איזה ספר מענג! כמה הוא מבריק, מרתק, חכם, רב תהפוכות, מאלף! (ואיזה תרגום משובח!)

את זרע-רע כתבה אטווד בהזמנת הוצאת הוגרת, שפנו אל סופרים מפורסמים בהצעה מפתה: כל אחד מהם התבקש לבחור מחזה של שייקספיר, ולכתוב רומן בהשראתו: גרסה עדכנית ועכשווית לעלילה (ולתכנים!) שפרש שייקספיר. ג’נט וינטרסון כתבה בהשראת אגדת חורף, אן טיילר בהשראת “אילוף הסוררת”, ומרגרט אטווד בחרה במחזה “הסופה”.

לטעמי הרומן שלה הוא הטוב מבין השלושה. אטווד עושה כאן ממש מעשה של כישוף, (שמתאים כל כך לנושא): היא לא בחרה לכתוב רק “בהשראת” המחזה המקורי, ולשמר את עלילתו בלבוש מודרני. היא נהפכה למעין פרוספרו, כמו חדרה לתוך המחזה, נעשתה חלק ממנו, ויצרה מחזה בתוך מחזה (בתוך מחזה!), שכולם מופלאים ומרתקים, ובעיקר – הציגה שלל פרשנויות ונקודות מבט על “הסופה”, שכל אחת מהן יותר מפתיעה ויותר מפעימה מקודמתה. ממש מלאכת מחשבת!

המחזה הראשון הוא כמובן “הסופה” עצמו, שקטעים מתוכו, בתרגומו הנפלא של אברהם עוז, מצוטטים ברומן.

המחזה השני, כפי שאטווד מראה לנו, מתרחש בתוך “הסופה”: הוא “ההצגה” שפרוספרו מביים, שהרי הסופה שבעטיה מוטחים אויביו אל חוף האי שאליו גלה בעקבות העוול שנגרם לו, הוא מעין הצגה בביומו. אכן, אטווד מכנה את פרוספרו שוב ושוב “במאי”, ובעצם הפרשנות שלפיה מדובר במחזה היא זאת שנובעת מתוך הטקסט שלה.

המחזה השלישי מתרחש בתוך עלילתו של הרומן עצמו: פליקס פיליפס הוא במאי תיאטרון מחונן שמתכנן להעלות את “הסופה” של שייקספיר, אבל אויבו, טוני, בוגד בו (ממש כמו אנטוניו במחזה של שייקספיר!) ומנשל אותו ממעמדו כמנהל האמנותי של פסטיבל התיאטרון בעיר קטנה בקנדה. פליקס “מַגְלה” את עצמו, נעלם מהשטח, ומוצא לעצמו משרה כבמאי של אסירים מורשעים בבית סוהר מקומי. הוא מעלה אתם את “הסופה”, ובאמצעותה נוקם את נקמתו, ממש כפי שעשה פרוספרו במחזה של שייקספיר…

לא זו בלבד, אלא ששמה של בתו “האמיתית” של פליקס, שנוטל לעצמו בגלותו שם בדוי “דוכס” (כמו פרוספרו!) הוא – מירנדה: “איך עוד אפשר היה לקרוא לתינוקת יתומה מאם שיש לה אב מזדקן ומסור?” יש גם מירנדה שנייה: הדמות במחזה, וגם  שלישית: השחקנית המגלמת את הדמות בהצגה שמעלים בכלא (והיא, איך לא? תתאהב בשחקן המגלם את דמותו של פרדיננד…).

ויש, בעצם, גם מחזה רביעי, כפי שפליקס יודע בינו לבינו: “הוא זיהה את ההצגה של עצמו, הצגה שהוא הקהל היחיד בה” (ההצגה שבה הוא מגלם את דמותו של “המסתגף, המתבודד. ‘תראו איך אני סובל.'”)

אטווד אם כן אינה “חומקת” מהמחזה כדי ליצור את הגרסה שלה. אדרבא, היא מתמזגת בתוכו, ועושה זאת בתחכום מעורר השתאות. “את מה שלא ניתן לו בחיים אולי עוד יצליח לראות לרגע באמצעות אמנותו: רק להרף עין, מזווית העין”, אומר לעצמו פליקס בשלב שבו הוא מתכנן להעלות את “הסופה” כמנהל האמנותי של התיאטרון הממוסד.

שלל התכסיסים שאטווד נוקטת אותם רב ומגוון. כך למשל מירנדה “האמיתית”, בתו של של פליקס שהלכה לעולמה בילדותה המוקדמת, נהפכת בעיני רוחו לדמות רפאים שמלווה את חייו גם אחרי מותה וממשיכה “לגדול”. כמו מירנדה במחזה של שייקספיר, מירנדת הרפאים אינה מכירה את העולם שמחוץ ל”אי” שאליו גלה אביה כשהייתה פעוטה, שכן היא “כלואה” בקיום המבודד שאליו לקח אותה אביה. בפעם הראשונה שהיא “יוצאת” משם, אל העולם האמיתי – היא מלווה אותו אל ההצגה שמעלים האסירים בבית הכלא – היא אחוזת השתוממות מיופיו של העולם. זכורים דבריה של מירנדה במחזה של שייקספיר:

O wonder
How many goodly creatures are there here
How beauteous mankind is! O brave new world

That has such people in’t

ובתרגומו של דורי פרנס:

“הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!
כמה מקסים המין האנושי! הו
עולם חדש מופלא שבני-אדם

כאלה בו!”

השורות הללו הונצחו בתרבות המערבית. למשל – בכותרת ספרו של אלדוס האקסלי עולם חדש מופלא.

החלקים המרתקים ביותר בספר הם אלה שבהם אטווד מציגה פרשנויות מפיהם של אסירים מורשעים. “מה כל כך קשה להבין ב’מקבת’ עם מסורים חשמליים? זה עכשווי, זה ישיר”. הפרשנויות והשאלות העולות הן לשייקספיר בכלל: “ויכוחים סוערים פרצו, גרסאות חלופיות הועלו. מקבת פסיכופת או מה? ליידי מקבת הייתה תמיד פסיכית או שהיא השתגעה מרוב רגשי אשמה? ריצ’רד השלישי הוא רוצח בדם קר מלידה או שהוא תוצר של תקופתו ושל המשפחה המורחבת הרקובה עד העצם שלו, שבה מי שלא הורג נהרג?”  וגם פרשנויות למחזה שלפנינו. בסופו של הרומן כל אחד מהשחקנים-האסירים מציג את מחשבותיו על הדמות שגילם, על מניעיה, ועל מה שצפוי לה, לדעתו, אחרי שהמחזה מסתיים. אלה פרקים מבריקים! הפרשנויות רבות, הדעות מקוריות ומעוררות השתאות, החשיבה רעננה, משעשעת ומפתיעה. אכן, בדבריה שבסוף הספר מודה אטווד לשפע הפרשנים והחוקרים שכתבו על המחזה, מכאן שלא נשענה רק על רעיונות שלה עצמה, אבל יכולתה לשים את הדברים בפיהם של האסירים, להתאים כל פרשנות לדמות שהיא עצמה המציאה, לייצר את התהפוכות המחשבתיות שלהם כך שיחשפו עוד נקודת השקפה על המחזה, פשוט מופלאה!

באורח בלתי נמנע ומשמח מאוד יש ברומן לא מעט היבטים ארס פואטיים. הנה דוגמה: “האם האמנות במיטבה אינה מכילה גרעין נואש? האם אינה תמיד קריאת תיגר על המוות? אצבע משולשת מתריסה בשולי התהום?” תוהה פליקס, ובעצם תוהה מרגרט אטווד, באמצעותו.

אבל דומני שההישג הכי משמעותי של אטווד בספר הוא שהיא מראה לנו את שייקספיר כפי שהיה באמת – יוצר רב גוני שכתב לקהל “המוני” והתכוון לרתק אותו. לא מחזאי שניצב על כן גבוה במגדלי השן של האקדמיה. גדולתו של שייקספיר שיצירותיו יכולות לשמש נושא למחקרים, אבל גם לדבר אל באי התיאטרון שאינם אמונים עליהם. ההצגות ששייקספיר העלה, המחזות שכתב, לא נועדו לקהל של אינטלקטואלים. כרטיסי הכניסה היו זולים מאוד: פני אחד תמורת כרטיס עמידה ושניים תמורת כרטיס ישיבה. (כדי להעריך את ערכו של פני באותה תקופה יש לדעת כי מזון לאדם בוגר אחד ליום אחד עלה כארבעה פני). הצופים נהגו לאכול ולשתות במהלך ההצגה: חפירות חשפו עדות לקיומם של בקבוקים, כפות, צדפות, פירות ופיצוחים. אין ספק שהצופים נהגו גם להשתתף באופן פעיל, לצעוק אל הבמה, ואולי אפילו לזרוק לעברה קליפות, כשמשהו לא מצא חן בעיניהם…

האסירים בכלא פלטשר, על פי ספרה של אטווד, מוכיחים לנו ששייקספיר יכול “לדבר” אל כל אחד, אם רק ניגשים אליו בטבעיות ובלי חשש. אחרי שקראתי את זרע-רע הורדתי מהמדף את העותק שלי של המחזה כדי לחזור אליו ולהתענג על שייקספיר האהוב.

“We are such stuff / As dreams are made on”

“אנחנו חומר / שממנו עשויים החלומות” (לעברית: אברהם עוז) אומר פרוספרו במערכה הרביעית של המחזה. ספרה של אטווד מיטיב להכניס אותנו, הקוראים, לתוך החלום שלה ושל שייקספיר, עד שהוא נהפך גם לחלום שלנו.

כאמור, התרגום לעברית יוצא מהכלל. חינני, גדוש בהמצאות ובפתרונות נהדרים. המתרגמת, מיכל אלפון, התמודדה לא רק עם הפרוזה של הרומן, אלא גם עם השירים שהאסירים “חיברו”, ואת הכול עשתה בעברית אלגנטית, טבעית ומשכנעת. כה לחי!

Margaret Atwood HAG-SEED

לעברית: מיכל אלפון

---

ויש לי, בנוסף על כל אלה, הערת אגב אישית. כותרתו של אחד הפרקים המגיעים לקראת סוף הספר הממה אותי: “יופי לי, יופי לי”, שהוא השם של אחד מספרי. אצל אטווד אלה מילים שלוחשת מירנדת הרפאים: “יופי לי, יופי לי, טוב לי עכשיו / תחת ניצן התלוי על ענף”. בספר שלי מדובר בכותרת אירונית: זוהי זעקתה של ילדה שהוריה אילצו אותה לצעוק את המילים הללו בשעה שגרמו לה סבל. לא יכולתי שלא לתהות אם מדובר בצירוף מקרים, או שמא מכירה המתרגמת את שמו של ספרי? ומה בעצם נכתב במקור? כדי לדעת, נראה כי אצטרך לקרוא גם את הגרסה האנגלית של הרומן של אטווד…)

והנה רומן נוסף שנכתב “בעקבות שייקספיר”!

כפי שכבר נכתב כאן בבלוג על ספרה של אן טיילר  Vinegar Girl:  אישה חומץ, העורכים בהוצאת הוגרת’ פְּרֶס (שאותה ייסדו ב-1917 לנרד ווירג’יניה וולף) הסתקרנו לדעת איך היו נראים מחזות של שייקספיר אילו כתבו אותם סופרים מוכרים בני זמננו. אן טיילר כתבה רומן בעקבות “אילוף הסוררת”, ואילו  ג’נט וינטרסון בחרה במחזה “אגדת חורף”.

התוצאה  מעניינת ונוגעת ללב.

כידוע, הנוהג הזה לא היה זר לשייקספיר, שגם הוא נהג להישען בכתיבתו על יצירות קודמות. באינציקלופדיה בריטניקה נכתב כי “למעט במקרים יוצאים מן הכלל, שייקספיר לא המציא את העלילות של מחזותיו. לפעמים השתמש בסיפורים נושנים (‘המלט’, ‘פריקלס’); בפעמים אחרות פיתח סיפורים של סופרים איטלקיים בני זמנו, פחות או יותר, כמו ג’ובני בוקצ’יו, או שהשתמש בסיפורים מוכרים (‘רומאו ויוליה’, ‘מהומה רבה על מאומה’), או באחרים,  מוכרים פחות (‘אותלו’). שייקספיר נשען על פרוזה פופולרית של בני דורו, למשל במחזות ‘כטוב בעיניכם’ ו’אגדת חורף'”.

משעשע לחשוב שהספר שלפנינו הוא אם כן עיבוד ופיתוח של עיבוד ופיתוח של יצירה קודמת, וברור לגמרי שכל יוצר מעניק ליצירתו את רוחו, את נפשו, את כוח היצירה שלו ואת העניינים שמעסיקים אותו.

אכן, בסיומו של הרומן מסבירה ג’נט וינטרסון, שאחד מספריה המצליחים ביותר הוא למה לך להיות  מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית: “כתבתי את גרסת הכיסוי הזאת כי במשך יותר משלושים שנה המחזה היה בשבילי טקסט פרטי. כלומר חלק של העוֹלָמִילָה הכתובה שאני לא יכולה לחיות בלעדיו; בלעדיו לא במובן של בהיעדרו, אלא במובן של מחוץ לו. זה מחזה על אסופית, וכזאת אני.”

הרומן נפתח בתקציר זריז של  עלילת המחזה “אגדת חורף”. כשנזכרים בכל פיתוליה המוזרים אי אפשר שלא לתהות איך תצליח הסופרת להציג אותם באופן משכנע ומתקבל על הדעת. תינוקת נחטפת מאמה? רועה ובנו השוטה מוצאים אותה? הרועה מחליט לגדל אותה? ברבות הימים היא מתאהבת בבנו של החבר הכי טוב של אביה, שחשד בו כי הוא המאהב של אשתו, ושהתינוקת בעצם בתו? איך אפשר לממש את כל זה בעלילה אחרת, בת זמננו?

ברור לגמרי שצופיו של המחזה נדרשים למידה לא מעטה של מה שמכונה “השעיית הספק”, כלומר – הנכונות להתעלם ממידת הסבירות, המציאותיות או ההיגיון של הנחות יסוד בנוגע למה שמוצג בפניהם – אבל איך עושים את זה ברומן ריאליסטי שמתרחש בימינו?

וינטרסון מצליחה במשימה. לכל נפתולי העלילה היא מוצאת פתרונות סבירים לגמרי, ולכל מה שעלול להיראות כפרכה היא מספקת הסבר שמתיישב עם ההיגיון.

ועם זאת, היא גם נוגעת במה שמעניין  ומעסיק אותה: למשל, באפשרות “לחזור” לאחור, לסובב כביכול את הזמן, ולכפר על פשעים ועל טעויות. בכלל, הזמן הוא אחד מגיבורי הרומן. הוא חוזר שוב ושוב, בווריאציות שונות ומגוונות: “העבר הוא רימון שמתפוצץ כשזורקים אותו”, “את הזמן אי אפשר לבטל אבל אפשר להשיב אותו”, “מה קורה לזמן?”, “למה אי אפשר לתזמן את הזמן?”, “אתה לא יכול לשנות את מה שעשית. אתה יכול לשנות את מה שאתה עושה”, ועוד ועוד…

כשהיא פונה אל הקורא באופן ישיר, ממש בעמודים האחרונים של הספר, היא מרגשת במיוחד, בפרשנות שהיא מעניקה לעמדותיו של שייקספיר, כפי שהיא מבארת אותן: “‘אגדת חורף’ חוזר ל’אותלו’. גבר שכדי לא להשתנות בוחר לרצוח את העולם. אלא שהפעם הגיבורה לא חייבת למות על מזבח מחשבות העוועים של הגיבור. האדם שאותלו לא מסוגל לאהוב ולא יכול לתת בו אמון הוא אותלו עצמו – ולא דסדמונה – אבל כששייקספיר חוזר לנושא הזה, הוא מעניק לו הזדמנות שנייה.”

זוהי פרשנות מקסימה. נהוג לסווג את המחזה “אגדת חורף”, אחד המאוחרים בחייו של המחזאי, כקומדיה, אם כי יש המכנים אותו אחד מה”מחזות הבעייתיים” של שייקספיר, שכן שלוש המערכות הראשונות מתאפיינות בניתוח פסיכולוגי מעמיק של הדמויות, ואילו השתיים האחרונות מספקות “סוף טוב” שיש בו רוח קלילה ואפילו, לפרקים, קומית.

הרומן שלפנינו אינו חף מפגמים. יש בו רגעים שהם יותר קריקטוריים מאשר קומיים, למשל – בדמותה פאולין, אישה יהודייה-במפגיע, עוזרתו הנאמנה של ליאו, העשיר הכל-יכול שנתקף בקנאה מטורפת והורס את החיים של עצמו ושל האנשים היקרים לו ביותר. יהדותה של פאולין מתבטאת בכמה משפטים ביידיש שהיא שולפת מדי פעם, ובכך שהיא אוהבת לארח אנשים זרים. לא ממש דמות משכנעת; למעשה – בכלל לא דמות, אלא, כאמור, קריקטורה.

עם זאת, הקריאה מספקת ומהנה, והתרגום של מיכל אלפון טוב. לא קראתי אמנם את המקור באנגלית, אבל גם לא הרגשתי צורך לעשות זאת. העברית טבעית ומשכנעת, האנגלית לא צצה וזועקת, כמו שהיא נוהגת לעשות בתרגומים גרועים, והמתרגמת מצאה פתרונות נאים למשחקי מילים, שאת מקורם יכולתי רק לנסות ולנחש, ובעצם לא היה בכך צורך. די היה לי בספר כמות שהוא, בעברית.

 

THE GAP OF TIME Jeanette Winterson

איך היו נראים מחזות של שייקספיר אילו כתבו אותם סופרים מוכרים מאוד, בני זמננו? בהוצאת הוגרת’ פְּרֶס, (שאותה ייסדו ב-1917 לנרד ווירג’יניה וולף), החליטו לנסות להשיב על השאלה, ופנו לכמה סופרים בהצעה שיכתבו את הגרסה שלהם למחזות שייקספיריים.

הסופרת האמריקנית אן טיילר בחרה ב”אילוף הסוררת”. כמו כל הרומנים שכתבה, גם  Vinegar Girl  − אישה חומץ, מתרחש בבולטימור, עירה של טיילר. אישה צעירה, כמעט בת שלושים, קתרין, חיה עם אביה ואחותה בת החמש עשרה. אמן מתה מהתקף לב אחרי שלקתה בדיכאון ממושך. קתרין, או קייט, כפי שמכנים אותה, בטוחה שהדיכאון של אמה נגרם בגללה, ואחת מנקודות המפנה בסיפור מתרחשת כשמתחוור לה שאמה אהבה אותה, שהן נהגו ללכת ביחד לקניות, שאמה אפילו לקחה אותה פעם לסדר ביחד את הציפורניים. את כל אלה שכחה לחלוטין, והיא מופתעת לגלות שבעבר נהנתה מעיסוקים נשיים כל כך. קייט מרגישה גמלונית ומסורבלת. היא בודדה מאוד. כשהיא צועדת ברחוב היא רואה את “החבורות של הילדות שכבר פענחו הכול. את הזוגות המחוברים שלוחשים זה לזה כשראשיהם צמודים, את השכנות שמרכלות ליד המכוניות שלהן לפני שהן נוסעות לעבודה”. רק היא לבדה. הולכת לגן הילדים, שם היא עובדת כסייעת. אחותה הצעירה שונה ממנה, תוססת, נשית, מוקפת מחזרים. אביהן המדען שקוע במחקר שלו, מנותק מענייני היומיום שהוא מטיל עליה. מה סיכוייה לצאת מתוך הבדידות הזאת? למצוא לעצמה חיים, ייעוד, קשר, משמעות?

במחזה “אילוף הסוררת” אביה של קתרין מאלץ אותה להינשא לגבר שמעוניין בכספה. אף אחד אחר לא היה מוכן להתקרב אליה, כי היא פרועה, “סוררת”, חדת לשון, שנונה, מרדנית. הגבר שנושא אותה לאישה מוצא את הדרך להשתלט עליה, לגרום לשינוי עמוק עד כדי כך שהיא מוכנה לציית לו בכל עניין ואפילו, בסופו של המחזה, להסביר מדוע אישה חייבת לנהוג כך.

ברומן אישה חומץ יש לדברים הללו הד: גם קתי שנונה ותוקפנית. היא שוכחת שלא תמיד צריך לומר כל מה שחושבים. למשל, בארוחת הצהריים בגן היא אומרת לילדים בני הארבע שעליהם היא מופקדת שאינה אוהבת לאכול אטריות, כי יש להן ריח של כלב רטוב… את הילדים ההשוואה משעשעת מאוד, אבל בעקבותיה הם מסרבים לאכול. האחראית עליה בגן נוזפת בה, ומאיימת לפטר אותה אם לא תיטיב את דרכיה. בזאת מתבטא הצד ה”סורר” של הדמות במחזה. ברומן קטי היא זאת שאחראית על האילוף של עצמה. היא זאת שמחליטה להשתנות, שמא תאבד את מקום העבודה שלה. כדבריה של הבוסית, היא מלמדת את עצמה להיות דיפלומטית ולנהוג בטקט.

עוד הד למחזה מופיע במרכיב עלילתי חשוב: גם ברומן יש אבא שמשיא את בתו בניגוד לרצונה. אן טיילר מצאה פתרון מודרני הולם: אביה של קייט יוזם את נישואיה לאסיסטנט הרוסי שלו, כדי שזה יקבל היתר להישאר בארצות הברית.

יש באישה חומץ הדים לא רק לשייקספיר, אלא גם לאן טיילר. כי תיאמר האמת: הרומן שלפנינו רחוק מלהיות הישג ראוי לסופרת שהוציאה בעבר מתחת לידיה ספרים מופלאים כמו נישואי חובבים

Dinner at the Homesick Restaurant,  The Accidental Tourist,  Breathing Lessons,

ורבים אחרים (את שמותיהם אני מעדיפה לכתוב באנגלית, כי התרגומים לעברית של רובם מחפירים). על Breathing Lessons זכתה טיילר בפרס פוליצר. לעניות דעתי אישה חומץ אינו ראוי לפרס דומה.

אן טיילר מצטיינת בחדירה לנבכי הנשמה של הדמויות שלה. היא מיטיבה מאוד לתאר יחסים בין בני משפחה, את הקשרים ביניהם, התפתחותם, משמעויותיהם. בספר שלפנינו נדמה שהיא נוגעת בכל דבר ברפרוף, על פני השטח, וממשיכה הלאה. למשל – מרתק ומקסים לקרוא על הילדים בגן, על היחסים שמתחילים להצטייר בינם לבין עצמם, וגם בין הגננות (יש גם גנן אחד). אבל זוהי תֵמה שמתחילה ונפסקת, נקטעת, ונעלמת בעודה באיבה. גם היחסים המתפתחים בין קייט לפיוטר, הגבר שאביה משדך לה, לא ברורים. הם עוברים תפניות ושינויים, אבל לרוב מה שקורה ומה שקייט חושבת ומרגישה, נחווה מלאכותי וחיצוני, כמעט אפילו – מבוים. התחושה שמתעוררת היא שהסופרת כפתה על הדמויות את העלילה, במקום שהן עצמן יובילו אותה, כפי שקורה בספרים אחרים שלה.

ייתכן שהתוכנית המותווית מראש, ההליכה בעקבותיו של שייקספיר, הגבילה יותר מאשר העשירה, ולא אִפשרה לאן טיילר לפרוס את כנפיה הספרותיות ולעוף.

ספרה הקודם של אן טיילר, סליל של חוט כחול, הצליח מסחרית (והוא, כך נדמה לי, הראשון מבין ספריה שנהפך בישראל לרב מכר, בניגוד להצלחתה הרבה מאוד בארצות דוברות אנגלית). מעניין לראות אם גם את אישה חומץ יתרגמו לעברית.

---

Vinegar Girl  Hogarth Shakespeare