ב-11 בספטמבר 2001 בפיגוע של אסון התאומים בניו יורק, התאלמנה ליאת לוינהר מבעלה, שי, שעבד במגדל הצפוני.

בתם הקטנה ספיר הייתה אז בת פחות מחודשיים.

לוינהר בי פרסמה לאחרונה ספר שבו היא מספרת על מה שעבר עליה ביום שבו קרסו חייה, והיא אישה צעירה מאוד, שהוטל עליה להישאר לבדה ולשמש עמוד התווך והמשענת של התינוקת שנותרה יתומה בגיל רך כל כך.

לוינהר משתפת אותנו בדרך הארוכה שעשתה, בהתמודדויות שנכפו עליה, ובמאמצים שלה להמשיך לחיות, ואפילו למצוא אהבה שנייה עם גבר אחר, אחרי שאהובה הראשון נרצח באכזריות רבה כל כך.

מה היא הרגישה באותו בוקר, כשנודע לה על הפיגוע המחריד? איך התמודדה עם הספקות והתקוות, עם הצורך למצוא לעצמה "משהו לעשות" כדי להרגיש שהיא אקטיבית ופועלת למען בעלה? איך התמודדה עם ההבנה העמוקה שאין עוד שי, שהוא מת, לצד הרמייה העצמית שהמשיכה לספק לה תקווה מופרכת שאולי שי, בעוצמתו הרבה, הנפשית והגופנית, ניצל, בניגוד לכל הסיכויים? מדוע חלפו כמה ימים עד שנודע לה ששני המגדלים קרסו לחלוטין, ואיך רק אז הבינה מה משמעותה של הקריסה? איך חשבה להרחיק את הכאב מבתה הקטנה, ומה גרם לה להבין כי הדרך שבחרה בה שגויה?

על כל אלה מספרת לוינהר בפרוטרוט, וסיפורה מרתק ונוגע ללב.

היא מספרת גם על לא מעט דברים מסמרי שיער שנאמרו לה במשך השנים: הנוסע שישב לצידה בטיסה חזרה ארצה, כחודש אחרי שבעלה נהרג, וסיפר לה בטיפשותו בדיחות על הפיגוע: "'איזה שיר שרו במגדלי התאומים? אתן יודעות?' הוא לא המתין לתשובה והכריז — 'רד אלינו אווירון!'" וגם: "'למה עלו מחירי הדירות במנהטן?' עיניו צחקו אלינו, מתכוננות לפאנץ', 'כי עכשיו לכל הדירות יש נוף לים!'"

אותו צעיר התפלץ, כמובן, כשנודע לו שהאימא הצעירה שיושבת לצידו במטוס התאלמנה בפיגוע…

היא מספרת על ידיד שטרח לומר לה עד כמה הוא מצטער בשבילה "שיש לכם ילדה" והבטיח לה שברבות הימים תבין למה התכוון… (היא כמובן עדיין לא מבינה).

מספרת על אדם זר שעמד לצידה בתור בדואר ואמר לה שהוא צריך ללמוד לא לדבר יותר מדי: היא סיפרה לו שהתאלמנה בפיגוע, אחרי שאמר לה שהיא צעירה מדי לדעת משהו על פיגועים, ואז, אחרי שתיקה קצרה מדי, מצא איך לנחם אותה: "'לא נורא,' הוא אמר בנימה מרגיעה, 'יבוא מישהו יותר טוב.'"

פסיכולוג שהלכה אליו כדי לשאול אותו איך לספר לספיר הקטנה מה קרה לאביה, יעץ לה לומר ש… נפל עליו קיר…

אורחת שהגיעה מניו יורק נזפה בה על הזוגיות החדשה שמצאה כמה שנים אחרי הפיגוע: "אני עוד לא התרגלתי לזה ששי מת, ואת כבר עם מישהו אחר." (לעומת אמו השכולה של שי, שעודדה אותה לא להישאר לבדה!)

ולעומת  אותה מכרה – אנשים שמתחו עליה ביקורת על כך שהיא ממשיכה להתאבל על שי, גם שנים אחרי שנהרג, גם אחרי שנישאה שוב והביאה לעולם ילד נוסף: "סביר לחוות אותו [את האבל] חזק כל כך אחרי כל השנים האלה?"

לצד כל אלה היו גם קולות אנושיים ושפויים: למשל, מישהי שהבטיחה לה שאם ידעה אהבת אמת, תדע לזהות אותה שוב, כשתגיע, ומכרה מהחוג לריקודי עם שהופתעה לראות אותה חוזרת לשם זמן קצר כל כך אחרי שהתאלמנה – כבר היא מחפשת זוגיות? – אבל כשהסבירה לה שבאה "כדי למצוא את שי", הבינה והציעה במפתיע חיבוק שנזקקה לו מאוד באותו רגע, וגם עובד של החברה קדישא שהגיב בבכי מפתיע כשטלפנה אליו כדי להתייעץ אתו איך לנהוג כשהתגלו, כעבור שנים, חלקי גופה נוספים של שי, שיש לקבור גם אותם.

נראה לי שאפשר ללמוד הרבה מתוך כל האינטראקציות הבלתי אפשריות הללו: עד כמה עלינו להיות רגישים וזהירים כלפי הזולת, כי אף פעם אי אפשר לדעת איזה משא נושא עליו האדם הניצב מולנו.

למרות עיסוקו של הספר בשכול, יתמות ובאלמנות, יש בו מידה לא מעטה של אופטימיות. ליאת לוינהר בי מספרת על הכול בדייקנות, בישירות כובשת ובאומץ שראוי להערכה.