישות.

ואז חשתי במשקלה של חתיכת הבד הזאת.

"מנסים לגרום לנו להיות מנודים ונחותים," שמעתי את האבא שלי לוחש בזעם.

רביעיית מיתרים, הרומן האחרון של אנה אנקוויסט, שהיא סופרת (כאן – על ספרה המרדימנים), פסיכיאטרית ונגנת צ'לו חובבת, תורגם לאחרונה לעברית. הרומן מתנגן כולו בקונטרפונקט של מנגינות שונות, שמשתלבות ונחתמות כולן ביחד באקורד סיום רועם.

המנגינה העיקרית היא – השכול. בתה של אנה אנקוויסט נהרגה בתאונת דרכים. בספר אנו פוגשים שניים, בני זוג, קרולין הרופאה ויוֹכֶם בעלה, העוסק בבנייה ותיקון של כלי מיתר. הם שכלו את בניהם בתאונת דרכים. סיפורם מתגלה לנו, הקוראים, בהדרגה, נדבך אחרי נדבך, פרט אחרי פרט, ואנחנו עדים לעוצמת הכאב, לגודל האובדן. האם יוכלו להתאושש ממנו? לשמור על קשר עם עצמם? זה עם זה? עם חבריהם הטובים, הלן ובעלה, שיש להם שלושה ילדים בריאים ושלמים? האם הוּחוֹ, חבר אחר שלהם, שמגדל את בתו הקטנה בהורות משותפת, רשאי להיעזר בקרולין, לצפות שחרף היותה אם שכולה היא תסייע לו עם בתו הקטנה בשעות שבהן הוא נאלץ לצאת לעבודה?

מנגינה עיקרית נוספת היא – המוזיקה. הוחו, קרולין, יוכם והלן, אחות במקצועה, שעובדת עם קרולין (ועם רופא נוסף, ששמו דניאל), מנגנים ביחד ברביעיית כלי מיתר. קרולין צ'לנית. יוכם – כנר ראשון, הלן כנרת שנייה, והוחו ויולן. המוזיקה ממלאת את חייהם ואת הסיפור, ומתנגנת בו לכול אורכו, כך שהקונטרפונקט שנוצר בין המוזיקה והעלילה הוא מעין לחן בפני עצמו. אנחנו קוראים על הדקויות שיש בקשר בין נגני רביעייה, על האופן שבו הם מוצאים ביניהם את ההרמוניה הנחוצה, המסבה להם אושר ותחושה של משמעות, קוראים על חילוקי הדעות הקטנים, האמנותיים והביצועיים, ועל הדרך ליישבם, שרק שמיעה מצוינת ואהבה רבה למוזיקה מאפשרות, מן הסתם.

לא רק שמות היצירות מתנגנות באוזנינו, אלא גם רגעים שבהם הדמויות חוות הקשרים נוספים אליהן. למשל – בשעה שהם מנגנים את הרביעייה ברה מינור של מוצרט, הלן נזכרת בפרטיטורה המקורית של המלחין, שאותה ראתה פעם במוזיאון. אז שמה לב ש"שהכל נכתב כמעט בלי תיקונים ובתנופה", והתפעמה מכך ש"שרוולו של מוצרט טיאטא את הדפים האלה בשעה שהמוזיקה הצטלצלה בתוך ראשו בפעם הראשונה", מכך ש"באמצעות התווים האפורים, הזעירים הללו, הוא בישר לעולם על הימצאתה". התרגשותה גוברת כשהיא "נזכרת בזה בחטף בשעת הנגינה", וחושבת על מה שהיא מבצעת כרגע בעצמה: "ריסון, פריטות קטנטנות כשמגיעות הטריולות".

אבל לא רק שתי המנגינות העיקריות, של המוזיקה ושל השכול, יוצרות את הרומן שלפנינו; דמות נוספת, מורה זקן לצ'לו, רייניר, מוסיפה עוד צלילים רבי משמעות.

רייניר מבועת מפני האפשרות שבשל זקנתו ייקחו אותו רשויות הרווחה מביתו, ויאלצו אותו להשתכן במוסד ציבורי. הוא נראה רדוף פרנויה, אבל מסתבר שהפחדים שלו מוצדקים לחלוטין. הרופאה, קרולין, והאחות, הלן, יודעות היטב שאחת דינם של זקנים שמוצאים מביתם, בלי שיוכלו להתנגד. אין להן אמנם מושג לאן בדיוק לוקחים אותם, אבל יודעות שמשם הדרך אל המוות קצרה. במוסדות שבהם מאשפזים אותם לא דואגים באמת לשלומם. עד מהרה הם נעשים חולים מאוד: דלקות בדרכי השתן, פצעי לחץ, מוות בייסורים.

רביעית מיתרים הוא בעצם כתב האשמה נוקב נגד הבירוקרטיה השוללת מהזקנים את הזכות לקבוע את גורלם ואת האוטונומיה על גופם. ולמי שאין בני משפחה קרובים בכלל אין סיכוי להינצל. עד כדי כך שקרולין מאשימה את הלן בהפקרתם של הזקנים, שמאבדים את הזכות להיות מטופלים בקהילה, ונשלחים הרחק משם. הלן כמובן לא אשמה. היא עושה כמיטב יכולתה כדי להחזיק את הזקנים בטיפולה זמן רב ככל האפשר, אבל מגיע תמיד הרגע שבו קצרה ידה מלהושיע. וזה נורא!

בכלל, הבירוקרטיה ההולנדית, המצטיירת היטב בספר, מזעזעת, ואפשר להבין שלא רק בישראל התרבות הולכת ומאבדת את חשיבותה, לטובת שיקולים כלכליים מפוקפקים. הוכו עובד כמנהל של מרכז תרבות שהולך ומאבד מכוחו, עד שהוא נמכר ליזם סיני. תיירים סינים יגיעו לאמסטרדם, יזכו לחוויה הולנדית מלאכותית ומוגנת מפני המציאות האמיתית: הם יקבלו מנה של תרבות מקומית מזויפת, יישמרו בתוך המתחם שכבר אינו הולנדי באמת. בעל המאה הוא בעל הדעה, והוא אינו הולנדי!

סופו של הסיפור מהדהד בצלילים רמים במיוחד. קשה שלא לקשר אותם, במעט מזעיר, למה שמתרחש בימים אלה בישראל: מערכת ההגנה של מתחם, שאמור להיות שמור בעזרת אמצעים אלקטרוניים משוכללים ביותר, מתגלה כעורבא פרח. את ההגנות הללו קל להפליא לפרוץ. הכוח שיופעל יהיה אלים, ולא יתחשב בקיומם של בני ערובה. אפשר כמעט לשאול את אנה אנקוויסט – מאיפה את יודעת את כל זה? איך ראית? איך חזית?

קנה המידה, כמובן, שונה לחלוטין: בסיפור שלפנינו מדובר בקומץ קטן מאוד של בני ערובה, ששביים אינו נמשך יותר משעה, פחות או יותר. הם אינם מוחזקים מורעבים במשך שבועות וחודשים בתוך מנהרות אפלות.

המציאות בכל זאת עולה על כל דמיון, לא מובנת ובלתי אפשרית.

יָבוֹא יוֹם אַחֵר, יוֹם נָשִׁי
שָׁקוּף בְּדִמּוּי, מֻשְׁלָם בִּיצִירָה,
יוֹם כְּיַהֲלוֹם, חֲגִיגִי בְּבִקּוּרוֹ, שִׁמְשִׁי,
נוֹחַ, שֶׁצִּלוֹ קַלִּיל. אִישׁ לֹא יָחוּשׁ
בְּרָצוֹן לְהִתְאַבֵּד אוֹ לָמוּת. וְכָל
דָּבָר, מִחוּץ לֶעָבָר, יִהְיֶה טִבְעִי אֲמִתִּי,
זֵהֶה לִתְכוּנוֹתָיו הָרִאשׁוֹנִיּוֹת. כְּאִלּוּ הַזְּמַן
נָם לוֹ בְּחֻפְשָׁתוֹ… "הַאֲרִיכִי אֶת עֵת נוֹיֵךְ
הַיָּפָה. הִתְחַמְּמִי בְּשֶׁמֶשׁ שְׁדֵי הַמֶּשִׁי שֶׁלָּךְ,
וְצַפִּי לַבְּשׂוֹרָה עַד שֶׁתָּבוֹא. אַחַר-כָּךְ
נְתַגְבֵּר. יֵשׁ לָנוּ עוֹד זְמַן
לְהִתְבַּגֵּר לְאַחֵר הַיּוֹם הַזֶּה…"
יָבוֹא יוֹם אַחֵר, יוֹם נָשִׁי
שֶׁמֶּחְוָתוֹ שִׁירָה, תְּכֹל בְּרָכָה
וּבִטּוּי. כָּל דָּבָר עָנֹג מִחוּץ
לֶעָבָר. מִשַּׁד הָאֶבֶן יִזְרְמוּ מַיִם.
לֹא אָבָק, וְלֹא יֹבֶֹֹשׁ, וְלֹא אָבְדָן.
וְהַיּוֹנָה תָּנוּם אַחֵר הַצָּהֳרַיִם בְּטַנְק
נָטוּשׁ אִם לֹא תִּמְצָא קֵן קָטָן
בְּמִטַּת זוּג אוֹהֲבִים…

תרגום: אהוד הורביץ

נדמה לי שאחת הסוגיות המעניינות כיום כל ישראלי או יהודי, היא השאלה – מה מקורה של האנטישמיות, מה פשרה, מדוע היא שכיחה כל כך, ומה קרה שהיא מתגלה שוב במלוא כיעורה המבהיל.

לפני שנים שאלה אותי בתדהמה מי שהייתה אז בת שתים עשרה, כשהסברתי לה מדוע יהודים היגרו בהמוניהם מברית המועצות – "מה? גם הם?" כלומר – גם "הם" שונאים אותנו? את כולנו? שנאה כזאת אנונימית וגורפת?

יסודות הטוטליטריות, הספר שחנה ארנדט פרסמה לראשונה ב–1967, מבטיח לתת תשובות לשאלות הללו.

את ספרה הנודע אייכמן בירושלים דו”ח על הבנאליות של הרוע קראתי בעניין רב. במשך שנים הוא נאסר לפרסום בישראל. ראו בארנדט אויבת ששונאת את בני עמה. סברו שפגעה בספרה על אייכמן בקורבנות השואה. תרגומו לעברית הופיע רק ארבעים וארבע שנים אחרי שהתפרסם לראשונה.

יסודות הטוטליטריות ראה אור לראשונה בעברית ב־2010. בשעתו ניסיתי לקרוא אותו, אבל התרגום היה בלתי נסבל ולא קריא בעליל.

עכשיו, לנוכח ההתרחשויות האחרונות, החלטתי שוב לנסות ולקרוא אותו, הפעם – בשפת במקור, באנגלית.

האם ארנדט מספקת באמת תשובות לשאלות?

חלקו הראשון של יסודות הטוטליטריות עורר בי ספקות. ארנדט מנסה לאתר את מקורות האנטישמיות האירופית. היא טוענת בין היתר שאחת הסיבות החשובות לאנטישמיות, שנוצרה כבר במאה ה־18, היא העובדה שהיהודים לא רק התבדלו משכניהם בלבוש, במנהגים ובדתם, אלא גם הקפידו לשמור על עמדה על־לאומית. היא מציינת לדוגמה את מייסד משפחת רוטשילד, שהקפיד למקם את כל אחד מחמשת בניו בארץ אירופית אחרת, כך שהקשר המשפחתי של כל אחד מהם, ושל צאצאיהם, גבר על הנאמנות הלאומית לארץ הולדתם.

הטענה נשמעת לי מופרכת למדי. כמה רוטשילדים כבר היו בעולם? האם הגיוני להניח שהם, בחירותיהם וההתנהגויות שלהם, יכולים לייצג את כלל היהודים בעולם ואת הסיבות ליחס אליהם?

בדבריה על הציונות מצטטת ארנדט את סארטר, שלפיו "יהודי הוא מי שהזולת מגדיר אותו ככזה." זאת כמובן טענה ידועה, שאפשר למצוא לה הדים בתורת הגזע הנאצית, ובעצם גם ברשות שנטל לעצמו היטלר לקבוע מיהו יהודי: "מקרים" שונים של "בני תערובת" – "מישלינג" – הובאו לידיעתו, והוא פסק את מי אפשר לפטור מהתווית הקטלנית "יהודי", ומי אינו פטור ממנה. (אפשר לקרוא על כך בספר גרמנים נגד גרמנים, גורלם של היהודים 1938־1945, מאת משה צימרמן).

היא מסכימה ש"כל ההסברים לאנטישמיות נראים כאילו ניסחו אותם בחופזה מסוכנת, כדי לחפות על סוגיה שמאיימת כל כך על תחושת האיזון ועל תקוותנו לשפיות."

לטעמה הגיעה האנטישמיות לשיאה כשליהודים נותר העושר, אבל נגזלה מהם ההשפעה המדינית. היא מתכוונת כמובן ליהודים בגרמניה, בשליש הראשון של המאה ה־20, ולרצח ההמוני שלהם בשואה. הדברים הללו אינם יכולים להסביר מאומה לגבי האנטישמיות שמתגלה לאחרונה ברחבי העולם המערבי!

בכלל, עצם העיסוק של ארנדט במושג "השאלה היהודית", כאילו הוא לגיטימי, כאילו מדובר באמת ב"בעיה", מעורר תהיות. שהרי מדובר כמובן בצירוף מילים אנטישמי ביסודו (נירה פלדמן, בספרה השטירמר – כוחו של שבועון שטנה עומדת על כך)!

"טרור כפי שאנו מכירים אותו כיום פוגע בלי כל פרובוקציה מוקדמת, קורבנותיו חפים מפשע, אפילו מנקודת המבט של הפוגע. כך היה בגרמניה הנאצית, שם טרור כוון כולו כלפי יהודים, כלומר – כלפי אנשים שיש להם איפיונים משותפים, שאינם תלויים בהתנהגויות אישיות וספציפיות."

עם דבריה אלה של ארנדט אי אפשר שלא להסכים גם כיום. האם יש בהם חידוש פוקח עיניים או תובנה חדשה? לא בטוח.

גם לא עם התפישה שהיא מצטטת, שלפיה "שנאת יהודים היא תגובה נורמלית וטבעית, שההיסטוריה מאפשרת. התפרצויות של אנטישמיות אינן זקוקות להסבר מיוחד, כי הן תוצאה טבעית של בעיה נצחית". אכן, כל אנטישמי מצוי ישמח גם כיום לאמץ את הרעיון שאנטישמיות היא תופעה בלתי נמנעת.

מעניין אם ראשות האוניברסיטאות שסירבו לגנות תופעות אנשטימיות בקמפוסים שלהן קראו את יסודות הטוטליטריות. סביר להניח שכן. מדובר בטקסט אקדמי ונחשב, שמן הסתם לא ממש משפיע על המציאות…

לראשונה מאז מונה לתפקידו ב-2017, אנטוניו גוטרש הפעיל בימים האחרונים את סעיף 99 באמנת האו"ם הקורא לכינוס דחוף של מועצת הביטחון בנושא הידרדרות המצב בעזה.

הסעיף לא הופעל כבר עשרות שנים.

לא נגד רוסיה: עשרות אלפים הרוגים ומיליוני פליטים מאוקראינה.

לא נגד סוריה: חצי מיליון נרצחים.

לא נגד קונגו: 4 מיליון נרצחים.

לא נגד סודן: 450 אלף נרצחים.

אז מדובר באנטישמיות, לא כן?

זאת שלוקים בה לא רק הסטודנטים וראשי האוניברסיטאות האמריקניים, לא רק ההמונים המפגינים באירופה, תוך שהם זועקים להשמדת מדינת ישראל, אלא, כמסתבר, גם ארגון האומות המאוחדות?

האו"ם התחייב באמנה שלו לשמור על שלום וביטחון בינלאומיים, לקיים את החוק הבינלאומי, להשיג רמת חיים גבוהה יותר לאזרחים, לטפל בבעיות כלכליות, חברתיות, בריאותיות ונלוות ולקדם כבוד אוניברסלי, כדי לשמור על זכויות אדם וחירויות יסוד לכולם ללא הבדל באשר לגזע, מין, שפה או דת.

מעניין מה הייתה אומרת על כך חנה ארנדט.

• רמי ואני הקשבנו לו רוב קשב באותן שעות של הכנה. וככל
  שהקשבנו ולמדנו והזדעזענו מדי פעם, התקשינו לעכל את
  הנתונים החדשים ולמצוא את גבולות התמונה, את מסגרת
  המציאות. כל כך הרבה דברים לא הגיוניים חברו יחד עד שהעולם נדמה משוגע. הערבים תוקפים, ועוד מקרוב. הגבול נפרץ. המעוזים מכותרים. ישראלים צועקים הצילו. מאות הרוגים. ציוד חלוד, נשק דפוק, מימיות מסריחות מראש, ואין כוחות. אין כוח הצלה, אין טנקים, אין מילואים, אין כוח בכלל. אין כלום. מה עושים, אלוהים. יצאנו. שלושה נגמ״שים. הלילה שחור. לוין המפקד. אנחנו איתו בנגמ”ש, רמי ואני מאחור, מימין ומשמאל, ועוד שני לוחמים שלא הכרתי. המטרה לא הייתה כל כך ברורה. לנסות להגיע לאחד המעוזים, ליצור קשר עם אחינו המכותרים, לחפש ואולי גם למצוא חיילים שהצליחו להימלט, שתועים במדבר. לא היה לנו ספק שיש שנמלטו מן המעוז ועכשיו אובדים בחושך על הדיונות. וגם לעצור את האויב אם רק יעז להתקדם זאת המטרה. הכול יחד בתוך הלילה. חושך צלמוות. רק פסים אינסופיים של אורות אדומים וצהובים טסים מצד לצד. אין גבול לשחור. אין סייג למרחב.
• רמי היה צעיר תל אביבי עם שיער ארוך יחסית וקצת פאות
  לחיים, נציג נאמן של בני הדור שכל צמרתו נקטפה. ילידי 48'
  עד 55', בני 18 עד 25, רובם חיילים סדירים על פי חוק השירות הצבאי. אני מדגיש "תל אביבי". להבדיל מרמת גני כמוני או מהרצלייני כמו שוקי, שלא לומר חיפאי או ירושלמי. לכל אחד תעודת זהות משלו, אבל התל אביבי אחר מכולם. כבר אז היה אחר. מעז מכולנו, חולם ומחפש נתיבים אחרים. זה היה גם טעמו של הדור, מחפש וחולם, כמו כתם ציור מופשט בגוונים עזים. דור 73', נגיד כך, היה דור אחר. אחר כמשמעותו, באופיו, בתפיסתו את עצמו, את סיבת קיומו. דור מורד, לפני הכול, וזקוף. גם זקור מעת לעת, די שחצן. "הדור שאחרי המלחמות" כינו אותו אז והתכוונו לדור שהגיע לעמדת הזינוק אחרי מלחמת 48', הקוממיות, ואחרי מלחמת 67', פעמי הגאולה. אלה מלחמות היסוד של הריבונות השלישית. אנחנו באנו אחרי ורצינו אחרת. אחרי 25 שנות מלחמה חשבנו שאפשר לחיות כאן את חיינו בצורה שונה. קצת פחות אש וקורבנות וקצת יותר מוזיקה וים. גם משום כך היינו דור מחתרתי לתפארת. ישיר ועקשן ודורש שינוי. לא הייתה פרה קדושה שלא שחטנו.

פגם בתכנון מוגדר על גבו כ"מותחן מפותל, קצבי ומהפנט".

הוא, אכן, קריא מאוד. הוא פורש לכל אורכו את המתח ההולך ונבנה בנפשו של גיל, מרצה לכתיבה יוצרת בקולג' קטן בעיירה שכוחת אל בוורמונט המושלגת, נשוי באושר ואב לשתי בנות מתבגרות, לנוכח אילוץ משפחתי שנפל עליו: אחותו ובעלה נהרגו בתאונת דרכים, ובהיותו שאר הבשר היחיד של האחות, מוטל עליו לקלוט את בנה בן הכמעט שמונה עשרה ולהעניק לו מחסה משפחתי, עד שיגיע לפרקו, בעוד כמה חודשים, ויוכל לצאת לחיים –  כלומר, נהוג בארצות הברית – לצאת ללימודים אקדמאיים הרחק מהבית.

מדוע בעצם גיל לחוץ כל כך? מה מפריע לו לקחת את הנער היתום, מתיו שמו, ולטפל בו, לנחם אותו על מות שני הוריו, להעניק לו את האהבה והקבלה שנער צעיר כל כך זקוק להן, לנוכח האובדן הנורא שהתרחש בחייו, לפני זמן קצר?

מסתבר שאירוע מזעזע בעברם הוא שניצב בין הדוד לאחיין. גיל חשדן כלפי מתיו. משוכנע שהצעיר שהגיע אל ביתו מסוכן מאוד. שהוא מסתיר רוע ואכזריות בלתי נתפשים.

האם גיל צודק? האם מתיו באמת כל כך מסוכן ואכזרי? ואולי אלה רק מחשבות פארנואידיות של הדוד?

הראיות המצברות לכך שגיל צודק אינן משכנעות את סביבתו הקרובה. אשתו של גיל "מגויסת" לטובת הטיפול באחיין, ובמשך הזמן גם מתחילה לחבב אותו. כך גם בנותיהם, שמתיידדות עם מתיו ושמחות לשהות בחברתו, להיעזר בו, לשמוח אתו. אפילו הכלבה המשפחתית "מתאהבת" בו ממש מהרגע הראשון. וזה מה שקורה גם לסוזי, סטודנטית החביבה על גיל, המוכשרת ביותר מבין תלמידיו. מתיו וסוזי נהפכים כמעט מיד לזוג רומנטי, וגיל מזועזע, כועס, מודאג.

אז מי צודק? גיל, או כל האחרים? מה יתגלה בסוף? האם האמת תיחשף? ומהי, בעצם?

פגם בתכנון מנסה להיות גם ארס־פואטי. מאחר שגיל הוא איש ספרות, כבר פרסם שני רומנים, והוא מלמד כתיבה יוצרת, הטקסט שלפנינו מרבה לאזכר סופרים ואנשי תרבות שונים. אליס מונרו, גרייס פיילי, ולטר בנימין, נבוקוב, ג'ון בארת, ורבים אחרים, מופיעים ברבים מעמודי הספר, אבל תרומתם לטקסט חיצונית ושולית לגמרי. אין בעיני שום משמעות אינהרנטית להופעתם בו, למעט התחושה שאמורה להתעורר שמדובר ביותר מ"סתם" עוד ספר מתח…

ככזה הוא פועל כיאות: קריאה מהירה, סקרנית, מהולה בציפייה שהולכת ומתעצמת לגלות אם גיל הוזה הזיות טירוף, או שהוא צודק לגמרי.

מאחר שמדובר בספר מתח, כמובן שלא אוסיף עוד שום פרט.

אפשר להעביר אתו כמה שעות נינוחות, שאינן מותירות אחריהן מאומה. אפילו לא איזה טעם לוואי קלוש…

אגב, את שמו באנגלית A Flaw in the Design הייתי אולי מתרגמת כ"פגם בייצור", לא כ"פגם בתכנון"…

תרגם מאנגלית: גרשון גירון

עַל דַּעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל
וְעָמְסוּ זְעָקוֹת עַל לִבִּי הַשָּׁחוֹחַ
עַל דַּעַת רַחְמַי שֶׁהוֹרוּנִי לִמְחֹל
עַד בָּאוּ יָמִים שֶׁאָיְמוּ מִלִּסְלֹחַ

נָדַרְתִּי הַנֵּדֶר: לִזְכֹּר אֶת הַכֹּל
לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ.
דָּבָר לֹא לִשְׁכֹּחַ – עַד דּוֹר עֲשִׂירִי
עַד שֹׁךְ עֶלְבּוֹנַי עַד כֻּלָּם עַד כֻּלָּהַם

עֲדֵי יְכֻלּוּ כָּל שִׁבְטֵי מוּסָרִי.
קוֹנָם אִם לָרִיק יַעֲבֹר לֵיל הַזָּעַם
קוֹנָם אִם לַבֹּקֶר אֶחְזֹר לְסוּרִי
וּמְאוּם לֹא אֶלְמַד גַּם הַפָּעַם.

בעיצומו של חג הסוכות, באוקטובר 2023, התקיים מפגש משפחתי שכל משתתפיו כמעט היו בני שבעים ומעלה. אנשים שזוכרים היטב את ימי מלחמת יום כיפור. התאריך זימן, באופן בלתי נמנע, שיחה על יובל החמישים של אותה מלחמה, וכמובן – גם על ההפתעה המרה שליוותה אותה. איך הצליחו המצרים והסורים להונות אותנו? כך שאלנו. וגם – איך אף אחד לא ראה את מה שבדיעבד התברר מובן מאליו, כמעט?  

ברגע מסוים תהתה אחת המשתתפות בשיחה ואמרה – "מה יש כיום שאנחנו רואים ולא רואים, יודעים ולא יודעים? מה תהיה ההפתעה שתתפוס אותנו שוב, לא מוכנים? על מה נאמר שוב, כמו אז, 'אבל איך לא קלטנו, איך היינו, אנחנו, והממשלה שלנו, עיוורים כל כך?'"

השאלה נשארה תלויה באוויר. התשובה המחרידה, המפלצתית, הגיעה, כידוע, כמה ימים אחרי כן.

רינו צרור הוא עיתונאי וחתן פרס סוקולוב, 

כשפרצה המלחמה ההיא, לפני חמישים שנה, היה עיתונאי צעיר שרק התחיל לעבוד ככתב של "העולם הזה". חברו הקרוב, רמי הלפרין, היה צלם עיתונות. זמן לא רב אחרי האזעקה שנשמעה ברחבי המדינה בשעה שתיים בצהריים, החליטו שניהם, ביוזמתם, ללבוש מדים ולרדת דרומה. 

רק אחד מהם שב משם חי.

במשך שנים רבות דחק רינו צרור את המראות, הקולות, בקיצור – את הזוועות – שהיה עד להן שם, בסיני, קרוב לתעלה. בעיקר הדחיק את האובדן המר של טובי חבריו, שנהרגו. 

נראה כי הקשה מכולם היה מותו של ידידו הטוב ועמיתו, רמי, צעיר שמאלן בעמדותיו, הומניסט, מוכשר ואהוב, שאיש בעצם לא ידע כי השתתף בקרבות, ונהרג. לכאורה יצאו השניים ביוזמתם "רק" כדי לדווח ולצלם, ובעצם, בשל ניסיונם הצבאי הטרי, זה לא מכבר השתחררו משירות פעיל, קיבלו על עצמם מיד את החובה להילחם בעצמם, לא רק לצפות מהצד. 

אחרי שרמי נהרג הרגיש רינו צרור שהוא חייב לחזור צפונה, כדי לדווח על מות חברו – לקצין העיר, להוריו של רמי, ולאנשי מערכת העולם הזה. את הקווים שבהם התנהלו קרבות אפשר היה לחצות רק ברגל, מסיני – צפונה. והוא עשה את זה. בדרך ראה כמובן מראות קשים, שלא לדבר על סכנת המוות שארבה לו בכל רגע. 

כשהגיע – הוטלה עליו המשימה הבלתי אפשרית, הקשה כל כך – להביא אתו את הבשורה המרה, למסור אותה בכאב שאין לו שיעור. 

לאחרונה כתב רינו צרור את ספרו שנראה כאילו הוא נטול שֵׁם. על כריכתו הקדמית חקוקות, כמעט בסמוי, הספרות 73', ומתחתן – ציטוט מתוך הספר: "מאז ומתמיד היא נמשכת. היא לא עצרה כשהכריזו על הפסקת אש. וגם לא אחרי שקברתי את כל המתים שלי. אותם ואת עתידם ואת עברנו. היא עצמאית, והיא כל הזמן חיה, אורבת, דורשת את שלה. היא חושבת שאני שלה. ומפעם לפעם גם מכריזה על כך במעשיה", וכן הלאה. "היא" – המלחמה. ובעצם – הטראומה שחוללה.

מתחת לציטוט – שמו של הספר: זָכור, תִּזכור

צרור מתאר אותה. נוגע בה שוב, מקץ חמישים שנה. בניגוד לרצונו, אפשר לומר. כי פתאום קרה משהו לחלוטין לא צפוי: אישה צעירה, ענת, יצרה אתו קשר, וסיפרה לו שהיא בתו של רמי. היא נולדה שמונה חודשים אחרי שרמי נהרג! 

האם רמי ידע על קיומה? מה עלה בגורלה אחרי שרמי נהרג? מי גידל אותה? מה ידעה על אביה, על הנסיבות שבהן הגיעה לעולם?

הסיפור של ענת מסמר שיער. 

גם ההיענות של רינו צרור לבקשתה שיספר לה על אביה. מי היה. מה קרה לו. איך נהרג. 

מבחינתו – ההיזכרות, הדיבור על מה שעלה ממנה, שקולים לנגיעה באש, בידיים חשופות.

כדי לגבור על האימה החליט להשתמש בכלים המקצועיים שלו: ראיין ברדיו חבר נוסף שהיה שם, במלחמה, ואחרי כן גם את ענת, וכך חשף לאוזניה את הפרטים.

ואז לקח צרור את התיעוד הרדיופוני, תמלל אותו, והוסיף עליו עוד ועוד זיכרונות כתובים. והוציא את הדברים לאור, בספר שבידינו.

כשהתחלתי לקרוא על הקולות שנשמעו מהמעוזים הנופלים, את ההאשמות – נטשתם אותנו! – לא יכולתי שלא להיזכר – קודם כל בספרה המונומנטלי, החשוב כל כך, של פרופ' חנה יבלונקה, ילדים בסדר גמור, שבו תיעדה חוקרת השואה את בני דורנו, את אלה שנלחמו אז, ואיבדו לעד את תמימותם. 

ולא יכולתי, כמובן, שלא לחשוב גם על הטראומה הנוכחית, המתמשכת: את ה"נטשתם אותנו" העכשווי, המזוויע.

אז, לפני חמישים שנה, היו אלה חיילים שזעקו מהמעוזים הקורסים. (אפשר לקרוא על כך גם בספרו של נחום ורבין, מוצב המזח סיפור על כניעה וגבורה). הפעם, ב־7 באוקטובר 2023, ילדים קטנים, תינוקות, האמהות והאבות שלהם, הסבתות והסבים, הם אלה שזעקו, שוב, את אותן מילים: "נטשתם אותנו".

אז נשבו חיילים. עכשיו – פעוטות, נשים, בחורים צעירים, חפים מפשע, שרק באו לרקוד במסיבה, זקנים חולים, תצפיתניות שראו את הנולד ולא יכלו להציל את עצמן. 

כשהתחלתי לקרוא את 73' כמעט אמרתי לעצמי – מה אתה בכלל יודע על טראומה ועל זוועה. תראה מה שקורה עכשיו!

אבל לא. צריך לקרוא גם על אז. גם על העיוורון ההוא, גם על הבגידה ההיא. ורינו צרור מיטיב כל כך לגעת בכל העצבים שנותרו חשופים, כבר חמישים שנה. מיטיב כל כך לא לתאר את הפצעים אלא להביא אותם לפנינו כמות שהם, כמעט לא מעובדים, כמעט – מדממים עדיין. כדרכן של טראומות, שמקפיאות מצבים ומנציחות אותם לעד, כמות שהם. 

קשה למצוא את שמות התואר שמתאימים כדי לספר באמצעותם על הספר: נפלא? מרטיט? מפעים? מחריד? כולן נשמעות כל כך סתמיות, כל כך לא מדויקות.

אומר רק שחובה לקרוא אותו. 

ובמיוחד את המסקנות שאליהן מגיע צרור בסופו. 

הוא כתב את הדברים בימים של שיא המחאה החברתית. והוא מתאר את עוצמות הזעם והכאב, במיוחד של בני דורנו, של אלה שלבשו בהפגנות את החולצות עם הכיתוב "לוחמי כיפור נאבקים על דמותה של המדינה". 

ויש בדבריו חלקים מזעזעים באמיתות שנחשפו ב־7  באוקטובר. למשל – "ערכם של יישובי הגבולות בצפון ובדרום נמוך בשנים האחרונות מערכן של ערי המרכז. שווייה וחשיבותה של הטריטוריה על פי ראות עיניו של השלטון מכתיבים את עוצמת ההגנה עליה, בין היתר. אין הגנה אחידה על יישובי ישראל, לא מצפון לדרום ולא ממזרח למערב, גם זה מהפך דרמטי. והוא מתהפך היטב גם בתוך הסעיף הראשון של הנוסחה, 'קורבנות'.

"ערכו של לובש המדים נסק פלאים, למשל, ביחס ישיר לירידת ערכו של האזרח, שלא לדבר על זילות ערכו של אזרח זר. חיים מול חיים, מוות מול מוות, מותו של לובש מדים נתפס בשנה
שבה נכתבים הדברים קשה ומר ממותו של אזרח. זה לא תמיד היה כך."

כמה מזעזע לקרוא עכשיו, דווקא עכשיו, את הדברים האלה, שנכתבו השנה,  זמן קצר כל כך לפני שהוכחו כנכונים ומדויקים!  

כמה מזעזע לקרוא על "רצף המבצעים בעוטף עזה" שרינו צרור מונה, רצף שמאפשר, לדבריו, "הצצה לאלימות האינסופית בין 2004 לבין 2023. כל 'מבצע' עולם ומלואו, וכל המבצעים נערכו בעיר עזה ובמבואותיה, בשכונות וברחובות הראשיים ובערים סמוכות. כולם נגד ארגון חמאס, חייליו והנהגתו. קשת בענן 2004, ימי תשובה 2004, גשם ראשון 2005, מכת ברק 2006, גשמי קיץ 2006, חורף חם 2008, עופרת יצוקה 2009-2008, הד חוזר 2012, עמוד ענן 2012, צוק איתן 2014, גן סגור 2019, חגורה שחורה 2019, שומר החומות 2021, שובר גלים 2022, עלות השחר 2022, מגן וחץ 2023. ובסך הכול 16 מבצעים ב־20 שנה".

כשרינו צרור כתב את הדברים הללו, איש לא ידע עדיין מה עוד מחכה לנו. עם איזו אלימות מפלצתית, רצחנות ואכזריות בלתי נתפסות יצטרך הציבור הישראלי להתמודד. איש לא ידע כמה חסרי משמעות היו כל המבצעים ההם, נוכח "הקונצפציה" שבעטיה חיזקו את חמאס, העבירו לו מזוודות עם כסף, שאתו התבצר והתחזק כל כך.

איש לא ידע עדיין עם איזו תחושה של ייאוש ניאלץ להתמודד, נוכח הידיעה שהתצפיתניות התריעו, וזלזלו בהן. נוכח דברי הסיכום של הנגדת ו' מ־8200, שסיכמה את האזהרה הנוקבת שלה במילים: "דווקא השנה אנחנו צריכים להיות רגישים יותר לתרחישים דמיוניים. כבר התנסינו לפני חמישים שנה בחוויה דומה בחזית הדרומית בקשר לתרחיש שנראה דמיוני, ההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה אם לא נשגיח".

האם ה"רצף" של ה"מבצעים" בא אל קיצו? האם חייהם של תושבים בדרום ובצפון ייחשבו כמו אלה של תושבי המרכז (ושל תושבי הגדה המערבית היהודים!)? האם מדינת ישראל למדה את הלקח? האם נפקחו העיניים? 

ימים יגידו. 

בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,
בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,
הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,
לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם.

שַׁלְהֲבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פַּנָּסִי,
אוֹר הָאֵשׁ מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי;
אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר,
כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי?

תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ,
כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם,
כֵּן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי,
אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן-אָדָם.

נהלל, 11.10.1940

ביסודם של דברים נקבעה התמיכה בפייסנות או ההתנגדות לה על פי שיקול הדעת – בייחוד היחס להיטלר ולמטרותיו. אם אלה נחשבו סבירות ומוגבלות, כפי שטען פיהרר, אזי היה טעם בוויתורים לדרישות הגרמנים כדי למנוע מלחמה נוספת. אם, לעומת זאת, היה היטלר נחוש להוציא אל הפועל תוכנית של כיבושים ושליטה, כפי שטען קומץ של מתנגדי הפייסנות, אזי הייתה מדיניותו של ראש הממשלה, כדבריו הנודעים של לורד יו סטיל, דומה לליטוף ראשו של תנין בתקווה שהוא יגרגר בהנאה."