מישהו יודע מה זאת אהבה?

האם הנסיך מהחיים האמיתיים קרא את ד”ה לורנס והכיר את הציטוט שלהלן?

מיד אחרי ההתעלסות הראשונה שלהם, מֶלוֹרס, המאהב הסודי של הליידי צ’טרלי, אומר לה בדיוק את הדברים שגרמו לנסיכה דיאנה, כך היא העידה לימים, לטראומה מתמשכת.

כן, מסתבר שהנסיך לא המציא את העלבון. ד”ה לורנס קדם לו.

הנה, כך זה נראה בספר:

Lawrence, D. H.. Lady Chatterley’s Lover

קוני, הלא היא הליידי צ’טרלי, לא נעלבה בכלל. האם מכיוון שאת הדברים שאמר מי שנהפך לפני רגע למאהב שלה הוא לא הכריז בפומבי, אל מול הצלמים הרבים ונוכח פני האומה והעולם כולו?

או אולי משום שד”ה לורנס לא היה באמת מומחה כזה גדול לנפש האישה, כפי שהתיימר, ותגובתה של קוני, שאת דמותה יצר, אינה סבירה? 

ריאיון רדיו על הספר, עם גואל פינטו

תמרה ממון, “פתח את הפה” נס בהתהוות!

אמש זכיתי לצפות בפסטיבל דוק-אביב בסרטה התיעודי הסוחף של הבמאית הצעירה תמרה ממון. לא רק אני יצאתי מההקרנה נרגשת, ואני מודה – גם שטופת דמעות! – כל הסובבים אותי הגיבו באותה עוצמה רגשית, ומיהרו לשלשל לתיבה את הצבעתם: ציון 5 מתוך 5 נקודות אפשריות, בתקווה ש”פתח את הפה” יזכה במקום הראשון בתחרות!

תמרה ממון והצלמת המחוננת שאתה, מאי עבאדי גרבלר, ליוו לאורך זמן קבוצה של ילדים ערביים בני שתיים עשרה בלוד. בתום ההקרנה, בדברי התודה המרגשים ביותר שנשאה, סיפרה תמרה איך לאורך הצילומים נהגו שתיהן לטפס עם הילדים על הגגות כדי לתפוש יונים ולהפריח אותן, איך התרוצצו אתם בסמטאות, ובעיקר – כמה היא אסירת תודה להוריהם שהרשו לה לעשות את כל זה, ולמורי בית הספר ולמנהלת שלו, שאפשרו לה ולצלמת להיכנס לשיעורים וללוות ולתעד את ההתרחשויות שם.

בנוכחות-נסתרת מופלאה ליוו הבמאית והצלמת את הילדים בכיתה אחת, לאורך זמן: זאת של אֶלה, המורה לזִמרה, עולה ותיקה מברית-המועצות לשעבר, שאינה דוברת ערבית, אך מצליחה לתקשר אתם בעברית. תמרה ממון הודתה למנהלת בית הספר לא רק על כך שאפשרה לה ולצלמת להיכנס לשיעורים הללו, אלא גם, ובצדק רב, על שהתעקשה לשלב לימודי מוזיקה בבית הספר שאותו היא מנהלת. אכן, השיעורים עם אֶלה נראים כמו נס בהתהוות, שממון ועבאדי גרבלר היטיבו כל כך לתעד. 

מה יכולים ילדים ערביים להבין מהשיר האיטלקי “פוניקלי פוניקלה”? איך יוכלו להתחבר אל מילות שירו של ברכט “יהי כל דבר שייך למי שמיטיב עימו / הילדים לאימהות הטובות, והאדמה – למי שמשקה אותה מים”? הצופה רואה מן הסתם את הקשרים: למשל, את אמו של אחד הילדים שלוקחת אותו אתה לעבוד בגינה, להשקות היטב את אדמתה. יש לקוות שגם הילדים יבינו, אם לא בהווה אז בעתיד. 

בתחילת הדרך הם משתובבים, כדרכם של ילדים, מפריעים, מציקים זה לזה, ולמורה, אבל היא, אלה, בקסם אישי יוצא דופן, אינה נבהלת. היא לא רק מורה למוזיקה, היא גם מחנכת, ובחיוך שובה לב היא מבטיחה למצלמה שבעוד זמן לא רב “הם יהיו מֶשי”: רכים וצייתנים, “או שאני לא אלה.” והיא צודקת. הם אכן נשבים בקסמה של המוזיקה ושל המורה שלהם, ומגיעים לאירוע של סיום שנת הלימודים ושל הפרידה מבית הספר היסודי כשהם שרים בפני קהל ההורים המעריץ שלהם.

אבל לסרט יש עוד פן, לא כל כך סמוי, שתמרה ממון הדגישה אותו בחלק האחרון של דברי התודה שנשאה בתום ההקרנה: רבע שעה מכאן, מאולם הסינמטק שבתל אביב, כך אמרה, חיים ילדים שגם להם מותר לחלום ולממש את חלומותיהם. מציאות החיים שתיעדה בסרט מכאיבה מאוד. הילדים צופים מרחוק בזיקוקים של יום העצמאות וחולמים לאיזה ארץ יהגרו מכאן כשרק יוכלו. מביטים ברכבות החולפות וממשיכים לחלום. הם שואלים את עצמם וזה את זה מהי זהותם – האם יצליחו להגר לדובאי, למשל, או ששם, כך חושש אחד מהם, יהרגו אותם, כי הם ישראלים? “אני פלסטיני”, מנסה אחד מהם להתנחם. ברור לגמרי שהם לא יודעים לאן בדיוק הם שייכים, ומה צופן להם העתיד. סרט כמו “פתח את הפה” שמעניק להם פתחון פה, וחושף אותם לפנינו, חשוב מאוד, כי הוא מעניק להם סוף סוף זכות דיבור כלשהי. 

הם, הילדים והמורה, הוזמנו לעלות על הבמה וזכו לתשואות רמות מהנוכחים. 

אי אפשר שלא להתחיל לחלום ביחד אתם!

המורה אֶלה וכמה מהתלמידים, אמש בסינמטק

יוצרי הסרט, תמרה ממון נושאת דברים

בימוי: תמרה ממון
הפקה: אסף אמיר
חברת הפקה: נורמה הפקות
עריכה: אוריה הרץ
צילום: מאי עבאדי גרבלר
פסקול: שחף וגשל
מוזיקה: אופיר ליבוביץ’

לאור הביקוש הרב, נוספה הקרנה נוספת! 
“פתח את הפה”
יום שבת 1 ביוני 22:00
אפשר לקנות כרטיסים בקישור  

מרגרט אטווד, “זרע-רע”: איך נוגעים בשייקספיר

איזה ספר מענג! כמה הוא מבריק, מרתק, חכם, רב תהפוכות, מאלף! (ואיזה תרגום משובח!)

את זרע-רע כתבה אטווד בהזמנת הוצאת הוגרת, שפנו אל סופרים מפורסמים בהצעה מפתה: כל אחד מהם התבקש לבחור מחזה של שייקספיר, ולכתוב רומן בהשראתו: גרסה עדכנית ועכשווית לעלילה (ולתכנים!) שפרש שייקספיר. ג’נט וינטרסון כתבה בהשראת אגדת חורף, אן טיילר בהשראת “אילוף הסוררת”, ומרגרט אטווד בחרה במחזה “הסופה”.

לטעמי הרומן שלה הוא הטוב מבין השלושה. אטווד עושה כאן ממש מעשה של כישוף, (שמתאים כל כך לנושא): היא לא בחרה לכתוב רק “בהשראת” המחזה המקורי, ולשמר את עלילתו בלבוש מודרני. היא נהפכה למעין פרוספרו, כמו חדרה לתוך המחזה, נעשתה חלק ממנו, ויצרה מחזה בתוך מחזה (בתוך מחזה!), שכולם מופלאים ומרתקים, ובעיקר – הציגה שלל פרשנויות ונקודות מבט על “הסופה”, שכל אחת מהן יותר מפתיעה ויותר מפעימה מקודמתה. ממש מלאכת מחשבת!

המחזה הראשון הוא כמובן “הסופה” עצמו, שקטעים מתוכו, בתרגומו הנפלא של אברהם עוז, מצוטטים ברומן.

המחזה השני, כפי שאטווד מראה לנו, מתרחש בתוך “הסופה”: הוא “ההצגה” שפרוספרו מביים, שהרי הסופה שבעטיה מוטחים אויביו אל חוף האי שאליו גלה בעקבות העוול שנגרם לו, הוא מעין הצגה בביומו. אכן, אטווד מכנה את פרוספרו שוב ושוב “במאי”, ובעצם הפרשנות שלפיה מדובר במחזה היא זאת שנובעת מתוך הטקסט שלה.

המחזה השלישי מתרחש בתוך עלילתו של הרומן עצמו: פליקס פיליפס הוא במאי תיאטרון מחונן שמתכנן להעלות את “הסופה” של שייקספיר, אבל אויבו, טוני, בוגד בו (ממש כמו אנטוניו במחזה של שייקספיר!) ומנשל אותו ממעמדו כמנהל האמנותי של פסטיבל התיאטרון בעיר קטנה בקנדה. פליקס “מַגְלה” את עצמו, נעלם מהשטח, ומוצא לעצמו משרה כבמאי של אסירים מורשעים בבית סוהר מקומי. הוא מעלה אתם את “הסופה”, ובאמצעותה נוקם את נקמתו, ממש כפי שעשה פרוספרו במחזה של שייקספיר…

לא זו בלבד, אלא ששמה של בתו “האמיתית” של פליקס, שנוטל לעצמו בגלותו שם בדוי “דוכס” (כמו פרוספרו!) הוא – מירנדה: “איך עוד אפשר היה לקרוא לתינוקת יתומה מאם שיש לה אב מזדקן ומסור?” יש גם מירנדה שנייה: הדמות במחזה, וגם  שלישית: השחקנית המגלמת את הדמות בהצגה שמעלים בכלא (והיא, איך לא? תתאהב בשחקן המגלם את דמותו של פרדיננד…).

ויש, בעצם, גם מחזה רביעי, כפי שפליקס יודע בינו לבינו: “הוא זיהה את ההצגה של עצמו, הצגה שהוא הקהל היחיד בה” (ההצגה שבה הוא מגלם את דמותו של “המסתגף, המתבודד. ‘תראו איך אני סובל.'”)

אטווד אם כן אינה “חומקת” מהמחזה כדי ליצור את הגרסה שלה. אדרבא, היא מתמזגת בתוכו, ועושה זאת בתחכום מעורר השתאות. “את מה שלא ניתן לו בחיים אולי עוד יצליח לראות לרגע באמצעות אמנותו: רק להרף עין, מזווית העין”, אומר לעצמו פליקס בשלב שבו הוא מתכנן להעלות את “הסופה” כמנהל האמנותי של התיאטרון הממוסד.

שלל התכסיסים שאטווד נוקטת אותם רב ומגוון. כך למשל מירנדה “האמיתית”, בתו של של פליקס שהלכה לעולמה בילדותה המוקדמת, נהפכת בעיני רוחו לדמות רפאים שמלווה את חייו גם אחרי מותה וממשיכה “לגדול”. כמו מירנדה במחזה של שייקספיר, מירנדת הרפאים אינה מכירה את העולם שמחוץ ל”אי” שאליו גלה אביה כשהייתה פעוטה, שכן היא “כלואה” בקיום המבודד שאליו לקח אותה אביה. בפעם הראשונה שהיא “יוצאת” משם, אל העולם האמיתי – היא מלווה אותו אל ההצגה שמעלים האסירים בבית הכלא – היא אחוזת השתוממות מיופיו של העולם. זכורים דבריה של מירנדה במחזה של שייקספיר:

O wonder
How many goodly creatures are there here
How beauteous mankind is! O brave new world

That has such people in’t

ובתרגומו של דורי פרנס:

“הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!
כמה מקסים המין האנושי! הו
עולם חדש מופלא שבני-אדם

כאלה בו!”

השורות הללו הונצחו בתרבות המערבית. למשל – בכותרת ספרו של אלדוס האקסלי עולם חדש מופלא.

החלקים המרתקים ביותר בספר הם אלה שבהם אטווד מציגה פרשנויות מפיהם של אסירים מורשעים. “מה כל כך קשה להבין ב’מקבת’ עם מסורים חשמליים? זה עכשווי, זה ישיר”. הפרשנויות והשאלות העולות הן לשייקספיר בכלל: “ויכוחים סוערים פרצו, גרסאות חלופיות הועלו. מקבת פסיכופת או מה? ליידי מקבת הייתה תמיד פסיכית או שהיא השתגעה מרוב רגשי אשמה? ריצ’רד השלישי הוא רוצח בדם קר מלידה או שהוא תוצר של תקופתו ושל המשפחה המורחבת הרקובה עד העצם שלו, שבה מי שלא הורג נהרג?”  וגם פרשנויות למחזה שלפנינו. בסופו של הרומן כל אחד מהשחקנים-האסירים מציג את מחשבותיו על הדמות שגילם, על מניעיה, ועל מה שצפוי לה, לדעתו, אחרי שהמחזה מסתיים. אלה פרקים מבריקים! הפרשנויות רבות, הדעות מקוריות ומעוררות השתאות, החשיבה רעננה, משעשעת ומפתיעה. אכן, בדבריה שבסוף הספר מודה אטווד לשפע הפרשנים והחוקרים שכתבו על המחזה, מכאן שלא נשענה רק על רעיונות שלה עצמה, אבל יכולתה לשים את הדברים בפיהם של האסירים, להתאים כל פרשנות לדמות שהיא עצמה המציאה, לייצר את התהפוכות המחשבתיות שלהם כך שיחשפו עוד נקודת השקפה על המחזה, פשוט מופלאה!

באורח בלתי נמנע ומשמח מאוד יש ברומן לא מעט היבטים ארס פואטיים. הנה דוגמה: “האם האמנות במיטבה אינה מכילה גרעין נואש? האם אינה תמיד קריאת תיגר על המוות? אצבע משולשת מתריסה בשולי התהום?” תוהה פליקס, ובעצם תוהה מרגרט אטווד, באמצעותו.

אבל דומני שההישג הכי משמעותי של אטווד בספר הוא שהיא מראה לנו את שייקספיר כפי שהיה באמת – יוצר רב גוני שכתב לקהל “המוני” והתכוון לרתק אותו. לא מחזאי שניצב על כן גבוה במגדלי השן של האקדמיה. גדולתו של שייקספיר שיצירותיו יכולות לשמש נושא למחקרים, אבל גם לדבר אל באי התיאטרון שאינם אמונים עליהם. ההצגות ששייקספיר העלה, המחזות שכתב, לא נועדו לקהל של אינטלקטואלים. כרטיסי הכניסה היו זולים מאוד: פני אחד תמורת כרטיס עמידה ושניים תמורת כרטיס ישיבה. (כדי להעריך את ערכו של פני באותה תקופה יש לדעת כי מזון לאדם בוגר אחד ליום אחד עלה כארבעה פני). הצופים נהגו לאכול ולשתות במהלך ההצגה: חפירות חשפו עדות לקיומם של בקבוקים, כפות, צדפות, פירות ופיצוחים. אין ספק שהצופים נהגו גם להשתתף באופן פעיל, לצעוק אל הבמה, ואולי אפילו לזרוק לעברה קליפות, כשמשהו לא מצא חן בעיניהם…

האסירים בכלא פלטשר, על פי ספרה של אטווד, מוכיחים לנו ששייקספיר יכול “לדבר” אל כל אחד, אם רק ניגשים אליו בטבעיות ובלי חשש. אחרי שקראתי את זרע-רע הורדתי מהמדף את העותק שלי של המחזה כדי לחזור אליו ולהתענג על שייקספיר האהוב.

“We are such stuff / As dreams are made on”

“אנחנו חומר / שממנו עשויים החלומות” (לעברית: אברהם עוז) אומר פרוספרו במערכה הרביעית של המחזה. ספרה של אטווד מיטיב להכניס אותנו, הקוראים, לתוך החלום שלה ושל שייקספיר, עד שהוא נהפך גם לחלום שלנו.

כאמור, התרגום לעברית יוצא מהכלל. חינני, גדוש בהמצאות ובפתרונות נהדרים. המתרגמת, מיכל אלפון, התמודדה לא רק עם הפרוזה של הרומן, אלא גם עם השירים שהאסירים “חיברו”, ואת הכול עשתה בעברית אלגנטית, טבעית ומשכנעת. כה לחי!

Margaret Atwood HAG-SEED

לעברית: מיכל אלפון


ויש לי, בנוסף על כל אלה, הערת אגב אישית. כותרתו של אחד הפרקים המגיעים לקראת סוף הספר הממה אותי: “יופי לי, יופי לי”, שהוא השם של אחד מספרי. אצל אטווד אלה מילים שלוחשת מירנדת הרפאים: “יופי לי, יופי לי, טוב לי עכשיו / תחת ניצן התלוי על ענף”. בספר שלי מדובר בכותרת אירונית: זוהי זעקתה של ילדה שהוריה אילצו אותה לצעוק את המילים הללו בשעה שגרמו לה סבל. לא יכולתי שלא לתהות אם מדובר בצירוף מקרים, או שמא מכירה המתרגמת את שמו של ספרי? ומה בעצם נכתב במקור? כדי לדעת, נראה כי אצטרך לקרוא גם את הגרסה האנגלית של הרומן של אטווד…)

“אוזימנדיאס”: מה נותר ממלך רב עוצמה ויהיר?

שמו היה רעמסס II. הוא מלך על מצרים באלף השני לפנה”ס, שליט רב עוצמה, במשך כמעט שבעים שנה. בעת העתיקה נחשב אחד הפרעונים החזקים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה של מצרים. הוא בנה ערים ובהן מבנים אדירים, מקדשים ומונומנטים. היו לו, ככל הידוע, מאות נשים ופילגשים וכמאתיים ילדים. 

יש המזהים את רעמסס II עם פרעה של סיפור יציאת מצרים, אם כי לא ברור אם מדובר על פרעה של תקופת השיעבוד, או על זה שמלך במצרים בשעה שבני ישראל יצאו ממנה.  

שמו היווני של רעמסס הוא אוזימנדיאס. מגופתו החנוטה שהתגלתה בשנות ה-20 של המאה ה-20 אפשר להסיק כי שיערו היה אדמוני – מאפיין נדיר במצרים העתיקה. 

אלפי שנים אחרי מותו כתב עליו המשורר האנגלי פרסי ביש שלי את השיר “אוזימנדיאס”. הנה הוא כאן, בתרגומי:

פַּגַשְׁתִּי מְטַיֵּל שֶׁשָּׁב מֵאֶרֶץ עַתִּיקָה,
סִפֵּר הָאִישׁ עַל זוּג רַגְלַיִם שֶׁגּוּפָן נֻתַּק
מֵאֶבֶן עֲנָקִית, שְׁקוּעוֹת בַּחוֹל שֶׁל הַמִּדְבָּר,
וּלְיָדָן פַּרְצוּף זָעוּף, כְּמוֹתָן שָׁם מְבֻתָּר.  

שְׂפָתָיו מְשֻׁרְבָּבוֹת בְּבוּז צוֹנֵן וְאַדְנוּתִי,
אֶת כָּל הַיֵּצֶר וְהַלַּהַט הַפַּסָּל הֵיטִיב
לַחְרֹת וּלְהַנְצִיחַ בַּדְּבָרִים הַדּוֹמְמִים:
הַיָּד שֶׁלָּעֲגָה לַכֹּל, הַלֵּב שֶׁלֹא הִכְמִיר.

וְעַל הַכַּן נוֹתְרוּ מִלִּים, דְבָרִים שָׁם חֲקוּקִים:
“אֲנִי הוּא אוֹזִימַנְדִיאָס, וּמֶלֶךְ הַמְּלָכִים.
הַבִּיטוּ והִתְיָאֲשׁוּ, בְּכָל יְצִירוֹתַי!”
אֲבָל סְבִיבוֹ כְּלוּם לֹא נוֹתָר, הַכֹּל מִזְּמַן נֶחְרַב
הֵן רַק חֻרְבָּן חָשׂוּף, עָצוּם, מֵקִיף אוֹתוֹ עַתָּה,
רַק חוֹל נוֹתָר מֵעֲבָרָיו, שְׁמָמָה שָׁם, בַּמֶּרְחָב.

בשיר מתאר הדובר את מה שסיפר לו טייל מארץ רחוקה, שם ראה פסל מנותץ, שקוע בחול, שראשו מנותק מרגליו. זהו פסלו של אותו מלך רם ונישא, רעמסס, כלומר – אוזימנדיאס, שהבעת פניו החקוקה לצמיתות באבן מעידה על יהירותו הרבה, שנבעה מעוצמת מלכותו. על בסיס הפסל נותרו חקוקות המילים שאותן תבע המלך לראות מונצחות מתחת  לדמותו. הן מצהירות על כוחו האדיר, ומצוות על מי שקורא אותן להתפעל מהמלך ומעוצמתו הכבירה.

אבל מה נותר ממנו, מאותו שליט רב פעלים? רק פסל שבור, שריד עלוב שאובד בתוך השממה והחול שבמרחב המקיף אותו. רעמסס מזמן איננו. את כוחו הרב, את האימה שהטיל על נתיניו, אין איש זוכר עוד. רק העדות לכישרונו של האמן שפיסל אותו נותרה לפנינו. 

ידוע כי המצרים האמינו שאם יקימו מונמנטים אדירים, יצליחו להקנות חיי נצח למתיהם. לכן בנו את הפירמידות. לכן נהגו לחנוט את המתים. פסלו ההרוס של רעמסס הוא עדות להפך הגמור: הפסל לא הצליח להנציח את האיש החי, אלא רק את רברבנותו, שרמז לה נותר חקוק באבן, בהבעת הפנים שהפסל לכד. הטבע חזק מהאדם. לא הרבה נותר מהפסל רב הממדים, הזמן החולף ופגעי מזג האוויר פגמו בו וכילו אותו, ובכל מקרה, הוא נראה קטן ואבוד בתוך מרחבי המדבר. 

הקול המצווה השתתק מזמן. היהירות נגרסה לאבק. נותרה רק האמנות המנציחה: את רעמסס עצמו, בדמות הפסל שאמן אלמוני יצר, ואת הפסל, שהשיר שלפנינו מתאר את הלקח הנלמד ממנו: כולנו, חזקים וחלשים, עשירים ועניים, מפקדים ופקודים, רמי המעלה והנדכאים, בני תמותה, בני אדם בשר ודם שגורלנו משותף, בלי קשר לאורח החיים שניהלנו. 

יש הסבורים כי הפסל שהעניק לפרסי ביש שלי את ההשראה לכתיבת השיר הוא זה של רעמסס II, אשר מוצג כיום במוזיאון הבריטי. הפסל הגיע אמנם לאנגליה ב-1821, אבל נקנה כבר ב-1816, וקיומו הכה גלים ועורר עניין רב באנגליה. 

שירו של פרסי ביש שלי התפרסם לראשונה ב-1818. הוא כתב אותו במהלך  תחרות ידידותית שקיים עם ידיד, משורר עמית בשם הוראס סמית, שלא זכה לאותה תהילה עולמית רבת שנים (אך לא נצחית, כך למדנו מהשיר…). השניים החליטו לכתוב סונטה על הפסל, אבל רק זאת של שלי נותרה בזיכרון. 


תרגום של ראובן צור:

בָּא זָר שֶׁסָּח עַל אֶרֶץ קַדְמוֹנִית:
שְׁתֵּי רַגְלֵי-אֶבֶן עֲצוּמוֹת בְּלִי גֵּו
עוֹמְדוֹת בַּיְּשִׁימוֹן… קָבוּר חֶלְקִית
פַּרְצוּף נָתוּץ נָח, בּוֹ מַבָּט נוֹקֵב,

שָׂפָה קְפוּצָה וּבוּז קַר שֶׁל שַׁלִּיט
יָעִידוּ מָה הֵיטִיב לִקְרוֹא יוֹצְרָם
בְּלַהַט-לֵב שֶׁהֶאֱרִיךְ יָמִים
מִיַד פּוֹסְלוֹ וּמִן הַלֵּב הָרָם.

עַל הַבָּסִיס חָקוּק בִּכְתָב בָּרוּר:
“שְׁמִי אוֹזִימַנְדִּיאָס, מֶלֶךְ-הַמְּלָכִים,
שׁוּר, הָאַדִּיר, אֶל פָּעֳלִי וָגוּר!”
כְּלוּם לא נוֹתַר עוֹד. סְבִיב שְׂרִיד-הָעֲנָק,

חָרֵב וּרְחַב-מִדּוֹת וּלְאֵין שִׁעוּר
מִישׁוֹר הַחוֹל פָּרוּשׂ אֶל הַמֶּרְחָק.


Ozymandias

   by Percy Bysshe Shelley

חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה…

חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה.
הֶבְזֵק חַשְׁמַלִּי שֶׁנִּלְכַּד בִּשְׂעָרָהּ
אֵינֶנּוּ אִתוּת וְאֵינֶנּוּ רַמְזוֹר,
כִּי רַק שְׁתֵּי עֵינֶיהָ עַתָּה מְרַמְּזוֹת

עַל מָה שֶׁמֻּנָּח עַל שֻׁלְחָן הַמִּטְבָּח:
חֲבִיבָה הִשְׁאִירָה צַלַּחַת וּבָהּ
עוּגָה שֶׁלָּמְדָה מֵאִמָּהּ לְהָכִין:
זֵר קוּגְלוֹף שְׁמָרִים שֶׁשָׁזוּר כְּמוֹ פְּרָחִים,

עָטוּר רְסִיסִים נוֹצְצִים שֶׁל סֻכָּר
מָתוֹק שֶׁיַּתְסִיס אֶת נִבְכֵי הַבָּשָׂר
שֶׁלָּהּ כְּשֶׁתָּשׁוּב עִם צֵידָהּ בְּיָדָהּ,
וּכְבָר מִתְרַחֶשֶׁת אוֹתָהּ רְעָדָה,

שֶׁל גוּף שֶׁנִּדְרַךְ עוֹד בְּטֶרֶם הֵחֵל
לִסְפּוֹג צִפִּיָּה אֶל עִנּוּג מִתְחַלְחֵל
הַבָּא כְּשֶׁנִּדְרָשׁ וּמֵאִיר אֶת עוֹרָהּ.
חֲבִיבָה עוֹמֶדֶת עַל שְׂפַת הַזִּירָה,

שׁוֹלַחַת מַבָּט שֶׁנִּתַּז מִתּוֹכָהּ,
כְּמוֹ קֶרֶס נָעוּץ בְּקָצֶה שֶׁל חַכָּה.
הַלַּיְלָה בָּטוּחַ תָּדוּג לָהּ שָׁלָל,
הֲרֵי רַק עַתָּה הוּא הִתְחִיל, וּבִכְלָל,

כָּל מִי שֶׁיַּבִּיט בָּהּ מִיָּד יְבַקֵּשׁ
לָדַעַת אֶת טַעַם הַתֹּם וְהָאֵשׁ
שֶׁל טֶרֶף חוֹמֵד: גַּם דַּיָּג, גַּם תְּמָנוּן.
כָּל מִי שֶׁיַּבִּיט בָּהּ יֵדַע מָה טָמוּן

בְּתוֹך הַתְּנוּעוֹת הָרַכּוֹת, מִתְפַּתְּלוֹת,
הִיא נָעָה כְּמוֹ מִי שֶׁחַיֶּבֶת לִרְקֹד,
כְּמוֹ זְרוֹעַ שְׁלוּחָה, מְגַשֶּׁשֶׁת בַּיֳָּם,
נוֹגַעַת לְרֶגַע בְּמָה שֶׁקַּיָּם

מִחוּץ לְעוֹרָהּ שֶׁנָחוּץ לוֹ חִכּוּךְ.
שָׁנִים אֲרֻכּוֹת, כָּךְ נִדְמֶה, מָחֲקוּ
אֶת מָה שֶׁנִרְאָה כֹּה מוּבָן מֵאֵלָיו:
הָאֹשֶׁר שֶׁפַּעַם נִסְבָּא וְנִטְרַף,

בַּבֹּקֶר כְּשֶׁנִיקוֹס פָּקַח אֶת עֵינָיו,
כְּשֶׁנִיקוֹס, עֵירֹם וּפָרוּעַ, יָשַׁב
לְיַד הַשֻּׁלְחָן בַּמִּטְבָּח וּפִטֵּם
אֶת פִּיהָ בְּקוּגְלוֹף מָתוֹק שֶׁמִּתֵּן

שְׁקָרִים נוֹשָׁנִים, הוֹנָאָה בְּלִי תַכְלִית.
הֲרֵי לְעוֹלָם לֹא תוּכָל לְהָגִיד
לַגֶּבֶר שֶׁרַק בִּגְלָלוֹ הִיא נֻתְּקָה
מִכָּל עֲתִידָה, וְהִגִּיעָה לְכָאן,

לַכְּרַךְ הָאָפֵל הַהוֹמֶה וְהָרֵיק,
שֶׁמָה שֶׁעוֹלֵל לָהּ כְּבָר לֹא יִמָּחֵק,
אָז נִיקוֹס הוֹפִיעַ פְּתְאֹם בַּזִּירָה
וְנִיקוֹס אָחַז וְרָקַד וְזָרַח,

וְנִיקוֹס תוֹפֵף עַל עוֹרוֹת מְתוּחִים,
בְּקֶצֶב פּוֹעֵם שֶׁיָדַע לְהָכִיל
בֻּלְמוּס, הִתְלַקְחוּת וְכָל מָה שֶׁקָבַר
אֶת זֵכֶר הָאִישׁ שֶׁהָרְתָה לוֹ עֻבָּר.

חֲבִיבָה עַתָּה בַּמֶּרְכָּז הַזִּירָה,
בְּכֹחַ שׁוֹכַחַת אֶת נִיקוֹס כִּי רַע
לָתוּר אַחֲרֵי הַצְּלָלִים שֶׁאֵינָם.
הָאוֹר מְרַצֵד עַל פָּנֶיהָ וְגַם

צוֹבֵע אוֹתַם בְּחוּטִים שֶׁל זָהָב.
עֵינֶיהָ פְּקוּחוֹת, אַךְ לַשָּׁוְא, אַךְ לַשָּׁוְא!
בְּעוֹד שְׁעָתַיִם חֲבִיבָה תֵּדּע:
עוֹד קוּגְלוֹף שָׁלֵם הִיא תֹאכַל לְבַדָּהּ.


עופרה עופר אורן ©

מה היה ההבדל בין האימפריאליזם האירופי לאימפריאליזם הנאצי?

בניגוד לאירופים שקדמו להם, לא ביקשו הנאצים לבנות את האימפריה שלהם מחוץ לאירופה – באמריקה, באפריקה, במזרח התיכון ובדרום מזרח-אסיה – אלא באירופה עצמה. היטלר, טען [ההיסטוריון מארק מאצובר, בספרו האימפריה של היטלר: כיצד שלטו הנאצים באירופה] היה המנהיג האירופי ביותר מכל מנהיגי מלחמת העולם השנייה. הוא היה היחיד שהחזיק בחזון ברור ושיטתי בנוגע לישות אירופית אחת. הנאצים, על פי מאצובר, פשוט קרעו את מסכת הצביעות מעל פניו של ההחוק הבינלאומי בן המאה התשע-עשרה בכך שהיו הראשונים להתייחס אל האירופים כפי שהאירופים עצמם התייחסו לילידים בקולוניות. ההבדל בין האימפריאליזם האירופי לאימפריאליזם הנאצי היה טמון אפוא בכך שהנאצים העבירו את הקו בין השליט לנשלט, בין האימפריאליסט ליליד, בתוך אירופה ולא עוד רק מחוצה לה. הפּרוֹטֶקטוֹרָט של בוהמיה ומורביה שהקימו הנאצים היה פשוט “יבוא” של המודל הקולוניאלי אל תוך אירופה.

מאצובר מצטט את הסופר ג’ורג’ אורוול שכתב במאמרו “לא סופרים כושונים” מ-1939 כי אינו מבין כיצד הבריטים, ההולנדים, הבלגים או הצרפתים יכולים לומר ברצינות שהם נלחמים נגד הנאציזם באירופה בזמן שהם עושים אותו הדבר בדיוק לאחרים באפריקה באסיה. כיצד הם יכולים לטעון כי מדובר במאבק בין דמוקרטיה לפשיזם, כאילו הדמוקרטיות עצמן אינן גם שליטות אימפריאליות על מיליוני בני אדם משוללי כל זכויות? “איזו משמעות תהיה להפלת המערכת של היטלר”, תהה אורוול, “כדי לייצב משהו גדול יותר וגרוע בדיוק כמוה, אם כי באופן שונה?”

 

סרט הקולנוע “גלוריה בל”: מתי אישה חטובה ומטופחת מכונה “רבע עוף”?

מנוול ונוכל או חלש אופי אומלל? קורבן, או אישה שיודעת לשמור על עצמה? אדם עצמאי שחייו מלאים, או מישהי שהבדידות מנחה את מעשיה, עד כדי התפשרות על העיקר? שמחת חיים אמיתית, או העמדת פנים?

הסרט “גלוריה בל” מציע לנו את כל האפשרויות הללו, ומראה לנו שכולן ייתכנו, זו לצד זו. 

גלוריה התגרשה לפני שתים עשרה שנה. היא עובדת בחברת ביטוח, גרה בדירה נאה, יש לה בן ובת בוגרים, נכד פעוט, חברות, היא מטפחת את עצמה: הולכת לפגישות קבועות במכון יופי ובמספרה, מוזמנת לאירועים של בני משפחתה, למשל לחגיגת יום ההולדת של בנה או לחתונת בתה של חברה קרובה, שם היא מתקבלת בחיבה. כמו כן, היא אוהבת לרקוד, ונוהגת ללכת למועדון ריקודים, שם היא מוצאת לפעמים בן זוג לריקוד זוגי, ואם זה לא קורה, היא שותה ליד הבר ורוקדת בגפה.

בכל אלה, בעבודה, במפגשים השונים, ברגע של קרבה עם חברה עמיתה בעבודה, אנחנו מלווים אותה, עוקבים אחרי חייה שנראים לכאורה מלאים ומספקים.

אבל מראית העין מטעה. כי ילדיה די אדישים אליה, פחות להוטים ממנה לקשר אתה, בקִרְבָה ובתכיפות שהייתה רוצה. חברתה לעבודה תפוטר בקרוב. בבר שבו היא רוקדת היא בעצם תרה אחרי גבר, מישהו שאתו תרקוד ואולי יזדמן לה גם לבלות אתו ערב. כשזה קורה, היא לא מצפה להמשך, וכשמתרחש הנס, וארנולד, גבר שהכירה בבר ולקחה אותו אליה ללילה של בילוי משותף, מטלפן אליה כעבור כמה ימים, היא מופתעת ושמחה כל כך: “אתה מזמין אותי לצאת אתך?” היא שואלת, ואינה חשה עד כמה פגיעותה נחשפת בשאלה התמימה הזאת.

ועכשיו הקשר עם ארנולד מתפתח. הם יוצאים לבלות ביחד. מתענגים זה מזה. הוא מקריא לה שירי אהבה. היא דומעת מהתרגשות. האם מצאה סוף סוף את אושרה? האם נגאלה מבדידותה?

האם ארנולד באמת גרוש, כפי שהוא מצהיר?

מי שצפה אתי בסרט היה נחרץ: “מהרגע הראשון ידעתי שארנולד נוכל”, פסק. ולי בכלל לא היה ברור. נוכל? לאו דווקא. חלש אופי ותלותי? כנראה שכן. גבר שלא יסב אושר לגלוריה שלנו? מסתבר.

מה שקורה אצל השכן שגר מעל דירתה של גלוריה הוא אות מטרים: ביום ובלילה בוקעות משם צעקות מחרידות של אדם שהולך ומאבד את שפיות דעתו. זה פס הקול המלווה את חייה של גלוריה. בכל פעם שהיא מנסה למצוא שלווה בביתה היא שומעת את זעקות השבר שלו. איומים. תביעות. טענות. “נתתי לך הכול! הרסת לי את החיים!” מלווים בצלילים של חפצים מתנפצים, פולשים אל תודעתה של גלוריה, מאיימים להציף אותה. אולי אפילו להשתלט על נפשה, לגרור אותה אליהם, למוטט אותה.

האם תיכנע להם? האם תאבד את יכולתה לשיר, לרקוד, למצוא בתוך עצמה חדוות חיים? 

השירים שמופיעים בסרט: גלוריה שרה אתם או רוקדת לצליליהם

במפגש הראשון שלה עם ארנולד, בבר, הוא שואל אותה אם היא תמיד צוחקת כך. כן, היא משיבה, ואז מסייגת – לא… 

כשהוא מראה לה תצלום של עצמו לפני שעבר ניתוח לקיצור קיבה ומשקלו היה מופרז מאוד, היא פורצת בצחוק סוחף, חביב, מחבב, לא לעגני. כשהיא קצה בהיענות הבלתי פוסקת שלו לתביעותיהן של בנותיו ואשתו (לשעבר?) ומשליכה את הטלפון הנייד שלו לתוך צלחת המרק המלאה שלו, היא פורצת בצחוק. היא אכן אדם עליז מאוד, שמסוגל ליהנות מהחיים, אבל אלה מסרבים לשתף אתה פעולה. מסרבים לאפשר לה לשמוח בהם.

ובכל זאת היא מתעשתת ומצליחה למצוא שוב בעצמה את הכוח. 

“גלוריה בל” סרט מקסים. ג’יליאן מור מגלמת להפליא את דמותה של גלוריה. הדרמה מעוצבת היטב בקווים דקים, מינוריים, בנקודות קטנות שמצטרפות לתמונה גדולה ומשכנעת. ארנולד ייכנע. אמנם, בניגוד לרצונו, לבנותיו. הוא הצליח לזחול לרגע מתוך הקיום האומלל, אבל הניתוח לקיצור קיבה ששיווה לו מראה מתוקן ואטרקטיבי, לא תיקן את תודעתו. הוא נגרר שוב, בעל כורחו, אל המציאות שממנה ניסה לנוס. לא עם גלוריה המטופחת והשמחה הוא נועד לחיות, אלא עם אלה שזועקות לעברה “רבע עוף!” כדברי הגנאי האולטימטיביים של נשים המקנאות בגזרתה של אישה נאה מהן.

גלוריה שוב רוקדת בגפה. אולי בפעם הבאה תצליח למצוא את אושרה. 

שון, “צילו של בלדור”: איזה יופי!

את הקסם הנסוך על פני הספר צלו של בלדור קשה להביע במילים של חול. מדובר לכאורה בפרוזה, אבל היא כל כך יוצאת דופן וכל כך מופלאה, עד שאפשר רק לנסות ולהסביר את יופייה.

“בערבות איסלנד הקפואות צייד יוצא בעקבות שועלה נדירה. במקביל, לא הרחק מביתו של אותו צייד מתה אישה צעירה בביתו של בוטנאי מתבודד, שהציל אותה מספינה טרופה,” נכתב על גבו של הספר. התיאור מדויק, כמובן, אבל הוא מעלה על דעתי סיכום אפשרי לפסוקים הראשונים של ספר בראשית נוסח – “בהתחלה היה בלגן גדול…” וכן הלאה…  (או את “שירת רם לעם ישראל, לשון השירה בעברית בת ימינו”, כאן קישור לדף המשעשע מאוד, בפייסבוק).

לא, יופי פיוטי לא יכול למצוא ביטוי נכון בשפת היומיום. רק המקור השירי, בדיוק כפי שהוא כתוב, ראוי ומביע.

לכן אסתפק הפעם בעיקר בכמה ציטוטים קצרים מתוך הספר: 

“הוא המתין זמן ממושך בטרם נתן לנשק להישמט. השועלה כבר לא תחמוק ממנו. השלג הסתיר את הקרקע עד למרגלות הקרחון, לא נותרה פיסה חשופה, והשועלה רשמה את קורות מסעה במישור המושלג בעת התרחשותם.”

“אור היום הלך ונגוז. באולמות השמימיים כבר שררה אפלולית, ואחיות הזוהר הצפוני יכלו לצאת במחול הצעיפים המרהיב שלהן. בגוונים מכשפים הן ריחפו בקלילות ובחיוניות על פני רחבת הרקיע, עוטות שמלות זהובות מרפרפות ועדויות מחרוזות פניים משתלשלות, שהתנודדו אנה ואנה לקצב תנועותיהן העולצות. מופע מפעים זה בהיר ביותר מיד לאחר שקיעת החמה. אז יורד המסך; הליל נוטל את השלטון”.

“לאחר זמן ממושך הבחין בשועלה באותו מקום כמקודם. היא נראתה קטנה יותר וכל תנועותיה העידו על שימת לב, זהירות ופיקחות יוצאות מן הכלל. התנהגותה כעת הייתה אחרת – והיא לא השמיעה קול.”

“…והדמעות זלגו מעיניו ומאפו, והגוף המעוות רעד בכיסא כעלה נידף ברוח הסתיו שאינו יודע אם ינשור ארצה מהענף שטיפח אותו כל הקיץ או ייוותר שם עוד – ויקמול”. 

“אי אפשר לקיים תפילות בבית האל מוקף המים בטרם תגמע החצר די מחלב ההרים הרב והוא יגיע רק עד לגובה קרסוליה של עלמה”. איזה ביטוי מופלא, מפתיע ויפהפה: “חלב ההרים”, כדי לתאר את מי השטפונות הזורמים… 

“ואז השיבה הפסגה לירייה”, כותב שון כשהוא מתאר התחלה של התדרדרות שלגים שהחלה בעקבות, כנראה – בגלל, ירי של צייד. 

גם הומור יש בסיפור: “מצבו של הכומר לא היה טוב, אבל הדבר לא הטריד אותו, שכן היה חסר הכרה”…

“ביום החמישי החל הכומר שמתחת לקרחון לחשוש שדעתו תיטרף עליו, ועל כן עשה את הדבר הטבעי ביותר לאיסלנדי במצוקה: דקלום חרוזים, ציטוט שירים ופואמות, זמרה בקול רם וברור, וכשכל זה לא עוזר – שירת מזמורים. זוהי תרופה עתיקה ובדוקה נגד אובדן השפיות.” 

אני מקווה שהציטוטים הללו מביעים משהו מיופייה של הנובלה. למעשה, יכולתי לצטט כאן בשמחה רבה את כולה. אין בה אף עמוד, פסקה או שורה שלא מעוררים רצון לסמן, לקרוא שוב ובעיקר – לשתף בהתלהבות!

עוד אוסיף כי תחילתה של הנובלה הזכירה לי מאוד את הסיפור “להדליק מדורה” של ג’ק לונדון: הקור, המאבק בין האדם וכוחות הטבע, החיה העדה למאבק (אצל לונדון – הכלב, בסיפור שלפנינו – השועלה, שהיא יותר מסתם עדה). אבל יש הבדל. צילו של בלדור הולך ומתפתח, חורג אל מעבר לשלג ולקור, יש בו סיפור רב ממדים, דמויות, וגם עלילה מעניינת ורבת תהפוכות. 

יש לציין גם את התרגום הנפלא מאיסלנדית, פרי עמלו של משה ארלנדור אוקון. אין ספק שהעברית היפהפייה, הגמישה והאמיצה, תורמת רבות לחוויה. הנה שתי דוגמאות: 

“וגם האיש לא מש.
החל לרדת שלג.
ירד שלג.”

המתרגם השכיל לבחור במילה “מש” במקום “נע” או “זז”, והיא הרי הנכונה ביותר, כשהיא מצטלצלת בקצב שירי עם “איש” ועם “שלג”. 

“צללית ראש אדם מופיעה בזגוגית הכְּפורה של חלון הסלון” הוא כותב ביצירתיות נהדרת. כמה מרהיב! “זגוגית כפורה” במקום זגוגית מכוסה בכפור!

נפלא להיווכח ש-130 עמודים יכולים להכיל כל כך הרבה יופי. כדאי, כדאי, לקרוא!

אפשר לקנות אותו כאן, או במהדורה דיגיטלית, באתר e-vrit, כאן

בעז נוימן, “היסטוריות חדשות של הנאציזם”: האם ייתכן רצח-עם בלי הֶרֶג?

ההיסטוריונית מרגרט אנדרסון הבינה שכדי למשוך סטודנטים אל הקורס שלה באוניברסיטת ברקלי, עליה לשנות את שמו. הוא נקרא במקור “הגרמניות, 1918-1700″. הסטודנטים לא הגיעו. אחרי ששינתה את שמו של הקורס ל”עלייתו ונפילתו של הרייך השני”, נסק הרישום פי ארבעה, כך העידה. המילה “רייך” סקרנה אותם, מן הסתם. “הנאציזם הוא [אם כן] עדיין מה שמושך סטודנטים ללמוד היסטוריה גרמנית”.  

מסתבר שחקר הנאציזם ושלל היבטיו מעורר עניין רב. ההיסטוריון הישראלי בעז נוימן ניגש אל הנושא בספר שלפנינו באופן שונה ומחדש. הנחת היסוד שעליה התבסס היא שהמחקר עצמו ראוי לתשומת לב ולהסתכלות מחקרית. בכל אחד מהפרקים ערך נוימן סינתזה של רעיונות שונים, שנוגעים בהיבט כלשהו של חקר הנאציזם. הנה שמות של כמה מהפרקים, המעידים על תוכנם: “הומו או זונה – מה גרוע יותר להיות בגרמניה הנאצית?”; “נאציזם ואסלאמיזם – הילכו שניים יחדיו?”; “נאציזם ושפה”. אלה רק כמה משמות הפרקים, שתכניהם מעוררים מחשבות. בעקבות הסינתזה מגיע לעתים נוימן למסקנות משלו, ולעתים הוא משאיר שאלות פתוחות. בכל מקרה, התוצאה מרתקת!

הרעיון שאתו פותח נוימן את הספר הוא שבתקופה האחרונה חל שינוי בחקר הנאציזם והשואה. חוקרים רבים בני זמננו אינם ניגשים עוד למשימה בדחילו ורחימו, שמא שאלת המחקר שלהם תפגע בקודש הקודשים. בעבר, הוא טוען, “דין חקר הנאציזם לא היה כדין חקר תופעות היסטוריות אחרות”, שכן הוא “נתפס על פי רוב כתופעה היסטורית יוצאת דופן”. דור ההיסטוריונים הנוכחי “הוא כבר ‘נכד’ ולעתים אף ‘נין’ של דור ההיסטוריונים הראשון”, ולכן כיום כל שאלה נתפסת כלגיטימית, למעט הכחשת השואה.   

ומסתבר שאפשר לחקור את התקופה מזוויות חדשות ומעניינות מאוד. הנה למשל מחקרו המפתיע של רויאל נץ (את כתיבתו הכרתי רק מהספר מקום הטעם, שאינו עוסק בהיסטוריה אלא בשירה) גדר תיל: אקולוגיה של מודרניות, שתורם לדיון בפרק הנושא את השם “האם הנאצים היו ירוקים, ואם כן, מה זה משנה?” המסקנה של הפרק היא כמובן שהנאצים לא היו “ירוקים”, ולא רק מכיוון שהשימוש במילה אינו נכון, כי המושג עדיין לא היה קיים בשליש הראשון של המאה ה-20. במחקרו רויאל נץ “מזהה שלושה שלבים היסטוריים בהתפתחות האקולוגיה המודרנית המבוססת על גדר תיל”: שלב “ההתרחבות”, כלומר – הקולוניזציה של הלבנים באמריקה הצפונית; שלב ה”עימות”, שבו שימשה גדר התיל כאמצעי הגנה מלחמתי (בעיקר במלחמת העולם הראשונה); ושלב ה”הכלה”, כשגדר התיל שימשה לכליאת בני אדם. מי היה מאמין שדבר כמו גדר תיל יכול לתרום כך להבנה של תהליכים היסטוריים! 

לאורך הספר מעלה נוימן שאלות כבדות משקל. למשל, האם “השואה” הייתה תופעה חד פעמית ויוצאת דופן, או שהיא נמצאת על הרצף של מקרי ג’נוסיד שהתחילו למעשה בקולוניאליזם הלבן באפריקה? (על כך אפשר לקרוא גם בספרו המרתק של סוון לינדקוויסט, השמידו את כל הפראים). מדוע היה היטלר בטוח שהאנגלים יבינו אותו ויזדהו עם שאיפתו ליצור קולוניה גרמנית במזרח אירופה? האם אפשר לראות בנאציזם דת פוליטית? מה היה הקשר שלו עם הנצרות? האם אפשר להשוות בין מה שקרה ליהודים בגרמניה לבין מה שמתחולל בישראל “בעיקר בנוגע לערבים ו/או הפלסטינים ו/או הפליטים מאפריקה”? מדוע דווקא ברוסיה ובצרפת אין פריחה של יצירות שבהן מנסים לפנטז “מה היה קורה אילו” (היטלר ניצח, הובס אך נשאר בחיים, וכדומה)? מי טען שמלחמת העולם השנייה לא הייתה אלא קונספירציה יהודית שמאחוריה הסתתרו הציונים? מה המאפיינים של ג’נוסייד? האם ייתכן ג’נוסייד בלי רצח? (התשובה המפתיעה היא שכן, כי אחת ההגדרות של ג’נוסייד, על פי ה”אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם” של האו”ם מ-1948, היא “כפיית אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקרב הקבוצה”, וכן “העברת ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת בדרך של כפייה.” לפיכך “האבוריג’ינים באוסטרליה עברו ג’נוסייד גם אם לא נרצחו”, בשל “תהליך ההעברה הכפוי – או בפשטות החטיפה – של לפחות עשרות אלפי ילדים אבוריג’ינים ממשפחותיהם למשפחות אוסטרליות לבנות”.)

אחד הפרקים המזעזעים במיוחד, “נאציזם בין מין למיניות”, עוסק בין השאר בדילמה שנתקלו בה הנאצים, ש”נאלצו” לקבוע “מיהו בכלל יהודי וזאת לצורך בירור השאלה אם התקיימו יחסי מין [אסורים!] בין ‘יהודי’ למי שאינו יהודי”. אכן, הייתה הגדרה בחוק שקבעה מיהו יהודי, אבל היא הייתה נתונה לוויכוחים ולפרשנויות. אפילו יוזף מנגלה, כך כותב נוימן, שהופיע בבתי משפט כעד מומחה, התקשה להגיע למסקנות חד משמעיות בדבר יהדותו של החשוד או החשודה בפשע. “לא אחת הם נאלצו לחקור קרובי משפחה, שכנים ומכרים”, מסביר נוימן. על הדעת עולה כמובן ההשוואה (האסורה לכאורה, לא כן?) עם החקירות שנערכות ברבנות כדי לוודא ששני בני זוג שמבקשים להינשא “כדת משה וישראל” הם יהודים אמיתיים. שלא לדבר על השכלול החדש, מה שמכונה “פריצת דרך הלכתית“: בדיקות דנ”א כדי להוכיח את יהדותם של הנבדקים.

מחבר הספר, ד”ר בעז נוימן, שלימד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, הלך לעולמו ב-2015, והוא רק בן 44. הספר שלפנינו ראה אור לאחר מותו. כתמיד, צר על חיים צעירים שנגדעו באבם, ואי אפשר שלא להצטער גם על לכתו מאתנו בטרם עת. ולתהות אילו מחקרים מרתקים נוספים היה יכול לערוך.

האם אפשר לחזור אל הנעורים?

שמו גִי בֵּיאַר. מהנדס בניין יהודי שנולד בקהיר ב-1930 אך גדל בנעוריו בביירות, אז נשא עדיין את שם המשפחה היהודי בהר-חסון. העובדות הביוגרפיות הללו אינן מעידות לכאורה על המשך חייו כזמר ומלחין צרפתי מהמצליחים והאהובים ביותר.

מאחר שגדל בביירות, נחשף לתרבות הצרפתית, גדל עליה והזדהה עמה, לכן כשהיה בן 17 ועבר עם בני משפחתו לפריז שנתיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, לא התקשה להשתלב שם בלימודים ואף למד ב”בית הספר הגבוה לגשרים וכבישים”.

אבל היו בו כישרונות בולטים נוספים: הוא היה מוזיקאי, ובזכות כך למד גם בבית הספר הלאומי למוזיקה (אקול נסיונאל דה מוזיק). בין היתר התמחה בנגינה בכינור ובמנדולינה. אמנם הוא התפרנס מעבודתו כמהנדס וניהל את בנייתם של גשרים חשובים, אבל בד בבד גם החל ליצור את שיריו, ולהופיע בביסטרו, ברובע הלטיני בפריז.

עד מהרה זכה להצלחה. זמרים ידועי שם כמו ז’ורז’ ברסנס וז’ולייט גרקו שרו את שיריו, והוא עצמו הקליט את תקליטו הראשון עוד לפני שמלאו לו 30.

אחד משיריו המפתיעים, “Il n’y a plus d’après”, כלומר – “כבר אין אחרי”
– זכה להצלחה מיוחדת. אמנם היה רק בן שלושים כשכתב אותו, אבל מדובר בשיר שחוזה לכאורה את העתיד: גבר מזדקן פונה בו אל אהובתו משכבר הימים. הוא שטוף געגוע לא רק אליה, אלא גם אל נעוריו האבודים, שהקשר אתה מבטא בשבילו. גי ביאר הצעיר כבר יודע איך יחוש בעוד זמן רב, אחרי שייפרד מהאישה שנוהגת לבקר אותו בביתו שברחוב די פור, ברובע סן ז’רמן שבפריז. יודע כבר איך שניהם יבקשו את אהבתם הנושנה ובעיקר את נעוריהם שאינם עוד, ואת מי שהיו בצעירותם. הנה השיר, בתרגומו של עלי מוהר שהפליא להתאים בין המילים ללחן, לדייק בתוכן, ולשמור על הנימה הנוסטלגית והנוגה של השיר המקורי בצרפתית:

וְעַכְשָׁו, כְּשֶׁאַתְּ,
בִּקְצֵה פָרִיז כִּמְעַט,
וְחֵשֶׁק בָּךְ עוֹבֵר
לַחְזוֹר לְגִיל אַחֵר,
אַתְּ בָּאָה לְבַקוּר
אֶצְלִי בִּרְחוֹב דִּי פור,
כַּמָּה שָׁנִים אַחֲרֵי
 לְסן זֶ’רְמֶן דֶה פְּרֵה

אֲבָל אֵין “אַחֲרִי”
בְּסן זֶ’רְמֶן דֶה פְּרֵה,
לֹא אַחֲרֵי מָחָר,
לא אַחֲרֵי הַסְתָו,
כִּי פּה יֵשׁ רַק “עֶכְשָׁו”,
כְּשֶׁאוֹתָךְ שׁוּב אֶרְאֶהּ
בְּסַן זֶ’רְמֶן דֶה פְּרֶה,
לֹא תִּהְיִי זוֹ אַתְּ,
לֹא אֶהְיֶה גַּם אֲנִי,
כְּבָר אֵין מָה שֶׁהָיָה…

תֹאמְרִי לִי: הִשְׁתַּניתָ,
הָרְחוֹב שֻנָּה לְפֶתַע
אֲפִלוּ הַקָפֶה,
מָרִיר קְצָת וְרָפֶה,
זוֹ אַתְּ הִיא שֶׁאַחֶרֶת,
אֲנִי הוּא שֶׁשׁוֹנֶה,
זָרִים כְּבָר זוֹ לָזֶה,
בְּסַן זֶ’רְמֶן דֶּה פְּרֵה,

כִּי הֵן אֵין אַחֲרֵי…

מִיּוֹם לְיוֹם לִחְיוֹת
אֶת כָּל הָאֲהָבוֹת
לָצֵאת שׁוּב לְשִׁיטוּט
נִצְחי בַּסִמְטָאוֹת,
אֲבָל כְּשֶׁמְאֻחָר,
וְלַיִל כִּמְעַט נִגְמַר
הַנֶצַח שׁוּב נִרְאֶה,

בְּסַן זֶ’רְמֶן דֶּה פְּרֵה,

כִּי הֵן אֵין אַחֲרִי…

סיפורו של התרגום שלפנינו מעניין בפני עצמו. רואה חשבון תל אביבי, חיים רדלמן, נהג לשוחח עם עלי מוהר בטלפון ולהתכתב אתו בעניין אהבתם המשותפת לפריז. לימים הפתיע אותו מוהר כשזיכה אותו במכתב שאליו צירף את השיר של גי בֵּיאַר, מתורגם בכתב ידו היפה. כמה נוגעים ללב השיר, התרגום, וסיפורו! כמה מתאים לעלי מוהר, הצנוע וטוב הלב, לשלוח כך את יצירתו למכר מזדמן, בלי לעשות ממנה עניין גדול, סתם כך, מתוך נדיבות ואהבה למילה הכתובה ולפריז. וכמה משמח שרדלמן שמר על הנייר שקיבל מעלי מוהר, ושהוא ניאות לשתף בו את הציבור!

למרבה הצער, בניגוד לדובר בשירו של גי ביאר, לא זכה עלי מוהר להזדקן. רק בן 58 היה כשהלך מאתנו, לפני 13 שנה, אבל השירים שכתב ממשיכים ללוות אותנו ולהחיות את זיכרו. 

את אוזנו של חיים רדלמן גילה מוהר: הוא קיווה שגידי גוב הוא מי שיבצע את השיר. לא קשה לדמיין ביצוע כזה, מחוספס, נוגה ועם נגיעה של הומור, כפי שגידי גוב יודע לעשות. אז אולי לא מאוחר מדי? האם אפשר גם לפנטז על הזמרת שאתה יבצע את השיר? אני מציעה לכך את רונה קינן. מה דעתכם? זה אפשרי? 

גי ביאר וז’ולייט גרקו מבצעים ביחד את השיר. 

מדוע ההמונים אינם מתמרדים?

תפיסת העולם של המפלגה כפתה את עצמה בהצלחה הגדולה ביותר על אנשים שחסרה להם היכולת להבין אותה. אפשר היה להביא אותם לקבל כל ביזוי בוטה של המציאות, כי הם מעולם לא קלטו עד תום כמה עצום מה שנדרש מהם, ולא היה להם די עניין באירועים פומביים להבחין במתרחש. היעדר ההבנה שמר על שפיותם. הם פשוט בלעו כל דבר, והדברים שהם בלעו לא גרמו להם כל נזק, כי הם לא השאירו מאחור שום משקע, ממש כפי שגרעין דגן עובר בגוף ציפור ואינו מתעכל.

ההמונים לעולם אינם מתמרדים על דעת עצמם, ולעולם אינם מתמרדים רק משום שהן קורבן לדיכוי. לאמיתו של דבר, כל עוד מונעים מההמונים להתוודע לקני מידה להשוואה, הם אינם מודעים כלל לעובדה שמדכאים אותם.

מנקודת מבטם של שליטינו העכשוויים, אם כן, הסכנות הממשיות היחידות הן התפצלותה של קבוצה חדשה של אנשים בעלי כישורים, חסרי תעסוקה ורעבים לכוח, והסכנה שהליברליזם והספקנות יכו שורש בשורותיהם שלהם. במילים אחרות, מדובר בבועה של חינוך. הסוגיה היא כיצד לעצב ללא הרף את המודעות הן של הקבוצה המנהלת והן של הקבוצה המבצעת הגדולה ביותר הממוקמת מיד מתחתיה. על תודעת ההמונים די להשפיע באופן שלילי.

George Orwell 1984

לעברית: ארז וולק


מתן יאיר, סרט הקולנוע “בגרות Unseen”: האם יצירה ספרותית יכולה לגעת ללבם של בני נוער?

סרטו הקודם של מתן יאיר “פיגומים” היה בעיני יצירה מרגשת, מדויקת ומעוררת מחשבות. לפיכך מיהרתי לצפות בסרטו החדש, “בגרות Unseen”, שבעצם קדם ל”פיגומים”, אך יצא אל הקהל אחריו. לצערי, התאכזבתי. 

כמו ב”פיגומים” גם בסרט שלפנינו הדמות הראשית היא זאת של מורה צעיר, שאותו מגלם במאי הסרט, שגם כתב את התסריט. אין ספק שמתן יאיר בקיא במתרחש בבתי ספר תיכוניים בישראל. הוא עצמו מלמד בבית הספר התיכון “היובל” שבהרצליה, שם צולם הסרט, ובו מתרחשת עלילתו. 

יאיר יודע בדיוק איך נראים חייו של מורה בבית ספר תיכון. למשל איך מתנהלות ישיבות ציונים: מורים לוטשים מבט אל הצג שעליו מוקרנים הציונים, מורים מתדיינים על תלמידים, יש מי שמסנגר ויש מי שמוצא דופי, מי שמבקש להקל ומי שמבקש להקשות את היד, לטפח או להעניש, להבין או לכעוס (גם אני מכירה היטב את האווירה, שהרי שהייתי מורה ומחנכת במשך יותר מארבעה עשורים…). יאיר מכיר גם את האינטראקציות המתרחשות בתוך כיתת הלימוד. את עמדותיהם של התלמידים, שבמקרה הטוב נשענים לאחור ומצפים שיגישו להם “חומר”, ובמקרה הרע – מביעים התנגדות לתהליך שבו המבוגרים מנסים לשכנע אותם שמה שמוצע להם באמת חשוב ומשמעותי. 

הסרט אמין אמנם, אבל יש בו, לטעמי, לא מעט בעיות לא פתורות. למשל – מה בעצם האג’נדה שלו? להראות את חולשתו הרגשית של המורה, או את הצלחתו להגיע ללבם של תלמידיו? 

המורה שבסרט זוכה בסופו של דבר לתשורות הכרה קטנות מאת בני הנוער שלראשיהם הוא מתאמץ להחדיר בינה או לפחות הבנה. הוא מורה לספרות, ולאורך כל הסרט הוא מכין אותם לקראת בחינת הבגרות, ועוסק בעיקר בספר התפסן בשדה השיפון ובשירי “אנסין” שהתלמידים אמורים ללמוד איך “לנתח”.  אגב, לא בכדי נבחרה דווקא היצירה  התפסן בשדה השיפון: רומן העוסק בניכור שחש צעיר בן גילם של תלמידיו של מתן יאיר. האם ישכיל המורה לחבר אותם אל תחושותיו של הולדן? האם יזדהו אתו? 

אבל יש בעיה. בני הנוער שבכיתתו כמעט אינם מובחנים זה מזה. בניגוד לסרט “פיגומים”, שם נוצר קשר עמוק, משמעותי, מתמשך, של המורה ולכן גם שלנו, הצופים, עם אחד התלמידים שדמותו מורכבת ומתפתחת, בסרט שלפנינו אף אחד אינו מתבלט ואף אחד אינו תופס מקום של ממש. אולי רק הצעירה הפתיינית, ששונה מעצם היותה נערה בין בנים, ושנשיותה המודגשת מטרידה את מנוחתו של המורה. 

אנחנו מלווים את מאמציו “להנגיש” להם את ספרו של סלינג’ר. להסביר להם, למשל, בעזרת השוואות שידברו אליהם, את משמעותם של אמצעים ספרותיים (הוא משווה אותם לכלים שבעזרתם ספר מעצב שיער). המורה מנסה לגעת ללבם בעזרת השאלה – “מתי ראית בפעם הראשונה אדם מבוגר בוכה”. 

בני הנוער שבסרט משחקים, כמדומני, את עצמם. יאיר הצליח להוציא מהם טבעיות ואותנטיות מרשימים מאוד, ועל כך הוא ראוי לתשואות.

אבל, כאמור, לגמרי לא ברור מהו המוקד של הסרט. יחסיו של מתן יאיר עם אביו? עם התלמידים? עם עצמו?

מתעוררת תחושה של הרבה התחלות של סיפורים, שאף אחד מהם לא מוצה: למשל – אחד הנערים מתמחה בביצוע פעלולים קרקסיים. מי הוא? מדוע רואים אותו רק להרף עין? מה הסיפור שלו? 

הקטע המרגש ביותר בסרט מגיע ממש בסופו: שוב התחילה שנת לימודים. המורה לספרות נכנס לכיתה חדשה. שוב יצטרך לכבוש את לבם. שוב יצטרך לשכנע אותם שחשוב ללמוד ספרות. דבריו כשהוא מסביר לתלמידיו החדשים מה כוחה של ספרות, מה תפקידה, מה משמעותה, נוגעים ללבם (אני מקווה מאוד שכך גם במציאות…) ובלי ספק גם ללבם של הצופים. 

אז המורה מתן יאיר ימשיך במשימה הקשה מאוד שלו. כדי להזכיר לתלמידיו לכתוב על “הסחרחרה” שבספר הוא יביא להם אמצעי מוחשי שאותו אולי לא ישכחו: תיבת נגינה בצורת סחרחרה. הוא ידבר אל לבם. לא יתייאש. ימצא בנפשו את הכוח להמשיך, חרף הקשיים וחרף היותו – כך הוא מצטייר! – עלה נידף, גבר צעיר, מבוהל וחסר ביטחון, אולי רק לכאורה. 

ואנחנו נחכה ונצפה לסרטו הבא. שכן כישרונו מובהק ולא מבוטל, ואין ספק, גם אם הסרט שלפנינו אינו מהטובים, עוד צפויות לנו הפתעות מרשימות ומרגשות מאת היוצר המיוחד הזה. 

בכל מקרה, הסרט מוקרן רק בסינמטקים, ומספר ההקרנות מוגבל. חרף הסתיגויותי, אני חושבת שכדאי לצפות בו. 

ג’ורג’ אורוול, “1984”: דיסטופיה עתידית או תיאור של ההווה?

“הספר 1984 מאת ג’ורג’ אורוול הוא שוב רב-מכר”, דווח בינואר 2017 בניו יורק טיימס, ולכן “המוציא לאור הדפיס עשרות אלפי עותקים של הספר.” 

גם בישראל הוחלט לאחרונה להוציא לאור מהדורה מחודשת של הספר, והקריאה החוזרת בו מבהירה מדוע. הרומן הדיסטופי הגאוני נראה פתאום רלוונטי ומשמעותי להבעית. לא פלא שרבים כל כך חוזרים אליו, קוראים אותו ומן הסתם – נחרדים (ועדיין אי אפשר שלא לתהות אם התובנות שהספר מספק יניעו אנשים לחשוב, ואם אינו פונה, למרבה הצער, רק אל המשוכנעים-מלכתחילה). 

אכן, רבים כבר קראו אותו מן הסתם בעבר. בעברית הוא ראה אור לראשונה ב-1950. באנגלית – ב-1949. אפשר למצוא בו הדים רבים למציאות הרווחת של התקופה שבה נכתב, שנתיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה, בימים שבהם הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי עוד הייתה זיכרון טרי ומעורר אימה, מוראות השלטון הסובייטי חלחלו אל התודעה, והחשש מפני השתלטות סובייטית על חלקים נרחבים של העולם היה בשיאו. חלק מהתחזיות האפוקליפטיות של אורוול לא התגשמו (עדיין?). כך למשל, ערים גדולות ברחבי העולם לא הושמדו בשנות ה-60 מהטלתן של פצצות אטום נוספות ומאזן האימה נשמר בינתיים. בהווה התרחקנו (ואולי בכלל לא בצדק!) מהאימה ששלטה בתודעה הציבורית בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, כשהציבור חרד מפני סכנותיה של מלחמה גרעינית. (הד לאותה אימה אפשר לראות בספרה של הסופרת הקנדית אן מארי מק’דונלד, מעוף העורב). אדרבא, מי שנעוריהם עברו עליהם בשנות ה-60 זוכרים ימים שבהם תחושת ההבטחה (שגם אליה מתייחס אורוול בספרו) גברה. שוב, כמו לפני מלחמות העולם, האמנו שמה שכינינו “הקִדמה” עתיד לשפר את מצבה של האנושות; שבני האדם למדו את הלקח משתי המלחמות האיומות מכול, ושמעתה ישאפו לכונן חברות צודקות ושוויוניות. 

אורוול ראה בעיני רוחו עתיד שונה לאנושות. הוא תיאר מציאות שתתרחש כמה עשרות שנים אחרי זמנו, שבה כל בני האדם יחיו בחברה טוטליטרית ודכאנית, שעוקבת לא רק אחרי מעשיו של הפרט, אלא חודרת גם אל מחשבותיו ושולטת בהן. חברה שנשענת על הפחדה; על צמצום השפה ועל “שיחדש”, שנועד להקשות על בני האדם לחשוב באופן מעמיק, שיפוטי וביקורתי; על מצב מלחמתי מתמיד; על מעמדות שהפערים ביניהם קיצוניים, ועל טיפוח השנאה.

האם מופרך לחוש כי אורוול רק טעה בכמה שנים? שלתהליכים שחזה נדרשו כמה עשרות שנים יותר מכפי שראה בעיני רוחו?

ה”פרולים” שבספר – קיצור למילה “אנשי הפרולטריון”, שהם בני המעמד הנמוך ביותר בחברה – מכורים להימורים ולשעשועים המוניים ומטמטמים שמוקרנים להם בטלוויזיה. אין להם יכולת לחשוב, כי המפלגה, ובראשה “האח הגדול”, מקפידה לשמר אותם בורים. יצירות ספרות מצמצמים ומפשטים, “מתרגמים” אותן לשפה הפשוטה שבה “אין צורך” במילים נרדפות ובעצם אסור בכלל להשתמש בהן. כמו בסרטו של פרנסואה טריפו “פרנהייט 451” (כמו גם, כמובן, בגרמניה הנאצית) מתנהל גם “ציד ספרים והשמדתם”. בסרט השמדת הספרים  נמנעת, כי בני אדם לומדים אותם בעל פה. בספר, לעומת זאת, מתבדה האשליה שלפיה השמדת הספרים לא תשנה כלום, כי לכאורה “גם אם ייעלם העותק האחרון, נוכל לשחזר אותו כמעט מילה במילה”. בספר זה כבר לא יקרה. כל הספרים יושמדו ואיש לא יזכור אותם עוד. אמנם במציאות חיינו עדיין לא שורפים ספרים ולא משמידים אותם, אבל אין ספק כי הססמה “בורות היא כוח”, שאותה מפיצה המפלגה השלטת ב-1984, צוברת כיום תאוצה במציאות. רמז לכך אפשר לראות בהתפארותה של שרת התרבות בממשלת ישראל האחרונה, שהתרברבה בריש גלי בכך שמעולם לא קראה יצירה של צ’כוב.   

שקרים וסתירות אינם מבלבלים את הציבור: בספר “מתברר שנערכו אפילו הפגנות להודות לאח הגדול על שהגדיל את הקצבת השוקולד לעשרים גרם בשבוע. ורק אתמול […] הכריזו שההקצבה תקוצץ לעשרים גרם. האם הם באמת מסוגלים לבלוע את זה, אחרי עשרים וארבע שעות בלבד? כן, הם בלעו את זה.” (ואצלנו – “לא יהיה כלום כי לא היה כלום”?)

אנשי המנגנון המפלגתי בספר שקועים כל העת בשינוי העבר (ממש כפי שהיה נהוג בברית המועצות!): כל זכר או אזכור של אנשים ש”אויידו”, כלומר, נרצחו, מסולק ומושמד מכל התיעוד. אין מציאות אחת משותפת ומוצקה, כי האח הגדול קובע מה “באמת” קרה. בכלל, אין עובדות. הסכום של שתיים ועוד שתיים יכול להיות חמש, אם כך יוחלט. ו”השקר הנבחר יעבור לארכיון הקבוע ויהיה לאמת”. 

על  הקשר בין המציאות ברוסיה הסובייטית לבין תיאוריו הבדיוניים של אורוול אפשר לקרוא בספרה המרתק של מאשה גסין The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia, שם היא מספרת איך נתבע הציבור בברית המועצות לחשוב מחשבות סותרות בעת ובעונה אחת, לשקר, ובה בעת לדעת את האמת, להחזיק בשתי דעות שמבטלות זו את זו, ולהאמין בשתיהן.

כפל המחשבה וסתירותיה שב וחוזר. “למה הם אף פעם לא צועקים ככה על דברים בעלי משמעות?” תוהה וינסטון, גיבור הרומן, בימים שמתקיימים בו עדיין ניצנים של מחשבה עצמאית והרהורי כפירה. הוא משיב לעצמו: “רק כשתתעורר מודעותם הם יתחילו להתמרד, ורק אחרי שיתמרדו תוכל מודעותם להתעורר”. (האם הסרט “מלכוד 22” שאב את השראתו מהמלכוד המתואר כאן ברומן?).

כשקראתי על “הדור הצעיר – אנשים שגדלו בעולמה של המהפכה ולא הכירו דבר אחר, שמקבלים את המפלגה כדבר נתון שאינו ניתן לשינוי” חשבתי על הדורות שגדלו בישראל בעשרים השנים האחרונות, על אלה שאין להם כנראה היכולת לחשוב על ראש ממשלה אחר, הנה בחרו שוב לאחרונה בנתניהו, אף על פי שתלויים נגדו שלושה תיקים הנושאים חשדות לשחיתות בקנה מידה מבעית, אף על פי שחמק ממתן תשובה לשאלה מדוע אישר לגרמנים למכור למצרים צוללות מתקדמות בתואנה המוזרה שמדובר בסוד שאסור היה לשר הביטחון ולרמטכ”ל לדעת עליו. (על הקשרים המבעיתים בין מעלליו אפשר לשמוע בקטע הווידיאו הזה.  כל מילה שנאמרת בו מרתקת ומבעיתה! אחרי כל מה שנחשף הדעת נותנת כי איש לא יבחר עוד בנתניהו, ולא היא). 

אחת הטכניקות שאותן נוקטת המפלגה בספר היא ההפחדה המתמשכת. טילים נופלים על האוכלוסייה, וג’וליה, אהובתו של וינסטון, חושדת כי בעצם “אין שום מלחמה. את טילי הנפץ שנופלים על לונדון יום-יום משגרת קרוב לוודאי ממשלת אוקיאניה עצמה, ‘פשוט כדי שאנשים ימשיכו לפחד.'” כשקוראים את הדברים הללו אי אפשר שלא לחשוב על תושבי ערים בעוטף עזה שהצביעו בהמוניהם למפלגת הליכוד, למעשה – לממשלה שבמהלך כהונתה הם ממשיכים לספוג שיגורים בלתי פוסקים של טילים, בלוני תבערה ומרגמות. 

טכניקה נוספת לצבירת כוח המתוארת בספר היא – ליבוי השנאה. ואצלנו? “הערבים נוהרים”, “מה זה צ’חצ’חים”, “הם מפחדים” וכן הלאה וכן הלאה, ססמאות שמחרחרות שנאה ומלבות ומטפחות אותה. יש בספר קטע מרהיב בעוצמתו: במהלך נאום שנישא באוזני ההמונים משתנים בבת אחת הפרטים: “דבר בקולו או במחוותיו” של הנואם לא השתנה, “וגם לא תוכן הדברים. אבל פתאום השמות היו אחרים. בלי שנאמרה מילה חלף בקהל גל של הבנה. אוקיאניה נלחמת במזרסיה! כעבור רגע הייתה המולה עצומה. כל הכרזות והדגלים שמקשטים את הכיכר שגויים! לפחות על חצי מהם מצוירים הפרצופים הלא נכונים! מעשה חבלה! הסוכנים של גולדשטיין פעלו פה! היו כמה רגעי תזזית, כרזות נתלשו מהקירות, דגלים נקרעו לגזרים ונרמסו. […] בתוך שתיים שלוש דקות הכול נגמר. הנואם, צוואר המקרופון עדיין בידו, כתפיו שלוחות לפנים, ידו הפנויה גורפת באוויר, פשוט המשיך לנאום. עוד דקה ושוב בקעו מהקהל שאגות זעם חייתי. השנאה המשיכה ללא שינוי, רק היעד השתנה.” [ההדגשה שלי, עע”א]. השנאה עצמה חשובה. לא תכניה. 

טכניקה נוספת שמאפשרת שליטה על ההמונים היא השמירה על פערים חברתיים, ועל עוני נפוץ ונרחב. “חברה מעמדית תיתכן רק על בסיס עוני ובורות”. כדי לשמר את העוני “חובה לייצר סחורות, אבל אין חובה להפיץ אותן” ולשם כך דרושה “לחימה מתמדת”, שכן “מעשה המלחמה היסודי הוא ההרס, לא בהכרח של חיי אדם, אלא של תוצרי העמל האנושי.” לשם כך דואג השלטון לכך ש”האווירה החברתית היא כשל עיר במצור” שיש בה כל העת “מודעות למצב המלחמה, ולכן לסכנה” והיא “גורמת להפקדת כל הכוח בידי מעמד קטן” עד שנדמה כאילו זהו “תנאי טבעי והכרחי להישרדות. (האם הכיר ג’ורג’ אורוול את “מר ביטחון” הישראלי? האם כשכתב על תושב המציאות שתיאר בספרו כי “יש צורך שהוא יהיה קנאי, פתי ונבער שהרגשות השולטים בו הם פחד, שנאה, חנופה מתרפסת ושיכרון הניצחון”, לא תיאר בעצם מציאות אחרת, עכשווית וקרובה?).

אורוול חוזה את הפיתוח הנרחב של אמצעים להשמדה המונית, וכי לשם כך יגייסו פיזיקאים וביולוגים. (מי לא שמע על המכון למחקר ביולוגי בנס ציונה ובכלל, על הפיתוח המתמשך של לוחמה ביולוגית המתרחש במדינות רבות בעולם?) 

לא רק את המציאות הפוליטית הזכיר לי הספר, אלא גם תופעות המוכרות לי מקרוב, כאלה ששייכות לכאורה רק למרחב הפרטי (אבל הרי ידוע כי האישי הוא פוליטי. גם וינסטון עצמו ער לכך: כשהוא נפגש עם ג’וליה אהובתו ומתנה אתה אהבים הוא אומר לעצמו שזהו “רגע של ניצחון. זו הייתה מהלומה שהם חלקו למפלגה. זה היה מעשה פוליטי). הנה כמה דוגמאות:

אנשים החיים בחברה המתוארת ברומן אינם מסוגלים לחשוב על פשע או לדווח עליו, “כי אין מילים לבטא אותו”. כך גם, כידוע לי למרבה הצער, ילדים שנפגעים בתוך המשפחה אך אינם מסוגלים לבטא את הפגיעה או לספר עליה, בהיעדר מילים. 

גם המאמצים לשנות את העבר מוכרים לי מחיי האישיים: “הוא השתנה בלי הרף”, יודע וינסטון, כי “לא רק תקפות החוויה אלא עצם קיומה של המציאות החיצונית נשללו בשתיקה על ידי הפילוסופיה שלהם.” גם בני משפחות של נפגעי גילוי עריות “משנים” את העבר, מתארים אותו אחרת מכפי שהיה, מתכחשים לעובדות. 

אפילו את התופעה המתוארת בספר, זאת שבה שקועים בני אדם “בהונאה מודעת” כאשר הם “מספרים שקרים במצח נחושה” ומחליטים “להכחיש את קיומה של המציאות האובייקטיבית ובו בזמן להבחין במציאות” שהם מכחישים. מוכרת לי היטב, לדאבוני. המושג שטובע אורוול היא “דוּחֶשֶׁב”: חשיבה שיש בה סתירה פנימית מובנית. והוא מסביר: “אפילו השימוש במילה דוּחֶשֶׁב דורש להפעיל דוּחֶשֶׁב. כי כשאדם משתמש במילה הזאת הוא מודה שהוא מסלף את המציאות”. כמי שעברה בילדותה גילוי עריות שמעתי בבגרותי ממי שעמדה מנגד את המשפט המטורף-לכאורה: “אני לא יכולה להאמין למה שאני יודעת”. הנה דוגמה מרהיבה לדוּחֶשֶׁב: אם כן – את יודעת? אבל את לא מאמינה למה שאת יודעת? הייתכן? מסתבר שהלוליינות הרגשית והתודעתית הזאת שאורוול מתאר אכן לגמרי אפשרית. 

וינסטון מנסה להיאחז בחוקי הטבע הסובב אותו: “העולם המוצק קיים, חוקיו לא משתנים. האבנים קשות, המים רטובים, עצם שדבר אינו תומך בו נופל לכיוון מרכז כדור הארץ”. והנה התפרסם לאחרונה בהארץ מאמר מוזר למדי שכותרתו: “בפיזיקה, בפילוסופיה ובחקר הקוגניציה, שלוש תיאוריות חדשות מציתות את הדמיון – ומציעות נימוקים לאפשרות שיסודות הקיום אינם אלא אשליה”. המאמר מצטט מחקר הסותר לכאורה את כל התפיסות החד משמעיות שלנו. בין היתר נכתב שם כי “שלוש הצעות חדשות — שמגיעות מחקר הקוגניציה, מהפיזיקה התיאורטית ומהפילוסופיה של המדע — מותחות לקצה את אופק תפיסתנו. האחת טוענת שהמציאות בהכרח שונה מהאופן שבו אנו תופסים אותה; השנייה, שחוקי הטבע עצמם אינם אלא המצאה; ולפי השלישית, המציאות, חוקי הטבע, ואנחנו, כלל לא קיימים.” כותב המאמר משיא לקוראיו עצה: “להחזיק חזק בזמן הקריאה” של דבריו. בי התעוררה בעקבות קריאת המאמר התחושה שהאח הגדול נוסח אורוול נכנס להילוך גבוה יותר בניסיונותיו להשפיע על התודעה של כל אחד מאתנו.  

לא מפתיע שבימים שבהם יועצת קרובה של נשיא ארצות הברית ודוברת מטעמו לא היססה לשלוף את המושג “עובדות אלטרנטיביות”, במקום להתמודד עם העובדות עצמן, מזדרז הציבור לקרוא שוב את 1984.

כמה טוב שבהוצאת עם עובד החליטו להפיץ שוב את הספר החשוב הזה. מומלץ גם למי שכבר קראו אותו בעבר לשוב אליו! 

George Orwell 1984

לעברית: ארז וולק

שולמית אפפל: “”תדמְיְני שאת כוכבת”: “נשי”? “גברי”? מה פשר השאלה?

“האם השירה העברית החדשה היא מינורית?” תהתה רינה עשת, כתבת של עיתון דבר שסיקרה בפברואר 1973 מפגש של אמנים צעירים שבו קראו משוררים מיצירותיהם. עשת רמזה לכך שכן, זאת לדעתה התשובה לשאלתה המובלעת. לא זו בלבד, אלא שעל קהל הקוראים הוטלה לדעתה משימה: למתוח ביקורת ו”לעזור” ליוצרים לערוך חשבון נפש.

אחת המשתתפות במפגש הייתה משוררת צעירה, שולמית אפפל, אז בת 25, שכבר פרסמה שני ספרי שירה.

שלוש עשרה שנה אחרי אותו מפגש, נכתב על שירתה של אפפל במדור הספרות של עיתון מעריב, שהיא “נשית ישראלית”. המבקר, אורציון ברתנא, כתב שאפפל היא אמנם “משוררת טובה ומעניינת מאוד”, אבל שעוצמתה בנשיותה, שבה ראה “‘סימפטומים’ של מודעות עצמית נשית בוטה וחריפה”. (כמה שנים לפני כן כינה מבקר הספרות של עיתון דבר את שירתה “גברית”…)

מאז שהחלה לכתוב פרסמה אפפל שבעה ספרי שירה, והשתתפה באנתולוגיות רבות. שיריה הופיעו גם בכתבי עת שונים, והיא זכתה בלא מעט פרסים. לאחרונה – בפרס משרד התרבות והספורט על שם אריק איינשטיין לאמנים ותיקים.

להלן משהו מתוך מה שכתבו השופטים על ספר השירים שזיכה אותה בפרס: “הסיפורים שאפפל מספרת מופלאים ממש, עוצרי נשימה ביופים הגבישי. מתקיים בהם שיווי משקל מפתיע, ולעיתים אף מערער, בין אמת אוטוביוגרפית חשופה לבדיון מסוגנן, ובין גילוי לב מוחלט, נטול עכבות, של מי שאין לה כביכול מה להסתיר, לפנטזיה פרועה. דומה שהאמת הטמונה בשירים כל כך אכזרית וכואבת לפעמים, כל כך בלתי נסבלת, שאין לה ברירה אלא להימחק, להישכח, להיברא מחדש ולהפוך, לפחות בעיני הקוראים, למעין חלום או חיזיון.”

הנה אחד השירים שהופיע בספרה האחרון, תדמייני שאת כוכבת, זה שזיכה אותה בפרס:

המחר יימשך לנצח

כַּמָּה שָׁנִים עָבְרוּ. לֹא חָשׁוּב. אַתְּ עוֹד שָׁם. בַּת כִּמְעַט שָׁלוֹשׁ בְּמִטַת תִּינוֹקוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה נָהוּג אָז, עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי, גַם אַחֲרֵי שֶׁאַתְּ רוֹאָה אוֹתִי אַתְּ מַמְשִׁיכָה לִבְכּוֹת וּמוֹשִׁיטָה אֵלַי זְרוֹעוֹת קְטַנּוֹת. אֲנִי הַמוֹשִׁיעָה שֶׁלָּךְ. גַּם מָחָר אָבוֹא. הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח. אֶשְׁטֹף אֶת פָּנַיִךְ אֶתֵּן לָךְ עוּגְיַת רִבָּה וְאָקַח אוֹתָךְ עַל הַיָּדַיִם. דַּי מְתוּקָה, דַּי. וּבְעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִי הֲרוּסָה כְּשֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס אוֹתִי. הַתְּמוּנָה תִּרְדֹף וְעַל הַזְכָּרוֹן הַזֶּה נָפַלְתִּי. עִם הַשָׁנִים מוּל הַמַּעוֹן שֶׁלָךְ הִצִיבוּ תַּחֲנָה. קַו הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלִי עוֹצֵר שָׁם. אֲנִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי כְּדֵי לַעֲמֹד בְּבִכְיִךְ. עֵינַיִךְ בּוֹעֲרוֹת מִבֶּכִי, אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהָכִיל אֶת הַדְּמָעוֹת וְהֵן מְמַלְאוֹת אֶת פִיךְ. הַלְחָיַיִם שֶׁלָּךְ מְלוּחוֹת. כַּמָּה אַתְּ יָפָה. אֲנִי מַּצִּילָה אוֹתָךְ וּמִשְׁתַּדֶּלֶת לְהַקְדִים לְמָחֳרָת. אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת לִפְנֵי כֻּלָּם. עַכְשָׁו עוֹלֶה בְּדַעְתִּי שֶׁאוּלַי כְּלָל לֹא נִרְדַּמְתְּ. אֵין אֶת מִי לִשְׁאֹל. בּוֹאִי מְתוּקָה. קְחִי עוּגִיָּה. אֵיזֶה יָאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי

לא בכדי התנסחו השופטים באופן שמטשטש בין שיר וסיפור. אכן, השירים בספר הם במידה לא מעטה מעין סיפורים קצרים. ברבים מהם אפפל נוקטת בתחבולה ספרותית מרתקת: בשורות האחרונות הקורא מבין שהערימה עליו, שכן היא מצליפה בפניו הפתעה פתאומית שמאירה את השורות הקודמות באור שונה, ומבהירה את מלוא עוצמתן. כך למשל בשיר שלפנינו, כשמסתבר פתאום שהדוברת היא הילדה שהופקדה על הטיפול באחותה הקטנה: “אֵיזֶה יָאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי”… (האם אפשר שלא להיזכר, להבדיל, כמובן, בשירו של בינם הלר, “אחותי חיה”?)

אפפל מציירת בשיר תמונה קורעת לב של התינוקת חסרת האונים המצפה לה שתושיע אותה. אמנם חלפו שנים, אבל הרגע ההוא קפא בזמן, כי התמונה נצרבה בזיכרון. התינוקת העומדת “בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי” לא יודעת את נפשה מרוב ייאוש, בדידות וצער. כל יום שבו היא נמצאת במעון הוא מבחינתה אינסופי, וגם “הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח”, שהרי פעוטות אינם יודעים, אינם מבינים, אין להם תחושת זמן, אין להם אפשרות להעריך עד מתי ויותר מכך – מדוע. (ואי אפשר שלא להיזכר גם בשירה של טל ניצן “מסע הילדים”!),  אוזנה של הדוברת שומעת את המצוקה ונפשה ממשיכה לדעת, גם אם חלפו שנים רבות.  

שורת המחץ  שבסוף השיר מבהירה לנו שיש פה שתיים שסובלות. האחת תינוקת, האחרת ילדה שרואה ומבינה, אך אינה יכולה להושיע. רק לתת לקטנה “עוּגִיַת רִבָּה” ולחבק אותה. 

והיא גם יודעת היום את מה שטרם התרחש אז, בהווה של השיר: “בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִיי הֲרוּסָה כְּשֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס אוֹתִי”. אין לסיפור-שיר הזה סוף טוב. הסבל לא יסתיים ולא יהיה לו תיקון. 

האם מבקרת הספרות של עיתון דבר הייתה ממשיכה לדבר על “שירה מינורית”, למקרא השיר “המחר יימשך לנצח”? האם המבקר של עיתון מעריב היה מדבר שוב על “שירה נשית”? 

בעצם לא חשוב להשיב, שהרי אין טעם או פשר בסיווגים הללו – “נשי”, “גברי”, “מינורי”. כל מי שיש לו לב פתוח ועין רואה יכול להבחין בעוצמתו של השיר, ביופיו, בכאב המובע בו בעדינות ובחוכמה, ובמשמעויותיו, הנסתרות והנגלות. 


מי היה הניצול המפתיע של חסידת אומות עולם

ויז’יקובסקי הפגין חושים חדים במיוחד. כשהגרמנים ראו חציר מעוך ברפת הוא הסביר שהוא ישן שם כי הדירה שלהם צפופה מדי. כשהם רצו להצית את החציר כדי לאמת את דבריו התחנן בפניהם שלא יעשו זאת, כי האש תתפשט לכל המשק שלו.

“אני לא יודעת מי ייעץ לי לעשות דבר כזה, כי בעצמי לא הייתי כזו חכמה,” אומרת ויז’יקובסקה, “אבל מדי יום שפכתי נפט מסביב לדיר. הגרמנים חיפשו אותם עם כלבים, וכלב מאבד את חוש הריח כשיש נפט. אדון אלוהים עזר להם והוא עדיין עוזר, שהרי ארבעה מהם חיים עד היום.”

“כשהז’נדרמים הגיעו,” מספרת לאה קוברן, “היינו כולנו מוכנים להתאבד, כבר הכנו מראש תערים כדי לחתוך לעצמנו את הוורידים. כשהם הסתלקו היינו משוכנעים שהמארחים שלנו יורו לנו לעזוב, כי בפעם הבאה כבר לא יתמזל מזלם. ויז’יקובסקי דפק אצלנו, הוא חיבק את בעלי ואמר: ‘יקיריי, אם מצאו אתכם, אז מעכשיו בטוח שלא ימצאו אתכם ואתם תשרדו כאן אצלנו עד סוף המלחמה.”

ויז’יקובסקה הצילה לא רק שבעה יהודים, אלא גם גרמני אחד.

“מתישהו אחד מהז’נדרמים שגר מולנו נשאר לבדו. הוא שכב מסכן על הרצפה ונאנק מכאבים. נתתי לו סודה עם חומץ, כמו שאנחנו תמיד התרפאנו, אבל לו זה לא עזר. הלכתי ליהודים שלי בדיר כדי לשאול איך לומר בגרמנית ‘החבר שלכם חולה’. רתמתי את העגלה, נסעתי למפקדה שלהם ואמרתי ‘קמראד קראנק.'” למרבה המזל איש בז’נדרמריה לא העלה בדעתו שוויז’יקובסקה לא דיברה אתם בגרמנית רצוצה אלא פשוט ביידיש.”

Anna Bikont My z Jedwanego
מפולנית: עלי הלפרן

“דמעות של מלאכים”: מה הן מבקשות?

דני ויוני היו בני שש עשרה. הם למדו ביחד באותה כיתה וגם שיחקו באותה נבחרת כדורסל. הם היו חברים טובים, ואהבו להסתלק מדי פעם מהלימודים, לחמוק אל ביתו של אחד מהם, ולכתוב ביחד שירים.

קשה להאמין שבגיל צעיר כל כך חיברו השניים את אחד השירים המתוחכמים והאהובים ביותר בפזמונאות העברית.  דני מינסטר כתב את המילים וחברו, יוני רכטר, הלחין אותן. כך נוצר השיר “דמעות של מלאכים”:

דמעות של מלאכים.
דמעות שקטות
דמעות יפות ועצובות.
זולגות באופק דמעות ומחפשות…
מה הן מבקשות? אהה…

כי כשהמלאכים בוכים
בעולם אחר,
אז בעולם הזה
עצוב לנו יותר.

דמעות של מלאכים.
מדוע הם בוכים המלאכים?
אולי בגלל שזה לא קל
להיות מלאך,
בעולם עצוב כל כך.

כי כשהמלאכים בוכים…

וגם אנחנו כאן
רוצים לבכות לבכות איתם
מה לעשות?
רוצים לבכות והדמעות אינן יורדות,
הדמעות אינן יורדות.

כי כשהמלאכים בוכים…

אין תֵּמַהּ בכך שמרבים להשמיע את “דמעות של מלאכים” ביום הזיכרון לחללי צה”ל, שהרי הוא מביע ביופי רב את העצב האינסופי הנסוך באותו יום.

מי הם אותם מלאכים שדמעותיהם השקטות, היפות והעצובות זולגות אל העולם, ומה באמת הם מבקשים? את מה הם מחפשים? האם מלאכים, שאמורים להיות יצורים שמיימיים וערטילאיים, בכלל בוכים? האם העצב שלהם נובע ממה שהם רואים כשהם משקיפים מלמעלה ורואים את מה שבני האדם מעוללים לעצמם? ואולי דמעותיהם אינן אלא הגשם המומטר על העולם?

מילות השיר תוהות ואינן משיבות, אבל קובעות שתוגתם של המלאכים מבטאת לא רק את העצב שלהם, אלא גם את זה של העולם שאליו דמעותיהם מגיעות, כלומר – אלינו, השומעים והשרים.

אלא שהעניין איננו כה פשוט. המלאכים ששם, בעולם האחר, מתקשים לבכות. רוצים, ולאו דווקא מצליחים. לא קל להיות מלאך. לא קל להיות מלאך עצוב. לא קל להיות מלאך שאינו יודע איך למצוא נחמה בדמעות. והרי כך מבטאות מילות השיר את העצב האנושי שאין לו נחמה וגם הדמעות לא יוכלו לרפא אותו.

כמה חוכמת חיים ועומק רגשי ביטאו שני הנערים ההם, ששילבו את המנגינה הנוגה שיש בה שלמות ושכלול צלילי מפתיעים עם מילים שיש בהן כל כך הרבה מקוריות ותבונה. שהרי “גם אנחנו רוצים לבכות אתם”, ולא תמיד מצליחים. וגם אם הם ואנחנו בוכים, העולם רק נעשה עצוב יותר.

דני מינסטר כתב עוד כמה שירים שהצליחו מאוד. למשל, את “בלילות הקיץ החמים” שהלחין מתי כספי, את “בלעדייך”, שגם אותו הלחין יוני רכטר, ושהופיע באלבום הבכורה של גידי גוב, לצד ארבעה שירים נוספים שמינסטר חיבר, אבל בשלב מסוים של חייו נטש מינסטר את הכתיבה והמשיך לחיות את חייו במנותק ממנה.

בריאיון שהעניק לפני שבע שנים לבן שלו מעיתון הארץ אמר מינסטר כי הוא מתקשה להשיב על שאלותיו, כי “זה היה לפני כל כך הרבה זמן, שאני מרגיש שאנחנו מדברים על אדם אחר”. עד כדי כך התרחק מהכישרון המובהק שניחן בו ושאותו היטיב לממש בצעירותו.

יוני רכטר, לעומתו, ממשיך כל השנים להלחין ולשיר, ונחשב אחד מטובי היוצרים בתחום הזמר העברי. הלחנים שלו מורכבים ומתוחכמים וניכרת בהם השפעתה של המוזיקה הקלאסית ומוזיקת הג’אז.

אייאן חירסי עלי, “כופרת”: האם ראוי שאנשים נאורים ישלימו עם התעללות בנשים?

“כל אחד מאתנו חייב לקרוא את זה,” אמרה לי החברה שהמליצה על ספרה האוטוביוגרפי של אייאן חירסי עלי. קראתי אותו והסכמתי אתה. אמנם הספר הגיע לידי באיחור של עשר שנים – הוא ראה אור בעברית ב-2008 – אבל נראה כי המסר שחירסי עלי מבקשת להעביר בו רק נעשה רלוונטי ונוקב עוד יותר מכפי שהיה כשהתפרסם לראשונה, ב-2006. אכן, מדובר בספר שחובה על כל אחד מאתנו לקרוא, גם אם (ואולי דווקא משום ש) הדברים מפתיעים, מחרידים ומעוררים מחשבות.

לפני הכול, סיפורה האישי של אייאן חירסי עלי מרתק כשלעצמו. מדובר בילידת סומליה שהגיעה להולנד בשנות העשרים לחייה, אחרי שהחליטה להימלט מפני המפגש עם גבר יליד סומליה שחי בקנדה. העובדה שלא הכירה אותו לא מנעה מאביה לאלץ אותה להינשא לאיש, שאותו פגשה רק פעם אחת וגם אז נרתעה מפניו. בהולנד הצליחה לזכות במעמד של פליטה ומבקשת מקלט. בנחישות מופלאה למדה הולנדית ורכשה השכלה. היה חשוב לה ללמוד מדע המדינה כדי להבין איך נוצרת חברה מתוקנת כמו זאת שמצאה בהולנד, ומה לא פועל נכון בחברות שבתוכן גדלה. תוך זמן לא רב, שנים אחדות, היא החלה את דרכה כפעילה חברתית ופוליטית ולבסוף נבחרה לפרלמנט ההולנדי. ב-2005 כלל אותה השבועון “טיים” ברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם.

לכל ההישגים המופלגים הללו הגיעה ממש בניגוד לכל מה שהיה צפוי לה, שכן בתחילת חייה הייתה בסך הכול ילדה ממשפחה דלת אמצעים שסבתה כפתה עליה מילה, אביה נטש אותה ואת אחותה, ואמה הייתה אישה מיוסרת, חמת מזג, תלותית ואומללה. “בעיני אמנו, נערה צעירה ולא נשואה העובדת במשרד כמוה כזונה,” היא מספרת ומוסיפה: “סבתא תמכה בה לגמרי. ‘כסף שהרוויחה אישה מעולם לא העשיר אף אחד,'” נהגה לומר. אמה וסבתה היו נשים שאותן לא היה אפשר לגאול. אבל אייאן חירסי עלי הייתה שונה. היא שאפה להיות עצמאית ועצמאות תלויה קודם כול ביכולתו של אדם להתפרנס בכוחות עצמו. אכן, היא הצליחה, ולא רק בכך. סיפור חייה אמנם מרתק, אבל לא הוא עיקרו של הספר.

אייאן חירסי עלי מספרת על הדרך שעברה מילדה מוסלמית אדוקה למה שהיא עצמה מכנה “כופרת”: אישה צעירה ומודרנית שאינה מאמינה עוד באסלאם ובתורה שהוא מפיץ. “אם אלוהים רב חסד, מדוע המוסלמים חייבים להתרחק מהלא-מוסלמים ואפילו לתקוף אותם, כדי לכונן מדינה המיוסדת על משפטו של אללה?” היא תוהה, וגם – “אם הוא צודק, מדוע הנשים מקופחות כל כך?”

דרכה אל ההשכלה החלה בהעשרה הרגשית והנפשית שהעניקה לה קריאה רבה של יצירות ספרות: “כקוראה, יכולתי להיכנס לנעליו של אחר ולחיות דרך הרפתקאותיו, לשאול את אישיותו ולעשות בחירות שלא היו לי בביתי”. כמה מרגש להיווכח בעוצמתה של הספרות וביכולתה להטביע חותם עמוק כל כך!

אבל גם זה לא העיקר. לבו של הספר, עיקר העיקרים שלו, הוא לא בהתפקחות האישית של מישהי שהיא מעין חוזרת-בשאלה מוסלמית, אלא במסקנות מרחיקות הלכת שחירסי עלי מגיעה אליהן בנוגע לאסלאם, להגירה ההמונית של מוסלמים אל הארצות המערב, ולתוכניות האופרטיביות המפורטות שלה, שאמורות להתמודד עם בעיה שאנשים נאורים במערב מסרבים להבחין בה או להכיר בקיומה.

חירסי עלי הייתה כאמור בתחילת חייה, עד שהגיעה להולנד ובעצם עוד זמן מה אחרי כן, מוסלמית אדוקה ומסורה מאוד. אבל כמי שהגיעה משם, מלב האסלאם – במשך חלק גדול מהשנים המעצבות של חייה היא גרה בערב הסעודית עם אמה ואחותה – אין מי שיודעת להעיד כמוה ממקור ראשון על הפנטיות הרצחנית האינהרטית הצפונה בו. חירסי עלי מתקוממת נגד אותה פנטיות, ובעקבות זאת כופרת בתפיסה שלפיה יש לאפשר למהגרים המוסלמים, בסגנון הפוליטיקלי קורקט האירופי, לשמר את “תרבותם”, המתאפיינת לא רק ברצחנות, אלא גם בגזענות (במיוחד, כך היא מתארת שוב ושוב, גזענות ושנאה עמוקה המופנית כלפי יהודים, גם במקומות שאין בהם כלל יהודים!). האסלאם, לדבריה, דוגל במפגיע באי שוויון מוחלט לנשים. כל הזכויות שייכות רק לגברים. נשים חייבות לציית, להיאנס בלי למחות, להיות כנועות, תלויות, חסרות אונים, להסכין עם כל האלימות והדיכוי ולוותר על אושרן בעולם הזה, לטובת הבטחה שבעולם הבא יזכו לפיצוי. היא מתנגדת גם למה שהיא מכנה “היהירות” של הפליטים שמתנשאים מעל הלבנים, יוצרים בלבם “פנטזיה שהם כסומלים יודעים הכול יותר טוב מן הלבנים הנחותים” ועם זאת מאשימים את הלבנים בגזענות.

חירסי עלי מתפעלת מדרכם של ההולנדים להתמודד עם קשיים – לדוגמה, עם שיטפונות שפקדו אותם – לא בתפילות, כנהוג בארצה, אלא בתביעות כלפי הממשלה, למשל – שתדאג לתחזוקה נאותה של הסכרים. היא מתרשמת ממאמציהם לחנך את ילדיהם כך שילמדו לנהל סכסוכים במשא ומתן לא אלים, בניגוד לנהוג בארצה, ששם מעודדים אלימות, ומלמדים את הילדים להיעזר תמיד בכוח הזרוע.

ועם זאת, כך היא סבורה, ההולנדים הנדיבים, שמוכנים לתרום כספים לארגוני סעד בנילאומיים, מתעלמים בשם הסובלנות שלהם ובשם מה שהם מכנים
“הרב תרבותיות” שהיא בעיניה שקרית ומטעה “מהסבל האילם של נשים וילדים בחצר האחורית שלהם”. חירסי עלי סבורה כי החברה הקולטת חייבת לתבוע מהמהגרים להשתלב בה ולאמץ את ערכיה, שמא יטביעו אותה בנורמות הפסולות שלהם. היא דוחה את הנטייה של החברה המערבית להבין יותר מדי את הנורמות הפסולות הללו ולהשלים אתן. “כל דבר שנכתב בעיתונים היה ‘כן, אבל’: כן, זה נורא להרוג אנשים, אבל,” היא מצטטת את העמדה ה”נאורה” מדי. (למרבה הזוועה הביטוי הזה “כן, אבל…” זכור היטב ממשפט אייכמן, שנהג להשיב כך תכופות!). והיא מוסיפה תובנה מרתקת: “ידעתי שאפריקה היא היבשת הענייה ביותר, והעוני לא גורם לטרור; בני אדם עניים באמת לא יכולים אלא לדאוג לארוחתם הבאה.”

בחייה שלה הוכיחה חירסי עלי שאישה יכולה להתעלות מעל הכפייה, לנוס מפני העתיד העלוב הצפוי לה, ולעצב את חייה על פי רצונה. אבל לא כל הנשים ניחנו בכישרונות המיוחדים שלה, באופייה המיוחד, באינטלקט המבריק שלה. לפיכך כשכיהנה כחברת הפרלמנט ההולנדי החליטה להקדיש את מרצה ואת פועלה למען נשים מבקשות מקלט, שאפילו הן לא מבינות מפני מה עליהן לברוח, וכיצד. כך למשל תבעה לאסוף בהולנד סטטיסטיקות על נשים מוסלמיות שגברים בני משפחתן רוצחים אותן. הנתונים הדהימו גם את מי שדגלו במה שנחשב לכאורה כ”סובלנות כלפי תרבויות אחרות”, שהיא בעצם, כך חירסי עלי מדגישה, אינה אלא גזענות סמויה. מה פתאום משלימים אנשים נאורים עם התעללות בנשים? רק מכיוון שהן מוסלמיות? האם היו מוכנים לקבל התנהגויות כאלה בקרב בני ארצם?

חירסי עלי מתנגדת לעמדה המתנצלת של המערב. אחרי הפיגוע המחריד של 11/9 היא הזעזעה מדבריו של פוליטיקאי עמית שדן לכף חובה את מי שראו בפיגוע אקט איסלמיסטי, שכן לה ברור לגמרי שהוא אכן כזה! דבריו של בן לאדן לא הפתיעו אותה. היא שמעה דומים להם מילדות. “הוא מפיץ תרבות אכזרית, לא סובלנית, מקובעת בשליטה בנשים ונוקשה במלחמה.” והרי מוסלמים כה רבים מבקשים להגר אל ארצות המערב. מדוע? כי ערכי הדמוקרטיה, החינוך והשוויון יוצרים חברה מתוקנת ונוחה. אבל אז מנסים אותם מהגרים מוסלמים להכפיף את החברה המארחת לאותם חוקים אלימים שמפניהם הם עצמם נסו ושהחברות שיצרו קורסות בגללם.

חירסי עלי מסתכנת כמובן בתיוגה כימנית. היא מתקוממת נגד התיוג. יש לדעתה לבחון חברה “על פי שלושה דברים: חופש פוליטי, חינוך ומעמד האישה.” בהיעדרם אי אפשר לדבר על ימין או שמאל, אלא על חברה לא מתוקנת ולא הוגנת. “כשאמרתי שמצבן של נשים מוסלמיות חייב להשתנות – להשתנות עכשיו – אמרו לי תמיד להמתין, או שכינו אותי ימנית,” היא כותבת, ומגנה את התביעה לגלות רגישות ולכבד את “תרבות המהגרים” ואת ה”רלטיביזם המוסרי” המנחה את התביעה הזאת, לא! היא זועקת, לא מדובר כאן בערכים שיש לכבד אותם!

אייאן חירסי עלי זועמת כשמצדיקים פנטיות דתית רצחנית. למשל, כשפרצו מהומות בניגריה כי עיתונאית צעירה כתבה על הנביא מוחמד שהוא עצמו היה מן הסתם בוחר לעצמו אישה מבין המועמדות לתואר מלכת היופי (ובכך ניסתה לחשוף את צביעותם של המתנגדים המוסלמים לתחרות), היו מי שגינו את העיתונאית “במקום להאשים באלימות את הגברים שהציתו בתים ורצחו בני אדם”.

היא סבורה כי מוסלמים חייבים להרחיק את עצמם מהפרקטיקות הטרוריסטיות הפוליטיות. דבריה מהדהדים שוב בקול חזק בעקבות אירוע הטרור הרצחני שהתרחש לאחרונה בסרי לנקה. כשהיא קוראת לרפורמה של האסאלם, ראוי להקשיב לדבריה.

אייאן חירסי עלי היא אישה אמיצה מאוד. חרף הסכנה הברורה והגלויה היא לא היססה לומר בטלוויזיה כי הנביא מוחמד היה פדופיל (לשם כך היא מתארת סיפור מהקוראן: כיצד אנס בת משפחה, ילדה בת שש!). תיאור האיומים המתמשכים על חייה מזעזע, כמו גם הסיפור הפותח את הספר: תיאור רציחתו של במאי קולנוע הולנדי, תיאו ואן גוך, בידי קנאי מוסלמי, במחאה על סרט שיצר ביחד אתה. לא נראה שהאיומים וההפחדות יצליחו להשתיק אותה או לבלום את המאבק שהיא מנהלת.

מאחר שבעשר השנים האחרונות גברה מאוד תופעת ההגירה לאירופה ולארצות הברית, נראה שראוי וכדאי להקשיב לדבריה של האישה הנועזת והחכמה הזאת.

דומני כי אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, כאן ואולי באתר סימניה, כיד שנייה, כאן. כופרת הופיע במשך שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, אך למרבה הצער באתר הספרים הדיגיטליים e-vrit אינו מופיע. אפשר כמובן להוריד אותו לקינדל, באנגלית, כאן. הוא מרתק!

Ayaan Hirst Ali INFIDEL
לעברית: טליה שלו

“אין לי ארץ אחרת”, “אחי הצעיר יהודה”: האם אתה שומע?

“שאלתי את עצמי – למה זה מגיע לי?” סיפר אהוד מנור לשלמה ארצי מה הרגיש כשראה את השורה “אין לי ארץ אחרת”, שנלקחה מתוך שיר שלו, כשהיא מוצגת כסטיקר על מכוניות חולפות, לצד סטיקר נוסף שבו נכתב “רבין רוצח”.

הריאיון שבו הביע את צערו ואת מורת רוחו על השימוש המקומם שנעשה במילים שכתב נערך בתוכנית של רשות השידור (כיום – כאן 11) לרגל זכייתו של מנור ב-1998 בפרס ישראל בתום הזמר העברי. השאלה שהובילה אותו לספר על כך הייתה – “מה רצח רבין עשה לך?” תשובתו המיידית של אהוד מנור הייתה “הרצח גמר אותי.” ואת זאת אמר אדם שדקות אחדות לפני כן סיפר עד כמה הוא אופטימי. כל כך אופטימי עד שאפילו המחשבה על מותו אינה מאיימת עליו, כי אינו חושב על עצמו כמי שייטמן באדמה, אלא רואה במוות מעין ריחוף.

ובכל זאת, חרף האופטימיות שלו, ואולי בגללה,  הוא לא יכול היה להתמודד עם האופן שבו אנשים קיצוניים ואלימים השתמשו בשיר שהוא עצמו כתב, כדי להסית. שהרי מבחינתו הקביעה “אין לי ארץ אחרת” כללה בתוכה את הקריאה ההפוכה: אין לי ארץ אחרת, לכן עלי לקרוא ליושביה בדברים של אהבה ומסירות, להזכיר להם את האתוס ההולך ונשכח של פיוס ואחווה. הנה מילות השיר:

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה
פזמון…

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
עד שתחדש ימיה
עד שתפקח את עיניה
פזמון…

בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

אהוד מנור סיפר לשלמה ארצי, ולצופים בריאיון, כי השתתף בעצרת השלום שבסיומה נרצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. במהלך העצרת עמד מנור על הבמה וקרא לקהל לשיר אתו את “אין לי ארץ אחרת”. הוא העיד כי אותה שירה הייתה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחייו. מן הסתם חש שהשרים אתו שותפים לתחושותיו שיש לקרוא לארצנו “לחדש את ימיה”, “לפקוח את עיניה”, להזכיר לה שלא תוותר על הערכים שעליהם גדלנו: שוויון ושלום.

אי אפשר לשכוח כי קריאתו המרגשת של מנור קשורה בכאבו האישי. אהוד מנור שכל את אחיו הצעיר, שנהרג במלחמת ההתשה. יהודה וינר – מנור הוא שם מעוברת – נפל בקרב בפורט תאופיק שבסיני בט”ו באלול תשכ”ח (8.9.1968) ונטמן בבית העלמין בבנימינה, שם גדלו השניים. השורה “אין לי ארץ אחרת” מדברת על הקשר של אהוד מנור אל הארץ. על הצורך שלו למצוא פשר לאובדן, שהרי אם חיינו כאן, במקום היחיד שהוא שלנו, צודקים, אם היחיד יכול להזדהות עם החברה הסובבת אותו, לחוש שהוא שייך לה ושהערכים שהיא דוגלת בהם מייצגים אותו, תתאפשר משמעות להתמודדות שלו עם כאב השכול.

לאחיו האהוב כתב אהוד מנור שיר שקורע את הלב בגעגועים המובעים בו, בניסיונו של הכותב לתקשר עם מי שאיננו עוד, לספר לו על מה שממשיך להתרחש בעולם אחרי לכתו. הנהו, “אחי הצעיר יהודה”:

אחי הצעיר יהודה,
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
השמש עוד עולה כל בוקר
ואורה לבן,
ולעת ערב רוח מפזרת
את עלי הגן.
הגשם הראשון
ירד לפני יומיים,
בערב יום שלישי,
ושוב אפשר לראות שמיים
בשלולית על הכביש הראשי.

אחי הצעיר יהודה
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
בגן הילדים שלך
לומדים כבר שיר חדש,
ובתיכון התלמידים
שוב מתעמלים על המגרש.
רוחות ערבית
מייללות על המרפסת
את כל שירי הסתיו,
ואמא מחכה בסתר,
שאולי עוד יגיע מכתב.

אחי הצעיר יהודה
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
כל חבריך הטובים
נושאים דמותך עמם,
ובכל הטנקים על קווי הגבול
אתה נמצא איתם
אחי הטוב,
אני זוכר את שתי עיניך,
והן פותרות חידה.
ובני הרך יפה כמוך
בשמך לו אקרא – יהודה.

לא רק געגועים יש בשיר, אלא גם הבטחות: זוכרים אותך, מספר הבכור לצעיר שאיננו, ולא רק בני המשפחה, אלא גם “כל חבריך הטובים” שממשיכים לשאת אתם את דמותו. “אתה נמצא אתם”, הוא מספר, ואז מגיע אל ההבטחה שחותמת את השיר: “ובני הרך יפה כמוך / בשמך לו אקרא – יהודה”.

לשלמה ארצי סיפר אהוד מנור כי כתב את השיר זמן רב לפני שנולד בנו, שאכן ברבות הימים בא לעולם והוא נושא את השם של הדוד.

היו שירים נוספים שאהוד מנור כתב בהשראת אחיו. ביניהם “הבית ליד המסילה”, וגם “בן יפה נולד”. “אלה שירים שנכתבו בדם שלו”, אמר אהוד מנור והביע כך את תחושתו שאת פרס ישראל קיבל בזכות אותם שירים. את דבריו חתם במשאלה המכאיבה כל כך: החזירו לי את אחי, ואוותר על השירים ועל הפרס.

את אחיו הצעיר יהודה לא יוכל איש להשיב, וגם אהוד מנור כבר איננו, אבל השירים שנכתבו נותרו אתנו.

מי השתעשע באושוויץ

הוא היה ניצול שואה. “בוגר אושוויץ”, נהג לכנות את עצמו בהומור שחור. והיה גם, על פי העובדות, אבא שלי. אם כי אני מתקשה לכנות אותו כך.

אין לדעת מה היה קורה אלמלא הגיע לאושוויץ כנער. האם בכל מקרה היה נעשה טיס בחיל האוויר, מפקד טייסת, קברניט באל על, נספח אווירי באנגליה, אבל גם גבר שפגע מינית בנשים בנות כל הגילים – זרות וקרובות, ילדות, נערות, נשים צעירות וזקנות, בנות משפחה ומכרות מזדמנות, וגם בי, בתו? 

האם יש לתלות את התנהגותו הבזויה במה שקרה לו, בשואה? לשאלה הזאת אני משיבה תמיד: הרי  ויקטור פראנקל וגם פרימו לוי היו שם. 

כל השנים חמלתי עליו, על היתום שניצל, עד שלא יכולתי עוד, האמת על עצמי ועל חיי גאתה וסיפרתי עליה, לי וליקיריי, ואחרי כן – לעולם. 

ביום השואה בשנת 1998, שנת היובל למדינה, הוא זכה להימנות עם משיאי המשואה. לא חלקתי אתו אז את הכבוד הגדול ולא נכחתי בטקס. שם התחילה ההכרה שלי בצורך הקיומי להשתחרר ממנו וגם מהפיצול שבי, מהניתוק שלי מעצמי ומחיי האמיתיים. נדרשו עוד כמה שנים עד שלמדתי להבין את מה שידעתי.  

הוא ראה בעצמו הומניסט. אני ראיתי את מי שחולל בנפשי שמות שאין להן תקנה. גם אם הצלחתי, אחרי תלאות רבות, למצוא את המקום הנכון לי, ואת אושרי.

אחת הדרכים שאפשרו לי לשקם את חיי הייתה – כתיבת הרומן שירה והירושימה, ואחריו את הרומן יופי לי, יופי לי ששניהם זכו לבית מכיל ומבין (וגם לביקורות משבחות ולתגובות חמות של הקוראים) בידיעות ספרים, אצל עליזה ציגלר. 


  * * *


עופרה עופר אורן, מתוך הספר יופי לי, יופי לי שראה אור ב-2006 בידיעות ספרים, סדרת פרוזה, בעריכת שי צור ועליזה ציגלר

דן פגיס, “כתוב בעפרון בקרון החתום”: האם אדם יכול למות יותר מפעם אחת?

הוא רק בן 11. נושא עדיין את שם ילדותו, שברבות הימים יעברת אותו, וייקרא דן פגיס. מאמו התייתם מזמן, עוד כשהיה בן 4. גם את אביו לא ראה כמעט. האב היגר לפלשתינה עוד לפני שהאם מתה. האב תכנן להביא אליו את אשתו ואת ילדם אחרי שיתבסס בארץ ישראל, אבל כל התוכניות השתבשו כשהיא מתה בעקבות ניתוח. הסבתא והסבא שלו מגדלים אותו.

אביו הגיע אמנם  ב-1939, לרדאוץ שבחבל בוקובינה, שם הוא גר עם בני המשפחה מצד אמו, אבל בתום הביקור הקצר שכנעו את האב להשאיר את הילד אצלם, ולא להתנסות בהרפתקאות, כלומר, לא לקחת אותו אתו בחזרה לארץ ישראל שנראתה להם מקום מסוכן מדי.

ועכשיו, שנתיים אחרי אותו ביקור שיכול היה להציל אותו מהזוועות שאתן יאלץ בקרוב מאוד להתמודד, נכרתה ברית בין המשטר הפשיסטי הרומני לבין המשטר הנאצי בגרמניה. יהודי בוקובינה מגורשים לטרנסניסטריה, בשטחי אוקראינה הכבושה.

על מה שעבר עליו בטרנסניסטריה סירב כל ימיו לספר אפילו לאשתו, עדה פגיס, שכתבה אחרי מותו את הביוגרפיה שלו, לב פתאומי. ידוע כי כ-10,000 יהודים מבני עירו של פגיס נספו באזור שאליו גורשו.

שנים אחרי שניצל והגיע לישראל כתב את אחד השירים הידועים ביותר שלו, “כתוב בעפרון בקרון החתום”, שראה אור לראשונה ב-1970:

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנֵי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

את השיר מרבים לקרוא בטקסי יום השואה, וגם מלמדים אותו בבתי הספר התיכוניים ברחבי המדינה, במסגרת תוכנית הלימודים המחייבת לבחינת הבגרות בספרות עברית.

השיר חקוק על גבי אנדרטת הקרון ביד-ושם ועל אנדרטה באתר מחנה ההשמדה בלז’ץ.

השיר הוא כביכול ציטוט של כתובת מקוטעת שנכתבה בקרון של רכבת מוות וכוּונה אל השורדים, אל קרובי המשפחה של הקורבנות. מעין ניסיון אחרון ומיואש להעביר ידיעה, ליצור תקשורת אנושית, בתוך ההתנסות המסויטת של קרון רכבת מוות. השמות חוה, הבל וקין בן אדם יוצרים זיקה אל הרצח הראשון המוכר בתרבות האנושית: קין שרוצח את אחיו. האם הרוצחים הם בני אדם? האם יש סיכוי שדבריה של חוה, המיועדים אל בנה הבכור, יישמעו?

המשפט הקטוע “תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי” שאין בסיומו אף סימן פיסוק, מבהיר לקוראיו של השיר שגורלה של האם, כמו גם זה של בנה האחר, הבל, נחרץ. היא כבר לא תשלים את המשפט. והשאלה שנשארת תלויה באוויר היא – מה רצתה חוה לומר לבנה הרוצח? מה ביקשה ממי שנותרו אחריה למסור לו?

בסיפור המקראי קין רוצח את הבל ואותו בלבד. בסיפור השואתי גם חוה אמם, שהיא אם כל חי, נשלחת בקרון המוות. המיתוס המקראי מתרחב ומתעצם: רצח של אדם בידי אחיו אינו מסתיים במעשה. המשפחה כולה נרצחת, גם אם מישהו נותר בחיים. פגיס מספר לנו בשירו שבאופן דומה גם הרצחנות שהתרחשה בשואה לא קטלה רק את הקורבנות הישירים, את הנרצחים עצמם, אלא את משפחת האדם כולה, שזאת הייתה פגיעה אנושה באנושות כולה.

אפשר להניח ששירו של פגיס נוצר במידה מסוימת בעקבות ההתנסות האישית שלו. הוא ובני משפחתו גורשו בקרונות רכבת צפופים ודחוקים, ואין ספק שמה שעבר עליהם הותיר בו חותם בל יימחה.

עם זאת, סירב כאמור לספר על כך. “כל שנותיו, ובכל כוחותיו ניסה להסתיר זאת מעצמו ומאחרים”, מספרת אלמנתו. כשאחד מספריו ראה אור היה מוכן לומר בריאיון עיתונאי רק כי “שלחו אותנו למחנות עבודה, לא למחנות ריכוז. לא תמיד הייתי עם סבא וסבתא.” ידוע כי סבו מת שם, בטרנסניסטריה, אך לא ידוע באילו נסיבות. פגיס גם לא שמח על התיוג שתייגו אותו כמשורר שואה. במחקריו הספרותיים התמקד בשירת ימי הביניים, ושימש כפרופסור באוניברסיטה העברית, בחוג לספרות.

אמנם לא סיפר ולא דיבר, אבל שיריו בכל זאת עשו זאת בשמו. בשיר אחר שלו, “אוטוביוגרפיה”, כתב: “אַתָּה יָכוֹל לָמוּת פַּעַם, פַּעֲמַיִם, אֲפִילוּ שֶׁבַע פְּעמִים, / אֲבָל אֵינְךָ יָכוֹל לָמוּת רְבָבוֹת. /אֲנִי יָכוֹל.”

“אני”, כלומר – ניצול שואה, שמסוגל לשחזר בעיני רוחו את כל הפעמים שבהם מת, בעקבות מה שראה ושמע וחווה?

“אני”, כלומר – המשורר, שיודע לחיות ולמות שוב ושוב?

כנראה ששניהם גם יחד.