במאקו תרבות ספרות אמנות ובמה התפרסמו היום עשר הסונטות הפותחות את הרומן מה קרה להגר באילת? 

להלן טעימה של שתי הראשונות. את השאר אפשר לקרוא כאן.

הכותרת של המחזה “דור בא” היא דו־משמעית: דור הוא שמו של צעיר בן שלושים שזה עתה, ברגעים הראשונים בהצגה, חזר מהודו, הישר אל בית הוריו. “דור בא”, הוא אם כן הדמות הראשית, אדם תלוש וחסר כול, שטוען כי כבר נגמל מהשימוש בסמים: כבר חודש שהוא “גמול”, לדבריו. בת הזוג שהייתה לו עזבה אותו לטובת איש הייטק מצליח. הוא לא מתפרנס, רק שוגה בחלומות על פיתוח של איזשהו משחק, אפליקציה שמצריכה לדבריו הון התחלתי של מאה אלף דולר, שאותם אביו מסרב לתת לו. אין לו איפה לגור, והוא נאלץ לצערו לחזור אל חדר הילדות שלו, בבית הוריו. 

המשמעות האחרת של השם “דור בא” היא העובדה שהאיש הזה, דור, מייצג את בני גילו, בני דור אבוד, שמתייסרים במרירות על חוסר היכולת שלהם להיות עצמאיים, להתפתח, להתבסס, להחזיק בזוגיות, לגור במקום משל עצמם. 

האם דור מפונק מדי? או שמא המציאות אכזרית ובלתי נסבלת? מה הסיכויים שלו להתייצב, להתחזק, ליצור לעצמו חיים משמעותיים ואולי אפילו שמחים? 

מה דור רוצה באמת? 

מצד אחד הוא מלא בטינה כלפי הוריו. אימו באמת בלתי נסבלת. המריבות בין ההורים מגעילות ממש, ולא פלא שהן מטריפות עליו את דעתו. הנה דוגמה: הם אוכלים ארוחת צהריים. האבא משבח את “הפסטה”. האימא מאבדת את זה: פסטה? זאת פסטה? הייתכן? אלה נודלס! מה, אתה לא מבחין בין איטליה לסין?  היא צווחת ולא נרגעת, נודניקית ומעצבנת עד אין קץ. דוגמה אחרת: זמן קצר אחרי שדור מגיע הביתה ומודיע שהוא הולך לישון, הוא מופיע שוב במטבח ומתלונן: יש אצלו פרעושים במיטה. הייתכן? האימא מקבלת את הטענה בזעם – היא החליפה את המצעים! מה פתאום מעלילים עליה עלילות שווא? איך זה שדור רק חזר משהות ארוכה הרחק מהבית והוא כבר מתלונן סתם, וזאת אחרי שסירב לאכול את סלט הפירות שחתכה במיוחד למענו, סלט שמכיל גם “פינק ליידי!” (האב אוכל את הסלט בשמחה, לא לפני שהוא מפטיר ש”פינק ליידי יקר מדי”).

מצד שני, ברגע נדיר ולא צפוי של רוך, דור פונה אל אמו ושואל אותה אם הוא יכול “לחזור לשם”, כלומר – לתוכה, להיות שוב עובָּר…  

המחזה מתפתח בכיוונים לא צפויים ומפתיעים, הוא משעשע מאוד, וגם, בעיקר לקראת הסוף, נוגע ללב. 

כוחה הרב של ההצגה – במשחק המצויין של כל המשתתפים. מפעימה במיוחד השחקנית והרקדנית ליר כץ, שיש לה שני תפקידים: היא מגלמת את דמותה של בַת, בת זוגו־לשעבר של דור, שמנסה לעזור לו למצוא משרה אצל בן הזוג החדש שלה, שהוא הייטקיסט מצליח. האם דור יסכים ו”יתפשר”? האם יגייס את עצמו, יתחייב, יחיה חיים “מועילים” וריקים מכל מה שהוא רוצה באמת? ליר כץ גם מפעילה בובה שמייצגת את דמותו של דור כשהיה ילד. 

העבודה עם הבובה פשוט מקסימה. כץ מחזיקה אותה, מניעה את פיה ואת גופה, אומרת את “תפקידה” של הבובה כאילו הייתה פיתום, אבל לא, זאת היא עצמה עומדת שם, מאחור, מדברת באמת, וגם מביעה בפניה את שלל תחושותיו של דור־הילד, דור־הבובה. את הדחפים שלו. את הילדותיות האלימה, הסקרנית, עזת היצרים.

(צילם: עמית אחבן)

מעיין אבן, המחזאי, שכבר נפעמתי מהצגה קודמת שהיה שותף ביצירתה, “הסוף”, מפליא לגלם את דמותו של הצעיר הציני, המיואש, התוקפני, חסר הגבולות, ולצד זאת – המשתוקק והנכסף. 

גם אורי גוטליב בתפקיד האב, שרק רוצה לראות את בנו מסתלק מהבית (כך יוכל סוף סוף להפוך את חדרו לחדר כושר פרטי…), ונינה קוטלר בתפקיד האם המתלוננת הסדרתית נהדרים ומשכנעים מאוד. כמה מהסצינות עם האם בלתי נשכחות: למשל – הקיטורים שלה על חברתה שהעזה הביאה לשבעה על סבתו של דור “רק בקבוק ספרייט”…

הבימוי נפלא:  נעה וגנר הצליחה ביצירתיות רבה, ליצור על במה קטנה, כמעט בלי רקוויזיטים – יש עליה רק שולחן גדול שמשמש גם כמיטה לעת מצוא – עולם שלם של משמעויות: דירה שבה מצטופפים הורים ובן, נתקלים זה בזה, אוהבים ושונאים, מייחלים ומתאכזבים, מכאיבים זה לזה ומתחרטים. הכול קאמרי, קרוב, ועם זאת המציאות הבימתית קמה לתחייה וסוחפת.

נהדר! 

הצגות נוספות יתקיימו 16-18.3 ב”תיאטרון הבית, מרכז של תיאטרון, ידע וקהילה” ברחוב נעם 5, שוק הפשפשים ביפו. (מכירת הכרטיסים טרם החלה. כדאי לעקוב)

(צילם: עמית אחבן)

את המכתב כתב איש חיל הנחתים האמריקני ששירת בוייטנאם בשנית 1965 – 1967. המכתב הוא תשובה לבקשה של אוניברסיטת אריזוה מוותיקי המלחמה להעלות מזיכרונם “אירועים ספציפיים: משירותם בווייטנאם. הוא פורסם בכתב העת האמריקני “הארפרס”. 

מדהים איך גם כעבור כשמונים שנה ויותר, ממשיכים להתגלות סיפורים מסמרי שיער ומופלאים מימי מלחמת העולם השנייה.

בספר שלפנינו, יחידה X, חושפת ליאה גארט, פרופסור ללימודי יהדות בהאנטר קולג’ שבניו יורק, את סיפורה המופלא (והמקומם, בחלקיו) של יחידה סודית שקורותיה לא נודעו עד כה.

שמה של היחידה “X” ניתן לה כדי לציין ולהדגיש את סודיותיה, בדומה לסימן המציין “נעלם” במתמטיקה. וינסטון צ’רצ’יל, ראש ממשלת בריטניה בעת הקמתה של היחידה, העניק לה את שמה הייחודי: “היות שהם יהיו לוחמים עלומי שם… הכרח שנתייחס אליהם כאל כוח עלום.”

שירתו ביחידה כמה עשרות מגויסים, פליטים יהודים מאוסטריה וגרמניה, שהגיעו לאנגליה בנערותם. חלקם ניצלו בזכות ה”קינדר טרנספורט” – מפעל ההצלה של ילדים מאירופה, שארגוני צדקה אנגליים חילצו מהיבשת זמן לא רב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. (אחד מהמצילים היה ניקולס וינטון, שגם סיפורו המפעים נחשף באקראי עשרות שנים אחרי תום המלחמה). אותם נערים השאירו בארצות המולדת שלהם את בני משפחתם שלא יכלו לנוס מגרמניה ומאוסטריה, וכשמלחמת העולם פרצה, הייתה להם מוטיבציה עזה להילחם בגרמנים, כדי לנקום בהם, ובמקרים אחדים גם קיוו שאם יגיעו לאירופה יוכלו אולי לנסות להציל את מי שנשאר שם. על השנאה הרצחנית האנטישמית שחווה בגרמניה כתב לימים אחד מהם, ותיאר את המעבר המזעזע “מחיים מוגנים של תלמיד תיכון מתבולל בן מעמד הביניים במרכז אירופה, למושא קבוע של שנאה, תיעוב, לעג ונידוי במולדתי שלי.”

באחד המקרים החלום לאתר בני משפחה שנשארו מאחור אפילו הצליח: אחד הלוחמים, מנפרד גנץ, הצליח להגיע בימי המלחמה האחרונים לטרייזנשטט, ופגש שם את אמו ואביו שהצליחו, כמעט באורח נס, להחזיק מעמד ולהישאר בחיים. תיאור הנסיעה שלו, בג’יפ צבאי אנגלי, בחברת כמה חיילים בריטיים שהתלוו אליו במשך כמה יממות, ועוד יותר מכך – תיאור המפגש עם ההורים – מפעים ומרגש במיוחד!

הרעיון של גיוס צעירים דוברים גרמנית־ילידית והכשרתם כלוחמי קומנדו, היה מבריק, והוכיח את עצמו: החיילים הסודיים הצליחו לא רק להילחם בעוז נפש מעורר השתאות, אלא גם השכילו לחקור שבויים בגרמנית, גרמו למאות, אולי אפילו לאלפים, להיכנע בלי קרב, וגילו מידע מודיעיני שאין להפריז בחשיבותו. כך למשל הצליח אחד מהם, ג’ורג’ ליין, לאתר את מיקום המפקדה של רומל, ובזכות זאת ידעו האנגלים היכן יוכלו לתקוף את המצביא מהאוויר. רומל היה “אחד הגנרלים הגרמנים הטובים והיצירתיים ביותר”, ולאחר שהותקף ונפצע פציעות קשות הוא נוטרל, ולא יכול היה עוד לפקד על חייליו. ייתכן מאוד, כותבת ליאה גארט, שהמידע שהביא ג’ורג’ ליין “השפיע על מהלך מלחמת העולם השנייה כולה”!

אבל הדרך להשבת הכבוד העצמי ותחושת המסוגלות והכוח לא הייתה פשוטה, כי כשהמלחמה פרצה חשדו האנגלים בפליטים ה”גרמנים והאוסטרים” לכאורה, גם אם היו אלה יהודים שנסו מפני הגרמנים, וכמו שהאמריקנים הצרו את צעדיהם של המהגרים היפנים בארצות הברית, שלחו אותם למחנות מעצר ולמעשה – התעללו בהם (אפשר לקרוא על כך בספר המפעים הבודהה בעליית הגג), כך נהגו גם כלפי היהודים.

חלק מההיהודים הצעירים נשלחו בכפייה לאוסטרליה. תיאורי ההתעללות שעברו מסמרי שיער. אחרי שכבר איבדו את בני משפחתם, או נאסרו בעצמם במחנות ריכוז לפני שהצליחו לברוח, הם “זכו ליחס אכזרי מצד המלחים הבריטיים”, שהחרימו להם דרכונים, אשרות כניסה, מכתבים אישיים ואפילו תצלומים אחרונים שנותרו להם מעברם, והשמידו אותם! המלחים לא היססו להשליך לים ספרי תורה שהפליטים הצליחו להציל, אחרי שהנאצים העלו אותם באש. באונייה “דונרה”, שבה הפליגו, התנאים היו מחפירים: הם “נדחסו אל בטן האונייה המרופשת”, נעלו אותם שם “בלי אוכל, מים, או גישה לשירותים”, הרשו להם לעלות לסיפון כדי לנשום רק למשך רבע שעה של “תרגילי כושר”, “הצוהרים היו סגורים, החום היה בלתי נסבל”… פשוט זוועה. “התברר שסרג’נט ויליאם פטריק סקוט, הקצין האחראי על העצורים שעל סיפונה של ‘דונרה’ היה אנטישמי נלהב וסדיסט שנהנה לענות את היהודים שבתחום אחריותו”.

אחד הנוסעים בספינה העיד בספר זיכרונות שכתב: “השומרים הוכיחו שאפשר ליהפך לתת־אדם ובריון גם בלי כל הכשרה מיוחד”. (ומסתבר שגם בלי להיות גרמני נאצי!).

למרות היחס הנורא שזכו לו, גם במחנה המעצר באוסטרליה, העצירים “רחשו טינה מעטה כלפי הבריטים. מקור כל הרע בעולם היה ברור מבחינתם, ורבים מהם היו כעת נחושים מתמיד למצוא דרך להילחם באויב האמיתי: אדולף היטלר והרייך השלישי.”

לפני שהרעיון לייסד את היחידה X קרם עור וגיד, גייסו את הצעירים היהודים הללו ליחידת “חפרים” בצבא הבריטי, אבל סירבו לתת בידיהם נשק. “לא בטחו בהם מספיק”. לפיכך כללו האימונים שלהם “צחצוח מדים, השתתפות בתרגילי סדר יומיים ועטיית מסכות גז.” כשקראתי על כך לא יכולתי שלא לחשוב על היהודים שגויסו לגדודי העבודה בצבא ההונגרי, וגם להם לא נתנו נשק. (אפשר לקרוא תיאורים מפורטים על מה שעבר על הגברים היהודים ההם ברומן הייחודי והנפלא הגשר הנסתר, The Invisible Bridge, אחד הספרים היפים ביותר שקראתי!).

אחד המגויסים מבין הפליטים היהודים הסביר מדוע, למרות כל זאת, לא חש טינה: הוא הרגיש “שעליו ‘להתנצל על כל נשימה שהוא נושם באוויר אנגליה […], ושעליו להתאמץ כפליים כדי להיות אנגלי.”

התחושות הללו, התשוקה להיות יותר אנגלי מהאנגלים, לא התפוגגו גם כעבור שנים רבות. כשהקימו אנדרטה לזכר אנשי היחידה שנפלו בקרב, סירבו רוב השורדים לציין שהנופלים היו יהודים (האם סבלו מאנטישמיות עצמית? תוהה מחברת הספר). הם גם לא כעסו על כך שאיש מהם לא זכה בעיטור הכבוד הצבאי הגבוה ביותר, אף שהיו ראויים לו בלי ספק, בזכות מעשי הגבורה הלא מתקבלים כמעט על הדעת שעשו.

כשעלה הרעיון לייסד את הפלגה הסודית, וכשהפליטים המבוזים גויסו אליה, הם חשו, כדברי אחד מהם, ש”המעבר היה חד כל כך – ממצב מגוחך למצב עילאי, מחיל החפרים ליחידת קומנדו”.

מצבם כיהודים שחדרו אל שטחי הכיבוש הגרמנים היה כמובן מסוכן מאוד, אילו נפלו בשבי, שכן היו פליטים שבני משפחתם אולי עדיין חיו שם, בגרמניה, גם בהיותם יהודים שהנאצים התכוונו לחסל את כולם, רק בשל יהדותם, גם כילידי גרמניה ואוסטריה שנחשבו אם כן בוגדים בארצם, וגם כחיילי אויב בריטיים. למרות הסיכונים הרבים הם לא היססו, פעלו באומץ לב שלא יתואר, ותרמו רבות לניצחון על גרמניה.

סיפורם מרתק, וטוב שנחשף!

רחל פארן, בבלוג “חלי והספרים”: 

“מה קרה להגר באילת?” הוא ספר מופתי, אחר, גאוני, אמיץ, מרגש, מצמרר.

אלו אינן סתם מילים מהמילון, אלא הן מילים שמתארות את חווית הקריאה.

שם הספר מעורר סקרנות, מתח, ציפייה. עד לפני הקריאה הקורא שואל את עצמו מה קרה שם, באילת?

הספר מסקרן מאוד, הוא הכתוב בשירה, יש בו יסוד של מתח, הוא קצת בלש ופסיכולוגיה. אך כולו ספר של כאב של נפש פצועה.

ונוס עולה מהים, ארבעה חיילים צופים בה כאילו הגיחה אליהם מחלום. ארבעה חיילים צופים בה “הראשון שהבחין בה היה שלומי, אבל היה משוכנע שאינה אמיתית.” בהמשך יתברר המעשה הנורא שעשו בה.

הגר גדלה בחולון בבית שנראה כלפי חוץ בית טוב, משפחה בורגנית. אב רופא שאיבד את משפחתו “שם”, אמא המעריצה את בעלה ושתי בנות. משפחה רגילה כלפי חוץ, אך הבית בפנים הוא בית אלים, אב שתלטן, מכה, מתעלל, פוגע מינית בבתו, מתעלל באשתו. הגר הפצועה נפשית פוגעת בעצמה בגופה. מחכה להתגייס ולצאת מהבית,עד אילת היא מרחיקה, אלא שגם בצבא  היא פוגשת את אותה אלימות.

המתח שנוצר בספר הוא בין העלילה, התוכן לצורה החיצונית שלו.

הבחירה לכתוב את העלילה בחרוזים וכמחזור סונטות היא הבחירה הנכונה והגאונית בעיני. לו האירוע היה נכתב כסיפור עלילה הוא היה הופך לעוד סיפר בנושא התעללות מינית שכתוב היטב. הבחירה לכתוב אותו כשירה עם מקצב וחרוזים גורמים לו לעוצמה, זה כמו לקרוא על כך בפעם הראשונה ולהזדעזע. הקצב נכנס אל מתחת לעור ואינו מרפה. החרוזים שיוצרים את הקצב אינם מרפים, לופתים וחונקים את הנשמה בכאבה של הגר.

הגר נשמה עדינה שאיבדה את גופה ונפשה ” אינה יודעת להפריד בין מותר לאסור, תאמין לכל מה שאביה יאמר שקריו הפכו לשקריה.”

וברור שהיא אשמה. החיילים אומרים “כמו פרה מיוחמת זו היא שדרשה.”

עכשיו הגר בורחת מאילת, לאן? אל אותו הבית.

הקורא כמו צופה בספר מתח או בלש מובל יחד עם הסופרת ועוקב אחריה. ״ואנחנו נלך עם הגר.״ ואנחנו אכן הולכים עם הגר, מנסים לחבק אותה ובעיקר כועסים על הסביבה שפגעה והתעללה בה, על כך שאין כפרה למעשים הנוראים, לרמיסת גופה ונפשה של הגר.

הסופרת מצליחה לחדור אל נפש הדמויות, היא מבינה את נפשה של הגר ומצליחה להעביר לקורא את רגישותה, גם את נפשו העדינה והאוהבת של פיטר המלאך שפגש את הגר היא מצליחה לתאר.

הכתיבה הקצבית והמחורזת מדייקת את גודל הכאב והסבל. באמצעות השירה מצליחה עופרה עופר אורן לתאר מה עבר על נפשה. היא מצליחה לחדור אל תודעתה של הגר, אל אטימות הסביבה ואל ההתכנסות של הגר בתוך עצמה, כי היא מבינה שלא יבינו אותה. אפילו ניסיון השיחה עם אמה אינו צולח. ליבי יצא אל הגר, כמה רציתי להוציאה מהספר והאותיות ולחבק אותה.

הקריאה בספר עוררה בי מנעד רגשות, מכעס ורצון לפגוע בפוגעים עד לחמלה ורגשות צער להגר.

הספר משתרע על פני שלושה עשורים, הוא נע אל העבר על מנת להבין את נפשה של הגר ומתקדם קדימה.

הספר מעלה שוב את סוגיית גילוי העריות במשפחה ואונס. את התחושה שהאשה היא האשמה ואינה קורבן, מעלה את הכאב והמצוקה של הקורבן שאינו יכול להכיל את הפגיעה ובעיקר את הקושי להתמודד מול הפוגע.

“מה קרה להגר באילת?” אומנם כתוב בחרוזים, אבל אין צורך להירתע מסוג הכתיבה הלירי, להפך החרוזים הם שמכניסים את הקורא אל תוך נפשה של הגר, אל ההבנה מה קרה לה שם באילת.

לא צריך לנסוע עד אילת כדי להבין מה קרה להגר באילת. צריך רק לקרוא את הספר המטלטל שלא ישאיר אתכם אדישים.

 הספר אינו רק חשוב, אלא חובה.

תודה לך עופרה על האומץ לכתוב על נושא כל כך כואב ורגיש.

מה קרה להגר באילת? עופרה עופר אורן

עורך הספר, דורי מנור

הוצאת כנרת זמורה, 2023

תגובות באתר e-vrit:

את ספר שיריה החדש של המשוררת ללי מיכאלי אהובי הסודי, אתה פותח שיר שמופנה “לקוראיי”, אלה “שמבקשים להכיר אותי אישית / פנים אל פנים”. השיר מפציר בנו: “אל תתעניינו בי מעבר לשירים כי / כל שהיה בחיי היו השירים ותו לא”, והיא ממשיכה ומסבירה שהכול התקיים “למען השירים”. 

לא בכדי פותחת מיכאלי בהפצרה הזאת, שכן השירים מעידים על סיפור שמתקיים מאחוריהם, משהו שהתחולל בחייה, מסתורין שהולך ומתפענח, אך בעצם נשאר מוסתר: קשר עם משורר פלסטיני, שחלק מהשירים מופנים אליו ישירות, ובאחרים מתנהל אתו דיאלוג סמוי. אבל לא, אומרת המשוררת. אל תתמקדו ב”סיפור”, שכן “להכיר אותי מעבר לשירים זה / בזבוז זמן מוחלט”, והיא מוסיפה באירוניה, “לא חבל?”

שיריה של מיכאלי אינם רק מילוליים: כל אחד מהם יוצר על הדף מבנה גרפי מעניין. למשל: 

הצורה הגרפית מבטאת כאן את ההיסוס, הדעיכה, החששות, שכולם מובעים כמובן בעיקר במילים.

מצד אחד היא מבקשת שלא נחשוב עליה כעל אדם ממשי, שחושף בפנינו סודות, ומצד שני היא מזהירה: דעו לכם שאחרי שתקראו את שירי תיאלצו לשאת את הפצע שהפקדתי בלבכם. 

הפצע, הכאב לא נחשפים תמיד בבירור ובמובהק. לפעמים ההסתרות מכסות עליו. אבל יש שירים שפותחים את האישי הנוגע בכללי וב”לאומי”. כך למשל בשיר “למשורר פלסטיני” שנפתח במילים “ידידי היקר,” ושבו היא מסבירה לנמען שהיא “מביאה לך את השיר שלי כמו חתיכת בשר מדמם משולי שירי הקרוע”, ולקראת סופו כותבת שהיא “קורבן שעוטה מסכה של מנצח”. חרף הבטחתה שלא תספר לנו על עצמה נודע לנו מהשיר כי לכאן, לארץ ישראל, המקום המשותף לה ולמשורר הפלסטיני, קיבלה “ויזה לצאת כשבברית המועצות אמרו לי שנים / ‘נייט’.” והיא משיבה לו, למשורר האחר – ובד בבד גם לנו, הקוראים – על שאלתו “איך ישנת?”, שאותה הוא מפנה אליה “בוואטסאפ, ממש לפנות בוקר, לפני שהשמש / פיהקה” וכותבת: “החלום שלי נדד בעולם. חצה אוקינוסים, ואדיות וכרמים, דילג על חומות / חוזים וקרעי מלחמות”, ומוסיפה: “הסירוב דיבר שפות זרות. רק לאהבה הייתה / שפה אחת.”

אהבה? איזו אהבה? הנה:

שני המשוררים חיים את הקונפליקט הלאומי, את הסדק שלפעמים נהפך לשבר ולתהום נפערת.

בשיר אחר, “אתה מבקש ממני שלום ומדינה פלסטינית” היא מנסה להסביר: “אבל אני / בכלל לא במפה הפיזית מדינית”, ומצטטת דברים שאומרים לה: “ללי, / את לא חייבת לו שום דבר / שידע להפסיד בספורטיביות כמו / שאר הארצות שיצאו למלחמה”… אז מה, הוא “ארץ” – או גבר? והיא – אישה או “מפה”? לא, לא, “אני לא כזאת צינית,” היא משיבה להם, ולו היא מסבירה: “יש לי רגשות אליך כאדם / כשכן / כמשורר / כמי שבא למילים כמוני בתשוקה / שבוער ולא זז / לא נכנע לחיים / דוחה את המוות בסלידה / מבקש מגע קדום ומשיט בי דמיונות”…

באחד השירים, לקראת סופו של הספר, היא מציעה לו “בוא נאהב בארץ ציה וערבה / למה שלא נלך בנועם / לאותו המקום / ננער את גרגרי הנרדפות / נמצא את שפת השעורה”, ותוהה: “איך אדבר עם עם אחר / עם עמי לא הצלחתי למצוא שפה”… 

“לא הצלחתי למצוא שפה”? לא ברור מי מהשניים אומר את הדברים, היא? הוא? האם זאת ההתחלה של תשובתו לה, שהרי בשורה הבאה הוא ממשיך: “אז בואי, בואי נלך לעם אחר / כן, כן / יש מדינות שקטות יותר / אבל לא לא, / זאת המדינה שלנו”, או שהיא זאת שאומרת אותם?

“זאת המדינה שלנו”: כלומר – של משוררת יהודייה שעלתה לישראל מברית המועצות, ואימצה לה כאן מולדת חדשה, ושל משורר פלסטיני מובס וזועם. הוא, כך היא מספרת, נוהג לקרוא לה “פאטמה”.

“הבית איננו”, היא כותבת. למי אבד? לה? לו? (לשניהם…!)

מה בכל זאת נותר? “המפתח תלוי על וו הגעגוע” והוא “פריט אמנות / מאובן של דינוזאור.” 

לאחרונה דווח כי ספרו של הנסיך הארי שבר את כל שיאי המכירות של ספרי עיון. אני אחת מהמיליונים הרבים שקנו וקראו. 

מודה, הגעתי אליו עם דיעה קדומה חיובית, שקצת התעכרה בעקבות דברים שקראתי על אודות הספר. למשל – כך נכתב בעיתונים הרבים – התרברבותו של הנסיך בכך שהרג כך וכך לוחמי טליבן, ודבריו כאילו ראה בהם סתם פיונים על לוח שחמט, ולא בני אדם אמיתיים. 

איזו טעות, להאמין לעיתונים! להאמין שהארי כתב את הספר רק כדי לנקום בבני משפחתו, וכדי לערער את בית המלוכה! 

כי מלחמתו של הנסיך היא בעיתונים. בהם. בשיווחים שלהם. בעיקר באלה של הצהובונים, אבל לא רק. כתב ההאשמה שלו מפורט, משכנע, ומזעזע. 

כתב ההאשמה שלו גם תקיף מאוד, ותגובתם הצפויה כל כך של העיתונאים היא כמובן – להשמיץ את הארי ואת אשתו בעוצמה גוברת והולכת. עד כדי קריאות לרציחתם! (על כך כתבתי כאן, בעקבות הצפייה בסדרה ששודרה בנטפליקס – ראיונות עם הארי ומייגן).

לפני שאמשיך, אני מבקשת לתת להארי להסביר במו פיו את עניין אנשי הטליבן שהרג במהלך שירותו הצבאי. הוא עשה את זה באחד הריאיונות שהעניק לאחרונה:

בראיון הארי מסביר שהוא בהחלט לא מזלזל בחיי אדם, ולכן עמדתו, כפי שהוצגה בעיתונים פשוט לא נכונה. הארי מסביר שהוא מבין מדוע אנשים התקוממו נגד דבריו המסולפים, ואז מבהיר מדוע כתב מה שכתב על אנשי הטליבן שהרג: רצונו להקל על חיילים פוסט טראומטיים שסובלים מרגשות אשמה, כי גם הם הרגו בני אדם, אפילו אם היו אויבים.

בספר הארי מסביר שאמנם אינו מתגאה בכך שהרג עשרים וחמישה אנשי טליבן, אבל שגם אינו מתבייש. “כמובן שהייתי מעדיף שקורות החיים הצבאיים שלי לא יכללו את המספר הזה, ושהוא לא יישאר חקוק בתודעתי, אבל באותה מידה הייתי מעדיף לחיות בעולם שאין בו טליבן. עולם נטול מלחמות.” בהמשך הוא מזכיר את מה שחש ב־11 בספטמבר 2001, כשצפה בבנייני התאומים קורסים ובאנשים המזנקים מחלונותיהם: “לא שכחתי את ההורים, את בני הזוג והילדים שפגשתי בניו יורק, אלה שאחזו בתצלומים של אימהות ואבות שנמחצו או התאדו או נשרפו חיים.” והוא מוסיף ומסביר שאי אפשר לשכוח ואי אפשר לסלוח “למי שאחראים למה שקרה, למי שתמכו, למי שאיפשרו, וגם לא לבני הברית ולממשיכי דרכם. הם אויבים לא רק שלנו, אלא של האנושות כולה.” 

הארי מתאר איך, כמו תמיד, דבריו סולפו. העיתונאי “הופתע” מכך שהנסיך, בהיותו חייל בשירות פעיל, הרג בני אדם. הארי מוסיף בנימה של ייאוש ותסכול: “במלחמה!” 

ההתנגשות הזאת בין המציאות לפרשנותו המרושעת של הכתב היא רק דוגמה אחת קטנה לכל מה שהארי מתאר. החיים “בתוך האקווריום”, כפי שהוא מכנה אותם, יכולים להיות קשים מנשוא. לא רק חוסר היכולת לכל מידה שהיא של פרטיות, אלא גם העלבונות המתמשכים. למשל – הכינוי thicko, כלומר – דביל, או מטומטם – שהודבק לאורך השנים לשמו. אבל גרוע ממנו – האובדנים הממשיים. שתי בנות זוג של הארי, למשל, שלא יכלו לעמוד בפלישה האלימה לחייהן, והחליטו לוותר על הקשר אתו. העובדה שנאלץ לעזוב את שדה הקרב, כי העיתונאים דיווחו על מיקומו וסיכנו את חייו ואת חיי פיקודיו, גם כשרצה כל כך להישאר עם החיילים, ועשה מאמצים אדירים כשהוכשר להיות קצין. (בהמשך אומן להיות טייס מסוקים, ואז התאפשר לו להמשיך לשרת). העיתונות לא הפסיקה להכאיב לו. למשל – בשמועות שהפיצה כאילו צ’רלס איננו באמת אביו. אכן, כשכותבים עליו, כשמגחכים, שוכחים שמדובר באדם אמיתי, עם רגשות אמיתיים. הוא מספר גם על ההתמודדות עם כאב בלתי נסבל שחש שראה את צילומי הרגעים האחרונים בחייה של אמו. והבחין בהשתקפויותיהם של צלמי הפפרצי שרדפו אחרי דיאנה ולא הפסיקו לצלם אותה גם כשגססה. “וזה היה הדבר האחרון שאימא שלי ראתה לפני שמתה”, הוא מתייסר. 

ומה קרה כשהקשר עם מייגן נחשף? אילו “מטעמים” מזעזעים בגזענותם עשו העיתונים בבריטניה, רק משום שהיא לא לגמרי לבנה! הוא מספר על כותרות שהכריזו על מספר הפשעים שהתבצעו בשנה האחרונה בקרומפטון, “שכונת מגוריה של מייגן” כביכול (מה זה בכלל קשור? הוא זועם. קודם כול, מייגן בכלל לא גרה בשכונה שצוינה, ושנית – הרי לא מדובר בפשעים שהיא עצמה ביצעה!), הוא מצטט המום, מבויש ואשם מתוך כתבה שבה נכתבו הדברים המגעילים, הגזעניים כל כך: “משפחת וינדזור תְּעַבֶּה את הדם הכחול שלה, ואת צבע העור החיוור והשיער הג’ינג’י של משפחת ספנסר, בעזרת קצת די־אן־איי עשיר ואקזוטי”… “המולדת שלי? זה מה שהיא מעוללת לה? לי? לנו? באמת?” כשהסערה פרצה, כך הוא מספר, מייגן הייתה בהלם: “מה, הם יכולים להמציא עלי ככה דברים? לשקר?”. כן, הוא משיב, עצוב ומיואש, הם יכולים והם עושים את זה. 

אכן, הארי “מתנגש” בספרו עם בני משפחתו. אבל על מה? לא על אופיים. לא על מידותיהם. לא על חסרונותיהם, אלא – על הניכור שבו נהגו כלפיו. הוא מספר למשל שאחיו הורה לו להתעלם ממנו לחלוטין בשנים ששניהם למדו באיטון. מספר כיצד אביו ואחיו ציוו עליו שלא להגיב לדברי הבלע של העיתונות, ואיך כעסו עליו כשהגיב בכל זאת, “כי זה מעמיד אותנו באור שלילי”: הם הרי לא נחלצו להגנת הנשים שלהם, כשאלה הותקפו (אבל מעולם לא בעוצמה ובארסיות שמייגן “זכתה” להן). 

אחת התגובות שכתבו בעיתונים הייתה – התקפה על הארי. על שתיקתו כשאשתו מותקפת, וזאת כשאביו ואחיו אוסרים עליו בכל תוקף להגיב!

הספר שלפנינו הוא הניסיון של הארי “לקבל בעלות” על חייו. רבים תוהים מדוע, אם הוא משתוקק כל כך לפרטיות, הוא חושף את עצמו שוב, לכאורה, לעין הציבור. הם אינם מבינים כנראה את הצורך שלו להעמיד את הדברים על דיוקם. לספר על הכאב, עוגמת הנפש, הפגיעות הרבות והמתמשכות, כפי שהוא חווה אותם. 

אני חייבת להודות שאני מבינה אותו. את הצורך לדייק ולומר את האמת על עצמו ועל חייו. פרטיות של ממש הרי לא תהיה לו לעולם. הוא הרי לא יכול לחמוק מהזהות שאליה נולד, ולא משנה מה יעשה או היכן יגור.

אין לי מושג מדוע הספר, כמו קודמיו, כמו הראיונות בטלוויזיה, מעניינים אותי כל כך. מה אכפת לי מהארי, מאשתו, מאחיו, ומכל שאר בני המשפחה? האמת היא שלא ממש אכפת לי מהם “אישית”, אבל כשאני רואה אדם שמשיב מלחמה שערה, שלא מתכופף ולא מוותר, שתובע לקבל אוזן קשבת, אני מתמלאת בהערכה, ונרתמת למשימה. מקשיבה לו. אז נכון, חייו פריבילגיים להפליא, אבל גם בתוכם יש כאב אמיתי, שהוא מיטיב לתאר בכנות.

לא כל החלקים בספר עניינו אותי באותה מידה. הוא נכנס למשל, לדעתי, לפירוט יתר כשהוא מתאר את ההכשרה לקורס טיס. אבל המבט שהוא נותן לתוך מציאות החיים המוזרה כל כך של בן למשפחת מלוכה השביעה בכל זאת את סקרנותי, גם, או במיוחד, לגבי כל מה שזר ורחוק ממני מאוד… הספר כתוב היטב. הוא שנון. נוגע ללב, ואינטליגנטי. אמנם ידוע שלא הארי כתב אותו, אלא סופר צללים מוכשר. אבל נקודת המבט והאמיתות המבוטאות בו הן שלו, ושלו בלבד. 

אף-על-פי-כן ולמרות הכול, אם ניתן לגזור גזרה שווה ממחזהו של אלתרמן “כנרת, כנרת”, ניתן להבין את רוחו הטובה של השיר, שאינו מושר בנימה של עצב וייאוש כלל וכלל.

להפך, לפנינו שיר מלא הומור, הדוהר קדימה בקצב הנמרץ האופייני לטורים האנפסטיים שלו.

במחזה “כנרת, כנרת” רמז אלתרמן שחרף עשרות כשלים ומחדלים, קמה ככלות הכול מציאות חדשה ומשובבת עין; וכך גם בשיר שלפנינו: מסביב שוררת מציאות מדאיגה, שחורה משחור, של רצח בדרכים ושל שדות שיבוליהם נבזזים או נשרפים. בה בעת, בעיר הולכת ומתרקמת במקביל מציאות חדשה, אנרגטית ותוססת, גם אם (עקב מחדליה של ההנהגה) אין האנרגיה הרבה של התושבים החדשים מנותבת לטובת הכלל. בסופו של דבר, דברים הולכים ונבנים, גם אם לא תמיד בצורה הגיונית והמושכלת ביותר, ולפיכך, חרף כל הפגמים והמחדלים, אפשר לשאוב גם נחמה מן המציאות החדשה, ולאו דווקא במרכאות כפולות.

לילה ראשון

“באותו הלילה בעלינו החדשים בעלו אותנו במהירות. הם בעלו אותנו בשלווה. הם בעלו אותנו בעדינות, אבל בתוקף, ובלי לומר מילה. הם הניחו שאנחנו בתולות כפי שהבטיחו השדכנים, והם בעלו אותנו בזהירות רבה. תגידי לי אם זה כואב. הם בעלו אותנו שוכבות על הגב על הרצפה החשופה של ה’מינֶט מוֹטֶל’. הם בעלו אותנו במרכז העיר, בחדרים מדרגה שנייה באכסניית קוּמאמוטו. הם בעלו אותנו בבתי המלון הטובים ביותר בסן פרנסיסקו שאדם צהוב היה יכול להציג בהם את כף רגלו בימים ההם. מלון ‘קינוקוּנִיה’, ‘המיקאדו’, מלון ‘אוגאווה’. הם התייחסו אלינו כאל מובן מאליו והניחו שנעשה למענם כל דבר שיאמרו לנו. תסתובבי בבקשה לקיר ותרדי על ארבע. הם החזיקו אותנו במרפקים ואמרו בשקט, ‘הגיע הזמן.’ הם בעלו אותנו לפני שהיינו מוכנות, והדימום לא פסק שלושה ימים, הם בעלו אותנו כשקימונו המשי הלבן מופשל למעלה על ראשנו, והיינו בטוחות שאנחנו הולכות למות. חשבתי שחונקים אותי. הם בעלו אותנו בחמדנות, ברעבתנות, כאילו המתינו לכך אלף שנים ואחת. הם בעלו אותנו למרות שעדיין היתה לנו בחילה מהאונייה והאדמה עדיין לא הפסיקה לנוע מתחת לרגלינו. הם בעלו אותנו בפראות, השתמשו באגרופים בכל פעם שניסינו להתנגד. הם בעלו אותנו למרות שנשכנו אותם. הם בעלו אותנו למרות שהכינו אותם, הם בעלו אותנו למרות שהעלבנו אותם – אתה לא שווה אפילו את האצבע הקטנה של אימא שלך – וצעקנו לעזרה (אף אחד לא בא), הם בעלו אותנו למרות שכרענו לרגליהם על האדמה והתחננו שיחכו. אי אפשר לעשות את זה מחר? הם בעלו אותנו בהפתעה, כי כמה מאיתנו לא שמעו מאמותינו מה בדיוק כרוך באותו הלילה. הייתי בת שלוש־עשרה ואף פעם לא הסתכלתי לגבר בעיניים. הם בעלו אותנו תוך התנצלות על ידיהם הנוקשות, המיובלות, וידענו מיד שהם איכרים ולא בנקאים, הם בעלו אותנו בנינוחות, מאחור, כשרכנו מבעבד לחלון להתפעל מאורות העיר למטה. ‘את מאושרת עכשיו?’ הם שאלו אותנו. הם קשרו אותנו ובעלו אותנו כשפנינו מטה על שטיחים מרופטים שהסריחו מגללי עכברים ומעובש. הם בעלו אותנו כאחוזי טירוף, על גבי סדינים מוכתמים בצהוב. הם בעלו אותנו בקלילות, בלי לעשות מזה עניין גדול, מפני שחלקנו כבר נבעלנו פעמים רבות קודם לכן. הם בעלו אותנו שתויים. הם בעלו אותנו בגסות, בפזיזות, ובלי להתחשב בכאב שלנו. חשבתי שהרחם שלי הולך להתפוצץ. הם בעלו אותנו למרות שהצמדנו את רגלינו בכוח ואמרנו ‘לא, בבקשה.’ הם בעלו אותנו בזהירות, כאילו שפחדו שנישבר. את כל כך קטנה. הם בעלו אותנו בקרירות, אבל בידע רב – תוך עשרים שניות תאבדי שליטה לגמרי –  וידענו שהיו רבות לפנינו. הם בעלו אותנו כשאנחנו בוהות בתקרה וממתינות שזה יעבור, לא מבינות שזה לא יעבור עוד שנים רבות.”

הציטוט נמשך עוד, אבל עצרתי כאן. המומה. נחרדת. נחנקת. כל התחושות הללו התעוררו שוב כשהעתקתי את הקטע, כמו מה שחשתי כשקראתי אותו לראשונה, בספר שכמותו לא קראתי מעודי – רומן מפעים ומקורי להדהים.

ג’ולי אוטסוקה, אמריקנית ממוצא יפני, בחרה לכתוב הכול בגוף ראשון־רבים. היא נוגעת בספרה בפרשה היסטורית מזעזעת שלא הרבה היה ידוע לי עליה: הגירתן של נשים יפניות, שנישאו בתחילת המאה העשרים לבעלים יפניים, גברים שהגיעו לאמריקה לפניהן. הנשים הגיעו לארצות הברית אחרי שנישאו “על הנייר” לאותם גברים זרים. הן ידעו על הבעלים שלהן רק מה שאלה סיפרו להן, וראו אותם רק בתצלום שנשלח אליהן.

וכך, כמו שצוטט כאן למעלה, החלו, לא במפתיע, חיי הנישואים שלהן.

האפקט המצטבר בזכות המשפטים הקצרים, בשל מגוון החוויות השונות המתוארות ברצף בתוך פסקה אחת, והכתיבה בגוף ראשון־רבים, יוצא דופן ורב עוצמה. אמנם כל אחת מהנשים הללו נקלעה למקום אחר, לגבר אחר, ולכאורה – למציאות שונה מזאת של חברותיה, אבל בעצם, בסיכומו של דבר, יש קווים משותפים רבים לחוויותיהן. לא רק באופן שבו הגברים קיבלו אותן. לא רק האונס, התרמית, ההפתעה, ההתפקחות, אלא – כל מה שנמשך משם ואילך.

היו ביניהן נשים שניסו לנוס מפני החיים הכפריים שהיו צפויים להן ביפן, העבודה הקשה בשדות האורז. היו כאלה שהגיעו מהעיר (“גדלנו באחוזות גדולות עם משרתים משלנו, ולא יכולנו לסבול שאומרים לנו מה לעשות”). אלה גם אלה מצאו את עצמן איכרות שכירות, לצד בעליהן, כאלה שנאלצות לעבוד בחקלאות, בעבודת פרך. אחרות נעשו משרתות שהגבירות הלבנות שלהן אפילו לא זוכרות את שמן, או “מעניקות” להן שם חדש: “הן קראו לנו הלן ולילי. הם קראו לנו מרגרט. הן קראו לנו פרל.”  הנשים הלבנות מעוררות במשרתות המנוצלות קנאה: “הן נראו כל כך בבית בעולם. כל כך נינוחות. היה להן הביטחון העצמי שחסר לנו. ושיער הרבה יותר טוב. כל כך הרבה צבעים. והצטערנו שלא יכולנו להידמות להן קצת יותר.” היפניות סובלות בשתיקה התעמרות והשפלות. שומעות, למשל, את הגבירה הלבנה מזהירה את בתה: “אם לא תעשי מאמץ בלימודים עוד תמצאי את עצמך מקרצפת רצפות כמו לילי.” בבית וגם בחוץ הן זהירות תמיד: “הנשים שלהם ביקשו מאיתנו להתרחק מהן בקרוניות של החשמליות שלהם בכל פעם שעמדנו קרוב מדי. ‘סליחה,’ אמרנו להן, ואז חייכנו וזזנו הצדה. מפני שהדרך היחידה להתנגד, אמרו לנו בעלינו, היא לא להתנגד.'”

הן מקפידות תמיד על צייתנות מוחלטת. משתפות פעולה. עובדות בחריצות שאין כמותה. יולדות ילדים, ומגדלות, או מאבדות, אותם. מתרגלות לחיים הקשים. או שאינן מתרגלות אליהם. כולן סובלות. רובן לא מוותרות. חלקן, בזכות העבודה הקשה, המתמדת, מצליחות “להסתדר”, לרכוש לעצמן ולבני המשפחה שלהן ביסוס כלכלי כלשהו.

ואז פורצת מלחמת העולם השנייה, וההתקפה היפנית על פרל הרבור. לקרוא על מה שקרה להן ולבני המשפחה שלהן בעקבות זאת קורע את הנשמה.

אנחנו מיטיבים כל כך להכיר את אובדן הזכויות האיטי של היהודים בגרמניה, ואחרי כן בכל ארצות אירופה. מה ידוע לנו על מה שעבר על היפנים בארצות הברית? על ילדיהם, שכבר נולדו שם, הרגישו אמריקנים לכל דבר, בני המקום, והאמינו שהם שייכים?

ואיך התייחסה הסביבה הלבנה אל מה שקרה להם?

הסיפור מגולל הכול, כל הזמן, בגוף ראשון רבים. בכתיבה מופלאה וחד פעמית.

זוהי יצירת מופת!

תרגמה מאנגלית: רחל פן

  Julie Otsuka, The Buddha In The Attic

“ביקום האפל והתת־קרקעי שנברא פה אין משמעות לזמן. זה בדיוק המקום שבו הזמן קפא מלכת.”

שרית סרדס־טרוטינו מספרת לנו בספרה עד יום הימים איך טראומה מקפיאה את הזמן מלכת. במציאות החיצונית הכול נמשך – ילדה נעשית נערה ואישה, נישאת, יולדת ילדים – אבל במציאות הפנימית אין עתיד ואין עבר. רק הווה מתמשך, אינסופי, שאולי הספר שלפנינו יכול לגאול אותו.

זהו סיפורה של ילדה בת ארבע־עשרה שהמורה שלה, המחנך, שהוא גם סגן המנהל בבית הספר שבו היא לומדת, פוגע בה מינית. היא מרגישה נבחרת. נאהבת. גם אם הכול מתחיל בהפתעה, לא צפוי ומפחיד: עוד לפני תחילת יום הלימודים הראשון המורה מתנפל עליה אצלו במשרד, באופן מפתיע ובלתי צפוי, אחרי שנעל את הדלת והגיף את הווילון, ממש כרעם ביום בהיר, ומאלץ אותה להתנשק אתו – לא נשיקה על הלחי, אלא עם הלשון, ועם הרוק, ועם הגוף שנצמד, ועם פס הקול היבבני שלו – “לא כזאת נשיקה […] כזאת נשיקה, כזאת, כזאת, כזאת”. ידיו מועכות וצובטות את גופה, “את הציצי שרק צמח השנה והיא עוד כל כך מתביישת בו”, הוא מחכך בה “בליטה קשה בקדמת מכנסיו הירוקים”, והיא המומה מ”לשון של מישהו” אשר “מטיילת לה בתוך הפה.”

כך זה מתחיל.

ולא מסתיים לעולם.

עשרות שנים חלפו מאז, והילדה בת הארבע עשרה שקפאה בתוכה ממשיכה לסבול, ממשיכה לתהות – האם התאהב בה? באמת? ממש? ומה בעצם היא עצמה הרגישה? האם יש לדון אותו לכף חובה? לגנות אותו? או להמשיך להאמין לדברים שאמר לה: שאין טעם להסביר “לאחרים”, כי המבוגרים, כמו בספר הנסיך הקטן, לא מבינים שהם רואים ציור של נחש שבלע פיל, וחושבים שמדובר בציור של כובע. “רק אנשים מיוחדים יכולים להבין אותנו”, נהג לומר לה, וגם, “הרי רק אנחנו יודעים את האמת, אף אחד אחר לא. ואם זה אנחנו מול העולם, אז ממש מיותר לספר. עדיף שאף אחד לא יתערב.”

המספרת רוצה להבין מה בדיוק קרה שם. איך בעצם התאהבה כל כך בגבר שמנמן, אדמדם, קרח, מבוגר ממנה בשנים רבות? ומה ראו האנשים סביבה? איך הסוד נחשף? מי אשם? מי צודק? מדוע לא חיכה עד שימלאו לה שמונה עשרה, כדי שיוכלו להתחיל מחדש בקשר האסור? האם באמת אהב רק אותה? האם עליה לכעוס עליו ולגנות אותו, או שההתאהבות ההיא לא תפוג לעולם, ותמשיך ללוות אותה לעד?

והרי, היא מסבירה – ואי אפשר שלא לחשוב על ההבדל בין שפת הרוך של הילד לשפת התשוקה של המבוגר, כפי שניסח זאת שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד – כל מה שרצתה מהמורה שלה היה – חיבוק של הכלה אבהית וחום אנושי.  כמה היא מיטיבה לתאר את הניתוק של המספרת, את מה שקורה לה בזמן האקט המיני שהמורה עושה בה, תמיד בחדר האחות בבית הספר. איך גופה שם, אך נפשה מרחפת במקומות אחרים. איך היא ממשיכה להיגעל מההפרשות שלו, הרוק, הנוזלים, ודנה את עצמה לכף חובה, “מתביישת בעצמה שזה קצת מגעיל אותה”, כי זה מוכיח שהיא לא מספיק בוגרת כדי לא להיגעל… “נו מה, את ילדה קטנה?” היא נוזפת בעצמה. כן! כך! ילדה בת ארבע עשרה, עם המורה שלה!

כאישה בוגרת, נשואה ואימא לילדים, שמנסה להבין מה באמת קרה לה, היא “מגייסת” עדים מחייה אז. חברות. מנהלת בית ספר. מדריך בצופים. את מה שהם אומרים לה היא מתעדת בסדרת דיאלוגים חד־צדדיים מרתקים, שאפשר בקלות להבין מתוכם את שאלותיה או תשובותיה לבני שיחה.

מרתק לגלות מה ראה כל אחד מהם: החברה שמגלה לה כי החברות האחרות שלה נרתעו מפניה. (ההתרחקות שלה מהן, הנזק שנגרם לה, חברתית ולימודית, הזכירו לי קטעים מהספר החדש של איאן מקיואן, Lessons, שגם בו מתועדת פגיעה של מורה בתלמיד). היא משוחחת עם חברה שמסבירה לה כמה שנים נדרשו עד שהצליחה להבין שלא, היא לא “העלילה” על המורה “דברים איומים”. ועם חברה שמספרת לה איך בית הספר הציג בפני ההורים את גרסתו, שלפיה מדובר בסך הכול בילדה מעורערת בנפשה – היא עצמה! – שהתאהבה במורה חף מפשע, וכולם האמינו לדברים הללו! המורות, כך נזכרת הַחֲבֵרָה, “לא עשו שום דבר בזמן אמת. אני לא מבינה איך לא חקרו. למה הסתפקו בשמיעה של צד אחד בלבד. איך הניחו לזה לעבור ככה. זאת מחשבה שלא מרפה.” לא יכולתי שלא להיזכר במה שקרה לפני שנים אחדות בתלמה ילין, בית הספר שלימדתי בו במשך שנים. איך תלמידה לשעבר סיפרה שאחד המורים פגע בה מינית, ואיך השמיעו את קולם גם תלמידים לשעבר אחרים, שסיפרו גם הם על פגיעות מיניות של מורים. ומי ידע ולא פעל.

לא מזמן נוכחתי שעד היום יש מורים שמאמינים כי ה”פרשות” הללו נופחו מעבר לכול פרופורציה, שבסך הכול מדובר בתלמידות שהיה להן “סיפור אהבה” עם המורה שלהן, ושהן בכלל לא נפגעו. אולי כדאי שיקראו את הספר של שרית סרדס־טרוטינו? אולי יבינו סוף סוף כמה מזיק קשר כזה לנפשה של נערה, תלמידתו של המורה? גם אם היא משוכנעת שהייתה שותפה פעילה?

אחת העדות שסרדס־טרוטינו פונה אליה היא אמה. הדברים שהאם אומרת הרתיחו אותי. הם היו כל כך מוכרים! במיוחד המשפט: “אבל מה לעזאזל יכולתי לעשות?” (בין הכוכביות – זהירות, טריגר!) ***אלה היו המילים המדויקות ששמעתי מהאימא שלי כשניסיתי להבין מדוע  כשהייתי בת ארבע עשרה התעוררתי באמצע הלילה מהפנס שבו האירה על גופי המעורטל – היא משכה את מכנסי הפיג’מה שלבשתי כלפי מטה, הרגשתי אותה פתאום נוגעת לי בגוף, ושמעתי אותה לוחשת – “תישני, תישני”. כעבור כמה דקות הבנתי שהיא בודקת אם אבי הדביק אותי בכיני הערווה, כפי שהדביק אותה. לימים, כשהייתי כבת חמישים, והיא – כבת שבעים, ושאלתי אותה איך יכלה לעשות דבר כזה לילדה ישנה, לבתה, השיבה לי בשאלה: “אבל מה יכולתי לעשות?”***

הספר של שרית סרדס־טרוטינו אמיץ ומדויק. הוא הזכיר לי לפרקים את הספר ונסה האפלה שלי, של קייט אליזבת ראסל, שגם בה פגע מורה, כשהייתה בת חמש עשרה, וגם לה נדרשו שנים רבות כדי להבין שלא, זה לא היה סיפור אהבה הדדי.

קישור לדבריה בפייסבוק

דינה קטן בן ציון:

עופרה יקרה,

אף שכבר הבעתי את התפעלותי מספרך החדש ואת שמחתי על הדברים שנכתבו עליו עד כה, אוסיף כמה מלים על חווית הקריאה שלי.

זה ספר שחווית הקריאה בו שונה מכל ספר אחר שקראתי. מצד אחד עלילה מותחת, סיפור חיים על המון רגעיהם מנקודת המבט של מלכודת גופה של אישה צעירה שפגעו בה בילדותה , על התוצאות המרות הבאות לידי ביטוי  אילם בהתנהגותה, עם הבלבול הטרגי השורר בתודעתה.  ומצד שני, האופן הכה מוקפד שבו נמסרים הדברים – חרוזים ושקולים,כמין “שוט” צורני המאפק את הזעקה המובנית בתכנו של כל פסוק כמעט.

ובנוסף לכך, מה שעובר כחוט השני בין חלקי הסיפר – הבלאסט של הגורל המשפחתי, שזכרו נשזר במציאות החיים של דור העתיד, ושבמובן זה אין מנוס מלשאת במחירו המשתנה, הטרגי, ה”מתעדכן” מדור לדור…

דבר נוסף: החוויה הפנים נפשית העוברת גם היא כחוט השני בספריך- של כפל-הפנים המבלבל שבחייה של משפחה שבהיבטים רבים  היא טובה, בריאה ושמחה, ועם זאת זכר המגע האסור על כל מה שעולל וחולל  באופן גורלי – כל זה הוא בספרך מזוקק אולי רק באופן שהכלי שנבחר הפעם  –  הסונטה – עשוי להכיל אותו, בבחינת מימוש ספרותי של אותה חוויה של דבר והיפוכו כאמת החיים המסוימים שעליהם את מספרת.   מצד הצורה והמילון העשיר – הברק והיופי המפליא, ומצד התוכן – זוועה מכמירת לב.

בנוסף לכך, העובדה שספרך יוצא במתכונתו זו בימינו, כאשר דומה שכל הגדרות נפרצות, כשמדי ערב אנו צופים בחדשות בנשים שסבלו פגיעות מיניות שתוצאויהן הרות גורל בחייהן – מעלה אל המודעות את האבסורד עתיק היומין: המשפחה,שאמורה להיות ואף נתפסת כמקום המגונן והמטיב, גם כשהיא במיטבה מבחינות אחרות – עדיין במקרים רבים מהווה גם את מקום הפגיעה שילדים סובלים בה מכל סוגי ההתעללות.

במובן זה הספר נושא מסר חשוב, כאוב, מזמין התייחסות – דווקא בשל איפוק הזעקה שהוא משמיע באופן כה עז ובכישרון מפליא.

זה באמת ספר מופלא, כתוב בכישרון יוצא מגדר הרגיל, ואני מניחה שהוא פותח ערוץ של שיח בנושא ושהפעם ספרות במיטבה  תתרום בדרכה שלה לשינוי פני המציאות.

מברכת אותך על ההישג ומאחלת לספר דרך צלחה!

דינה

Dina Katan BenZion, Ph.D.

אמנם כיום אין כותבים שירה בנוסח “אסכולת שלונסקי-אלתרמן” וניסיונם של אנשי כתב-העת “הו!” (בעריכת דורי מנור) לחזור אל השירה השקולה והמחורזת נשאר נחלתם של מעטים, אך אין עובדה זו גורעת מגדולתו של אלתרמן.

היום גם אין יודעים לצייר כמו רמברנדט ואין יודעים להלחין כמו בטהובן ומוצרט! והרי גם סגנונותיהם של מנדלי מוכר-ספרים, יל”ג וביאליק “התיישנו”, אך חוקר הספרות צריך לדעת להעריך נכונה את חדשנותם הגאונית ואת התרומה שהרימו להתפתחות התרבות העברית.

“מדוע חשובים כל כך מעמדו וערכו של הזמר העברי?” שואלת פרופ’ זיוה שמיר בפרק המבוא לספרה החדש כלניות – על פזמוניו של נתן אלתרמן, ומשיבה: “כדאי לזכור ולהזכיר בהקשר זה את י”ל פרץ שהכריז: ‘עם שחי – שר. עם ששר – חי”, ועוד היא כותבת, “הפזמונאות העברית ליוותה איפוא את חיי העם והשפיעה על התלכדותו ועל ה’מוראל’ שלו.”

בהקשר זה מבכָּה שמיר את מה שקרה לזמר העברי בשנים האחרונות. את התמלילים העכשוויים היא מכנה “סתמלילים”: המילים כבר לא חשובות, אפילו הלחן תופס מקום פחות מרכזי מבעבר, ורק הזמר או הזמרת נחשבים, בניגוד לימים שבהם המילים היו משמעותיות והייתה להן השפעה רבה על המאזינים.

זאת אחת הסיבות להחלטתה של שמיר לכתוב את הספר שלפנינו. סיבה אחרת, המשתמעת מהספר, היא – רצונה להראות שוב את גדולתו של אלתרמן, שלקראת סוף חייו הותקף קשות. הכול זוכרים את דבריו של נתן זך ש”מרד” באלתרמן ובדרכו השירית, עד כדי כך שהמשורר, שעד אז זכה להערכה ולתהילה, חש כמו המלך שהורד מכס מלכותו. שמיר “מדגימה” זאת באמצעות שניים מפזמוניו המאוחרים של אלתרמן, “אוריאנה” ו”שיר ערש”. כך היא כותבת: “האני הדובר בשיר ‘אוריאנה’, שיש לו כאמור זיקה אמיצה לדמותו של אלתרמן, מתייסר על החמצת החיים שחלפו במהירות ללא שוב.” על “שיר ערש” היא כותבת כי אלתרמן כתב אותו “כמתוך ידיעת גזר דינו של החלוף והשלמה עם המוות, בלי להילחם בו. הלץ כבר ניסה, ובמידת מה גם הצליח, להסיר מראשו את הכתר.”

לזיוה שמיר אין שום ספק בגדולתו של אלתרמן. בשכנוע רב היא מראה כי ההתקפות על כתיבתו של אלתרמן מגוחכות, שהרי “רוב ההאשמות שטפלו” עליו “נובעות מאי־הבנה שבשוגג או במזיד.” לטענתה כאשר מאשימים את אלתרמן “באי־נאמנות למציאות הזרימה של החיים כפשוטם”, מדובר בהאשמה דמגוגית, “משל יאשים אדם את הקריקטוריסט בהגזמה, את כותב האופרה בפתוס, או מחבר הגרוטסקה באי־נאמנות למציאות”, שהרי יצירתו של אלתרמן אינה מימֶטית, ובמכוון! כשם שאי אפשר לטעון כנגד “צייר אקספרסיוניסטי או קוביסטי, ולשדל אותו לצייר בצבעים אקוורליים המתאימים ליצירה אימפרסיוניסטית”, כך אין מה לבוא אל אלתרמן בטענה שאינו נאמן למציאות…

אותי הדברים הללו משכנעים.

גם כנגד הטענה שלפיה אלתרמן היה “מגויס” לטובת הנרטיב הציוני בכלל ובן גוריון בפרט, יש לה מה לומר. היא מראה כיצד לא היסס אלתרמן לסרב לחלק מבקשותיו של בן גוריון, וטוענת כי במהלך מלחמת העולם השנייה, ואחריה – בזמן מלחמת העצמאות – התמסר אלתרמן לכתיבה שתרומם את רוחם של אנשי היישוב, לנוכח הניצחונות של הצבא הגרמני שהלך והתקרב לארץ ישראל. “ככל שהלך והתעצם כוחו של היטלר, כך נסוג אלתרמן מן העמדה הקוסמופוליטית הבלתי מחייבת שאפיינה את שיריו המוקדמים והתחיל לכתוב שירים הנוגעים למצב הארץ־ישראלי”. הוא כתב גם על המנהיגים ערלי הלב ועל תוצאות הזנחתם הפושעת של ילדים מקופחים ורעבים, ולמעשה ניסה להניע בשירתו את הקברניטים, כי “ידע שהם לא יפעלו מתוך רגשות הומניטריים נעלים,” ובשיר “ילדי הפקר” ניסה “להפחיד אותם בשירו ולהזהירם שהרעה תגיע לפתחם” (בכך הזכיר לי את דיקנס, שהרומנים שלו, שעסקו בילדים עניים ורעבים, אכן שינו את המציאות!)

האם היה אלתרמן “מיליטריסט”? והרי הוא זה שכתב את השיר הנודע “אל תתנו להם רובים”, אבל לנוכח הנאציזם הבין שאין מקום לפציפיזם, והחליט לגייס את כשרון הכתיבה שלו, בידיעה שיש למילים כוח ועוצמה.

כחוקרת ותיקה של יצירתו של ביאליק, מייחדת שמיר מקום רב להשוואה בין שני המשוררים, וליתר דיוק – להשפעה שהייתה לביאליק על אלתרמן. הייתה לאלתרמן בעיה, כי כשם שזך “מרד” בו עצמו, כך הוביל גם שלונסקי, בן דורו של ביאליק, את המאבק נגד “המשורר הלאומי”. ולכן, כך היא כותבת, “אלתרמן נאלץ למצוא את ‘שביל הזהב’ בין אהבתו ליצירת ביאליק לבין רצונו להשתייך לחבורת המשוררים של שלונסקי”. אלתרמן “הסווה” את השפעתו של ביאליק בשיריו, אבל זיוה שמיר מוצאת אותה, שכן “ביאליק היה מודל ההשראה האולטימטיבי” לאלתרמן, ששילב מובאות מתוך יצירתו של ביאליק, אבל עשה זאת בפזמוניו (שבהם עוסק הספר שלפנינו), ולא “בשירתו הקנונית”. למשל, בשיר ערש שכתב אלתרמן מופיעות המילים “נום תפוח נומה עץ”, שמתכתבות עם השורה של ביאליק “נם תפוח ואגס”, והמילים “עלה ושוט והסתכל / עד מה יפה היא התבל” מתכתבות עם המילים “שוט בעולם”, של ביאליק.

בכמה מהפרקים בספר מעלה זיוה שמיר את המחלוקת שיש לה עם פרשנויות של דן מירון, ועושה את זה בגלוי ובפתיחות. היא אפילו מצהירה שאינה חוששת ממירון ואינה מסתירה את חילוקי הדיעות שלה אתו… כך למשל היא מתפלמסת אתו (ואפילו קצת לועגת…) בקשר לדבריו כאילו “כולנו טעינו” בפרשנותו לשיר “אתך – בלעדיך”. המחקר שהיא מספרת עליו בנוגע לשיר מרתק ממש. מסתבר ששורה אחת שמופיעה בשיר עוותה “בגלל הדפסה לקויה ורשלנית בבית הדפוס שהשתמש באותיות עופרת שבורות ורצוצות”, וכך פזמון שהולחן (ושיהורם גאון ביצע), שנפתח בשורה “על ערפל גופך גופי מתגעגע” היה בעצם במקור “על ערסל גופך גופי מתנענע”… שמיר מספרת כי הבינה את הטעות מתוך ההקשר של השיר, ולימים הוכחה טענתה כצודקת ונכונה, אחרי שנמצא כתב יד ישן יותר מזה שהודפס עם הטעות שהשתרבבה לתוכו. פשוט מדהים!

מבנהו של הספר משמח מאוד. כל פרק מוקדש לפזמון אחר, ולמשמעויות הנסתרות ששמיר דולה ממנו. עד שקראתי את הספר לא שמתי לב שבפזמון “רינה” הגבר, שנשמע כמו מחזר צעיר ולא מיומן, בעצם מבוגר מרינה באי אלה שנים, ויש לו מן הסתם ניסיון עשיר בחיזורים, למשל אחרי “חנה ועדה”, ושרינה, שכביכול מסתייגת מחיזוריו, מוסרת לו לקראת סוף הפזמון את כתובתה המדויקת ובעצם נעתרת לו…

שמיר מדגישה את העצב העמוק הנסוך בשיר “צריך לצלצל פעמיים”, ומציינת את הדמיון שיש בין הדמות הדוברת בפזמון לבין נעמי מהמחזה “פונדק הרוחות” (וגם יותר מרומזת, לדמיון לצילה בינדר, אהובתו הלא־סודית של אלתרמן, שמתה רווקה וערירית, ולא מבחירה).

שמיר מסבירה מה פשר השם איה, מהפזמון הנושא את שמה (א”י כלומר – ארץ ישראל, שנוספה לה האות ה”א). המשמעות הזאת מעניקה לפזמון נפח ופרשנות שונה לגמרי, וכבר לא מדובר רק בשיר אהבה לסתם צעירה יפה…

ומה המשמעות העמוקה של השורה החוזרת בפזמון “אני מצפת”?

ומדוע באמת אוסר אביה של הדוברת בשיר “טנגו כפר סבא” לצאת מתחומי הבית? האומנם רק בשל מחלת הפה והטלפיים?

הניתוח שלה של הפזמון “לימון וצלחת” הוא מלאכת מחשבת מענגת. בני הזוג “מתברכים בעצמם: הם מציגים את עצמם כאנשים אינטליגנטיים המבינים בענייני טעמים ובכללי התנהגות נאותה, אך אט־אט ומבלי משים מתגלה פשטותם ובורותם. השניים מנסים להרשים את זולתם בכל מחיר, אך בעצם כל דבריהם מעידים על ידענות־חושפת־בורות”… שמיר חותמת את הפרק על השיר כך: “אלתרמן, איש ‘הטור השביעי’, שכל מעייניו היו נתונים לענייני העם והמדינה, התבונן כאן בעקימת־אף, בהשתאות ובאירוניה בזוג נקלה וריקני כמו הגברת מֵי ומר צלחת, אנשי השעשועים הקלים, שענייני הכלל והמדינה מֵהם והלאה. לפנינו תיאור קריקטורי של זוג קל וריקני, החי ‘בתון בועה’, בנתק גמור מן המציאות הקולקטיבית הגועשת מסביב, אך ה-subtext העולה ובוקע מן הטקסט של השיר האלתרמני אינו קל וריקני כלל וכלל”. מרתק!

ובכלל, סיפוריה הרבים על פזמוניו של המשורר פשוט מרתקים. למשל – איך לאחר מותו של אלתרמן שינה משה וילנסקי את אחת המילים בשיר ידוע מאוד שלו, “דצמבר”, כדי להתאימו לרוח הזמן: הוא השמיט שם של נהר בחצי האי האיברי שהתחרז עם שמה של חברת אוטובוסים שפעלה בעבר בתל אביב…

בפרקים אחרים הרלוונטיות של אלתרמן לימינו פשוט זועקת לשמים. למשל בפרק המוקדש לשיר “מגש הכסף” כותבת שמיר כי “לא אחת דיבר אלתרמן באירוניה טרגית […] על הפער הגדול בין מי שמשליכים נפשם מנגד למען הכלל לבין העושים לביתם בעת שחבריהם נלחמים בשדות הקרב”. אי אפשר לא לחשוב על דבריו המקוממים של יו”ר ועדת הכספים, משה גפני, שהציע לאחרונה “שחצי מהעם ילמד תורה וחצי ישרת בצבא”.

הפירוט וההסברים, המלווים בדוגמאות, של התחבולות הפואטיות הרבות של אלתרמן (שמיר מבארת את המשמעות של כל אחת מהן) – סינסתזה, פרדוקס, זאוגמה, מריזם, האנשה, ידע מדעי, רמיזות למיתולוגיה – מרתקים ומעשירים. איזו זכות היא, לפגוש את אוצרות הידע וההשכלה של חוקרת הספרות הוותיקה!

גם ההשוואות ליצירות של שייקספיר, ושל יוצרים דגולים אחרים, מוסיפות ממד מרתק לפזמונים המוכרים כל כך. למשל – המטפחת, סמל הבתולים האבודים של דסדמונה ב”אותלו” והמטפחת שרינה שומטת, או ההתאהבות בחמור ב”חלום ליל קיץ” שמזכירה לה את התאהבותו הקייצית של סעדיה בשיר “אתה חיכית לי”, או השימוש הלא־סתמי, בניגוד לסברה של דן מירון, במספר 52 בשיר “מרים ושמעון” (שמיר מראה את שלל האזכורים של המספר ביצירות רבות ושונות, וטענתה לגמרי משכנעת!).

שלל אבחנותיה – לא רק על אלתרמן – מרתקות. למשל – שלאה גולדברג, שכל ימיה התגעגעה אל ארצות הניכר, כתבה בשירה המהלל את נמל תל אביב רק על האוניות המפליגות למרחקים, ולא על אלה שמגיעות לארץ ישראל…

אלתרמן האמין כי “בן חלוף המשורר, אך נצחי הוא השיר” (כדבריו של היינה). אכן נוכח כי שיריה של רחל, שלא זכו להערכה רבה בחייה, שרדו יותר מאלה של המשוררים “שהיו גדולים וחשובים בדורם”. העובדה היא ששניהם, רחל ואלתרמן, הותירו נכסי צאן ברזל של השירה והפזמונאות העברית. עד היום מרבים לצטט שירים מהטור השביעי, שנוגעים בסוגיות עכשוויות (“תחרות לניסיון”, “תפילה לשנה החדשה”, “נגון עתיק”, “הלשון השוודית”, ורבים אחרים), ואת השירים המולחנים של שניהם ממשיכים להשמיע ולשיר גם כיום, עשרות שנים לאחר מותם.

כל מה שכתבתי בטור הזה הוא ממש על קצה המזלג. הספר עתיר ידע ומרתק.

בשעה טובה, Ofra Offer Oren ! היה תענוג גדול לערוך את הספר, וכמה טוב שהוא בחוץ

קישור לפוסט בפייסבוק

מאיה ערד עשתה את זה שוב! הווירטואוזיות, היכולת להשתנות ולהציע בכל ספר שלה משהו אחר לגמרי, ותמיד להפתיע ולרגש, מעוררת השתאות! 

אחרי קנאת סופרות, המורה לעברית, מאחורי ההר, העלמה מקאזן, אחרי ספר העיון הנפלא מקום הטעם, שכתבה עם בעלה, רויאל נץ, ואחרי ספרה הראשון – הרומן־בסונטות, מקום אחר ועיר זרה, (שעורר בי את הרצון לשלוח את ידי בכתיבת רומן בסונטות משלי, וכך עשיתי, עשרים שנה אחריה, עם מה קרה להגר באילת? שלי), מגיע אלינו הרומן החדש המבריק שכתבה. (ערד כתבה ספרים נוספים, שקראתי אותם לפני שהבלוג “סופרת ספרים” נולד…).

בשנים טובות מבצעת ערד (ולא בפעם הראשונה!) תעלול ספרותי – הפעם אחד חדש ושונה מקודמיו: היא מצליחה ליצור דמות שנראית לנו בהתחלה שטחית ובנאלית, ולהעניק לה עוד ועוד מעמקים, עד שלקראת סוף הסיפור אי אפשר שלא להבין את הדמות ולהעריך אותה. 

יש לערד יכולת מופלאה, יוצאת דופן, לשמוע את הקול האותנטי של הדמויות שלה, ולדייק בתיעודו באופן שמעורר פליאה והתפעלות. גיבורת הספר, לאה, ילידת 1943 (כן, טרחתי לחשב את שנת הלידה שלה!) הייתה “עולה חדשה” מרומניה, שהגיעה לישראל בצעירותה, למדה בארץ בסמינר למורות, שירתה כמורה חיילת בעיירה דרומית שכוחת אל, וזמן לא רב אחרי שסיימה את שירותה הצבאי נקלעה כמעט בטעות לארצות־הברית, ונשארה שם לצמיתות. 

הרומן כולו מורכב ממכתבים שלאה מקפידה לשלוח בתחילת כל שנה, לקראת ראש השנה, אל כמה חברות שלמדה אתן בסמינר, שרובן ממשיכות לחיות בישראל. השתאיתי מהיכולת של ערד לשחזר את השפה של אישה לא רהוטה אבל כזאת שאוהבת לבטא את עצמה בכתיבה, מישהי ששפת האם שלה אינה עברית, אבל “השתלטה” עליה לגמרי, מורה שדבקה בצירופי לשון כבולים, התנסחויות קלישאתיות ומליצות, במאמץ לכתוב “יפה”… 

כמו שאסור לטקסט שמספר על שעמום להיות משעמם (“מחכים לגודו” לדוגמה, הוא טקסט מרתק על שני נוודים שתקועים במקום אחד וכבר לא יודעים איך לשעשע את עצמם…), כך אסור לעצב בשטחיות דמות של אדם לא חכם… לכן ההישג של מאיה ערד בעיצוב דמותה של לאה מפליא במיוחד.

הדהימה אותי היכולת של ערד לשחזר את סגנון כתיבת המכתבים המוכר לי כל כך. נולדתי שמונה שנים אחרי לאה, וחלק גדול מהניסוחים שלה מוכר וזכור לי היטב, הם אפילו מופיעים כמות שהם במכתבים שכתבתי וכאלה שקיבלתי בשנות השישים והשבעים… “אמתכן הנאמנה”, “לטרוף את החיים”, “מציאוֹת לא נורמליות”, ו”הצלחה לא נורמלית”, “צברתי חוויות בלי סוף”, “שיא השיאים”, “השתפשפתי כהוגן”, “חברה’מנים”, “האינפלציה כאן זה משהו נורא”, “חבורת קצ’קס רכלניות וטיפשות שרק מחפשות איזו סערה בכוס תה”, “הילדים פורחים”, לצד “ועוד ידנו נטויה”, “לא מיניה ולא מקצתה”, “עושות חיל”… אפילו השיבושים הלשוניים האופייניים מופיעים כאן: “התקפת לב” במקום התקף לב… “זה עולה ביוקר”, במקום “זה יקר”… 

כשערד שמה בפיה של לאה משפט כמו “יגאל הוא בחור מוכשר בצורה בלתי רגילה” או “הגעתי אל המנוחה והנחלה”, כשהיא נותנת ללאה לומר על מישהו שהוא “תת־רמה. שום עומק”, ולעומת זאת שמשהו שהיא מתכוונת לעשות יהיה “פשוט פנטסטי”, כשהיא מספרת איך “טיילנו בארץ לאורכה ולרוחבה”, או אומרת על עצמה שהיא “חמושה בעט ובפנקס”, עושה מאיה ערד מעשה חתרני של סופרת מוכשרת במיוחד: היא עומדת מעל כתפה של הדמות, מציצה על הקלישאות של אדם שאין לו מושג איך להתבטא במקוריות ובצורה מעניינת, אולי אפילו קצת לועגת לדמות המתיימרת, למטבעות הלשון השחוקות שלה, לחוסר היכולת שלה לומר משהו אותנטי,  והנה, כמו במעשה של אלכימאית מיומנת, הופכת ערד את הפחם ליהלום: עוד ועוד התנסחויות חסרות משמעות, והאפקט המצטבר הוא של משמעות רבה מאוד!

למעשה, ערד עומדת כל הזמן מאחורי הדמות, נותנת לה לדבר (בעצם – לכתוב), ומאפשרת לה להסגיר פרטים שהדמות, לאה, מתאמצת להסתיר, כך שאנחנו יודעים עליה כל הזמן קצת יותר ממה שהיא יודעת על עצמה, אבל אז, לקראת הסוף, נופלת עלינו פצצה: לאה מגלה לנו סוד עצום על עצמה, על חייה, על מה שגרם להם לקבל תפנית שלא הייתה ממנה דרך חזרה.

כמו בכל יצירה ספרותית ראויה לשמה, לאה של סוף הרומן לא דומה ללאה שיצאה לדרך בתחילתו. לא רק מכיוון שעברו הרבה שנים והיא התבגרה (בעצם – הזדקנה…), אלא משום שלאה משתנה. היא עוברת תהליך ולומדת לקח חשוב מאוד על עצמה ועל זולתה. בסוף היא כבר לא נראית לנו תמימה, כמעט אפילו טיפשה, כמו שהצטיירה לא פעם לאורך הרומן. הצורך הנואש שלה באהבה, ההתעקשות שלה לזכות בה גם ממי שאינו מעוניין בעליל, האופטימיות המתמדת, הלא מבוססת שלה, כל אלה מקבלים לקראת הסוף ממד ומשמעות שונים מכפי שהייתה להם לאורך הדרך. נדמה לי שגם מאיה ערד למדה לחבב את לאה ולהעריך אותה. 

השתעשעתי מאוד מהטריק ההיצ’קוקי של ערד: כידוע, נהג בימאי הקולנוע הנודע להכניס את עצמו אל כל אחד מסרטיו כדמות שולית וחולפת. ערד נוהגת כמוהו: היא מופיעה כאן לרגע קט, בשמה האמיתי… המחווה שהיא עושה להיצ’קוק צצה ועולה בפרט נוסף: לאה מתוארת כאישה יפה במיוחד, דומה, לדברי עצמה, (דמויות אחרות מאשרות את הדימיון), לשחקנית “מהסרט של היצ’קוק על הציפורים”: גבוהה, בלונדינית, חטובה… האם יופייה הועיל לה בחיים? ואולי היה בכלל בעוכריה (אני מוצאת את עצמי פתאום משמשת במטבעות הלשון השחוקות של לאה…)? נקודה למחשבה. 

שני הפרקים הקצרים בסופו של הספר מוסיפים לו נפח ויופי רב. כמה טוב שיש לנו מאיה ערד: סופרת ששוב ושוב משמחת את קוראיה! לא מפתיע שהספר “מכר מאות עותקים” באתר e-vrit, כבר בימיו הראשונים שם, ימים ספורים אחרי שראה אור!

באחד הימים בסוף שנות ה־60 חזרו חניכי קורס חובלים מהפלגה בים סוף וגילו שעל החוף, בבסיס המאולתר והפתוח על החוף דרומית לאילת, מתרחש מה שנראה כמו אונס קבוצתי: אישה צעירה מעורטלת, וכמה חיילי מנהלה עטים עליה.

שמעתי על המקרה ההוא מבן הזוג שלי, אריה אורן, שהיה אחד החניכים באותו קורס חובלים. גם כעבור שנים רבות הוא זכר את הזעזוע שחש ממה שנגלה לעיניהם, ואת תגובתו של המפקד שנחלץ לעזרתה של הצעירה, וגם הסביר לפקודיו שאף אישה לא מעוניינת באמת במה שקרה שם. אחרי ששמעתי על אותה “פרשה” טרד התיאור את מנוחתי במשך שנים. ביקשתי להבין מי הייתה הצעירה הזאת, מדוע נקלעה לסיטואציה, ומה קרה לה אחרי כן.

ניסיתי לחקור בתוכי את סיפורה ולכתוב עליו, כמו בספרי הקודמים, כלומר – חיפשתי את הסיפור, אבל הוא לא “נכנע” לי, עד שזנחתי את הכתיבה בפרוזה, ועברתי למבנה התובעני של סונטות. השורות המחורזות והמשקל הקבוע הגנו עלי כנראה מפני התוכן המחריד, שכן “התברר” לי ב”מחקר” הפנימי שערכתי בנפשי, שהגר, גיבורת הסיפור שהחל להיפרש בתודעתי, עברה פגיעה מינית בתוך המשפחה.

שלחתי את כתב היד לנועה מנהיים, העורכת הראשית של מדור ספרות עברית בהוצאת כנרת, ובתחילת יולי התנהלה בינינו ההתכתבות שלהלן:

אמנם מה קרה להגר באילת? כתוב בסונטות, אבל מדובר למעשה ברומן. יש בו עלילה שנפרשת על פני 30 שנה, מ־1969 עד 1999, יש בו דמויות, תיאורים, דיאלוגים, וסיפור שכולל כמה וכמה תפניות והפתעות…

אחרי שסיפרתי על דבריה, הוסיפה נועה מנהיים וכתבה כך: 

אז מה? תסכימו אתה?  

כתב היד של מה קרה להגר באילת? נהפך לספר, שראה אור בימים אלה. והגיע לחנויות.

♦  ♦  ♦

אפשר לקנות אותו – 

בהנחה של 20% עם קוד קופון:  הגר20   כאן

בצומת ספרים – באתר ובחנויות

בסטימצקי (במבצע, באתר וגם בחנויות, אבל אצלם דומה שנוכחותו יותר מצומצמת. אם תבקשו אותו, תעזרו להגר ולי!)

בדני ספרים (באתר, במחיר זול יחסית!)

בGETBOOKS (אצלם אפשר להוריד לקינדל!)

בe-vrit 

אשמח עד בלי די אם תקראו, ותספרו לי עליו.

גב הספר

על הקשר ביני ובין דמותה של הגר כתבתי  בטור שיזמה העיתונאית האמיצה נעם ברקן, והוא התפרסם תחת הכותרת “היום אני יודעת: לא אני המפלצת” ב־Ynet בנובמבר 2022: 

אכן, הגר איננה אני, אבל אני מכירה אותה מקרוב. 

בלבה של תנועת ההתנגדות שכונתה “הוורד הלבן” (או “השושנה הלבנה”) היו שישה גרמנים צעירים: הסטודנטים האנס שול (1918–1943) וסופי שול (1921–1943), שהיו אח ואחות, כריסוף פרובסט (1919–1943) ואלכסנדר שמורל (1917–1943), ויל גרף (1918–1943), ופרופסור קורט הובר (1893–1943).

בין השנים 1942 ו־1943 כתבו השישה והפיצו שישה עלונים, שקראו לגרמנים להתנגד לנאציזם. הם השתמשו במכונת שכפול ישנה, ולמרות המחסור שגרמה המלחמה, הצליחו להשיג נייר, מעטפות ובולים. הם הפיצו את העלונים תוך סיכון ממשי לחייהם. ב־18 בפברואר 1943 לקחו האנס וסופי שוֹל עותקים של העלון השישי לאוניברסיטת מינכן והניחו אותם במסדרון ובכניסה לבניין הראשי של האוניברסיטה. השרת הבחין בהם, והם נעצרו. ב־22 בפברואר נגזר גזר דין מוות על השניים, ועל כריסטוף פרובסט. הם הוצאו להורג באמצעות גיליוטינה, שעות מעטות אחרי תום המשפט.

אלכסנדר שמורל, קורט הובר וויל גרף נעצרו בשלב מאוחר יותר, וגם הם נשפטו והוצאו להורג.

חברי “השושנה הלבנה” לא נשכחו. הם העניקו השראה ליצירות אומנות רבות,  ביניהם ספרים (את אחד מהם, הוורד הלבן, כתבה ינינה אלטמן השלס, שעל הממואר המפעים שלה בעיני ילדה בת שתים עשרה  כתבתי כאן) ואופרה (שהלחין אוּדו צימרמן והפיק בישראל אריה קרישק).  

להלן קטע מתוך העלון הראשון שהפיצו חברי הקבוצה:

אין דבר בזוי יותר מאומה מתורבתת שמוכנה להישלט בידי קליקה פרועה, קליקה שנכנעה לדחפים מושחתים. כל גרמני שמתבייש כיום בממשלה שלו, חושש מפני החרפה שתבוא עלינו ועל ילדינו כשיוסר הכיסוי מעל עינינו, והפשעים המזוויעים לאין שיעור יתגלו. אם פנימיותם של הגרמנים כבר הושחתה והיא כה מפוררת עד שהם מתנהלים בלי לנקוף אצבע, מתוך אמון אדיש בחוקי ההיסטוריה המפוקפקים, יובס הנכס הנעלה ביותר שיש לאדם, מה שמרומם אותו מעל כל ייצור אחר: הרצון החופשי שלו.

גתה מכנה את הגרמנים “אומה טרגית” […], אבל כיום הם נראים כמו עדר של חסידים, שלשד עצמותיהם נשאב מתוכם, נשדדה מהם ליבת קיומם, והם נכונים להידחף לעבר הנפילה. כך זה נראה, אבל זה לא נכון. מה שקרה זה שאת כל אחד מאתנו הכניסו לתוך בית כלא נפשע. זה קרה בתהליך מתעתע של אונס שיטתי, ורק מי שנאזק, התחיל לתפוס מה קורה לו. מעטים הבינו שגורלם נחרץ, וכשהתריעו והזהירו – הומתו. יש לדבר עליהם ועל גורלם.

אם כל אחד מאתנו יחכה עד שמישהו אחר יתחיל לפעול, הנקמה תלך ותתקרב, עד שהקורבן האחרון יושלך לתוך לועה של המפלצת שאינה יודעת שובע. לכן כל אחד מאתנו חייב, מתוך מודעות לאחריותו כנוצרי וכבן לתרבות המערב, להתגונן כמיטב יכולתו מפני הפגיעה באנושיות, מפני הפשיזם ומפני כל פרט במערכת השלטונית האבסולוטית, ולעשות את זה עכשיו, ממש ברגע האחרון.

הפסיקו את פעילותה של מכונת המלחמה הזאת, לפני שאחרונת הערים תהפוך לעיי חורבות, כמו שקרה בקלן, ולפני שהצעיר האחרון ידמם למוות, בשם ההיבריס.

(מאחר שאני לא יודעת גרמנית, תרגמתי את הקטע מהגרסה באנגלית)

הממואר שעת אפס נפתח בציטוט מאלף מתוך המחלה כמטאפורה, מאת סוזן סונטאג: “המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף על
פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאיתנו – לפחות לזמן מסויים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא.”

הציטוט מדויק מאוד לרוחו של הספר: טליה אפלבאום פלד מכניסה אותנו אל מציאות החיים של אישה בת חמישים, נשואה ואם לשני בנים, שחלתה בפעם השנייה בסרטן – לימפומה. “זאת מחלה חוזרת – הייתה ברמיסיה תשע שנים.”

איך מתמודדים (שוב!) עם הבשורה הקשה? איך נראית המציאות במחלקה המבודדת בבית החולים? אפלבאום פלד היא במקצועה פסיכולוגית קלינית, ולא מפתיע לגלות שבסיפורה שזורות תובנות של מי שרגילה לפרש, ולחפש משמעויות ואפילו “כותרות”, לא רק לרגשותיו של הזולת, אלא גם לרגשותיה: “אולי היא בדיכאון? היא חושבת לעצמה בבהלה”, ואנחנו נשכרים יחד אתה מתגובתו של רופא שהשיב לה ש”זה לא דיכאון. שככה מרגישים בבידוד כשספירות הדם כל כך נמוכות.”

היא כותבת על עצמה (בגוף שלישי): “היא רזה, חשופה ומבוהלת. מרגישה שהיא מהדהדת לאחרים את שבירותם וסופיותם”, ושוב חושפת רבדים של סבלה, שהרי כן, מחלה, גם של אדם אחר, מעוררת בהכרח אצל סובביו חרדות ותהיות על שבריריותם של החיים.

צר היה לי להיווכח שהתנסותה של הכותבת באינטראקציה עם הצוותים המטפלים בבית החולים שבו אושפזה הייתה לפעמים קשה נפשית: קוצר רוח של אחיות לא רגישות שלא הבינו, כך נראה, את הצדדים הרגשיים הנלווים לטיפול במחלה. היא מזכירה אמנם “אח ערבי עדין”, אבל מתארת גם עימות מתסכל עם אחות שסירבה לאפשר לה להתקלח: מתארת אותה כאחות צעירה, “אנטיפתית” שאינה מחזירה לחולה חיוך או מבט, פניה “מכורכמות וקשות”. האחות מסבירה לה שאי אפשר לנתק אותה מהעמוד כדי שתוכל להתרחץ, כי “זה לא בפרוטוקול”, וניאותה לבסוף לבקש לכך רשות מהרופא. אחות אחרת, “חסרת סבלנות” שואלת אותה “בקולה הקר” אם אפשר להוריד את המינון של המורפיום, כולה עניינית ותכלתית, מתעלמת מהצד הרגשי של הכאבים שהחולה מספרת לה עליהם.

למרבה הצער, הכרתי מקרוב את החיים במחלקה המבודדת של בית החולים שבה מאושפזים חולים המחכים להשתלה מוח עצם, ואז מתאוששים ממנה (שכן, יש לדעת, מדוברת בפרוצדורה רפואית קשה מנשוא!). החולה שליוויתי לא זכתה להבריא, אבל בשבועות הארוכים של האשפוז לא יכולתי שלא להתרגש ולהתפעל מהחמלה והחסד של כל אנשי הצוות שטיפלו בה ברגישות ובאנושיות אינסופית, בסבלנות ואפילו הייתי אומרת – באהבה. לא זכור לי מימי אותו אשפוז ממושך אף עימות כמו זה שאפלבאום פלד מתארת.

אולי דווקא בשל ההיכרות העצובה שלי עם המחלה היה לי טוב לקרוא על חולה שעברה את כל התהליך הקשה, הכמעט בלתי אפשרי, והחלימה, ללוות אותה בדרכה, מהפרק “כפיית החזרה” שבו היא מתארת את קבלת הבשורה המרה, ועד לפרקים “בית” ו”אחרי”. להבין איך המחלה משפיעה על כל מעגלי החיים הסובבים את החולה. כך למשל נוגע ללב ומאלף תיאור המפגש שלה כפסיכולוגית עם מטופלת שלה, שמודה בכעס שחשה כלפי טליה אפלבאום פלד־המטפלת: “חוויתי ממש נטישה,” אמרה לה המטופלת. “את, שכל כך עזרת לי בשנים שעברו, השארת אותי לגמרי לבד,” והיא מוסיפה: “אני יודעת שטיפלת בסרטן, ובכל זאת.”

כשקוראים את הספר מבינים שכן, אפשר להחלים. אפשר להתאושש. אפשר לכתוב על זה. ועל כך אני מודה לטליה אפלבאום פלד, ומאחלת לה בריאות טובה ואריכות ימים.

איאן מקיואן מכפרה, מהתמים, מעל חוף צ’זיל וגם מטובת הילד (שממנו התפעלתי קצת פחות) וממכונות כמוני (המופלא, אך שונה כל כך מקודמיו), חזר, ובגדול. לא רק בנפח של ספרו החדש – כחמש מאות עמודים באנגלית – אלא גם בטווח הראייה שלו, במרחב שהוא תופס, ובעומק המחשבות שהוא מביע ומעורר.

Lessons הוא סיפור שבמרכזו ניצבת דמותו של אדם בשם רונלד. אנחנו פוגשים בו לראשונה כשהוא ילד בן אחת עשרה, ומלווים אותו מקרוב מאוד לאורך כשבעים שנה.

באחד הראיונות שנערכו עם מקיואן בעקבות הופעתו של הספר, אמר הסופר שבניגוד לאנשים מסוימים, שמתעניינים בכיסא ריק, הוא עצמו מעדיף כיסא שיושב עליו מישהו, כלומר – עניינו העיקרי הוא בדמות. ואכן, אנחנו לומדים להכיר את רונלד היטב, את מחשבותיו, מעשיו, רצונותיו, צרכיו. ואף על פי שהוא דמות ספציפית ומדויקת מאוד של אדם אחד, הוא גם, כך מראה לנו מקיואן, יציר התקופה שאליה נולד ובתוכה גדל.

אנחנו נוכחים ב־Lessons בעוצמה האדירה שיש למציאות ההיסטורית על חייהם של בני האדם. בספר מופיעים כל האירועים החשובים שהתרחשו במאה העשרים ועד לימינו אנו (הרומן אינו מגיע עד לפלישה של רוסיה לאוקראינה, אבל מגיפת הקורונה וכל מעלליה מוזכרת בפרקים האחרונים, הווי אומר – הסיפור מתחיל אי שם בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ומגיע ממש עד לימינו אלה).

השפעתה של המציאות ההיסטורית מתגלה לפעמים באופן ישיר ומיידי, ולפעמים היא צצה ועולה בדמותם של סודות, שרבים מהם נחשפים לאורך הדרך. כך למשל צץ פתאום בחייו של רונלד אח לא ידוע, תינוק שנמסר לאימוץ כשהיה בן חודש (בראיון עמו ציין מקיואן כבדרך אגב שמאורע כזה התרחש גם בחייו). רק כשהאח כבן שישים נודע לנו – ולרולנד – מה הסיפור המשפחתי המזעזע שנקשר בלידתו, ובעצם נגרם במהלך מלחמת העולם השנייה, ובגללה.

אירוע אחר, שמשפיע ישירות על חייו של רונלד הוא משבר הטילים בקובה, והאימה שחש כנער צעיר בן ארבע עשרה: הוא בטוח שבקרוב מאוד העולם ייכחד במתקפת טילים הדדית בין ברית המועצות לארצות הברית. אין לו ספק: בני אדם פשוט יתאדו באחד הימים הקרובים, וזה הגורל המובטח לו ולחבריו, שכן הפנימייה שבה הם לומדים וגרים שוכנת בסמיכות לבסיס צבאי מאוים. הפחד גורם לו לעשות מעשה נואש של מי שלא רוצה למות לפני שהוא זוכה לחוות קשר מיני עם אישה.

כאן מתחיל סיפור שחורץ חריץ עמוק מאוד לאורך חייו: מרים, המורה שלו לפסנתר, אישה כבת עשרים וחמש, ניסתה כבר מזמן לפתות אותו, ובעקבות משבר הטילים הוא נעתר לה, מגיע אליה, ושוקע בקשר מיני אקסטטי שנמשך שנתיים. משבר הטילים נפתר, אבל הקשר עם האישה המבוגרת ממנו כמעט בעשור ישבש את כל מהלך חייו.

לימים, כעבור עשרות שנים, כששוטר שמנסה לדובב אותו שואל אותו אם הקשר עם האישה ההיא הזיק לו, רונלד ממהר להכחיש: לא, היא לא פגעה בחייו. עד אחרית ימיו הוא מאמין שהיה שותף פעיל, שהוא עצמו היה מעוניין, שהוא אשם לא פחות ממנה. וזה, הרי, טיבה של פגיעה מינית בילדים: הבלבול, התעתוע, ההרס הפנימי העמוק.

שהרי אנחנו רואים כבר במהלך אותן שנתיים עד כמה מרים הזיקה לו: הרחיקה אותו מחברת בני גילו, גרמה לכך שייכשל בלימודים, הסיטה אותו מהמסלול האקדמי שהיה יכול להתאים לו. יש לא מעט עדויות וראיות לכך שרונלד היה נער מבריק ובעל פוטנציאל רב, אבל הוא נדחף לוויתור על המשך הלימודים כבר בגיל שש עשרה, אין לו תעודת בגרות, אין לו סיכוי ללמוד מקצוע מספק ומכניס, כל חייו הוא נסחף לכאן ולשם, עוסק בעבודות זמניות, בתחושות של השפלה וחוסר אונים שהוא עצמו אינו מוכן לתת עליהן את הדעת במלואן, או להסביר לעצמו מה באמת גרם להן.

המאורע החשוב הבא שמלווה את חייו של רונלד הוא התאונה המחרידה שאירעה בכור הגרעיני בצ’רנוביל. יחד אתו אנחנו חווים את האימה, את התחושה שהאנושות, במעשיה הנלוזים, מסכנת את חייו ואת חייו של לורנס, בנו הפעוט: “הענן [הרדיואקטיבי] מתקדם…” הוא מבועת, וכותרות העיתונים, שבהן מבטיחות הרשויות ש”אין סכנה לציבור” רק מפחידות אותו יותר. הוא מזדהה עם דבריו של מישהו שכתב במכתב למערכת העיתון כי “בכל מקום שיש בו כוח גרעיני, יש שקרים, גם במזרח וגם במערב.”

ועם זאת, אחד מזיכרונות הילדות החשובים והמרגשים שיש לרונלד הוא תמונה שנחקקה בתודעתו: תאונת דרכים שהיה עד לה, ובעקבותיה ראה את המסירות האנושית של העוברים והשבים, ביניהם – אביו – שהזדרזו לסייע ולהציל את הפצועים. “כמה טובים בני האדם, כמה נדיב העולם שיש בו אמבולנסים שמגיעים מיד, משום מקום, לכל מקום שיש בו כאב וצער. היא תמיד שם, מערכת שלמה, שמתקיימת ממש מתחת לפני השטח של חיי היומיום, מתבוננת בדריכות, עם כל הידע והמיומנות שיש לה, כדי לעזור, נטועה בתוך רשת של טוּב שעוד יתגלה.” העולם, הוא מסיק כילד, “אוהד והגון, והוא יכיל גם אותו עצמו, בטוב, בהגינות, שום דבר רע לא יקרה לו, או למישהו אחר, לפחות עוד הרבה זמן.” המחשבות התמימות הללו מבטאות כל כך יפה את המבט הילדי, הבוטח, האופטימי, שהיה כנראה לכולנו, עד שלב מסוים, עד שירד לטמיון…

אחד החלקים היפים ביותר ברומן, תיאור נוגע ללב, ועם זאת גם צורב בשל פער דומה בין התמימות למציאות, הוא סיפור ביקורו של רונלד בברלין, יומיים אחרי שהחומה נפלה.

בספר המופלא התמים תיאר מקיואן את שנות המלחמה הקרה. כאן, בספר שלפנינו, הוא מספר לנו – כעדות מיד ראשונה, שהרי מקיואן, כמו גיבור ספרו, ביקר באותם ימים בברלין – על האופוריה, ועל תחושת הוודאות שמכאן ואילך העולם רק ילך וישתפר. “העולם יהיה עכשיו טוב יותר,” הוא אומר לעצמו, “רוסיה תהפוך לדמוקרטיה ליברלית, הנשק הגרעיני בעולם כולו יושמד, נחשולי הענק של כסף זמין ושל רצון טוב יזרמו כמו מים צלולים, וינקו את כל הלכלוך שהבעיות החברתיות יוצרות. בני האדם יזכו ברווחה כללית, בתי ספר, בתי חולים, ערים, יחודשו. העריצות ביבשת דרום אמריקה תתפוגג. יערות הגשם באמזונס יינצלו ובני האדם ישמרו עליהם, העוני יוכחד. מיליוני בני אדם יחגגו, ירקדו, יקשיבו מוזיקה…”

כמה קסום וכמה מחריד לקרוא את החזון הזה, שמזכיר את ראייתו של הילד בן האחת עשרה, לפני שהתפקח.

ההתפקחות מתרחשת, כמובן, בהמשך הרומן. מקיואן יודע היכן הוא חי. מבין למשל את הנזקים שארצו גרמה לעצמה כשפרשה מהאיחוד האירופי. הוא רואה ומאתר את עוצמת האכזבה, את עלייתו של הימין הקיצוני, את שנות הטירוף של שלטון טראמפ. ואנחנו אתו, חווים הכול שוב.

יש בספר עוד היבט מרתק במיוחד: אחת הדמויות שהוא מתאר הוא של סופרת מצליחה מאוד, שאת פריחתה אנחנו מלווים, החל בספר הראשון שכתבה, אחרי שעזבה לשם כך לצמיתות את בנה הקטן, תינוק בן שבעה חודשים, ואת בעלה האוהב והתומך.

האם אישה אינה יכולה לכתוב וגם להיות אימא ורעיה? האם כתיבה מצוינת, אפילו חשובה, יכולה להצדיק נטישה של תינוק? ומי מאושר יותר, בסיכומו של דבר, מי שנשאר נאמן למשפחתו וזוכה לחוות את הקשרים המתמשכים עם הילדים והנכדים, או מי שוויתר על משפחה והתמסר ליצירה האמנותית?

מה הקשר בין החיים של היוצר, הביוגרפיה האישית שלו, לבין כתיבתו? האם יש לראות ברומן סוג של ממואר או וידוי? עד כמה סופרים “משתמשים” בחוויות האישיות שלהם, ובאלה של הקרובים אליהם?

מקיואן הוא כמובן האיש שיכול להשיב על השאלות הללו, בהיותו סופר פורה ומצליח כל כך. הוא מדגים בפנינו לא פעם את המעשה האמנותי, ואיך בעצם הוא מתבצע. למשל: הוא “שאל” מג’יי קיי רולינג את העמדה הטרנספובית (השנויה, כידוע, במחלוקת) שהיא לא מהססת לבטא שוב ושוב: הסופרת שיצר בספרו מביעה עמדות דומות (וזוכה, כמו רולינג, לאותם קיטונות של בוז וגועל…).

נהניתי מאוד מקריאת Lessons, שמראה לנו את כל שיעורי החיים שרונלד עובר. זהו רומן מאתגר ומרתק. הוא ראה אור לראשונה באנגלית בספטמבר 2022. מעניין אם, ומתי, יופיע תרגום שלו לעברית.