רוסיה כמשל: מדוע משתמש השלטון בהפחדה

איך המשטר הטוטליטרי השתלט שוב על רוסיה?

בספר  The Future Is History: How Totalitarianism Reclaimed Russia שראה אור בניו יורק לפני שנה, משיבה מאשה גסן (Masha Gessen), עיתונאית יהודייה ילידת רוסיה ואזרחית ארצות הברית, על השאלה. היא עושה זאת באופן מקורי ומרתק, בספר עב כרס, 555 עמודים אורכו (באנגלית, הוא לא תורגם לעברית), שבו היא עוקבת אחרי המהלכים ההיסטוריים, ולצדם גם אחרי קורות החיים של שבעה צעירים, ילידי שנות ה-80, ובמידה מסוימת גם אחרי אלה של בני משפחתם הקרובים. הסיפור האישי המשתלב בסיפור הכללי מרתק, שכן הוא פותח צוהר אל המציאות הפרטית, אל מה שעבר על אנשים ועל השפעתה הישירה של ההיסטוריה על חייהם.

אחת הדמויות שהיא חוקרת היא ז'אנה, בתו של בוריס נמצוב, מדינאי רוסי ממוצא יהודי שכיהן כסגן ראש ממשלת רוסיה, והיה לימים לאחד ממתנגדיו העיקריים של פוטין, עד שנרצח ביריות במרכז מוסקבה.

באחרית הדבר לספרה מספרת גסן כיצד דלתה מגיבוריה את סיפוריהם האישיים, חקרה וראיינה אותם, שאלה אותם אינספור שאלות, והשתמשה בחומרי החיים שסיפקו לה כדי לבסס את הרקע להתרחשויות. גסן עוקבת בפרטי פרטים לא רק אחרי חייהם של אותם שבעה אנשים פרטיים, אלא גם אחרי המהלכים שבהם ברית המועצות התפרקה, אחרי השנים המעטות שבהן הייתה אשליה שרוסיה פונה לקראת משטר דמוקרטי, ואחרי התחדשות השלטון הטוטליטרי.

התובנות שהיא מעלה בספר רבות לאינספור, מרתקות, ולפעמים גם מפחידות את מי שקורא אותן בעיניים פקוחות אל מציאות חיינו.

בפרקים הראשונים מתארת גסן בפרוטרוט את החיים ברוסיה הסובייטית. את הכורח התמידי של האזרחים לחוש תמיד, כעניין של חיים ומוות, "לאן נושבת הרוח", ואת הפסיביות הכנועה של אנשים שבמשך שנים רבות "אפשרו לממשלה לסכן את חייהם ולא עשו דבר" (היא מדגימה זאת בין היתר באמצעות סיפור אסון הכור הגרעיני בצ'רנוביל).

"הומו סובייטיקוס", כפי שהיא מכנה את האזרח הסובייטי, נאלץ להיות סתגלן, שכן כל חריגה מהנורמה "השתייכה לאחת משתי קטגוריות: עבריינות או מחלת נפש". ברוסיה הסובייטית לא היה מקום לפסיכולוגיה. כל התנהגות אנושית הוסברה באמצעות כלי אחד פשוט: התיאוריה הביהביוריסטית של פבלוב, הדוגלת בסיבה ותוצאה. בניגוד לתפיסה הסוציאליסטית, לא היה ברוסיה הסובייטית שום שוויון בין האזרחים: "מדינה שנולדה מתוך מחאה נגד אי שוויון יצרה את אחת השיטות הנוקשות והסבוכות ביותר של זכויות יתר שהעולם ראה אי פעם". גסן מתארת בפרוטרוט את המעמדות ואת הפריבילגיות המופלגות שזכו בהן (שנטלו לעצמם!) החזקים, כלומר – מי שנמנו עם המנגנון השולט. הייתה לכך אפילו רציונליזציה: "את העיקרון המרקסיסטי של 'כל אחד עובד על פי יכולתו, כל אחד מקבל על פי צרכיו' החליפו בגישה פרגמטית יותר…", שכן "יותר מכול, העריכו הבולשביקים את עצמם". המדינה התערבה בכל פרט בחיי האזרחים. כך למשל, כשביקשו להגדיל את האוכלוסייה, עודדו את האזרחים לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים.

השינוי הגיע כשאקטיביסטים החלו להתנהג בצורה לא סובייטית. למשל – לא בלמו את עצמם, ולא נבהלו, אלא התעלמו מהאיומים שהפנו נגדם. אחד האנשים המייצגים את הכוחות החדשים שהתעוררו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 היה חוקר בשם לֶבָדָה, מראשוני הסוציולוגים הרוסיים, בשלהי קיומה של ברית המועצות. לֶבָדָה התקשה מאוד לקיים את מחקריו הראשונים, שכן שנים של צייתנות וקונפורמיות שיתקו את היכולת לשאול שאלות ולהשיב עליהן: "איך אפשר לנהל שיחה שהשפה הנדרשת לקיומה אינה קיימת?" מרתק לראות כיצד לֶבָדָה וצוות חוקריו לימדו את עצמם לעקוף את הקשיים. אחת השאלות שהם ניסחו למשל הייתה "איך לדעתך יש לנהוג עם קבוצות חריגות באוכלוסייה" (כלומר – "רוקרים" ו"היפים": מי שמגדלים שיער ושרים לצלילי גיטרה חשמלית, והומואים). מהתשובות לשאלה הופתעו החוקרים לגלות כי האדם הסובייטי החל להיפתח יותר אל הזולת: "רק" שליש מהמשיבים סברו שיש להשמיד את ההומואים…

אחד הניתוחים המעניינים של אותו סוציולוג עסק במצבו הנפשי של האדם הסובייטי, שמעוצב מתוך עמדות סותרות שבהן הוא מחזיק בו זמנית. למשל: מצד אחד חייו הנפלאים של האזרח הסובייטי נובעים במידה רבה מגודלה העצום של ארצו. מצד שני, ברור לכול שהרוסים נעלים יותר על בני כל הקבוצות האתניות האחרות. "הסתירות המהותיות הללו," הסביר לבדה, "אילצו את האזרח הסובייטי לחלק את התודעה שלו למקטעים שיכילו אותן." כדי לחזק את טענתו שאל לֶבָדָה מושג מתוך ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984: "doublethink" – "דוחושב": היכולת לחשוב מחשבות סותרות בעת ובעונה אחת, לשקר, ובה בעת לדעת את האמת, להחזיק בשתי דעות שמבטלות זו את זו, ולהאמין בשתיהן.

"האדם הסובייטי לא עבר אינדוקטרינציה. למעשה, לא היו לו דעות משמעותיות על שום דבר. עולמו הפנימי הורכב מסתירות, מטרתו הייתה לשרוד, והאסטרטגיה שלו הייתה – משא ומתן תמידי – ההפצה האינסופית של משחקי 'דוחושב'".

גסן מתארת את תחילת תהליך הפרסטרויקה: יציאתה של ברית המועצות מאירופה המזרחית. לטענתה, גורבצ'וב, שהחל בכך, לא העלה בדעתו שהתוצאה תהיה התפרקותה של ברית המועצות.

אחד השמות החשובים ביותר עולה לראשונה בהקשר זה: "סוכן של הקג"ב שהוצב במזרח גרמניה, בעיר דרזדן, סיפר לימים כי החוויה הייתה מפחידה ומשפילה. שמו של הסוכן היה ולדימיר פוטין".

מרתק לעקוב אחרי התהליך שבו ילצין תפש את מקומו של גורבצ'וב, ואיך פוטין הצליח לכבוש לעצמו עמדה של כוח, ולקרוא על הבלבול שבו חיו רוסים בתקופת הביניים הראשונה: "השאלה 'האם ברית המועצות עדיין קיימת?' פתחה באותם ימים כל שיחה." מאחר שגסן עוקבת בספר אחרי חיי היומיום של שבעת גיבורי הספר, אנחנו חווים את התהליכים שהתרחשו גם מתוך הפרספקטיבה האישית שלהם. כך למשל, כשהתחולל ניסיון למרד נגד גורבצ'וב, אנו רואים זאת מנקודת המבט של אותם אנשים שראו את הטנקים, ולומדים מה חשבו ואיך הגיבו. דוגמה אחרת: כשברית המועצות התפרקה, "מאשה ואמה נסעו ברכבת לפולין, וברשותן דרכונים תקפים של מדינה ששוב אינה קיימת."

באוגוסט 1991 ניסו נאמני המשטר הסובייטי לבצע פוטש, מאחר שהתנגדו לצעדי הפתיחות שאותם נקט מיכאיל גורבצ'וב. השידורים הרגילים הופסקו, ובטלוויזיה הוקרן "אגם הברבורים". מאשה גסן מתארת זאת, כאמור, מנקודת המבט של כמה מהדמויות שאחריהן היא עוקבת. אפשר לראות את הרישום שהותירו אותם ימים בציור "אגם הברבורים" של זויה צ'רקסקי, שאת תערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל  כדאי מאוד לראות.

זויה צ'רקסקי, "פוטש", מוצג בתערוכת יחיד במוזיאון ישראל

מי שחשב שהתפרקותה של ברית המועצות תבטיח לרוסים שלטון אחר, דמוקרטי, התבדה. גסן מתארת את התהליך הקצר יחסית שבו הבחירות הדמוקרטיות נהפכו לפארסה, הצגה והעמדת פנים. "הן נראות כמו דמוקרטיה מערבית, אבל התחושה שעוררו דמתה יותר לברית המועצות". המחאה הציבורית הנרחבת דוכאה בכוח. רוב המתנגדים למשטרו של פוטין הועלמו, או עזבו את רוסיה. התחושה של רבים ברוסיה היא כי "אין עתיד".

אחרי שנמצוב נרצח נשאלה בתו אם אביה איים על משטרו של פוטין. "כמובן," היא אמרה. "יש לכם השקפה דו ממדית כל כך על העולם. עליכם להביט לעומק הדברים. לבחון את המשטרים הטוטליטריים ברחבי העולם. המתנגדים יוצאים לגלות. תראו כמה אנשים עזבו את רוסיה, כמו קספרוב, או שהם בכלא, או במעצר בית, או שנרצחו… כל מי שיש לו דעה משלו, מאיים על המשטר הטוטליטרי".

אחת הדמויות שגסן עוקבת אחריה מקרוב היא מרינה ארוטיוניאן, פסיכואנליטיקאית שמתארת את אחת המטופלות שלה, אישה שחיה בתחושה של מתח מתמיד.

ארוטיוניאן מסבירה: "המדינה כולה חיה בחרדה. זה התכסיס הנושן ביותר בספר – אפשר לשלוט באנשים שנתונים במצב תמידי של בעתה, כי היא גוזלת מהם את התחושה שיש להם שליטה. זאת לא חרדה מהסוג שמניע אנשים לפעולה ולהישגים. זאת חרדה שחורגת מעבר ליכולת האנושית. כמו מה שמרגיש הורה שבתו הנערה לא שבה הביתה בזמן. בבוקר כבר אזלו לך ההסברים ההגיוניים, אתה כבר לא יכול להעמיד פנים שהיא החמיצה את הרכבת האחרונה ונשארה לישון אצל חברה, ושהסוללה בטלפון שלה נגמרה. אתה נותר לבדך עם הפחד. שוב אינך מסוגל לשבת בשקט או לחשוב בהיגיון. אתה נסוג רגשית, ואחרי זמן מה אתה מסוגל רק לצרוח, כמו תינוק חסר אונים ומבוהל. אתה זקוק לאדם מבוגר, לדמות סמכותית. כמעט כל מי שייקח לידיו את השליטה יתאים. ואז, אם אותו אדם יבקש להישאר בשליטה, הוא ידאג שאתה תמשיך לחוש חסר אונים. המדינה כולה חשה חסרת אונים. יכולת להיווכח בכך אם הדלקת את הטלוויזיה. כולם צווחו שם כל הזמן. היו תוכניות שיח – כך הן נקראו – שבהן אדם אחד או שניים שייצגו לכאורה שני צדדים של סוגיה כלשהי צווחו זה על זה במשך שעה או חצי שעה…"

ההפחדה. החרדה. השליטה. הצווחות. האומנם אפשר לראות את כל אלה רק ברוסיה?

קישור לספר באמזון. בלחיצת כפתור אפשר לקנות אותו ולקרוא במחשב, בטלפון החכם, או בטבלט, באפליקציה של קינדל, שהיא עצמה חינמית. מומלץ בחום!.

3 תגובות על ״רוסיה כמשל: מדוע משתמש השלטון בהפחדה״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s