כשהייתי בת עשרים ושתיים, למדתי ספרות בפקולטה פרובינציאלית, רוב הזמן בחברת בנותיהם ובניהם של הבורגנים המקומיים. האמנתי בתמימות ובגאווה שאם אכתוב ספרים, אם אהיה סופרת, והרי אני הצאצאית האחרונה של איכרים שכירים, פועלים בבתי חרושת, חנוונים, אנשים שזכו לבוז בשל התנהגותם, בשל המבטא שלהם, בשל בורותם, אם אעשה זאת – אוכל לפצות על אי הצדק החברתי שבהשתייכות־מלידה למעמד מסוים. חשבתי שניצחון אישי ימחק מאות שנים של שליטה ועוני. זאת הייתה אשליה שבית הספר טיפח בי, כי הצטיינתי בלימודים. איך יכלו הישגיי האישיים לגמול על ההשפלות ועל הפגיעוֹת?
[…]
אחרי שבחרתי ללמוד ספרות, נשארתי אתה, והיא נהפכה לדבר בעל הערך הרב ביותר, אורח חיים שגרם לי לשקוע ברומנים של פלובר או וירג’יניה וולף ולחיות בהם, ממש. הספרות הייתה מעין יבשת שיצרתי באופן לא מודע, מתוך התנגדות לסביבתי החברתית, וראיתי בכתיבה לא פחות מאשר – אפשרות לשנות את המציאות.
[…]
חשתי את כובדו משקלו של השוני בין הקיום הנשי לקיום הגברי, בחברה שבה המגדר הגדיר את התפקיד. אמצעי מניעה היו אסורים, והפסקת היריון נחשבה פשע. הייתי נשואה, אימא לשניים ומורה בבית הספר, וכל נטל האחריות על ניהול משק הבית היה עלי. עם כל יום שחלף התרחקתי יותר מהכתיבה, ומההבטחה שלי לנקום. לא יכולתי לקרוא את המשל של קפקא “בפני החוק” מתוך המשפט בלי לראות את גורלי: למות ולעולם לא לעבור בשער שנוצר למעני בלבד: הספר שרק אני יכולתי לכתוב אותו.
[…]
די מהר התברר – עד כדי כך שלא יכולתי לדמיין שום דרך אחרת להתחיל – שעלי לעגן את סיפור השסע של קיומי החברתי, שהיה מנת חלקי כסטודנטית, מצב מזעזע שבו, בגלל עמדת המדינה הצרפתית, נאלצו נשים לחפש בחשאי, בחצרות האחוריות, את מי שיסכימו להפסיק למענן הריונות לא רצויים.
ורציתי לתאר את כל מה שקרה לגופי הצעיר; איך גיליתי את העונג. את הווסת. וכך, בלי שהייתי באותה עת מודעת, אותו ספר ראשון, שראה אור ב־1974, מיפה את המרחב שבו אמקם את כתיבתי: חברתי ופמיניסטי. הנקמה שנקמתי בשמם של האנשים ושל המגדר שעמם נמניתי, התאחדה.
[…]
נאלצתי לשוב ולהשתמש בכתיבה הספרותית במילה “אני”, גוף ראשון – זה שבאמצעותו אנחנו מתקיימים, ברוב השפות, מהרגע שאנחנו לומדים לדבר ועד מותנו – מילה שנחשבת לעתים תכופות נרקיסיסטית כשהיא מתייחסת לסופר עצמו ולא לְ”אני” מיוצג ובדיוני. כדאי לזכור שהמילה “אני”, שהשימוש בה יוחד בעבר לבני אצולה שסיפרו על הצלחותיהם בשדה הקרב, נכבשה בצרפת במאה השמונה עשרה באופן דמוקרטי, זכתה לאישור האומר שבני האדם שווים, ושזכותם להיות הנושא של סיפורם האישי
[…]
התעוררה בי המחויבות לכתיבה, לא למען סוג מסוים של קוראים, אלא כתיבה מתוך ההתנסות שלי כאישה וכמהגרת־פְּנים; ומזיכרוני ההולך ומתארך בכל השנים שבהן חייתי, ומההווה, הסַפָּק האינסופי של דימויים ומילים של אחרים. במחויבות הזאת, שבאמצעותה הבטחתי לעצמי לכתוב, תומכת האמונה, שנהפכה לוודאות, שספר יכול לתרום לשינויים בחיים אישיים, יכול לעזור לנפץ את הבדידות שיוצרות חוויות שאותן חווים, ומדחיקים, והוא מאפשר לבני האדם לדמיין את עצמם מחדש. כאשר מה שאי אפשר לבטא במילים יוצא לאור, הוא נעשה פוליטי.
אנחנו רואים את זה כיום במרד הנשים שמצאו את המילים כדי לטרפד את העוצמה הגברית, נשים שמתקוממות, כמו שקורה באיראן, נגד הביטוי הארכאי ביותר של אותה עוצמה.
[…]
אני מביטה לאחור על ההבטחה שהבטחתי לעצמי כשהייתי בת עשרים: לנקום את נקמת האנשים שאליהם אני שייכת. אני לא יודעת אם קיימתי את הבטחתי. ממנה, וממי שקדמו לי, גברים ונשים חרוצים ועמלנים שנרתמו לבצע עבודות שגרמו למותם בטרם עת, קיבלתי את הכוח ואת הכעס, את התשוקה ואת השאיפה להעניק להם מקום בספרות.
תרגמתי את הקטעים מהנאום מתוך גירסתו האנגלית (עע”א)