הספר סרנה קרוז, או – הצדק האמיתי ראה אור לראשונה באיטלקית ב־1990, ולאחרונה תורגם לעברית. הוא היה ספרה האחרון של נטליה גינזבורג. בניגוד לקודמייו, הוא אינו ספר פרוזה, אלא מעין מסה אישית שבה פרשה גינזבורג את מחשבותיה על מקרה שאירע זמן לא רב לפני כן בארצה: ילדה פיליפינית שבני זוג איטלקיים אימצו, הוצאה מידיהם לצמיתות כשהייתה בת שלוש, בטענה שלא אומצה כחוק.

כדי לקצר את התהליכים, להציל את התינוקת ולצאת מהפיליפינים כמה שיותר מהר (השלטונות שם תבעו אז מהורים מאמצים לשהות בארצם במשך שנה וחצי לפני שיותר להם להוציא אתם את הילד שאימצו), הצהיר האב המאמץ שהוא למעשה אביה הביולוגי, ושאמה, צעירה פיליפינית, ויתרה עליה והסכימה שייקח אותה אתו לארצו. היו בידיו מסמכים שאישרו את דבריו.

נטליה גינזבורג, כמו רבים בציבור האיטלקי, חשה שנעשה במקרה הזה עוול משווע, קודם כל לילדה הקטנה, שנעקרה מהמשפחה היחידה שהכירה (בני הזוג אימצו גם בן מהפיליפינים, שהיה גדול מסרנה בשנתיים). האם בשם הצדק הכללי, ולטובתם של ילדים אנונימיים שעלולים להיחטף ולעבור אימוץ לא חוקי ראוי לפגוע בילדה אחת קונקרטית, ספציפית, שהמשפחה המאמצת הוכיחה את מסירותה כלפיה? לעולל את זה לפעוטה שחוותה בעברה סבל רב, ננטשה, הייתה חולה מאוד, למעשה – קרובה למות – עד שבני הזוג האיטלקים הצילו את חייה כשהוציאו אותה מהמוסד שבו שהתה והעניקו לה חיים טובים?

אמנם, מודה גינזבורג, היא אינה בקיאה בפרטים המדויקים של החוק, אבל גם אדם שפוסע ברחוב ונוכח בעוול שמתרחש לנגד עיניו רשאי, בעצם – חייב! – לצעוק בקול רם (כמו שעושים בימים אלה חלקים נרחבים בציבור הישראלי הליברלי, אלה שעומדים ברחובות וצועקים, כדי להציל את הדמוקרטיה?)

זה מה שגינזבורג עושה בספר. היא זועקת את זעקתה של הילדה שהשלטונות התאכזרו אליה בשם עמדה אובייקטיבית, לא רגשית, כביכול. עמדה שלא מתחשבת ברחשי הלב. איך ייתכן, היא תוהה, שלפני שהגיעו להחלטה האכזרית אפילו לא טרחו השופטים לפגוש את הילדה, ואת הוריה המאמצים, שהעניקו לה שפע של אהבה ומסירות, לא בדקו היכן היא גרה ואיך נראים חייה, לפני שהחליטו להוציא אותה מידי הוריה?

איך ייתכן שראו בהם חומסים, בשעה שכל מה שרצו, התכוונו ועשו, היה לתת בית חם, ביטחון, תשומת לב, לתינוקת אומללה, גוססת, כך הסבירו לאב בבית היתומים שממנו פדה אותה?

ומה פשר האבחנה שעושים שופטים מסוימים בין דין לצדק? האם מטרתו של החוק אינה להגן על הצדק?

מתי מוצדק להוציא ילד מחיק משפחתו?

לדידה של גינזבורג יש לנקוט את הצעד הקיצוני הזה רק במקרים קיצוניים במיוחד, שכן גם משפחה לא לגמרי תקינה חשובה לצמיחתו של ילד, כי היא מעניקה לו את המבט האותנטי על חייו ואל עתידו.

הדיווחים העיתונאיים הודיעו כי במוסד שאליו העבירו את סרנה, אפשר היה לראות שהיא ממש בסדר: שהיא שקטה מאוד.

גינזבורג מזכירה לנו שזה נראה יותר כמו דיכאון, מאשר כמו שלוות נפש ורוגע.

אמרו שהיא "נרפאה" באחת מהחרדות שהגיעה אתן לבית הוריה המאמצים, עוד מהתקופה שבה הייתה נטושה, חולה ועזובה, חרדות שהמאמצים התמודדו אתן, טיפלו בהן, חיבקו אותן, הרגיעו, והנה – הן נמוגו? ככה, בבת אחת, כבמטה קסם?

גינזבורג דוחה את התיאור השקרי, המזויף, שנועד להצדיק את הצעד שעשו הרשויות.

כשהשופטים נימקו את החלטתם הם הסבירו שילדים מסתגלים במהירות למצבים חדשים. גינזבורג מזכירה לנו שטראומות ילדות נחתמות בנפש לצמיתות, גם אם נראה שנשכחו.

אכן.

הספר הזכיר לי, איך לא, את המקרה המפורסם של הילדה הקטנה ברונה שבית המשפט הישראלי הורה ב־1988 להוציא אותה מידי הוריה המאמצים הישראלים, כי אמה הביולוגית הגיעה לישראל והוכיחה שלא ויתרה על הילדה מרצון, אלא שבתה נחטפה.

הוריה המאמצים הישראלים לא ידעו שהילדה – הם העניקו לה את השם קרולין – לא הגיעה אליהם כחוק. מבחינתם אימצו אותה בתהליך מסודר ותקין. קרולין חזרה שוב להיות ברונה, השם שהעניקו לה כשנולדה, וחזרה עם הוריה הביולוגיים לברזיל. תחקירים עיתונאיים שנערכו כעבור שנים שיקפו את האומללות, העוני, ההזנחה, הייאוש הקיומי שאליו נקלעה בארצה ועם משפחתה הביולוגית.

אז צדקו השופטים שהחזירו אותה אל אמה?

הספר שלפנינו הזכיר לי גם את הסדרה התיעודית המרתקת "שלוש אימהות, שני תינוקות ושערורייה אחת", שאפשר לצפות בו ב־VOD של Yes.

גם שם אי אפשר להישאר שווי נפש לנוכח עוול שרודף עוול: אימוץ של תאומות, מאבק של שני זוגות הורים ושל אמה הביולוגית, והאובדן הנורא שחוו כל המבוגרים הקשורים בסיפור, ומן הסתם גם, ובעיקר, הילדות המאומצות.

את ספרה של נטליה גינזבורג חותמת אחרית דבר שכתב מנחם פרי. בחלק מדבריו בחר פרי משום מה לחזור ו"לסכם" דברים שגינזבורג כבר כתבה ברהיטות ובפרוטרוט, ועם זאת, יש למה שכתב ערך משני טעמים: קודם כול, כי הוא מספר לנו מה בעצם קרה לסרנה אחרי שנלקחה מידי הוריה. מה עלה בגורלה. הוא עונה גם על השאלה החשובה כל כך – האם נודע לה, בשלב מסוים, מה קרה לה? האם שבה ונפגשה עם אחיה המאומץ ועם ההורים שהצילו את חייה ואז איבדו אותה?

חוץ מזה, עושה פרי מהלך מעניין: כמעין שרלוק הולמס של חוקר ספרות הוא בוחן חלק מהנתונים שנודעו בציבור ושנטליה גינזבורג ציינה במסה שלה, ומוכיח באמצעותם אמיתות שאיש, כך נראה, לא איתר לפניו, אף על פי שהיו בעצם גלויות למי שרק היה מוכן לשים לב אליהן…

הספר מרתק. הוא מכאיב, וחשוב, כי חלק מהשאלות שגינזבורג שואלת רבות משמעות. למשל – מה היה קורה אילו הוריה המאמצים של סרנה היו קצת יותר אמידים? מסתבר שהתקנה שקבעה כי על המאמצים לשהות בפיליפינים במשך שנה וחצי לא נאכפה הלכה למעשה, אבל רק מאמצים עשירים יכלו לקבל ייעוץ משפטי ראוי, שאִיפשר להם לעקוף את החוק…

היו בספר רגעים שבהם חשתי הזדהות עמוקה עם הזעזוע שהסופרת חשה נוכח הניתוק המוחלט שנגלה לפעמים בין המציאות לבין השיח העוסק בה לכאורה. על מה הם מדברים? שאלה את עצמה כשהקשיבה למרצים בכנסים העוסקים באימוץ. הם נשמעו לה כמי שבפיהם "התנחלו טיעונים ומבנים מילוליים, ונעלמה ההבחנה בין יצורים חיים לחפצים דוממים".

האם שופט שעוקר ילדה ממשפחתה הוא "אמיץ"? היא שואלת. מי בכלל צריך שיפגין במקרים כאלה אומץ? והרי, לדעתה, אומץ לב "ראוי להערצה רק כאשר הוא פונה לחפש צדק." כל כך פשוט! כל כך מדויק!

בשנים האחרונות כשאני רואה מה קורה לא רק בישראל, אלא גם במקומות אחרים, למשל, כשאני נוכחת שיש מעריצים לנשיא ארצות הברית גם בזמן ואחרי שהסית למרד, רק מכיוון שלא הביס בבחירות את יריבו (שלא לדבר על אוסף הנבזויות האינסופי שלו), אני מרגישה כמו גינזבורג, שמתקשה להאמין למה שאוזניה שומעות ועיניה רואות. כאילו שההגינות, היושר, הציות לחוק, הנדיבות, הערבות ההדדית, איבדו את מעמדם, ואפשר לזלזל בהם ולומר ולעשות דברים שקשה להבין איך יש להם בכלל מקום בעולם מתוקן: לגנוב, להסית, לחרף, לשקר,  לרצוח, לפלג, לרמות, לחמוס, להטות משפט, להגן על פושעים, והכול בריש גליי, בראש חוצות, בלי להתבייש. ולזכות לאהדה ציבורית.

פשוט לא מובן.

מאיטלקית: שירלי פינצי לב

סיפורו של השיר

תרגום חדש – באנפסט

לוּ הָיָה לָנוּ זְמָן לְמַכְבִּיר לְחַכּוֹת,
צְנִיעוּתֵךְ לֹא הָיְתָה אֵיזֶה פֶּשַׁע, אוֹ אוֹת.
כִּי הָיִינוּ יוֹשְׁבִים וְחוֹשְׁבִים אֵי לְאָן
נְטַיֵּל וְכֵיצַד נַעֲבִיר אֶת הַזְּמָן.
וּבְיַחַד בְּהֹדּוּ, לְחוֹף הַנָּהָר,
נְחַפֵּשׂ אַבְנֵי חֵן, אֶתְלוֹנֵן כְּשֶׁאֶגְהַר
עַל שִׁצְפּוֹ שֶׁל הָהָמְבֶּר, וְאָז פִּי שִׁבְעָה,
אֶתְאַהֵב בָּךְ, עַד בֹּא הַמַּבּוּל וְשׁוּב אַתְּ
תְּסָרְבִי, אִם תִּרְצִי, עֵד בֹּאוֹ שֶׁל הַיּוֹם
שֶׁבּוֹ כָּל הַיְּהוּדִים יִתְנַצְּרוּ בְּלִי לִפְגֹּם
בְּאוֹתָהּ אַהֲבָה שֶׁתִּפְרַח כְּמוֹ צְמָחִים:
עֲצוּמָה מֵאִימְפֶּרְיוֹת, אִטִּית נוֹכְחִית.
שְׁנֵי יוֹבָלוֹת יַחֲלְפוּ וּבָהֶם אֲהַלֵּל
אֶת עֵינַיִךְ וְאָז מִמִּצְחֵךְ אֶתְפָּעֵל.
שְׁתֵּי מֵאוֹת לְשַׁבֵּחַ כָּל שַׁד וּלְכֹל
אֲבָרַיִךְ – שְׁלֹשָׁה אֲלָפִים, מִי יָכוֹל
לְפָאֵר אֶת לִבֵּךְ, הֵן נִדְרָשׁ לוֹ עִדָּן.
אַתְּ, גְּבִרְתִּי, רְאוּיָה לִסְגִידָה, כַּמּוּבָן.
וּפָחוֹת – אִי אֶפְשָׁר, אַךְ אוֹתָהּ מֶרְכָּבָה
מְכֻנֶּפֶת, דּוֹהֶרֶת אֵלֵינוּ, קְרֵבָה.
לְפָנֵינוּ שְׂרוּעָה רַק תְּהוֹם שֶׁל אֵין קָץ,
שָׁם יָפְיֵךְ יֵעָלֵם, לֹא תּוּכְלִי לְחַלֵּץ.
אֶל הַשַּׁיִשׁ, תֵּדְעִי, שׁוּם צְלִיל לֹא יַחֲדֹר,
הֵד שִׁירִי יִתְנַדֵּף, יִתְפּוֹגֵג, לֹא יַחֲזֹר.
תּוֹלָעִים יִטְרְפוּ אֶת תֻּמַּת הַבְּתוּלִים
שֶׁשָּׁמַרְתְּ, כָּל כְּבוֹדֵךְ יִפָּגַע וְגַם לִי
לֹא תִּהְיֶה  עוֹד תְּשׁוּקָה, הִיא כֻּלָּה תִּתְפּוֹרֵר,
וְתִהְיֶה לְאָבָק שֶׁאֵין אִישׁ שֶׁזּוֹכֵר.
כֵּן, הַקֶּבֶר מָקוֹם דֵּי נָאֶה וּפְרָטִי
אֲבָל לֹא תִּתְחַבְּקִי שֵׁם, וְלֹא רַק אִתִּי.

וְאִם כָּךְ, כְּשֶׁיָּפְיֵךְ רַעֲנָן, אֵגֶל טַל,
מְלֻטָּף עַל עֹרֵךְ, וְעִם זֹאת – מְטֻלְטָל,
כִּי נַפְשֵׁךְ מִשְׁתּוֹקֶקֶת וְכָל נַקְבּוּבִית
מְלֹהֶטֶת בְּאֵשׁ, לֹא יָדַעְתְּ… לֹא שִׁוִּית…
בָּא הַזְּמָן שֶׁנַּתְחִיל כִּי עֲדַיִן נוּכַל,
וְנִזְלֹל – צִפּוֹרֵי אַהֲבָה – וְנֹאכַל
אֶת כָּל מָה שֶׁאֶפְשָׁר, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהַזְּמַן
יְכַלֶּה וְיִטְרֹף, זֹאת בְּטֶרֶם נֻטְמַן
בֵּין שִׁנָּיו. בְּכֹחוֹ הָאִטִּי הוּא יִקַּח
לְתוֹכוֹ אֶת גּוּפֵנוּ, אָז בּוֹאִי נִשְׁכַּח,
נִתְגַּלְגֵּל בִּמְתִיקוּת לְכַדּוּר מְהֻדָּק
וּבְעֹנֶג, בְּשַׁעַר שֶׁטֶּרֶם נִסְדַּק,
נַעֲבֹר, וְנָכוֹן, שְׁנֵינוּ לֹא נַעֲצֹר
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ, אַךְ כֵּן, כֵּן נִגְרֹם לָהּ לִדְהֹר.

תרגום קודם – ביאמבים

לוּ רַק הָיָה לָנוּ דֵּי זְמָן וְעוֹלָמוֹת בְּשֶׁפַע,
הִצְטַנְּעוּתֵךְ, גְּבִרְתִּי, כְּלָל לֹא הָיְתָה נֶחְשֶׁבֶת פֶּשַׁע,
הָיִינוּ אָז יוֹשְׁבִים, הָיִינוּ אָז חוֹשְׁבִים  בְּנַחַת
אֵיךְ יַעֲבֹר עָלֵינוּ יוֹם שֶׁל אַהֲבָה בְּיַחַד.
הָיִית אוֹסֶפֶת רְסִיסִים מִשְּׁלַל אַבְנֵי האֹדֶם,
אֲשֶׁר נָפוֹצוּ בִּגְדוֹתָיו שֶׁל הַנָּהָר הָהוֹדִי.
אֲנִי לְיַד נָהָר אַחֵר אוֹהֵב, אַךְ גַּם רוֹטֵן,
מַמְתִּין תְּרֵיסַר שָׁנִים עַד שֶׁיָּבוֹא מַבּוּל שׁוֹטֵף.
וְאַתְּ הָיִית עוֹד מַמְשִׁיכָה וְלִי אוֹמֶרֶת דַּי,
עַד קֵץ הַזְּמָן כְּשֶׁהַיְהוּדִים יָמִירוּ אֶת דָּתָם.
אַהֲבָתִי הָיְתָה גְּדֵלָה, הָיְתָה גַם מִתְפַּתַּחַת,
כְּמוֹ אִמְפֶּרְיָה הִיא הָיְתָה לְאַט לְאַט צוֹמַחַת.
מֵאָה שָׁנָה הָיִיתִי אֶת עֵינַיִךְ מְשַׁבֵּחַ
וְאָז גַּם אֶל מִצְחֵךְ הַצַּח מַבָּט אָרוֹךְ שׁוֹלֵחַ.
רַק  שַׁד אֶחָד לְהַעֲרִיץ צָרִיךְ מֵאָה שָׁנִים
וְעוֹד שְׁלוֹשִׁים רִבּוֹא שָׁנָה, כִּי יֵשׁ לָךְ גַּם פָּנִים.
עִדָּן שָׁלֵם אַקְּדִישׁ, אוּלי יוֹתֵר, לְכָל אֵבָר,
וְהָעִדָן הָאַחֲרוֹן לְלְבַבֵךְ נִשְׁאַר.
אָכֵן, גְבִרְתִי, אַתְּ זַכָּאִית שֶׁאוֹהַבֵךְ מְאֹד,
שֶׁלֹּא יַחְלֹף אַף רֶגַע בּוֹ אֹהַב אוֹתָךְ פָּחוֹת.
אֲבָל אֲנִי בְּלִי סוֹף שׁוֹמֵעַ שַׁעֲטַת מִרְדָּף,
הַזְּמָן דוֹהֵר וְלֹא עוֹצֵר רִכְבּוֹ הַמְּכוּנָף,
וּמֵעֶבְרוֹ מָה מִשְׂתָּרֵעַ – נֶצַח כֹּה עָצוּם,
שְׁמָמוֹת רַחֲבוֹת יָדַיִם שֶׁבָּהֶן אֵינְסוֹף וּכְלוּם.
הֲרֵי בְּשַׁיִשׁ כֹּל יָפְיֵךְ עוֹד יִטָּמֵן לָעַד,
וְשָׁם גַּם הֵד שִׁירִי יֻשְׁתַּק, וְלֹא יִהְיֶה, יֹאבַד.
התּוֹלָעִים שָׁם יִטְעֲמוּ אֶת כֹּל תֻּמַּת גּוּפֵךְ,
אֶת הַבְּתוּלִים שֶׁכֹּה שָׁמַרְתְּ, הִשְׁאַרְתְּ רַק לְעַצְמֵךְ.
מִכָּל כְּבוֹדֵךְ לֹא יִוָּתֵר אֶלָּא עָנָן אָבָק,
וּתְשׁוּקָתִי הַלְּהוּטָה תִּהְיֶה חִישׁ לְעָפָר.
הַקֶּבֶר כֹּה נָאֶה, פְּרָטִי, וְגַם, אוּלַי, נָעִים,
אַךְ אַל לָךְ לְצַפּוֹת שֶׁתְּקַבְּלִי שָׁם חִבּוּקִים.
אִם כֵּן כָּל עוֹד עוֹרֵךְ טָרִי, צָעִיר כָּל כָּךְ וְרַךְ,
כָּל עוֹד לֶחְיֵךְ רַעֲנַנָּה כְּמוֹ טַל בְּבֹקֶר זַךְ,
כּל עוֹד נַפְשֵׁךְ הַצְּעִירָה כְּמֵהָה וְגַם רוֹצָה,
כָּל עוֹד נַקְבּוּבִיוֹת גּוּפֵךְ מָלְאוּ בְּחוֹם נִצַּת,
מוּטָב לָנוּ לְהִתְעַלֵּס מִיָּד, עַכְשָׁו, בְּלִי הֶרֶף,
לְהִתְנַפֵּל בְּאַהֲבָה כְּמוֹ זוּג עוֹפוֹת שֶׁל טֶרֶף,
נִזְלֹל בְּיַחַד אֶת הַזְּמָן הַזֶּה, הַמְּחַסֵּל,
בִּמְקוֹם שֶׁבֵּין מַלְתָּעוֹתַיו אֲנַחְנוּ נֵאָכֵל.
אָז בֹּאִי נְגַלְגֵּל בְּיַחַד כֹּחַ שֶׁיָּכוֹל
לִיצוֹר כַּדּוּר שֶׁל מְתִיקוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כְּבָר הַכֹּל.
הָעֹנֶג שֶׁנָּחוּשׁ יִגְבַּר עַל כֹּל רִיב וּמָדוֹן,
מִשַּׁעַר הַבַּרְזֶל שֶׁל הַחַיִּים אָנּוּ נַחְדֹר
וְגַם אִם אֶת תְּנוּעַת הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נוּכַל לִבְלֹם,
נִגְרֹם לָהּ לְפָחוֹת לָרוּץ וּלְהָאִיר עוֹד יוֹם.

לוּ נִתְּנוּ לִי וְלָךְ דֵּי עוֹלָם וְדֵי עֵת,
נָהֳגֵךְ הֶחָסוּד לֹא הָיָה נֶחֱשָׁב חֵטְא.
הָיִינוּ תּוֹהִים לָנוּ אָנָה לָלֶכֶת
לְבִלּוּי יְמָמַת אַהֲבָה מִתְמַשֶּׁכֶת.
אַתְּ הָיִית עַל הַגַּנְגֶּס מוֹצֵאת אַבְנֵי־חֵן,
וַאֲנִי עַל הַהַמְבֵּר — יוֹשֵׁב מְקוֹנֵן.
הָיִיתִי סוֹגֵד לָךְ בְּלִי סְיָג וּבְלִי גְּבוּל
עוֹד בְּטֶרֶם טָבַע הָעוֹלָם בַּמַּבּוּל,
וְהָיִית מְגוֹנֶנֶת עַל שְׁמֵךְ פֶּן יֻכְתַּם
עַד שֶׁבְּנֵי דַּת מֹשֶׁה יְשַׁנּוּ אֶת דָּתָם.
תְּשׁוּקָתִי הַצִּמְחִית אָז הָיְתָה עוֹד גְּדֵלָה
כִּצְמִיחַת מַמְלָכָה שֶׁאֵינָהּ חֲדֵלָה,
וְהָיִיתִי מַקְדִּישׁ עֲשָׂרוֹת בַּשָּׁנִים
לְפָאֵר אֶת עֵינַיִךְ, לִסְגֹּד לַפָּנִים,
וּמֵאוֹת לְשַׁבֵּחַ כָּל שָׁד בִּמְפֹרָשׁ,
וְלַשְּׁאָר — לְיַחֵד אֲלָפִים כַּנִּדְרָשׁ.
עוֹד עִדָּן לְהַלֵּל כָּל אֵבֶר שֶׁבַּגֵּו,
וְעִדָּן אַחֲרוֹן לְתָאֵר אֶת הַלֵּב.
כִּי הִנָּךְ רְאוּיָה לִסְגִידָה שֶׁכָּזֹאת,
וְלִבִּי לֹא הָיָה מִסְתַּפֵּק בְּפָחוֹת.

אַךְ מֵעֵבֶר כְּתֵפִי אַאֲזִין בִּבְעָתָה
לְמֶרְכֶּבֶת הַזְּמַן הַקְּרֵבָה בִּשְׁעָטָה;
וְהִנֵּה שָׁם מִמּוּל לְפָנֵינוּ פָּעוּר
יְשִׁימוֹן שֶׁאֵין סוֹף לוֹ וְאֵין לוֹ שִׁעוּר.
כִּי בִּרְבוֹת הַיָּמִים יִפְעָתֵךְ תִּשָּׁכַח,
וּבְקִבְרֵךְ הַקָּמוּר תֵּחָלֵשׁ וְתִדְעַךְ
שִׁירָתִי. בִּמְקוֹמִי, רַק תּוֹלְעֵי הַקְּבָרִים
יִסְעֲדוּ אֶת לִבָּן בַּבְּתוּלִים הַשְּׁמוּרִים,
וּכְבוֹדֵךְ הֶחָבִיב יַהֲפֹךְ לְאָבָק
וּלְאֵפֶר כָּבוּי — חֹם חִשְׁקִי הַמְּאֻפָּק;
הַקֶּבֶר מַקְנֶה פְּרָטִיּוּת וְשַׁלְוָה
אֲבָל אֵין מְקַבְּלִים בּוֹ חִבּוּק אַהֲבָה.
וְעַל כֵּן, כְּשֶׁבְּשָׂרֵךְ רַעֲנָן כִּפְרִיחָה

וְעוֹטֵף אֶת גּוּפֵךְ כִּטְלָלִים עִם זְרִיחָה,
וְכָל עוֹד נִשְׁמָתֵךְ חֲפֵצָה וְנֶחְשֶׂפֶת
מִכָּל נִים בְּגוּפֵךְ כְּשַׁלְהֶבֶת רוֹשֶׁפֶת,
נִתְהוֹלֵל וְנַחְגֹּג אֶת הַפְּנַאי, עַד יִתַּם,
כָּעוֹפוֹת הַטּוֹרְפִים בְּסַעֲרַת תְּשׁוּקָתָם.
כִּי מוּטָב לֵהָנוֹת מֵהַזְּמַן מֵעַכְשָׁו
מִלִּסְפֹּג מִדֵּי יוֹם אֶת הַלְמוּת פַּטִּישָׁיו.
נְגַלְגֵּל־נָא יַחְדָּיו אֶת הָאוֹן הָאָצוּר
וְאֶת לַהַט הַגּוּף הַמָּתוֹק לְכַדּוּר,
נִתְעַנֵּג בְּטֵרוּף, צְעִירִים וּפְרָאִים,
וְנִשְׁבֹּר אֶת בַּרְזֶל שַׁעֲרֵי הַחַיִּים.
עַל הַשֶּׁמֶשׁ אָמְנָם לֹא נוּכַל לְצַוּוֹת
לַעֲצֹר. אַךְ נוּכַל לְהָאִיץ בָּהּ לִשְׁעֹט.

תרגומה של שירב התפרסם במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ, עם דבריו המקדימים של רונן סוניס, עורך המדור קו המשווה

לאהובתו החומקנית / אנדרו מארוול

לוּ אַךְ הָיוּ לָנוּ מֶרְחָב אֵין קֵץ וּפְנָאי
יָכֹלְתְּ, גְּבִרְתִּי, לַחֲמֹק מִמֶּנִּי עַד בְּלִי דַּי.
יוֹשְׁבִים הָיִינוּ וּמְחַשְּׁבִים כֵּיצַד
נַנְעִים יוֹם אֲהָבִים אָרֹךְ. הָיִית לְצַד
הַגַּנְגֶּס מְלַקֶּטֶת פִּטְדוֹת
וּשְׁלַל אַבְנֵי סַפִּיר, וַאֲנֹכִי לִגְדוֹת
הַהַמְבֶּר קִינָתִי שׁוֹפֵךְ. הָיִיתִי אוֹהֲבֵךְ
עוֹד מִקַּדְמַת דְּנָא, וְאַתְּ לְאֵל יָדֵךְ
הָיָה, לוּ אַךְ רָצִית, לָנוּס מִמֶּנִּי עַד
אֲשֶׁר יֵצְאוּ כָּל יְהוּדֵי תֵּבֵל לִשְׁמָד.
אַהֲבָתִי נְטוּלַת הַיְצָרִים הָיְתָה תּוֹפַחַת
כְּמַמְלָכָה רַבַּת הֵקֶף, אַט וּבְנַחַת,
יוֹבֵל הָיָה נִדְרָשׁ לִדְרֹש בְּשֶׁבַח
יוֹנֵי עֵינַיִךְ וְחַגְוֵי הַמֵּצַח
כֶּפֶל כִּפְלַיִם – לְכָל עֹפֶר אַיָּלִים,
וּלְכָל הַשְׁאָר – שְׁנוֹת עַד, לְאֵין גְּבוּלִין.
עִדָּן עַד כָּל אֵבָר יָסִיר סוּתוֹ
וְעִדָּנִים עֲדֵי לִבֵּךְ אֶת כָּל כְּסוּתוֹ.
כִּי לָךְ יָאָה, גְּבִרְתִּי, הַתִּפְאָרָה
וּבְדִידֵךְ לֹא אֶהְיֶה מוּכָן לְשׁוּם פְּשָׁרָה.
אַךְ בְּעָרְפִּי תָּמִיד נוֹשְׁפִים
רִכְבֵּי הַזְּמַן הַמְכֻנָּפִים
וּמוּל עֵינֵינוּ הַנְּשׂוּאוֹת
עַרְבוֹת הַנֶּצַח, מַשּׁוּאוֹת
עוֹלָם, יָפְיֵךְ לָעַד לֹא יִשָּׂרֵד
וּבְגַל קִבְרֵךְ לֹא יְהַדְהֵד
שִׁירִי. רִמָּה תְּהֵא קוֹסֶסֶת
אֶת תֻּמָּתֵךְ הַמְיֻחֶסֶת
כְּבוֹדֵךְ שֶׁכֹּה נָצַרְתְּ יְהֵא לְאֵפֶר
וּתְשׁוּקָתִי לְרֶמֶץ, כִּי בַּקֶּבֶר
יֵשׁ פְּרָטִיּוּת, אוּלַי, וְגַם תְּנָאִים טוֹבִים,
אַךְ אִישׁ עוֹד לֹא רָוָה בּוֹ אֲהָבִים.
עַל כֵּן, בְּעוֹד בְּרַק צִבְעֵי הַנֹּעַר
לָן עַל פָּנַיִךְ כִּטְלָלִים לְטֹהַר,
וּבְעוֹד נַפְשֵׁךְ גּוֹאָה וּמִשְׁתּוֹקֶקֶת,
וְאֵשׁ פּוֹרֶצֶת בָּהּ מִכָּל נָקִיק וָנֶקֶב,
נִשְׁתַּעְשֵׁעַ כָּל עוֹד בָּנוּ נֶפֶשׁ חֲפֵצָה,
כְּזוּג נִצִּים טְרוּפֵי אַהֲבָה, סְמוּרֵי נוֹצָה,
מוּטָב נִטְרֹף אֶת כָּל זְמַנֵּנוּ בַּחֲטָף
מִשֶׁנִּכְלֶה אַט אַט, שָׁעָה שָׁעָה, בֵּין לִסְתוֹתָיו.
הָבָה נִצְנֹף אֶת כָּל כֹּחֵנוּ וְאֶת כָּל
מִתְקֵנוּ לְכַדּוּר אֶחָד עָגֹל
וּנְבַקֵּעַ בּוֹ בְּעֹנֶג אוֹן אַלִּים
את שַׁעַר הַחַיִּים, בְּרִיחָיו הַמְחֻשָּׁלִים.
כִּי גַּם אִם "דֹּמִּי!" לֹא נִקְרָא לַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה
חִישָׁה פַּעֲמֵי רִכְבָּהּ לִדְהָרָה גְּדוֹלָה.

תרגום: זיוה שמיר

הטובה שבמרגלות הוא רומן סוחף, שקשה מאוד להפסיק לקרוא אותו.

הוא מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, ומוקד העלילה הוא מבצע הונאה מתוחכם שנקטו האנגלים לקראת רגע הפלישה של כוחות הברית על אדמת צרפת, אותו D-day מפורסם שהתרחש ב־6 ביוני, 1944.

יום הפלישה, שהחל, כידוע, בחוף נורמנדי, נועד לשחרר את צרפת, ואחריה – את שאר מדינות אירופה, שצבאו של היטלר כבש.

מבצע ההונאה לקראת הנחיתה בנורמנדי נערך במקביל בזירות שונות ורבות. הוא נועד לעכב את הגעת הכוחות הגרמניים לזירה. המודיעין הגרמני, כמו גם היטלר בעצמו, היה משוכנע שהפלישה של בנות הברית תתחיל בגזרת פה-דה-קאלה. כדי להטעות את הגרמנים ולחזק את הביטחון שלהם שנקודת ההתחלה תהיה בפה-דה-קאלה, הזינו אותם האנגלים במידע מוטעה, ועשו זאת ממגוון של מקורות שונים, שהיו מנותקים זה מזה, כדי להעצים את הוודאות שחשו הגרמנים.

אחת מאותן הונאות מצויה במרכזו של הרומון שלפנינו. זהו סיפורה של מרגלת צרפתייה ממוצא גרמני־למחצה, שהגרמנים החדירו לאנגליה, ובשלב מאוחר יותר, בלי שידעה, נהפכה למעשה לסוכנת כפולה. היא העבירה לגרמנים את המידע שהאנגלים רצו שיגיע לידיהם, ואלה היו משוכנעים לחלוטין באותנטיות של הנתונים שהיא העבירה, שהרי היא עצמה לא העלתה על דעתה שהם בדויים!

איך בדיוק זה התבצע, ומה היה המחיר האישי ששילמו מי שהשתתפו במבצע ההונאה המתוחכם, אפשר ללמוד מהרומן. אמנם מדובר בפיקשן, ורוב הדמויות שבסיפור בדויות, אבל ברור לגמרי שהן צמודות להתרחשויות שהיו במציאות, והן משכנעות מאוד.

באחרית הדבר לספר מפרט אלכס גרליס היכן נושקת המציאות במדויק לסיפור. למשל, "כל שידורי הבי־בי־סי מ־5 ביוני ולפניהם, מצוטטים במדויק", כמו גם העובדה ש"הספינה הבריטית גלוסטר אכן הוטבעה ב־22 במאי 1941 במהלך הקרב על כרתים."

על סיפונה של אותה ספינה היה הגיבור הבדוי השני של הסיפור, איש חיל הים אוֹוֶן קְווִין, שכמעט טבע בים, אבל ניצל, וחייו נהפכו, בלי ידיעתו, לחומר ביד היוצר: שירותי המודיעין הבריטי הבינו שאפשר להשתמש בו ולנצל אותו לצרכיהם. הסיפור הולך ומסתבך, ובסופו, זמן קצר אחרי תום המלחמה, אי אפשר שלא לשאול את השאלה המוסרית הכבדה הנשאלת במפורש ברומן – "אז המטרה הצדיקה את האמצעים?"

הטובה שבמרגלות מתאר את מה שקורה בנפשה של מרגלת, ועוד כזאת שנהפכת לסוכנת כפולה. את הבלבול שהיא חשה. את האופן שבו האמת והשקר מתמזגים, עד שהאדם עצמו (במקרה שלנו – האישה! אבל אין ספק שדברים דומים עלולים לחוות מרגלים רבים) כבר אינו יודע אל נכון מיהו בדיוק, לטובת איזה צד הוא פועל, במה הוא דוגל, במה ולמי הוא מאמין, ואינו בוטח עוד ברגשותיו האינטימיים והפנימיים ביותר: "היא כבר לא ידעה מפני מי היא בורחת, מהגרמנים או מהמחתרת. ועצם העובדה שלא הייתה בטוחה רק בלבל אותה יותר".

יש בספר לא מעט תובנות משכנעות. למשל, גם קצין קשוח ולמוד תלאות וייסורים מגלה שדווקא כשהוא מבקר בבית הוריו הוא פתאום דומע: "בבית ילדותך קל בהרבה לבכות משום־מה, הרי בכית שם בעבר."

לצד העלילה המרתקת, מציג לנו אלכס גרליס את המציאות כפי שהייתה בצרפת הכבושה, את ההתעללות של הגרמנים באוכלוסיה האזרחית, ועוד יותר מכך – את מצב הביניים המזוויע, אחרי שהיטלר הובס: איך נראתה המציאות במדינה שנחרבה, הערים שהיו לעיי חורבות, האנשים הפצועים בגופם ובנפשם, שהרי כל אחד מהם איבד בני משפחה וחברים יקרים, בנסיבות מחרידות. גרליס מראה לנו גם את אי הידיעה של מי שחיו אז, ורק התחילו לשמוע על "מקום שנקרא אושוויץ", שמעולם לא שמעו עליו, ולא ידעו מה התרחש בו. תאי גזים, ניסויים רפואיים בבני אדם שהמיתו אותם כי "החוקר" הנאצי היה זקוק לגופות "טריות" – על כל הזוועות הללו, שנטבעו כבר מזמן בתודעה הכללית – הם שומעים לראשונה, ועדיין לא מבינים את מלוא הזוועה.

מעלתו הגדולה ביותר של הספר – שהוא, כאמור, מושך וסוחף ומרתק. הוא כתוב היטב (למעט כמה תקלות זעירות בתרגום. למשל, אם כבר מנקדים שמות של אנשים ומקומות, מוטב שהניקוד יהיה נכון. לפיכך דָוונפורט ולא דֶוונפורט, הָרטפורדשייר ולא הֶרטפורדשייר, סטרָנד ולא סטרֶנד… אבל אלה בהחלט זוטות. התרגום ככלל מצוין).

Alex Gerlis, The Best of Our Spies

תרגמה מאנגלית: ניצה פלד

• השמאל הגלובלי החליט שחמאס אכן מייצג את כל הפלסטינים, ולכן מותר לו לעשות מעשה טרור מזוויע כזה בשם המאבק לשחרור. אנשים שבטוחים שהם טהורים מוסרית, פתאום לא יכלו לגנות ברבריזם נגד יהודים.
• אם את משתמשת בשפה מסוימת, במילים מסוימות, זה גרוע כמו לנקוט אלימות פיזית. עכשיו אותם אנשים טוענים שבמקרה הזה אלימות היא דיבור, ורצח הוא ביטוי לגיטימי של התנגדות. 
• שום דבר לא יכול לקרות תחת נתניהו […] בלתי נתפס שהוא באמת חשב שאפשר לשמן את חמאס במקום אחד, כדי להחזיק את השטחים במקום אחר. העניין הוא שאם אתה נמצא כל כך הרבה זמן בשלטון, אתה לא רק מתחיל להתרכז באיפור ובצבע שיער, אתה גם פוגש רק אנשים כמוך. נתניהו חשב שהוא יכול לקנות את חמאס כי זה מה שהוא מכיר. הם רוצים מה שאני רוצה, לאכול לובסטרים בלונדון, לטייל ברומא ולעשות שופינג כמו אשתי. כל עוד הם יכולים לעשות את זה בכסף שאנחנו נותנים להם, הם יישבו בשקט וזה יאפשר לי להתרכז בפרויקט החשוב באמת של להישאר מחוץ לכלא ולנצח בבחירות.

ג'ושוע כהן, זכה בפרס פוליצר על ספרו המצחיק והמחריד הנתניהוז.

הריאיון אתו התפרסם היום, 24.11.2023, במוסף ספרות ותרבות של ידיעות אחרונות, בעריכת אלעד זרט. ראיינה – ציפי שמילוביץ, ניו יורק

כמה תשוקה, חלוציות וראשוניות, ואילו עוצמות דרמטיות מציג גיליונו החדש של כתב העת במה, שמוקדש הפעם לימיו הראשונים של התיאטרון הארץ ישראלי, ובמוקדו – תיאטרון האֹהל, שהוגדר – "תיאטרון פרולטרי", או "תיאטרון פועלי ארץ ישראל". 

מדובר בכרך שמכיל שפע של מידע ענייני ורגשי על תולדות אותו התיאטרון: סיפורים ואנקדוטות, ולצידן הרבה מאוד מידע ענייני, למשל – רשימה מסודרת וממצה של כל ההפקות שהציג התיאטרון. הספר יכול בלי ספק לשמש היטב חוקרים של תולדות התיאטרון בישראל, ובד בבד לספק את סקרנותו של הציבור הרחב ואת הצורך האנושי והטבעי ללכת רכיל. הנה כמה דוגמאות לכך:

מדוע הגיעה חנה רובינא לישראל וביקרה את בעלה־בנפרד, משה הלוי, מייסדו של תיאטרון "אהל"? (תשובה: היא הרתה לגבר אחר, ורצתה לבקש מהלוי שיכיר בעובר שברחמה. הלוי זעם, ורובינא נאלצה למצוא רופא שיעזור לה להיפטר מהצרה…).

מה הייתה ההשפעה של תיאטרון "הבימה" בהגיעו ארצה, על התיאטרון שכבר התקיים כאן? (תשובה: שחקני "הבימה" למדו ישירות אצל סטניסלבסקי. שחקני ה"אהל", לעומתם, היו תלמידיו של תלמידו, מייסד התיאטרון. "אהל" התחיל כתיאטרון חובבים, ששחקניו עובדי כפיים, פועלים. אחרי ש"הבימה" הגיעה לישראל, החליטה הסתדרות הפועלים להכיר ב"אהל" שזכה כך לגב כלכלי. אבל נותרה השאלה: האם תיאטרון פרולטרי אמור להתמקד אך ורק בהצגה של בעיות חברתיות?) 

איך ומניין הגיעו שניים מכוכבי ה"אהל", מאיר מרגלית ואברהם חלפי, לתיאטרון? (הם היו חלוצים, סוללי כבישים ופועלי בניין, שנענו לקריאה לבוא ולהיבחן, וכך נהפכו לשחקנים…).

מי היו פועלי הבמה? (תשובה" השחקנים, שרק שליש מהם הציגו. השאר החליפו את התפאורות, טיפלו בתאורה, בסדרנות, "אפילו התגייסו לשמור על השקט בחצר ובמבוא האחורי של הגימנסיה [ששם קיבלו אולם להציג בו])."

מה היה תפקידו של ה"תיאטרון התנכ"י"? (תשובה: למי שעסקו ב"חידוש התרבות היהודית בארץ" היו שני מקורות חומריים: אלה הקשורים בארץ, ואלה שמקורם בתנ"ך. לפיכך, ההצגה השלישית בתיאטרון "אהל", שהועלתה ב־1928, נקראה "יעקב ורחל", ועסקה בסיפור המקראי. הלוי, מייסד התיאטרון, סבר כי הוא "חייב להיות יהודי". אכן, "הטקסט הדרמטי" של ההצגה, כפי שהוא מצוטט במאמר שכתב פרופ' חיים שוהם, "חוזר במדויק על הטקסט המקראי ומוסיף עליו רק הערות במה. אין בו הנמקות חדשות לפעולות המתרחשות ולמשמעותן."

איך התייחסו מייסדי התיאטרון לשפה העברית? (תשובה: הם רצו שבאמצעות ההגייה מזרחית, האותיות גרוניות, והמבטא כמו זה של "בני עדות המזרח", ליצור אפקט מקומי עתיק יומין. [גם אם מבטאם של מרבית השחקנים היה של ילידי רוסיה…])

למשל – כיצד נבחר השם "אהל"? (תשובה: רצו ב"להקת תיאטרון נודד", ש"עבודתו האמנותית [תהיה] בבחינת פולחן". בערב ההשקה המרתק שנערך לכבוד הוצאת הספר הסביר עוד מוטי סנדק כי המילה "אוהל" נראתה למקימי התיאטרון ייחודית ושונה. "הבימה" או "הקאמרי" אפשר למצוא גם בארצות אחרות. אבל "אוהל" מזכיר לא רק את אוהל המועד, או את אוהלי הבדואים, אלא גם מעורר תחושה ארעית וקלות תנועה). 

כיאה לספר העוסק באמנות הבמה, השתתף בהשקה שחקן שגילם את דמותו של משה הלוי, וסיפר – בגוף ראשון – על חוויותיו והתנסויותיו כאיש תיאטרון, ואף הפליא לבצע בשירה כמה מהפזמונים של אותם ימים.

יש בספר שלושה חלקים. השער הראשון נקרא "פועלים היינו וגם משחקים", והוא מכיל עשרה מאמרים, השני נקרא "המרחב התרבותי", והוא מכיל שישה מאמרים, ובשלישי, "אפילוג", יש שבעה מאמרים. 

טובי הכותבים משתתפים בו: ביניהם הפרופסורים חיים שוהם, דן לאור, גד קינר (קיסינגר), בן עמי פיינגולד, הדוקטורים דורית ירושלמי, בוריס ינטין, דורית ירושלמי, מרדכי נאור, שלי זר־ציון, היוצרים יעקב אורלנד, יעל דינר, עדנה שבתאי, יהושע סובול, והעורך עצמו, מוטי סנדק, שתרם כמה מאמרים מאירי עיניים.

את אחד הפרקים המרתקים כתב פרופ' דן לאור, והוא: "לידת המחזמר המצליח בכל הזמנים על במת התיאטרון הישראלי: 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר". במאמר מספר לנו לאור איך נולד המחזה, ממה קיבל השראה, ואיך נראתה הצלחתו שנמשכת, למעשה, מאז ועד עתה.

יש בספר גם שפע של תיעוד גרפי. אחד התצלומים הנוגעים במיוחד ללב הוא זה של השלט הכתוב בכתב יד ובו הזמינו את הציבור לבוא ולהיבחן לתיאטרון החדש שהיה בשלבי הקמה:  

התצלומים הרבים המפוזרים לאורך הספר, אלה שמתעדים את הדמויות, תמונות של שחקנים ותפאורות מתוך הפקות, פוסטרים של הצגות, צילומי מבנים הקשורים בתיאטרון בשלבים שונים של קיומו, מעניקים שפע של תוכן ועניין.

הספר מרתק!

אמיל חביבי (1922־1996) היה  סופר, עיתונאי, חבר הכנסת ופעיל ציבור ערבי־ישראלי. חביבי זכה בפרס ישראל לספרות ערבית ב־1992.

ספרו המוכר ביותר, האופסימיסט, ראה אור לראשונה ב־1984. במשך כמעט ארבעים שנה שכן הספר על אחד המדפים, ודווקא עכשיו, בימים של אחרי ה־7 באוקטובר 2023, שהם סוג של "אחרי הספירה", חשתי דחף לקרוא אותו.

לא מכיוון שאני רואה קשר כלשהו בין אמיל חביבי  לחמאס־דאעש, התנועה הפונדמנטליסטית הרצחנית והאכזרית עד אימה. דווקא מאחר שחביבי השתייך לממסד הישראלי והיה שותף לו – כחבר כנסת, כמי שזכה בפרס הרם ביותר שהמדינה יכולה להעניק – עניין אותי לקבל הצצה אל עולמו, אל תודעתו, אל הסוגיות שהעסיקו אותו לפני שנים כה רבות.

הספר מוזר, מרתק, מקורי ומעורר מחשבות.

הוא מביא בגוף ראשון, כמכתב־לכאורה, את דמותו של אדם בשם סעיד, יליד חיפה, ואת סיפורי ההרפתקאות, העצבונות והקשיים שעברו עליו במשך כשני עשורים.

רק בסופו של הספר מתחוור לנו שכמו במסורת ספרותית מוכרת, מדובר במעין מונולוג פרוע של אדם שאושפז בבית חולים לחולי נפש: כמו, למשל, בלוליטה של נבוקוב, שם מגולל הומברט הומברט את זיכרונותיו האפלים, הפדופיליים – מתוך בית הסוהר, בעוד הוא מחכה לפסק דינו.

כמו הומברט, גם סעיד פונה ישירות אל הקורא – לא אלינו, אלא אל הנמען־לכאורה שאליו שלח מכתבים ובהם סיפר על עצמו ועל חייו. כמו הומברט, בית החולים לחולי נפש שבו אושפז סעיד הוא בעצם בית כלא גדול לשעבר, כלא עכו, השוכן בתוך החומה, למעשה – בחדר שבו הוציאו להורג בימי המנדט הבריטי כמה לוחמים של האצ"ל.

סופו של הספר הזכיר לי את תחילת המאמר גרדיווה, שם עסק פרויד בסיפור על ארכיאולוג שנסע לפומפיי כדי לחפש את טביעות כף רגלה של צעירה שחלם עליה, מישהי שנספתה לכאורה יותר מאלף שנים לפני כן באפר הוולקני שפרץ מהר הגעש… 

בסופו של האופסימיסט, במעין אגדה שהיא בעצם משל, מסופר על עורך דין "אשר האמין לאחד המשוגעים והחל מחפש אחר אוצרו של זה, הטמון, כפי שטען המשוגע, באדמה בקירבת עץ החרוב." בגרדיווה מגיע פרויד (למרבה הצער, יש להודות…) להסבר רציונלי. בסיפורו של סעיד־המשוגע עורך הדין "חפר ימה וקדמה וצפונה ונגבה עד אשר עקר את העץ משורשיו, אך שום אוצר לא נפל לידיו." (יש לשבח את עבודת התרגום המופלאה של אנטון שמס!)

החפירות חסרות התכלית הללו, המטורפות לכאורה, מתכתבות עם שני אירועים שהתרחשו בשלב מוקדם יותר בספר: הראשון הוא סיפורה של פליטה פלסטינית שלפני שנסה מביתה ברמלה ב־1948 טמנה בתוך קירותיו אוצר, ושבה כעבור עשרות שנים ומצאה אותו. אבל דיירי המקום הנוכחיים גזלו אותו שוב מידיה. השני הוא סיפורה של אשתו של סעיד. הוא מכנה אותה "הטנטורית", כי היא ילידת הכפר טנטורה המוחרב. היא מגלה לו בערב כלולותיהם סוד כמוס על אוצר משפחתי שנטמן גם הוא רגע לפני המנוסה של 1948 במערה ימית, מול הכפר. 

השניים מנסים שוב ושוב, בחשאי, למצוא את תיבת האוצר, עד שדווקא בנם הוא זה ששם עליה את ידו, ולמעשה נהפך בגללה ל"שהיד". (אמיל חביבי אינו משתמש במילה, אבל הכוונה ברורה!)

אמיל חביבי, באמצעות הדמות שיצר, מספר לנו על השבר העמוק שהוא ובני משפחתו עברו עם קום המדינה, ועושה זאת בדרך מופלאה, רווית הומור ושנינות מרה.

כך למשל סעיד מספר על המורשת המשפחתית שלו: להיות אופטימיים גם ברגעים קשים מאוד. לחפש תמיד את הצד החיובי, גם באירועים קשים ומכאיבים במיוחד. למשל – כשאחיו המנופאי של סעיד נהרג בתאונה וכל גופו התנפץ על הסלעים, אמרה אמו שבעצם קרה להם דבר חיובי. לאלמנה של האח, המופתעת, הכועסת, הסבירה האם שמותו מנע ממנה, אשתו, לבגוד בו ולעזוב אותו… מכאן שמו של הספר: שילוב בין אופטימי לפסימי, שיכול להפוך למטבע לשון. 

ברקע של הסיפור, בעצם – כעיקרו! – מזדמזמים כל הזמן סיפורי הנכבה. כך למשל כשסעיד נקלע למעצר, על לא עוול בכפו, כמובן, הוא יושב שם עם קבוצה גדולה של פליטי כפרים ערביים שנמחו מהמפה. כל אחד מהם מספר מניין בא: מאל כאברי, מאיקרית, מכפר ברעם, מדיר אל־קאסי, מסעסע, מאל־ע'אבסייה, מסוחמאתא, וכן הלאה. אבל, מסביר סעיד, "אנו, ילידי־חיפה, ידענו יותר על כפרי סקוטלנד משידענו על כפרי הגליל"…  

רגשותיו של סעיד (של חביבי?) כלפי היהודים, מצטיירים כדיכוטומיים לכאורה, ובעצם הם חד משמעיים. כך למשל כשהוא מצטט דברים ששמע סעיד מפיו של איש חכם: "אליבא דאמת, בני, אין הם גרועים יותר מהאחרים בהיסטוריה" ומוסיף ואומר החכם: "הם החריבו את הכפרים שהזכירו כאן האנשים, אמת נכון הדבר. אולם חמלה שוכנת בלבם, בני, שלא זכו אבותינו להכיר כמותה בלבות הכובשים שקדמו להם." 

האומנם מאמינים באמת שני בני השיח הפלסטינים הללו בחמלה השוכנת בלבם של היהודים? או שזהו רק ציפוי מתקתק שמסווה שנאה, תיעוב, כעס אינסופי?

כשקוראים על כל העוולות המתוארות לאורך הספר, על שרירות הלב של היהודים באשר הם – אלה שגירשו, בלי שום סיבה! – את אהובתו של סעיד, רק מכיוון שהפרה את תנאי הממשל הצבאי שאסר עליה לנוע מכפר ערבי אחד לאחר, אלה שמתעללים בסעיד בכלא ומפליאים בו את מכותיהם רק מכיוון שהעז להפגין סימנים שהוא בן תרבות: הוא מצטט באוזניהם שורות מתוך מחזות של שייקספיר, אלה שעוצרים אותו בדרכו הביתה כשהוא נושא עליו מיטלטלים ששייכים לו, כי מדובר לדבריהם ב"רכוש נטוש של ערבים", אכן, הוא ערבי. אכן, נאלץ "לנטוש" את רכושו, אבל שב וגאל אותו… כשקוראים את כל אלה, ועוד כהנה וכהנה, ברור לגמרי שמדובר פה בכתב אישום חמור מאוד נגד הישראלים, מסווה בהומור, מסווה ב"הבנה" שלו אותם.

והנה גם הטיעון המוכר של הפלסטינים. הפרט שבו הם נוהגים מאז ומתמיד להיאחז כשהם מצפים לקיצה של מדינת ישראל: גם הצלבנים היו כאן. וגם הממלוכים. גם הם שלטו ביד רמה, ואז נסוגו ונעלמו. 

אמנם האיש החכם מסביר לסעיד כי היהודים אינם "ממלוכים, ואין הם צלבנים, כי אם אנשים השבים למולדתם לאחר היעדרות של אלפיים שנה", אמנם סעיד משיב לו בהשתאות: "מה חזק הוא זיכרונם", אבל על פי התרשמותי מדובר כאן באירוניה מסווית. חביבי, בפיו של סעיד, מתאר בעוצמה רבה ושוב ושוב את הקשר העמוק שיש לו למקום. את אהבתו לנופים ולריחות. לחוף הים בעכו. לסלעים בחיפה: "שמתי פעמי לכיוון האור הממצמץ, מתוך ביטחון גמור שאין הדבר בלתי אם הזמנה שמיימית. ועד שהגעתי לקירבת הים ראיתי והנה המגדלור של
עכו הניצב לשמאלי הוא הוא אשר מיצמץ בעינו וקראני אליו. אור זה שלא כבה שבה את לבי, לאחר ששאר אורותיה של עכו המצטנעת מטעמי הבלגה כבו. החלתי מתקרב למגדלור, בדרך שוממה, והנה הים רגע ונסו הגלים, בלתי אם ליטוף חרישי לרגלי
הסלעים הרובצים למרגלותיה של חומת אחמד, נכונים לשלות מתוך המים כובע נפוליאוני נוסף.

"אמת ויציב, כבודו. שאם בני אנוש רובצים כך, מדוע סלעי עכו לא יעשו כן? והרי העכואים משננים מאז ומתמיד, מתוך זלזול: 'מה לעכו כי תפחד מהמיית הים!' עד אשר הוכיחו שכניהם החיפאים,
שחשו אליהם דרך הים הגועש, כי אין הם נופלים מן העכואים בזלזולם בים."

הוא אוהב את הארץ, ולמעשה – שונא את היהודים. 

כי הם מגרשים את בני עמו: "הנותרים מצאו את בלואיהם ואת ילדיהם, ויצאו מבעד לדלת הצפונית הגדולה, ושם הועמסו על משאיות ענקיות שנשאום, כפי שגילה מורי את אוזני לאחר מכן, אל הגבול, שם השליכום, והם שמו את מיבטחם באללה והמשיכו."

העוול, מבחינתו, לא הסתיים ב־1948: "משהסתיימה מלחמת ששת הימים, שבאה בעקבות מבצע קדש, יהי זכרו צרור בצרור החיים, שבא בעקבות מלחמת העצמאות, וראיתי את ילדי ירושלים וחברון וראמללה ושכם מוכרים את צלחות החתונה בלירה אחת אמרתי: בלירה, או חינם אין כסף! ועמדתי אל נכון על צדקת היקשכם, כבודו, כי ההיסטוריה, כאשר היא חוזרת על עצמה, היא עושה כן בכיוון קדימה, מן החינם אין כסף אל הלירה. ואכן הדברים מתקדמים". 

חביבי משתמש בדימוי מהמקרא, כדי להסביר את הכאב שהוא, כפלסטיני, חש: "הילד במשפט של אדוננו שלמה נשאר שלם ואמו האמיתית סירבה שייגזר לשתיים".

והמסקנה הבלתי נמנעת היא שהיהודים הם אלה שהתאכזרו לארץ, כשהסכימו לחלוקתה. 

השחקנית המופלאה טלי קרק מבצעת לאחרונה, בימי המלחמה,  שירים וסיפורים שאותם היא "מעניקה" כשי לכל מי שחש צורך בהפוגה רגשית.

שלחתי לה לבקשתה את השיר "הוא אינו", שהופיע לראשונה בגיליון 25 של כתב העת הו!, ואת הסיפור "איך (כמעט) ניצחתי את אלוהים", שהופיע בשנת 2000 בקובץ לשתות תה עם מלכת אנגליה, בהוצאת ביתן. 

טלי הפליאה לבצע את השיר ואת הסיפור. היא מגיעה לתחושתי בקריאתה הרגישה והחכמה ממש עד מי התהום של הכתוב. 

אינכם מבינים או אינכם רוצים להבין שמסע הצלב המהופך יצא לדרכו. מסומאים מרוב טמטום וקוצר ראייתם של חסידי התקינות הפוליטית, אינכם קולטים או אינכם רוצים לקלוט שמתחוללת כאן מלחמת דת. מלחמה שהם מכנים ג'יהאד. מלחמה שלא שמה
לעצמה ליעד אולי, (אולי?), לכבוש את שטחנו, אבל שמה
לעצמה ודאי ליעד לכבוש את נשמותינו, לגזול את חירותנו, 
מלחמה המתנהלת במטרה להכחיד את הציוויליזציה שלנו, את אורח חיינו ואורח מותנו, את דרכנו להתפלל או לא להתפלל, לאכול, לשתות, להתלבש, להשכיל וליהנות מהחיים. הלומים מרוב תעמולת כזב, אינכם מכניסים או אינכם רוצים להכניס לראשיכם שאם לא נתגונן, אם לא ניאבק, הג'יהאד ינצח.

הוא ינצח, כן, ויחריב את העולם שהצלחנו איכשהו לבנות. לשנות, לשפר, להפוך לחכם יותר, קנאי פחות, או לא קנאי כלל,
אפילו. הוא יעלים את התרבות שלנו, את המדע שלנו, את
הזהות שלנו, את אמות המוסר שלנו, את הערכים שלנו,
את העינוגים שלנו…

אלוהים! אינכם קולטים שהאוסאמה בן־לאדנים הללו רואים את עצמם זכאים להרוג אתכם ואת ילדיכם משום שאתם שותים אלכוהול, משום שאינכם מגדלים זקן ארוך ונשיכם מסרבות לעטות צ'אדור או בורקה, שאתם נהנים לשמוע מוזיקה ומפזמים שירים, משום שאתם רוקדים, משום שנשיכם לובשות חצאיות מיני או מכנסיים קצרים, משום שבחוף הים הן משתזפות כמעט עירומות, או עירומות, משום שאתם מזדיינים מתי שבא לכם, איפה שבא לכם ועם מי שבא לכם, או משום שאתם לא מאמינים באלוהים?

אני אתאיסטית. תודה לאל. ואין לי כל כוונה להיענש על כך
מידי הקנאים הנחשלים הללו, שבמקום לעבוד ולתרום לשיפור האנושות, כורעים ומצייצים איזו תפילה חמש פעמים ביום.
כבר עשרים שנה אני חוזרת ואומרת את זה.

עשרים שנה. בנימה מרוככת יותר, לא בזעם ובגאווה כאלה. לפני עשרים שנה כתבתי על כך מאמר מערכת. זה היה מאמר מערכת שנכתב בידי אדם שרגיל להתערבב בין כל הגזעים והמנהגים והאמונות, בידי אישה שהיתה רגילה להיאבק בכל גילוי של פאשיזם ושל חוסר סובלנות, בידי חילונית שאין לה טאבו. אבל זה היה גם קול זעקה מפיה של בת המערב המתקוממת נגד המטומטמים שלא הריחו את ריחה המבאיש של מלחמת הקודש המתקרבת, ושמחלו לבני אללה על מעשי הטרור שהם ביצעו באירופה…

הטיעון שהעליתי לפני עשרים שנה נשמע פחות או יותר
כך: "איזה היגיון יש בכיבוד אלה שאינם מכבדים אותנו? איזו הדרת כבוד יש בהגנה על תרבותם או תרבותם כביכול, בשעה שהם מפגינים בוז כלפי תרבותנו? אני רוצה להגן על התרבות שלנו". 

אוריאנה פלאצ'י (1929־2006) הייתה עיתונאית וסופרת איטלקיה מצליחה מאוד. בצעירותה השתתפה, ביחד עם אביה, בפעילות נגד הדיקטטורה הפשיסטית של בניטו מוסוליני.

ב־11 בספטמבר 2001, חיה פלאצ'י בניו יורק, והייתה עדה לפיגוע הטרור במגדלי התאומים. בעקבות הפיגוע כתבה בתוך טראנס של זעם ופלצות מאמר ארוך מאוד, שהתפרסם בעיתון איטלקי. כעבור זמן לא רב הוציאה לאור כספר גרסה ארוכה יותר, מלאה, של אותו מאמר. 

הספר התפרסם כבר ב־2001, ותורגם לעברית וראה אור בישראל כעבור שנתיים. 

הפיגוע היה עדיין צרוב בתודעה העולמית כחלק מהמציאות המוכרת והזכורה, לא כאירוע היסטורי. 

קראתי אותו כבר אז, לפני עשרים שנה. זכרתי את הרעיון הכללי שביטא, וגם את ההסתיגויות שחשתי כלפי חלקים רבים שהופיעו בו. הגועל הגלוי, הבוטה שפלאצ'י מביעה בספר כלפי פליטים מוסלמים – למשל, התיעוב שבו היא מציינת כיצד שלוש פליטות שונות מסומליה ילדו תינוקות ברשות הכלל בעירה האהובה פירנצה – דחה אותי. אין לי ספק שאף אישה אינה מעוניינת ללדת ברחוב, ושאם גורלה הרע עמה עד כדי כך שאין לה אפילו אפשרות ללדת בתנאים מתקבלים על הדעת, אי אפשר אלא להצטער, לחמול, ולחשוב מה צריכה החברה לעשות כדי למנוע מצבים איומים כל כך.

ובכלל, לאנושות נחוצה השקפת עולם הומנית, הזדהות עם מצוקות הזולת, הבנה של הנסיבות הבלתי אפשריות שמאלצות אנשים להיות פליטים, לנוס ממולדתם ולחפש מקום שיאפשר לילדיהם חיים טובים יותר. לנו הישראלים אסור במיוחד להתעלם מהנסיבות הקשות הללו, ולא רק מכיוון שכמעט כולנו, אזרחי המדינה, פליטים, או צאצאים של פליטים. 

ועם זאת, עלי להודות שבקריאה נוספת, עכשווית – קריאה שנעשתה שוב אחרי 7 באוקטובר 2023 – לא יכולתי, למרבה הזעזוע והצער, שלא להזדהות עם חלק מדבריה של פלאצ'י. 

וזאת בעיקר בעקבות הפזמון החוזר שנשמע כיום בערים מערביות רבות. מילותיו המזעזעות, המקוממות, הן, כידוע – 

From the river to the sea, Palestine will be free

הן מזעזעות, כי יש להן פירוש אחד: את היהודים תושבי מדינת ישראל יש לטבוח, לרצוח ולהעלים. זאת משמעותן האמיתית. הפוגרום שהתרחש ב־7 באוקטובר אמור אם כן להיות רק קדימון. 

כבר שנים שאירן היא זאת שמתניעה ומובילה את הקריאות הללו, להשמדת ישראל. כך למשל בוועידת פסגת החירום של הליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה איסלאמי שנערכה ב־11 בנובמבר, לחץ יורש העצר הסעודי את ידו של נשיא איראן אחרי שזה אמר כי "הפתרון הוא הקמת מדינה פלסטינית מהים לנהר".

והצעירים בקמפוסים ברחבי העולם מהדהדים את הדברים האלה. חוזרים עליהם. הופכים אותם לאמירה "אופנתית". 

הצעירים המערביים הללו באמת לא מבינים את מה חאמס־דאעש מייצגים. את השלילה המוחלטת של זכויות אדם בסיסיות: מנשים, מלהט"בים, בעצם – מכל מי שנתפס בעיניהם ככופר:

אחרי הפיגוע במגדלי התאומים היה הסנטימנט הציבורי במערב עוין כלפי מוסלמים באשר הם. 

עם זאת – ועל כך כותבת פלאצ'י בספרה – בשם הנאורות וקבלת האחר, והרבה שנים לפני הפיגוע ההוא בניו יורק, התאפשר למוסלמים להגיע לארצות אירופה – עניין מבורך בפני עצמו, שהרי מן הראוי שמי שהתברך בשפע ובעושר יחלוק אותו, לפחות חלקית, עם זולתו העני – אבל אליה וקוץ בה: רבים מהמהגרים הללו, כך מראה פלאצ'י, אינם מוכנים להשתלב בתרבות שאליה היגרו. הם תובעים מבני המקום, מהמארחים, להתאים את עצמם למתארחים. 

ידוע למשל שנים של הגירה מוסלמית נרחבת הפכו אזורים שלמים בשוודיה לחממות של טרור, אלימות ופשע.

עדות לסירובם של המהגרים להתאים את עצמם לארצות שאליהן הגיעו התגלתה שוב לאחרונה ממש בימים אלה: משטרת לונדון התחננה בפני פעילים פלסטינים תושבי העיר שלא יפגינו דווקא ב–11 בנובמבר, אחד הימים החשובים ביותר בציבוריות באנגליה, כי זה היום שבו חוגגים את הניצחון על גרמניה במלחמת העולם הראשונה. המפגינים סירבו.

והנה עוד דוגמה:

פלאצ'י מכנה זאת "מסע צלב במהופך. מלחמת דת שהם מכנים ג'יהאד, מלחמת קודש."  

היא מכנה את ארצות האסלאם "הר" עיקש, נייח, וכותבת: עליו ש"אותו הר שזה אלף וארבע מאות שנה לא זז ממקומו, לא נחלץ ממצולות עיוורונו, לא פתח את שעריו לניצחונות הציוויליציה, לא אווה מעולם לשמוע על חופש ועל  דמוקרטיה ועל קדמה. בקיצור, לא השתנה. ההר אשר למרות העושר המביש של אדוניו הנחשלים (מלכים ונסיכים ושייחים ובנקאים) עדיין חי בעוני שערורייתי, עדיין מדשדש בתוך חשיכה מפלצתית של דת היודעת לייצר רק דת. ההר הטובע בתוך ים של אנאלפביתיות (אל תשכח שכמעט בכל מדינה מוסלמית שיעור האנאלפביתים עולה על שישים אחוזים). ההר המקבל מידע רק באמצעות אימאמים נחשלים או קריקטורות בעיתון. ההר הזה המתקנא בנו בחשאי ומייחס לנו את האחריות לדלותו החומרית האינטלקטואלית.

"טועים מי שסבורים שמלחמת הקודש באה אל קצה בנובמבר 2001 עם פירוקו של משטר הטליבאן באפגניסטאן, טועים מי
שמתמוגגים למראה הנשים בקאבול שכבר אינן עוטות את הבורקה ויוצאות סוף סוף לבית הספר או לרופא או
למספרה."

מאז שפלאצ'י כתבה את הדברים הללו חל כידוע שוב מהפך. מלאלה יוספזאי, שזכתה בפרס נובל לשלום בזכות מאבקיה למען חינוך והשכלה לילדות, גם בארץ מולדתה, שממנה נאלצה להימלט, הובסה שוב. האמריקנים נסוגו מאפגניסטן, הטליבן חזר והשתלט עליה, ונשים נאלצות שוב לעטות את כל הסממנים המשפילים, המדכאים, הבורקה, הצ'אדור, הניקב. ושוב אסור להן לצאת מהבית. לרכוש השכלה. לחיות כבנות חורין בעלות זכויות. 

היא כתבה אותם לפני שדאעש הופיעו בזירה, והראו לעולם באיזו אכזריות מוכנים הקיצוניים לפעול, בשם הג'יהאד.

במערב טועים, לדבריה של פלאצ'י, כי בעצם "ההתנגשות בינינו לבינם איננה התנגשות צבאית. לא, לא. היא תרבותית, דתית. הניצחונות הצבאיים שלנו אינם תשובה למתקפת הטרור האסלאמי. להפך, הם מעודדים אותה, מחריפים אותה, מעצימים אותה. הגרוע מכול עוד לפנינו. זוהי האמת המרה. והאמת אינה מצויה בהכרח אי־שם באמצע. לפעמים היא מצויה רק בצד אחד."

היא מזכירה לנו כי אחרי ה־11 בספטמבר האימאם של בולוניה טען ש"את המגדלים של ניו יורק החריבו האמריקנים המשתמשים בבן לאדן כמסווה. אם האמריקנים לא עשו זאת, הרי שזו ישראל. מכל מקום, בן לאדן חף מפשע. בן לאדן אינו הסכנה. הסכנה היא אמריקה". 

מזכיר במשהו – לא כן? – את דבריה של ח"כ אימאן חטיב יאסין (רע"ם) שאמרה כי מחבלי חמאס "לא שחטו תינוקות ולא אנסו נשים".

יותר ויותר אנשים מתפקחים מהתפישה שלפיה חמאס־דאעש עשו את מה שעשו ביישובי הנגב המערבי "בגלל הכיבוש", או "כדי לשחרר מחבלים מהכלא בישראל".

יותר ויותר מתברר שאכן – מדובר במלחמת דת. בג'יהאד שמן הסתם לא ידלג גם על המערב.  

פלאצ'י מתחילה את ספרה, אחרי ההקדמה, בתיאור צהלות השמחה שנשמעו בעקבות הפיגוע ב־11 בספטמבר 2001. מספרת שגם באיטליה "יש מי שצוהלים כפי שצהלו שלשום בערב בטלוויזיה הפלסטינים בעזה: 'ניצחון! ניצחון!'".

נכון, אי אפשר להקל ראש במצוקה המתמשכת של תושבי עזה. בשנים הארוכות שבהן חיו במה שתיארו כגטו גדול, נטולי זכויות, נטולי יכולות. אבל יש לזכור גם שאת מאות מיליוני הדולרים שקיבלו מקטאר, בעידודה של ישראל, יכלו להשקיע בתשתיות, בבתי ספר, בהשכלה של הילדים. יכלו להשקיע את הכסף בטיפוח העתיד. במקום זה – השקיעו את הכסף במעמקי האדמה, בכריית מנהרות טרור, בהתחמשות, בטילים שאותם יירו, בלי אבחנה, לעבר אזרחים במדינת ישראל, בכוונה מוצהרת להרוג כמה שיותר חפים מפשע. 

"מה היית רוצה לשאול את בן לאדן?" נשאלה פעם פלאצ'י. "לו יכולתי לראיין אותו, אחת השאלות שהייתי מפנה אליו הייתה [… מה פשר] ההנאה הנפשית שהוא מפיק כנראה מזריעת ההרס."

לי אין שום רצון להבין את הצורך וההנאה. אולי מכיוון שאנחנו שקועים עדיין בתוך הזוועה המתמשכת.

כמה קל להרוס מקומות יפים שנבנו בעמל רב, במשך שנים רבות. כמה קל להרוג חיים צעירים, מלאי תקוות ותמימות. מי רוצה להבין את הצורך בכך. את הרשע. את האכזריות.

אני מבקשת להבהיר כאן: כפי שכבר ציינתי, אני לא מזדהה עם רבים מדבריה של אוריאנה פלאצ'י.

פליטים אומללים יש לקלוט ולהיטיב אתם.

אין לי גם "ויכוח" עם מוסלמים באשר הם. אין ספק שמוסלמים שפויים וישרי דרך מבועתים מהרצחנות הג'יהדיסטית של חמאס־דאעש. רבים מהם גם מתגייסים להסברה כנגד מה שהג'יהדיסטים מייצגים. 

"אני יודעת להגיד בוודאות ש-99% מערביי ישראל מגנים את מה שקרה פה ומפחדים מחמאס בדיוק כמו כולם", מבהירה למשל סופיה חליפה שרמקו, ערבייה ישראלית. 

שלא לדבר על כל הרופאים, אנשי הסיעוד, הרוקחים, הנהגים, השחקנים, האמנים, החיים בישראל ותורמים לה כה רבות.

והנה היום (16 בנובמבר 2023) התפרסמה בהארץ כתבה שמתארת את הפעילות המשותפת בחמ"ל יהודי־ערבי, את הבעתה מפני חמאס־דאעש שמפעמת בלבם של רבים בציבור הערבי, למשל – בקרב הבדואים המוזכרים בכתבה, ואת  הצורך הרגשי שלהם לפעול לטובת נפגעים (חלקם – בדואים!) ולתרום להם. 

הבעיה שלנו, ובעצם – של העולם כולו! – היא עם הפונדמנטליסטים, עם אלה ששואפים לערער את הסדר העולמי ולהשליט בכל מקום את המדינה האסלאמית וחוקיה האפלים.

הנה כמה ממסקנותיה של גלית טרומן צינמן במחקר שערכה מטעם אוניברסיטת בר אילן: "המדינה האסלאמית אינה ארגון טרור 'סטנדרטי' המבקש לקדם אג'נדה מסוימת, אלא שחקן חוץ־מדינתי החותר להפוך לשחקן מדינתי כצעד ראשון להחלפת
המערכת הבינלאומית המבוססת על מדינת הלאום במערכת גלובלית הנשלטת על־ידי ה'אומה' המוסלמית ובראשה ח‘ליף. ועל אף שהשאיפה לשלטון האסלאם בעולם מאפיינת אף ארגוני טרור אסלאמיסטים אחרים הרי שעבורם מדובר ביעד שאיפתי ארוך טווח (אוסמה בן לאדן, למשל, ראה בטרור מבוא להקמת הח'ליפות בעתיד הרחוק ולא ציפה לראות את כינונה מחדש בימי חייו)  ואלו המדינה האסלאמית הפכה שאיפה זו ליעד מיידי ומיהרה להכריז על עצמה כח'ליפות ועל מנהיגה כח‘ליף. ובעוד שארגוני טרור אסלאמיסטים אחרים פעלו להשגת יעדים מוגבלים, כגירוש 'הפולשים הצלבניים בני זמננו' מחצי-האי ערב או חיסולה של מדינת ישראל, הרי שהמדינה האסלאמית עסקה בכינונו וביסוסו הטריטוריאלי של מוסד הח‘ליפות כמנוע שיוביל את מאבקו המניכאי של האסלאם לשלטון עולמי כנגד המערב הכופר."

מיטיב לבטא את הסכנה, לתאר את האכזריות הפנטית, גם מי שמכיר אותה מקרוב: מסעב חסן יוסף, אחד מבניו של מנהיג חמאס, המכונה "הנסיך הירוק", שהתפקח ונמלט ממורשת בית אביו: 

@yaniv358

♬ צליל מקורי – יניב הממליץ הארצי

האם ההיסטוריה חוזרת? כמובן שלא ממש, לא במדויק. האם אפשר ללמוד מההיסטוריה? כנראה שלא. האם אפשר למצוא בדיעבד קווי דמיון מזעזעים? בהחלט כן.

כך חשתי שוב ושוב לאורך קריאת הספר המרתק לפייס את היטלר – צ'מברלין, צ'רצ'יל, והדרך אל המלחמה שכתב ההיסטוריון האנגלי הצעיר (יליד 1987) טים בוברי.

הוא ראה אור לראשונה באנגלית ב־2019, ותורגם לאחרונה לעברית.

בוברי לקח על עצמו משימה לא פשוטה: הוא בודק במחקרו מדוע וכיצד נכשלו כל "הכוונות הטובות והמאמצים הגדולים שהושקעו בפיוס ובהרתעה", ומספר את סיפור המהלכים שהובילו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא מסתמך על שפע של מקורות חדשים שטרם נודעו ברבים: מכתבים, קטעי יומנים עיתונים ומסמכים ארכיוניים. מלכתחילה קבע לעצמו מסגרת מקיפה ושאפתנית: הוא לא דן באירוע אחד מוגדר, למשל – ועידת מינכן, ולא מצמצם את עצמו לכמה דמויות חשובות שפעלו באותם ימים, אלא מכסה את התקופה כולה, ובוחן את מעשיהן של דמויות רבות. 

התוצאה מרתקת, שכן שלל התיאורים המדוקדקים מצייר תמונות רבות ומגוונות, שֶׁמְּחַיּוֹת לנגד עינינו את התקופה ואת האנשים שהשפיעו השפעה ניכרת כל כך על גורל האנושות כולה. למשל – מדוע החליט צ'מברלין לנופף לקהל מהחלון של מעון ראש הממשלה בדאונינג סטריט, לאחר שחזר מגרמניה עם הסכם מינכן חסר הערך שאותו כינה צ'מברלין מהחלון "שלום בזמננו" (כינוי אומלל שעד מהרה התבררה אווילותו)?

הוא עשה זאת בעיקר מכיוון שאשתו הפצירה בו לחקות את אחד מקודמיו, בנג'מין ד'יזראלי, והוא נעתר לבקשתה. (לא עבר זמן רב לפני שהתחרט על כך עמוקות. את היטלר ההסכם פשוט הצחיק, כמובן. הוא ידע היטב שאין לו שום כוונה לכבד אותו).

לצד האנקדוטות הרבות מתאר בוברי בהנף יד רחב ומפורט את כל הטעויות האיומות שעשו שוחרי השלום, צ'מברלין עמד בראשם, אבל לא היה היחיד. המשגים הרבים נעשו דווקא מתוך רצון טוב. צ'מברלין סבר, למשל, שאפשר לגבור על טירופם של רודנים במין טיעון מוזר שדווקא אותו טירוף הוא חולשה אנושית, שאפשר לנצל אותה…

אחת הטעויות החמורות ביותר הייתה חוסר ההבנה העמוק את כוונותיו של היטלר. האנגלים עמדו על טיבן רק אחרי שהפר שוב ושוב הסכמים והבטחות.

האם בישראל כבר מבינים לאשורן את כוונותיו של חמאס? את מניעיו?

"המטרה של חמאס היא לא לנהל את עזה ולהביא לה מים וחשמל וכל מיני דברים כאלה", אמר לאחרונה סגן מנהיג חמאס בעזה, חליל אל-חיה, בריאיון לניו יורק טיימס, והוסיף: "הקרב הזה [הטבח של ה־7 באוקטובר] לא היה בגלל רצון לעוד דלק או פועלים. המטרה לא הייתה לשפר את המצב בעזה. הקרב הזה הוא כדי לשבש באופן מוחלט את המצב".

קשה להשלים עם המחיר המחריד שנאלצה לשלם מדינת ישראל – ששילמו ומשלמים הנרצחים, הנופלים, החטופים, הפצועים, בני המשפחה שלהם (ולצדם גם התודעה הפצועה של כולנו) רק מכיוון שמי שמופקדים על הנהגת המדינה וביטחוננו לא הבינו למה באמת החמאס שואף.

הטעויות שעשו האנגלים בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה נגרמו מתמימות, מפחד גדול שהתעורר בהם בעקבות "מלחמת העולם "המלחמה הגדולה" (מלחמת העולם "הראשונה", כמובן), והחשש שהזוועות יחזרו, וגם בגלל אוזלת יד וחוסר יכולת לקרוא נכון את דעת הקהל. מנהיגיהם לא השכילו להבין שבני עמם חזקים ונחושים יותר מכפי שסברו, שהם לא יסרבו להילחם ולהגן על חרותם, שלא יתנגדו למהלכים תקיפים שדווקא הם יכלו למנוע עוד מלחמה.  

בוברי מראה למשל שאפשר היה בעצם למנוע את ההשתלטות הגרמנית על צ'כיה; שאילו לא הקריבו אותה, בתקווה שאם ישביעו את רצונו של היטלר הוא יסתפק בשלל, שאילו התנגדו לו בתקיפות, היה היטלר נסוג מכוונותיו התוקפניות: הוא ידע היטב שלא היה עדיין בכוחו באותו שלב להביס את צ'כוסלובקיה. אבל מדיניות הפיוס ו"ההכלה" (זוכרים מי, בדומה לכך, הכיל את בלוני התבערה ואת "טפטופי" הרקטות שנורו לעבר דרומה של ישראל?) היא זאת שאפשרה לו להמשיך להתחמש, עד שכבר לא נזקק לשום הסכמות כי צבר די כוח צבאי.

איך ייתכן שמנהיגי המערב אימצו את התפיסה שלפיה "אם מדינה יוצאת מדעתה יש לה הזכות לבצע כל מעשה זוועה בין כותליה"?

איך ייתכן שגם אחרי ליל הסכינים הארוכות, ואחרי הפוגרום המכונה "ליל הבדולח", המשיכו לתקשר עם היטלר, להתארח אצלו, לסעוד על שולחנו, ולהשתדל שוב ושוב לפייס אותו?

איך יכול להיות שאדם כמו לויד ג'ורג' העז לטעון, גם אחרי פוגרום "ליל הבדולח", גם אחרי שנשללו מהיהודים זכויות האזרח הבסיסיות ביותר, גם אחרי ההתעללות הפומבית ביהודי אוסטריה, שנעשתה ברחובות הערים הגדולות אחרי ה"אנשלוס" – הפלישה הגרמנית לאוסטריה – כי "הקנאות של היטלר כלפי היהודים אינה מגיעה אלא למחצית הקנאות שגילה קרומוול כלפי האירים"?

איך ייתכן שהתייחסו בסלחנות כזאת להיטלר? "כל ה'הייל היטלר' שלכם נראה לנו קצת תימהוני", מצטט בוברי דברים שאמר ב־1934 כתב דיפלומטי אנגלי לנסיך פון ביסמרק. "תימהוני"? זה הכול? 

אהה. אבל הרי גם האנגלים, מראה בוברי, היו (האומנם בזמן עבר?) אנטישמים לא קטנים: "היהודים היו נושא לבדיחות השכם והערב, הם היו מועדים לסטריאוטיפים וספגו קיתונות של בוז לרוב. ג'ון קיינס הגדיר את האנטישמי כמי ששונא יהודים שנאה שהיא 'מחוץ להיגיון'". 

אללי. 

לאורך כל הספר בוברי מתעד בפרוטרוט ובדייקנות טעות אחרי טעות שכולן הובילו, בשיטתיות בלתי נמנעת לכאורה, אל המלחמה הזוועתית שבה נהרגו על פי ההערכות בין 70 ל-85 מיליון בני אדם. הוא מראה את כל הנקודות שבהן המלחמה דווקא יכלה להימנע, אבל צירופי מקרים, רהב, עיוורון, או סתם טיפשות, התרחשו בכל פעם, עד ה־1 בספטמבר, 1939, כשהגרמנים פלשו לפולין.

כל כך הרבה טעויות שעשו אז זועקות פתאום לשמים גם במציאות שלנו כאן, בישראל, אחרי ה־7 באוקטובר השנה.

למשל – עמדתו של רוזוולט, שניסה ב־1932 להגיע להסכמים עם ראשי מדינות אחרים, וטען כי "אם ייעשו מערכי ההגנה אוטומטיים ובלתי חדירים", תובטח העצמאות ויובטחו הגבולות של כל מדינה עצמאית… כמו מדינת ישראל שסמכה כעבור תשעים ואחת שנים על החומה והגדר ועל מערכי ההגנה "האוטומטיים"…

היטלר בז אמנם בספרו מיין קמפף לפציפיזם וטען במפורש ובגלוי שהוא "החטא הקטלני ביותר", אבל ידע להעמיד פנים, "להציג את עצמו כאיש של שלום". רוב מנהיגי העולם לא טרחו לקרוא את הספר. ואם קראו – לא האמינו למה שכתוב בו.

כך העדיפה מדינת ישראל להאמין ליחיא סינואר כשהצהיר שאינו רוצה עוד מלחמות: 

"עובדה היא שאתם, האנגלים, רכרוכיים," קבע ב־1934 אחד ממנהיגי הנוער הנאצי בגרמניה. האמונה הזאת בחולשתו של היריב העניקה לגרמנים תחושה של ביטחון וודאות שיוכלו להביס אותו בקלות.

וזה מזכיר כמובן את "נאום קורי העכביש" שנשא מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה ב-26 במאי 2000. נראה שגם מנהיגי החמאס האמינו שבאמצעות האכזריות החולנית והסדיסטית ששחררו, יצליחו לפורר את החברה שלנו, ואת מדינת ישראל. 

הם טעו, כמובן. מהרגע שהאנגלים הבינו שאין להם ברירה, הם גילו חוסן לאומי ראוי לציון, ואחרי "דם יזע ודמעות", כדבריו המפורסמים של צ'רצ'יל, הביסו את הגרמנים.

גם הציבור במדינת ישראל מוכיח שאפילו כאשר ההנהגה שלו כושלת, הוא עצמו נרתם במלוא העוז להגן על עצמו, ולהקים מנגנונים מופלאים של עזרה הדדית, שמעידים על חוסן ונחישות יוצאי דופן ומפעימים. 

צ'רצ'יל הצביע בנובמבר של שנת 1933 על "הפילוסופיה של תשוקה לשפיכות דמים" שאותה טיפחו בקרב הנוער הגרמני. 

בספרי הלימוד בעזה התלמידים נקראו בין היתר "להגן על המולדת בדם", וישראל הואשמה בניסיון להצית את אל אקצה ולהרעיל את הפלסטינים, זאת על פי עדויות של אונרא, סוכנות הסיוע של האו"ם. שלא לדבר על כך שכל נושאי הלימוד בספרים הללו, וגם בתוכניות טלוויזיה "חינוכיות", סובבים סביב רצח יהודים:

"מערכי ההגנה הבלתי חדירים" שהקימו הצרפתים (קו מז'ינו) מזכירים כמובן גם הם את החומה והגדר, ואת שאר אמצעי ההגנה בנגב המערבי, שקרסו באופן מביש בֽ־7 באוקטובר, ובעצם גם את מה שקרה חמישים שנה ויום לפני כן: ההתמוטטות של קו ברלב ושל המעוזים, במלחמת יום כיפור. 

בוברי מצטט דברים שאמר שרל דה גול, שגינה כבר אז את קו מז'ינו: מדובר ב"שיגעון גדלות" וב"צבא בטון", הוא אמר. מאוחר מדי התגלה שצדק. 

כשצ'רציל ניסה להתריע, להזהיר מפני הבאות, האשימו אותו "בזריעת פניקה עיוורת וחסרת סיבה".

זוכרים את ההתרעות של האלוף (במיל') יצחק בריק? ושל יאיר לפיד? ואת הזלזול בהן?

בשנות השלושים החלה גרמניה בהנהגתו של היטלר להתחמש שוב, אף על פי שהיה אסור להם לעשות זאת, על פי הסכם ורסאי. אבל האנגלים החליטו לא רק להעלים עין, אלא אפילו להעניק למעשיהם ליגליזציה – "להושיט יד, לא לגנות". אנשים כמו צ'מברלין האמינו שאפשר "לאלף את היטלר".

כשקראתי על כך חשבתי על התפיסה שלפיה "החמאס מורתע"  כביכול, וגם על עמדתו המוטעית כל כך של נשיא ארצות הברית הקודם, דונלד טראמפ. הוא הרי היה בטוח שאפשר "לסגור עם הפלסטינים עסקה" ולהגיע אתם להסכם היסטורי. על פי השקפת עולמו כסף הוא המניע היחיד בעולם. לפי בוברי זאת הייתה במידה השקפת העולם גם של צ'מברלין, שהתייחס לענייני חוץ "מנקודת מבט של פתרון מחלוקות עסקיות ותעשייתיות." 

בוברי מוסיף ומסכם, תוך שהוא מצטט דברים שכתב דאף קופר, שר בממשלתו של צ'מברלין, על ראש הממשלה שלו: "הטעות שלו הייתה הטעות של הילד הקטן ששיחק עם הזאב בהנחה שהוא כבשה […] אך זו עלולה להיות טעות הרת אסון למי שלוקה בה."

עם כל זאת, יש הבדל אחד גדול מאוד, לפחות לעת עתה, בין האנגלים אז לישראלים כיום. כי בשלב מסוים, ב־1940, כשחברי הפרלמנט הבינו שצ'מברלין נכשל כישלון חרוץ, הם הדיחו אותו. גם חברי מפלגתו לא היססו: טובת המדינה גברה על טובתם האישית וכמובן שגם על טובת מפלגתם. רבים הצביעו נגדו והוא פינה את מקומו לצ'רצ'יל. 

מתי יתעשתו חברי הקואליציה שלנו? מתי ישנסו מותניים ויחשבו על טובת המדינה? מתי יסלקו מההנהגה את אבי הקונצפציה שלפיה החמאס מורתע, בין היתר בזכות מיליוני הדולרים שישראל עזרה לו לקבל מקטאר, והוא השתמש בהם כדי לבנות את מפלצת המלחמה העזתית, במקום שישמשו את התושבים? 

בהקשר זה יש לחשוב על הסיפור והדימוי שלהלן (מצוטט מתוך פוסט בפייסבוק):

Tim Bouverie
Appeasing Hitler
Chamberlain, Churchill and the Road to War

תרגמה מאנגלית: כרמית גיא

קישור לטור בהארץ

נקרא ונכב לפני 7 באוקטובר 2023

“שירה,” מסביר המשורר בן לרנר בספרוThe Hatred of Poetry, שבו הוא מנסה לנסח מהי שירה וכיצד היא פועלת, "נובעת מהתשוקה לחרוג אל מעבר לתחום המוגבל, הסופי וההיסטורי – מהעולם האנושי שכולו אלימות וחילוקי דעות – ולהגיע אל הטרנסנדנטלִי והנעלה".

לאחרונה קראתי שלושה ספרי שירה שכתב המשורר, המבקר והעורך אלי הירש, וחשתי בעוצמה רבה עד כמה מדויקים הניסוחים של בן לרנר, שבעצמו מנסה לגעת בספרו בבלתי אפשרי ולבאר אותו.

אכן, חשתי ששיריו של הירש נושאים אותי באמצעות מילותיו אל הטרנסנדנטלִי, נושקים לו ומחפשים את הדרך להתקרב אליו ולהביע אותו.

כל אחד משלושת הספרים כמו נוצק בתוך תבנית שונה, וכל אחד מהם נכסף, ומביע את הכיסופים, בצורה שונה.

במוזיקה חדשה פושט המשורר את דמותו הממשית, זאת של גבר ישראלי, חי וקיים כיום, במציאות הישראלית העכשווית, הממשית (הספר ראה אור לראשונה ב־2008), והדובר בשירים נהפך באורח פלא לדמות רחמית, לא זכרית, שיש בה בכל זאת גם מרכיבים חדים ומתכתיים, מפחידים ביכולתם־בכוח, אם לא בפועל, לפצוע את הרך והעדין. איך יודע המשורר הגבר את כל אלה? איך הוא מיטיב כל כך להבין את הפגיעות של מי שנועדה לקבל לתוכה גוף אחר, חותר, שעלול כמעט – ולו גם להרף עין – להיחוות כאלים בנוקשותו?

הנה למשל בשירו "שתי אפלות": יש בו "זיזים של גלגל שיניים" שחודרים לקראת סופו של השיר, זכריים, קשים, "לתקרת הרחם", ויש "להבי מדחף של גוזל מסוקים" – העדינות עם הנוקשות שגורסת אותו "במנועה של מרכבת אש". הדובר מצמיח כנפיים, אבל לא של מלאך, הם "שיני שֵׁדָה שבקעו מגבו של גולם", חותכים! מפחידים!

והשיר מגיע בספר בעקבות שירים נשיים כל כך!

הנה למשל הראשון שבהם, "רחם הלילה":

שיר שכולו נשיות משתוקקת, כזאת שמזמנת את הטבע כולו להיענות לתחנוניה – מי יואיל בטובו להעניק לה בעל? השממה? הים? הכוכבים? מי יקשיב לה? הדוכיפת? הלבנה? ולְמה בעצם היא מייחלת? היא רוצה את מי שיאביק את גופה, שיעניק לה פרי בטן, כדי שהחושך שבו היא מתהלכת יואר.

איך ייתכן שגבר כתב את זה?

או השיר "לימוני גני", שמעלה על הדעת פסוקים משיר השירים: שם: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו", כאן: אם יבוא אל גנה ירווה "לימונדה באור הצלול, הזהוב".

הבחירה בלימון, בלימונדה, ואחר כך גם ב"בלאדי מרי", כמובן אינה מקרית. הדוברת (שמדברת מפיו של המשורר הגבר!) מבטיחה לסחוט למענו את הלימון שלה, להתיז "סילון צהבהב" (וחמוץ, כמובן! לא החלב המתקתק שאישה מפיקה בגופה למען הרך הנולד לה!). ובהמשך היא מציעה לו משקה אדום כדם, Bloody Merry: מרי המדממת. כל־אישה מדממת, כל־אישה שגרונה ניחר משירים, מציפייה לו, "במחולות בכרם", (ובשיר השירים – "נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים"…)

גם השיר "אמרו לדודי" נוגע, כמובן, בשיר השירים, ובדרך הזאת, של נגיעה בשירי זולתו, מרבה הירש ללכת לקראת סופו של הספר האחר שלו שקראתי, גני תל אביב התלויים. כמה אהובים (בעיקר אהובות!) מופיעים שם! השורה "ואולי לא היו הדברים מעולם" של רחל שולחת את המשורר אל זיכרונות חיים של חוויות שחווה עם חבר יקר, דן דאור המנוח, שכל שירי הקובץ מוקדשים לו. בשורה "האמנם עוד תרדנה דמעות בקשתות ביום גשם" מתוך השיר "האומנם", אנחנו פוגשים, כמובן, את לאה גולדברג, שהלכה בשדות, כפי שנהגו החבר המת והמשורר לעשות אי פעם, והשורה "התשמע קולי, רחוקי שלי" היא כמובן רחל המתגעגעת, כמו אלי הירש שמבאר: "לא דודך אני, לא רחל אתה", ובכל זאת – הגעגועים האלה! היד המושטת (שגם היא מופיעה בשיר אחר) ואינה יכולה כבר להגיע! 

כל שירי הקובץ הזה מעוררים תוגה עמוקה, ערגה שלעולם לא תושבע, רצון עז לחזור, ולו לרגע, אל הקשר החברי, שפרטיו מתבהרים: כאן נהגו השניים להיפגש בבית קפה, שם היה להם טקס מסוג אחר, במקום אחר ביקרו ביחד, כך התווכחו… – כולם ממש מנכיחים את מה שבן לרנר הראה: את ההכרח לגעת בטרנסנדנטלִי, ואת קוצר היד, לכאורה, של המילים, לעשות את זה. 

"לכאורה" כי אנחנו אתו. עם הנכסף. עם האוהב. עם הנזקק, עם המעלה באוב את הדמות האבודה, על כל פרטיה היקרים והנחוצים עד בלי די: "דני, אני אומר לו, / איך אני אחזיר אותך הביתה? / אתה מת. אתה רוח רפאים"…. אבוי! אבוי! 

"עברתי לגור בצד השני של השדרה", כך מתחיל השיר "בסך הכול, בעקבות טאו צ'ין". כמה שהוא מיטיב לספר על התהום הנפערת בין "הצדדים", החי והמת. "הצד האחר" הוא הנכון, לכאורה. האומנם? הרי מי שמתייסר מגעגועים הוא דווקא מי שנמצא בצד של החיים… 

הספר השלישי, טיול בשלושה, העניק לי חוויה אחרת, צבעונית, ססגונית, כמו ביקור בתוך קליידוסקופ מתמשך. 

אני לא מרבה לטייל בעולם. כמו פסואה אני גורסת, לא תמיד, אבל לרוב ש"אילו נסעתי הייתי מוצאת העתק חיוור של מה שכבר ראיתי בלי לנסוע״.

והנה הזדמנה לי האפשרות להתלוות לאלי הירש, לנתי אשתו ולדריה, בתם בת השלוש, בטיולם באיטליה. מהכורסה הנוחה שלי הצטרפתי למסע. אל רגעי ההתעלות ולאכזבות, אל היופי והחששות, ביקרתי אתם במוזיאונים, במסעדות, בבתים השונים שבהם שהו. אכלתי אתם תותים. ראיתי תמונות ופסלים. שכרנו ביחד דירה. הדרמנו. גלגלתי בפה שמות באיטלקית: מקומות, ציירים, קדושים. מה לא ראינו? פה מזרקה גדולה, מכוסה בפעמון מפלסטיק, שם קתדרלה, או קפלה קטנה עם ציורי קיר, או כיכר ובמרכזה – פירמידה מתומנת. ירד עלינו גשם. החזקתי בין אצבעותי אבן חצץ מאובקת. ראיתי כתלים ישנים, חלונות מקושטים, ושוב ושוב – את ישו על הצלב, ויחד עם דריה לא הבנתי – אלה פצעים? הוא סובל?  מדוע לצייר אותם? מדוע להתבונן בהם?

דריה מן הסתם כבר מזמן לא בת שלוש, הספר ראה אור לראשונה ב־1997, אבל החוויות הונצחו, והן כאן, בין דפי הספר, זמינות לכולנו.

ועל כך – תודה!

"כשהייתי בכיתה ט'", מספר בן לרנר, משורר, וסופר אמריקני עטור פרסים (ביניהם – The National Book Award for Poetry ופרס פוליצר), "הטילה עלינו המורה ללמוד בעל פה שיר, ולדקלם אותו בכיתה."

לרנר חשב שהוא מתחכם, כשבניגוד לחבריו, שרובם הביאו לכיתה את אחת הסונטות הכי מפורסמות של שייקספיר, מספר 18, הוא בחר שיר שנראה לו פשוט יותר. מריאן מור (Marianne Moore) כתבה ופרסמה אותו ב־1967:

לרנר התקשה, כמובן, לזכור את המילים, אף אם היו רק עשרים וארבע מהן, והתבלבל כשניסה לדקלם את השיר, וזאת, הוא מסביר בדיעבד, מכיוון שבהיעדר "עוגנים" פרוזודיים – אין משקל, אין חריזה – קשה הרבה יותר לשנן אותו מאשר את הסונטה השייקספירית.

ובכל זאת לפחות השורה הראשונה של השיר נשארה חקוקה בזיכרונו: "I too dislike it". הוא שב ושומע אותה בתודעתו בנסיבות שונות. למשל, כשהוא פותח את המחשב הנייד, כדי לכתוב ספר, או כדי לקרוא. או – בערב קריאה, כשהמנחה מציג משורר כלשהו. או – "כשאני מלמד, אני, עקרונית, מהמהם לעצמי את השורה". וגם "כשמישהו מעיד על עצמו, כפי שנוהגים רבים כל כך לעשות, שהוא לא מבין כלום בשירה בכלל, ובשירה שלי בפרט ו/או כשאותו אדם מסביר שלדעתו השירה מתה". גם אז לרנר שומע את השורה ההיא מהדהדת בתוכו: "I too dislike it"…

ספרו של לרנר הוא מעין ניסיון לפענח, אם אפשר בכלל, מהי שירה. מדוע רבים כל כך מתנגדים לה. מדוע מי שמתיימר להיות משורר, שם את נפשו בכפו, כי הוא מועד לתגובה של השתוממות או לגלוג. וכן, גם – מדוע אפלטון הסביר שהשירה היא עניין מסוכן ומשחית. (לסיכום ובקצרה: כי היא מרמה. כי לא ייתכן שיתקיים בעולם הגשמי שיר שיוכל להשתוות לאיזשהו דגם של השיר המושלם, האידיאלי…).

"איזו מין אמנות מניחה מראש שהקהל שלה מתעב אותה, ואיזה מין אמן מצדד בתיעוב, ואפילו מעודד אותו?" לרנר תוהה. והרי, הוא טוען, "הרבה יותר אנשים טוענים שהם שונאים שירה מאלה שבכלל מסוגלים להסביר מהי שירה. גם אני לא אוהב אותה, (והנה – את חיי ארגנתי כך שהם סובבים סביבה)."

ספרו של לרנר מאלף וגם משעשע ושנון. הוא מספר למשל כיצד לדעתו בא לעולם המשורר המוכר הראשון שכתב באנגלית. הוא רואה בעיני רוחו את קאדמון (Caedmon), שפעל במחצית השנייה של המאה ה-7. האיש היה, לדבריו, מחוסר כל כישרון מוזיקלי. כשהתבקש להצטרף לחבריו ולשאת את קולו בשיר, ליד המדורה, ברח קאדמון במבוכה והצטרף אל העדר שרעה. שם, כשהתנמנם בין מפריסי הפרסה, זכה לביקור של דמות מיסתורית, "כנראה אלוהים", קובע לרנר, שתבע ממנו לשיר. "'אתה חייב לשיר לי', אומר אלוהים. 'אני לא יכול,' אומר קאדמון, אולי לא בדיוק במילים האלה. 'זאת הסיבה שאני ישן באורווה, במקום לשתות תְּמָד עם החברים שלי, ליד המדורה.' אבל אלוהים (או מלאך, או שד, פרטי הסיפור נותרו מעורפלים) לא מוותר ותובע שיר. 'אבל מה עלי לשיר?' שואל קאדמון, ואני מדמיין אותו נואש, שטוף זיעה קרה, בתוך חלום הבלהות. 'תשיר על התחלת הבריאה של הכול', מצווה המבקר. קאדמון פוער את פיו, ולתדהמתו, שורות מופלאות, למען אלוהים, זורמות מתוכו".

איזה תיאור מצחיק ומאלף הוגה כאן לרנר! וכמה הוא מתקשר להמשך, לדיון שלו על האופן שבו שירה מנסה "לתרגם את החלום לתוך עולם הערות"…

אבל, לדבריו, השיר שקאדמון כתב, אכן – על בריאת העולם היה – בהכרח! – רק הד קלוש של השיר המקורי, זה שאותו חלם. (ומה עם הפסוק הפיוטי המופלא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל־פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם"?). השיר שקאדמון כתב "החזיר אותו אל החברה האנושית".

(נזכרתי כאן בסיפור המפורסם על השיר "קובלה חאן" מאת סמואל קולרידג', שחלם אותו, ובהקיצו – הזדרז לתעד את החלום, אבל לא הספיק לכתוב את כולו בגלל מבקר לא קרוא שהקיש על דלתו. אחרי שהמטריד הסתלק, כבר לא זכר המשורר את ההמשך…).

"שירה," מסביר לרנר, "נובעת מהתשוקה לחרוג אל מעבר לתחום המוגבל, הסופי וההיסטורי – מהעולם האנושי שכולו אלימות וחילוקי דעות – ולהגיע אל הטרנסנדנטלִי והנעלה. יש לך דחף טרנסדנטלי לכתוב שיר, אתה מזומן לשיר. אבל ברגע שאתה מתרחק מהדחף ומתקרב אל השיר הממשי, שירת אינסוף האפשרויות נפגעת, בגלל סופיות האפשרויות של המציאות. בחלום שורות השיר יכולות להביס את הזמן, מילותיך יכולות להתנער מההיסטוריה של השימוש בהן, אתה יכול לייצג את מה שאי אפשר לייצג (כלומר – את יצירת הייצוג עצמו)."

לפיכך, קובע לרנר, "שירה אינה 'קשה'. היא בלתי אפשרית".

"בכולנו אצורים רגשות", הוא מנסה להסביר עוד ועוד את קוצר ידה, כביכול, של השירה, ובעצם, בסופו של דבר ובמובלע, את עוצמתה, ותוהה: "איפה בדיוק הם [הרגשות שלנו] ממוקמים?" ואז, שוב בתהייה פיוטית כל כך: "שירה היא הביטוי הטהור ביותר (כמו שתפוז מבטא מיץ?)"

"אתם משוררים, גם אם אינכם יודעים את זה", מספר לרנר על משפט "מעצבן" שאחד המורים שלו בכיתה ב' נהג לחזור עליו אם מישהו מהילדים השמיע במקרה שתי מילים חורזות. "אני חושב שהקלישאה המבודחת הזאת מסגירה את האמונה הכללית בנוגע לשירה: יש ילדים שלומדים לנגן בפסנתר, יש ילדים שלומדים לרקוד. אבל כל אחד הוא משורר, בין אם הוא יודע על כך ובין אם לא, כי כל מי שנמנה עם הקהילה הדוברת שפה – כל מי שהוא 'אתה', זה הכול, אין צורך בשום דבר נוסף – ניחן ביכולת פיוטית"….

אכן, כל מי שתספר לו שאתה משורר, אומר לרנר, ישיב לך מיד שגם הוא – כתב בילדותו, כותב עכשיו, מתכוון לכתוב, יכול לכתוב…

בימים שערך כתב עת ספרותי קטן ושכוח אל, קיבל אינספור פניות מאנשים שהסבירו לו שהם חולים מאוד, ימיהם קצובים, והם פשוט חייבים לראות את שיריהם מתפרסמים איפשהו, בכל מקום שהוא. גם אסירים שלחו לו שירים מבית הסוהר, בתחושה שאם מה שכתבו יופיע בדפוס, יחדלו מלהיות סתם אסירים, יעברו למישור נעלה המכונה – משוררים שיצירותיהם ראו אור!

(לפני שנים רבות, כשספרי הרביעי ראה אור, התקבלתי למקום עבודה חדש. הממונה עלי הציגה אותי והסבירה – כן, באנגלית: "Ofra is a published writer", וזאת, יש לדעת, בניגוד לה עצמה שהייתה, לדבריה, an unpublished writer. ולא שלא ניסתה לעבור לקטגוריה האחרת, הנחשקת, ולא הצליחה: אף מוציא לאור לא התעניין ביצירתה. ובכל זאת כינתה את עצמה סופרת. "an unpublished one". מאחר שהייתה ילידת ארצות הברית, הסבירה עוד שהיא "יוצרת במסורת של המינגווי: סופרת־גולה, כמוהו ממש, שכן כידוע המינגווי האמריקני חי זמן מה בפריז…).

כולם, לפי לרנר, רוצים להיות משוררים. ועם זאת, בכולם מתעורר קורטוב של בוז כלפי משוררים: "לא יכולת למצוא עבודה ממשית?" הם שואלים בסמוי, בלי לומר דבר. ואם משורר מספר שהוא גם מלמד, ממשיכים לדון אותו לכף חובה, שהרי הוא מועל באמנותו… ובכל מקרה, סבורים הבריות, הרי גם הוראה אינה עבודה ממשית, לא כן?

(מאחר שהספר לא תורגם, ככל הידוע לי, לעברית, את הציטוטים שלעיל תרגמתי בעצמי).

הזקן [עומד רגע מולה, אינו יודע מה לעשות, נוגע בלחיה]

הנה, אלטף אותך כדי שתוכלי לבכות קצת.

[פאוזה. היא דוממת]

אילו בכית, היה לך קל יותר.

[פאוזה]

האם אילו בכיתי, אדוני, היה קל יותר לעולם. היו אומרים: "יש עוול, אך יש גם פורקן". לא אבכה.

"על אף הכול עודני מאמינה כי יצר לב האדם טוב בליבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס הכול על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון, אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו, אני חשה את יסוריהם של מיליוני בני אדם – ובכל זאת די לי לשאת את עיני לשמים ומיד אני חוזרת ומאמינה כי הכול יסתיים בכי טוב, כי גם רעה זו תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו אל העולם". 

את הדברים הללו, כפי שתורגמו לעברית הנמלצת של הימים שבהם ראו אור לראשונה בישראל, ב־1959, כתבה אנה פרנק ביומנה בשבת, 19 ביולי 1944. במשך שנתיים הסתתרה אנה עם בני משפחתה ועם ידידי המשפחה בעליית הגג של בית באמסטרדם. 

כידוע, שישה עשר יום בלבד אחרי שכתבה את הדברים הללו, פרצו למחבוא שוטרים נאצים ובני משפחת פרנק, ועמם כל המסתתרים האחרים, נשלחו למחנה המעבר בהולנד, וסטרבורק, ומשם מזרחה, אל מותם.

דבריה של אנה נותרו אם כן כמעין צוואה רוחנית שמרבים לצטט אותה. 

לאחרונה ראה אור ספר זיכרונותיה של חברת הילדות הקרובה של אנה, חנה־פיק גוסלר, בת גילה, שזכתה להינצל, והצליחה אפילו להציל את אחותה הקטנה, שהייתה רק בת כשנתיים כשהגרמנים פלשו להולנד. 

לקראת סופו של ספרה מעירה חנה: "אני לא בטוחה שהיא [אנה] הייתה עומדת מאחורי הדברים האלה [שאותם כתבה ביומנה], אחרי שהייתה באושוויץ".

נראה כי כמו החוקר אלווין רוזנפלד בספרו קץ השואה, גם חנה־פיק גוסלר אינה סבורה שמדובר בסיפור "עם סוף טוב", כפי שיש מי שמנסים לצייר אותו, כשהם נאחזים בדברי התקווה ההומניים, השוחרים לטוב, שכתבה. 

"מרבית האנשים מעדיפים לא לחשוב על כך שאנה הומתה עוד לפני שמלאו לה שש עשרה שנים. הם מעדיפים להתמקד ב'אומץ לבה' ובאיכויות מנצחות אחרות של אישיותה. היא נהפכה לסמל תרבותי, מפורסמת ונערצת, במחיר האמת ההיסטורית", כותב אלווין רוזנפלד. 

חנה פיק גוסלר הייתה אישה רבת תושיה, חזקה ואופטימית. ספרה נפתח בתיאור הקשר הקרוב שיש לה בערוב ימיה, בשנות התשעים לחייה, עם צאצאיה, ובמיוחד עם אחת הנכדות, שגם בימי הבידוד בקורונה המשיכה להגיע אל הסבתא, לביקורים יומיים, ביחד עם נינתה הפעוטה. 

סיפורה של פיק גוסלר הוא אם כן סיפור של ניצחון ושל חיים. חרף כל מה שעבר עליה, היא הצליחה להקים משפחה עניפה, אוהבת וחמה, וזאת בניגוד לחברתה, אנה, שלא זכתה לכך.

בשלב מסוים בחייה, אחרי שהיומן של חברתה ראה אור והתחיל לזכות בתשומת הלב העצומה שמעולם לא פחתה, החליטה פיק גוסלר להקדיש זמן רב ומאמצים אדירים כדי להעיד ולספר על  מה שעבר עליה מאז ילדותה המוקדמת מאוד, כשבני משפחתה מצאו מקלט באמסטרדם. הם נסו מעיר הולדתם ברלין כשהיטלר עלה לשלטון, וחיו שם בשלווה יחסית, עד שהולנד נכבשה. היא מתארת זוועות שלא יאמנו, על וסטרבורק, מספרת על ברגן בלזן ועל העינוי הכמעט אחרון שעברה: שלושת השבועות האחרונים, ממש בסוף המלחמה, שבהם הוסעה ברכבת בקר ביחד עם אחותה הקטנה ועוד כמה מאות ניצולים. רובם לא שרדו את השלב האחרון של התופת.

אבל היא, ואחותה, ניצלו, והחליטו להגשים את החלום הציוני של אביהן וסבן, ועלו לארץ ישראל, שנה לפני קום המדינה.

הספר שלפנינו הוא עוד נדבך בנחישותה לספר לבאים אחריה מה קרה שם, אז, ובה בעת – לתאר מנקודת מבט אישית וקרובה את דמותה של אחת הילדות המפורסמות ביותר בעולם: אנה פרנק, בימים שהייתה רק חברתה הקרובה ביותר, תלמידת בית ספר יסודי באמסטרדם.

פיק גוסלר מתחילה בתיאור החיים המוגנים והחבריים שניהלו הפליטים מגרמניה בארצם החדשה, הולנד. את הקרבה הרבה שנרקמה לא רק בין הילדות, אלא גם בין הוריהן. 

ואז – את האסונות שהחלה המציאות להמיט עליהם, עד לסוף המר שנועד לרוב האנשים שהיא מספרת עליהם. 

בילדותי הייתי מכורה ממש לסיפורה של אנה פרנק. כתבתי על כך לא מזמן בטור ששמו אנה פרנק, רומן הגרפי מאת דוד פולונסקי וארי פולמן. ריתק אותי לקרוא את העדות של מי שהכירה את אנה האנושית, אנה בשר ודם, לפני שנהפכה למיתוס, לפני שנעשתה – לאחר מותה, ובלי ידיעתה – למחברת של אחד הספרים הנמכרים והמוכרים ביותר בעולם. והיא תמיד חלמה להיות סופרת, להיות מפורסמת.

כמה מוזר, כמה מפעים, לקרוא על היומן של אנה מנקודת מבט של חברה שראתה אותה כותבת בו, מגינה עליו מפני כל מבט של אדם זר – אנה לא הספיקה לכתוב בו הרבה לפני שהיא ומשפחתה ירדו למחתרת, היא קיבלה את המחברת ששימשה לכתיבתו כמתנת יום הולדת זמן קצר לפני כן, אבל – איזו התרגשות "לפגוש" את היומן הזה, לקרוא עליו עוד לפני שנהפך למיתוס! 

כמה מרגש לקרוא על אנה. על שלל תכונותיה – הקסם האישי הרב שאפיין אותה, התושייה והנדיבות שלה (כששתי החברות נאלצו לעבור לבית ספר יהודי בעקבות הגזירות הנאציות, הייתה זאת אנה שפנתה אל ההנהלה וסידרה לחברתה העברה לכיתתה, כדי שלא תישאר לבדה במקום חדש וזר), תבונתה – אמה של חנה נהגה לדבריה לומר על אנה כי "אלוהים יודע הכול, אבל אנה – יותר"… מסתבר שעוד לפני שכתבה את היומן כבר בלטה בחוכמתה יוצאת הדופן.  

מצמרר לקרוא על הפגישה הראשונה של חנה עם היומן של חברתה הקרובה. על ההתפעמות וההתפעלות שלה מכישרון הכתיבה, מהחוכמה, ועל העצב וההתרגשות שהרגישה כשקראה את מה שאנה כתבה עליה עצמה. 

ואנחנו, המסורים לאנה, הרי מכירים את דמותה של חנה מהיומן. את ייסוריה של אנה על המריבה הקטנה שפרצה ביניהן לפניש נפרדו לצמיתות, על געגועיה לחברתה, ודאגתה לה. 

אבל הכי מחריד, הכי מצמית, לקרוא על שני המפגשים האחרונים שלהן בברגן בלזן. נודע לחנה לתדהמתה שחברתה לא הצליחה לברוח לשוויצריה – זה היה סיפור הכיסוי שמשפחת פרנק הפיצה רגע לפני שנכנסו למחבוא – אלא שהגיעה לאושוויץ. שאיבדה שם את הוריה – אנה הסבירה לחנה ששניהם הומתו בגז. וחנה – חודשים ספורים לפני תום המלחמה! – מזדעזעת ומתקשה להאמין: ממיתים אנשים בגז? איך זה יכול להיות? שוב מסתבר עד כמה משוכללים היו מנגנוני ההונאה הנאציים. נודע לה שאנה נמצאת מעבר לגדר, כי הגיעה במשלוח מאושוויץ. לחנה היה מזל יחסי – היה לה סרטיפיקט ודרכון דרום אמריקני, והיא ובני משפחתה יועדו להיות מוחלפים עם שבויי מלחמה גרמנים, לכן זכו ליחס פחות נורא (ובכל זאת נורא במידה שקשה לתאר) מזה שקיבלו אנה ומרגוט אחותה.

חנה ניסתה להבריח אל אנה המורעבת, החולה, קצת אוכל. היא מספרת כיצד הנשים שלצידה התגייסו כדי לעזור לה להשיג כמה חתיכות לחם, גרב וכפפה, חתיכה קטנה של פרי יבש – למרות שגם הן היו מורעבות, הסכימו לתרום כפי יכולתן הדלה כדי לנסות ולעזור לחברה האבודה של חנה.

פעמיים היא הצליחה לזרוק לאנה חבילה קטנה מעל לגדר שהפרידה ביניהן. את אנה המיואשת, הכבויה, הצליחה רק לשמוע, לא לראות, באותם שני מפגשים. בפעם הראשונה מישהי חטפה מאנה את החבילה. אבל, חנה מספרת, היא הצליחה לארגן למענה שוב חבילה קטנה.

זה, כידוע, לא עזר. 

בימים האחרונים קשה במיוחד לחשוב על אנה פרנק. לחשוב על חנה פיק גוסלר. לתהות מה הייתה חושבת ניצולת השואה עזת הנפש, הציונית, על מה שקרה כאן ב־7 באוקטובר. על חטיפתם של תינוקות וזקנים, נשים וגברים, על הפרעות והטבח, על האכזריות הבלתי נתפסת ועל חוסר האונים. היו אמנם באותו יום, ובימים שאחריו, גם גילויי גבורה מפעימים. אבל סופה של המערכה עדיין רחוק מהעין.

באחד הימים הראשונים אחרי אירועי שמחת תורה התפרסמה ברשתות החברתיות קריקטורה שקשה לראות, אך אי אפשר שלא להזדהות אתה:

קישור לספר בקינדל, אמזון