כשהתחלתי ללכת עם הטלאי הצהוב הרגשתי מין גאווה תמימה. התעודדתי מזה שכמה הולנדים מביעים את המחאה שלהם עם כל מיני גרסאות אישיות לטלאי: "ארי", או "קתולי", הם כתבו עליו.
אבל כעבור כמה ימים התחלתי לשים לב שאנשים בלי טלאי נועצים בי ברחוב מבטים – חלק ברחמים, אחרים בבוז גלוי, ואולי הכי גרוע – באדישות.
ואז חשתי במשקלה של חתיכת הבד הזאת.
"מנסים לגרום לנו להיות מנודים ונחותים," שמעתי את האבא שלי לוחש בזעם.
