מה פשר אמירתו הידועה של רבי עקיבא, שהסביר כי "הכול צפוי והרשות נתונה"?בפני מי הכול צפוי? ומה המשמעות של "הרשות נתונה"? מה חזק יותר בין שני חלקי המשפט? האם מכיוון שהכול צפוי אין האדם יכול להשפיע על גורלו, או שמא ההמשך סותר את ההתחלה, הווי אומר – גם כאשר הכול צפוי, הגורל אינו חתום ויש בכוחו של אדם להשפיע על מהלך חייו?

שאלות מעין אלה הן לִבה של הנובלה חייו המוזרים של איוון אוסוקין, יצירתו הספרותית היחידה של פיוטר דמיינוביץ' אוספנסקי, שראתה אור לראשונה ברוסית בתחילת המאה העשרים. לימים תרגם אותה המחבר לאנגלית, עם שינויים ותוספות.

בפתיחתה של הנובלה אנחנו פוגשים את איוון אוסוקין שמאוהב בזינאידה, אישה צעירה שמפצירה בו להתלוות אליה בנסיעתה לחופשה ארוכה בקרים. אוסוקין משתוקק לנסוע, אבל אינו יכול להרשות לעצמו להצטרף אליה, בשל עוניו. 

עד כאן הכול מתנהל במישור ריאליסטי ושגרתי, אלא שבשלב מסוים מתחיל מעין מסע מיסטי ומָגי: אוסוקין מתייצב בביתו של קוסם שיש בכוחו להחזיר את הצעיר אל רגע מסוים בעברו, כדי שיתחיל משם שוב את חייו, וינסה לשנות את מהלכם. אם יצליח, ימנע את שלל התקלות והטעויות שבעטיין הגיע עד לנקודה בזמן שבה הוא נאלץ להיפרד מאהובתו. אוסוקין מבקש מהקוסם להחזירו אל ימיו כתלמיד בבית הספר, ומחליט שהפעם יתמיד בלימודים ויהיה חרוץ: הפעם לא יסלקו אותו בבושת פנים, הוא לא יחזור על כל המשגים שעשה בעבר. 

רגע לפני שהקוסם מחזיר אותו אל עברו הוא מזהיר אותו ואומר לו ששום דבר לא יעזור. הוא מועד לעשות שוב את כל הטעויות, ובדיוק באותו אופן, ולהביא לאותן תוצאות בדיוק.

הרעיון הזכיר לי את הפרק "דוב לבן" בסדרה המרתקת "מראה שחורה" מבית היוצר של הבי־בי־סי. הפרק שודר לראשונה ב–2013. במרכזו – אישה צעירה שמתעוררת כל בוקר למציאות חיים מזוויעה. היא לא יכולה לזכור שהכול כבר קרה בכל אחד מהימים הקודמים, שכן כל לילה מוחקים לה את הזיכרון, וכל בוקר היא מתחילה הכול מחדש. 

בתחילת חזרתו אל העבר, אוסוקין זוכר שכבר היה שם. בהמשך הזיכרון מתעמעם, הוא נסחף שוב אל חייו. אמנם פה ושם יש רגעים שנראים לו מוכרים, הוא חווה מעין Déjà vu (חוויה שכולנו מכירים!), אבל הקוסם צדק: אין לאוסוקין שום סיכוי לשנות את מה שקורה וקרה, אם הוא עצמו לא ישתנה. 

כנראה שאת הגלגולים האלה הוא חוזר ועושה שוב ושוב, בלי לזכור. האם צריך לקרות משהו כדי שהם יוכלו להיפסק? "בני האדם חוזרים תמיד על אותן טעויות. ראשית, הם פשוט אינם יודעים שהם חגים במעגל, ואם ישמעו זאת יסרבו להאמין," אומר הקוסם, ומסביר לו שאינו מבקש את "הדבר הנכון", ולכן הוא "משול לאדם שגווע ברעב, אבל אינו יודע לבקש לחם ומבקש מה שבכלל אינו נחוץ לו." 

אוספנסקי מנסה להסביר לנו שאם לא נלמד, אם לא נפיק את הלקח הנכון, אם לא נבין מה באמת חסר לנו, מה עלינו לרצות ובמה עלינו להשתנות, אנחנו מועדים לחזור שוב ושוב על אותם חיים, ולא נצליח – זה מה שהבנתי – להתגלגל לקיום נעלה ומשופר יותר. 

יש בספר איזה קסם, שהולך ומתפוגג, לטעמי, שכן הוא נעשה יותר ויותר דידקטי, במיוחד בנספח ובפרק 27, האחרון. שני החלקים האלה לא היו, כאמור, במהדורה המקורית ברוסית, אוספנסקי הוסיף אותם למהדורה האנגלית. שם כבר לא מדובר בסיפור, אלא בהרצאה. 

החלקים ההתחלתיים, אלה שבהם אנחנו חווים את חייו המשוחזרים של אוסוקין ונוכחים לראות כיצד ומדוע הוא לא מצליח לשנות בהם כלום, הרבה יותר מעניינים ומוצלחים בעיניי. "למה אני שוב חושב על זה?" תוהה אוסוקין בגלגולו החדש, ואז, "שוב מערסל את עצמו על ידי אותם חלומות נושנים בהקיץ." גם בגלגול החדש הוא אומר לעצמו שהוא "מבין למה לא יכולתי ללמוד אז", כי גם בפעם המי יודע כמה הוא משתעמם כל כך בבית הספר…

"כמה קל, מתברר, ליפול אל בורות ישנים", וגם "אין הבדל מהותי בין העבר להווה", הוא מהרהר… האם החלומות שאנחנו חולמים, בהקיץ או בשינה, אינם אלא זיכרונות קדומים? מחשבה מעניינת…

המעגליות הבלתי נמנעת, שמתרחשת כשההתחלה של הסיפור חוזרת אל סופו, מילה במילה, משעשעת ומעוררת מחשבות.