יוסי אלפי, משורר ואיש תיאטרון רב פעלים, מרבה לשחזר את סיפור העלייה שלו מעירק, כשהיה ילד בן ארבע. לאחרונה התראיין בסדרה “מעברות” ששודרה בכאן 11, ובה העיד על כמה אירועים שבהם נכח זמן לא רב אחרי שהגיע לישראל.

כך למשל תיאר את מפגשו המחודש עם אביו (“מעברות”, פרק 2), אחרי שהוא עצמו עלה ארצה עם סבתו. למראה האוהל שבמעברה, כך מספר אלפי, פרץ האב בבכי כי הבין ש”כאן הבית”. את הבכי זוכר אלפי היטב, עד היום: “שמעתי מין ציוץ כזה יוצא לו מהראש…”

בחלק אחר בסדרה, בפרק 1, תיאר אלפי איך שינו לעולים את שמותיהם באחת, ובלי להתייעץ אתם או לשמוע מה דעתם. אחיו סאלח נהפך למשה, אחיו אליאס – לאליהו, לאחותו ויקטוריה החליטו לקרוא יהודית ולאחותו ג’ולייט העניקו את השם כרמלה. “ויושבים על הברזנטים ומחכים…” הוא מתאר את מה שהתרחש במקום שבו קלטו אותם, שער עלייה בחיפה. 

לא רק סיפורים כאובים יש לו לאלפי, שהיה לימים, בין יתר עיסוקיו, למספר. מאז שנות ה-80 הוא מופיע ברחבי הארץ כמנחה ואף יזם וייסד את פסטיבל מספרי סיפורים הפועל בניהולו האמנותי.

סיפוריו של אלפי מתובלים בדרך כלל בהומור, כמו גם חלק משיריו, שראו אור בתשעה עשר ספרים. אחד מהם נקרא זה אני, יוסף, הבן של המכולת, והנה אחד השירים המופיעים בו, “זרם”:

פַּעַם קִבַּלְתִּי זֶרֶם מֵהַבֶּרֶז
שֶׁל בֵּית הַשְׁמוּש.
בְּחַיַי! זֶרֶם מִבֶּרֶז.
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶה נִשְׁמָע מוּזָר
מוּזָר יוֹתֵר כְּשֶׁמְקַבְּלִים
       זֶרֶם בְּלִי הוֹדָעָה
       אֲהָהָה אֲהָהָה.
מָה עוֹשֶׂה יֶלֶד
שֶׁקִבֵּל מַכָּה,
הוֹלֵךְ לְאַבָּא
מְבַקְשׁ עֶזְרָה.
וְאַבָּא שָׁמַע חָשַׁב וְחָשַׁב
מַהֵר נוֹרָא, מַהֵר נוֹרָא
וְאָמַר: “זֶרֶם מִבֶּרֶז?!
וְעוֹד מִבֵּית שִׁמוּשׁ?
אַתָּה שׁוּב מַתְחִיל
יֶלֶד רָע, יִלֶד רָע!“
וּטְרַאח בּוּם סְטִירָה
וְשָׁתַקְתִּי.

אֲבָל מָה עוֹשִׂים
אֵיפֿה מַשְׁתִּינִים?
בְּבֶרֶז חָס וְחָלִילָה
לֹא נוֹגְעִים
כִּי כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתִּי בְּבַיִת קוֹדֶם: “זֶרֶם זֶה זֶרֶם זֶה זֶרֶם אֲהָהָה אֲאֲהָה!”

אָז עָשִׂיתִי בְּאַסְלָה וְלֹא הוֹרַדְתִּי הַמַיִם
וּכְשֶׁאַבָּא רָאָה קָרָא: “יוֹסֵף!”
“לָמָה לֹא הוֹרַדְתָּ הַמַיִם?“

אָז אָמַרְתִּי: “אַבָּא, יֵשׁ זֶרֶם בַּבֶּרֶז“
וּטְרַאח סְטִירָה.
“עוֹד פַּעַם אַתָּה מַתְחִיל הנה תִּרְאֶה...” אַבָּא אוֹמֵר
“...אֲנִי אֶפְתַּח וְלֹא יִהְיֶה...“
וְאָז אַבָּא צָעַק: “אֲהָהָרָה הָהָהָאָאָאָאָ
יֵשׁ זֶרֶם בַּבֶּרֶז יֵשׁ זֶרֶם בַּבֶּרֶז”

וַאֲנִי צָחַקְתִּי נוֹרָא.
“מָה אַתָּה צוֹחֵק?“
טְרַאח סְטִירָה.
וּבָכִיתִי
וּבָכִיתִי
אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁהַפַּעַם
אַבָּא הֵבִין שֶׁלֹא חָלַמְתִּי
זה הָיָה עַל אֱמֶת
הַבֶּרֶז הֶעֶבִיר זֶרֶם
וַאֲנִי בְּסֵדֶר
וְהַחַשְׁמְלַאי אִידְיוֹט
וְיוֹסֵף מִסְכֵּן
אֵיזֶה כֵּיף.

מדובר, לכאורה בשיר שמטרתו העיקרית לבדח. הוא  מספר על שמחתו הגדולה של ילד קטן שהתחשמל מליקוי כלשהו בשירותים אבל לא מאמינים לו, עד שלבסוף מתגלה צדקתו, לא לפני שגם אביו מתחשמל בדיוק באותו אופן. 

אכן, גם אז הוא זוכה למנה אחת אפיים, ושוב חוטף סטירה, רק משום שצחק כשאביו הבין כי אמת דיבר, אבל סופו של השיר “וַאֲנִי בְּסֵדֶר / וְהַחַשְׁמְלַאי אִידְיוֹט / וְיוֹסֵף מִסְכֵּן / אֵיזֶה כֵּיף” מנחם: המבוגרים מכירים בטעותם, הוא המסכן, התיוג של  “ילד הרע” הוסר מעליו, מי שאשם הוא החשמלאי ורק אליו יבואו בטענות.

אבל לא רק הומור יש בשיר. יש לשים לכך שמי שהיה ברבות הימים ל”יוסי”, מעין קיצור חברמני ישראלי של שנות ה-50, נושא עדיין בזמן שהשיר מתרחש, את השם הרשמי “יוסף”. 

כמו כן יש לשים לב לעברית שאותו יוסף ואביו דוברים: “וְלֹא הוֹרַדְתִּי הַמַיִם”, “לָמָה לֹא הוֹרַדְתָּ הַמַיִם?“המילה”את” חסרה. אלפי מתעד אם כן בשירו את העברית הלא לגמרי רהוטה עדיין של האב ובנו. וכמובן גם את שיטות החינוך שהיו נפוצות בעבר: לא מקשיבים לילד, לא שמים לב לדבריו, לא נותנים בהם אמון, מפליקים לו, ובכך פותרים כביכול כל בעיה. ילדים היו “טובים” או “רעים”, ונאלצו להתאים את עצמם להוריהם, ולא להפך. 

הספר שממנו לקוח השיר מיועד לילדים. השירים המופיעים בו אוטוביוגרפיים, ואפשר ללמוד מהם על מה שעלה בגורלו של האב שהתייפח מרה נוכח האוהל במעברה: הוא נהפך לבעל מכולת. אפשר גם להיווכח בהתמודדות של ילדו הקטן עם מעמדו, כבנו של בעל מכולת. באחד השירים בספר הוא כותב: “יְלָדִים נוֹרָא מְקַנְאִים בִּי / כִּי לְאַבָּא שֶׁלִי יֵשׁ מַכֹּלֶת” ואז ממשיך ומספר שהקנאה אינה מוצדקת, שכן רק לכאורה “לִי יֵשׁ הַכֹּל”: אביו אוסר עליו בכל תוקף לאכול עוגיות בוטנים כשרות לפסח שהוא חושק בהן: “וְאַבָּא אָמַר שֶׁאִם אֶגַע בָּהֶם / חָסֵר לִי!”

בשיר אחר, “אורה”, הדובר מספר איך הוא מגיע אל ביתה של ילדה שמבחינתה הוא רק “יוֹסֶף מהַמַּכֹּלֶת” שבא לקחת בקבוקים, ואינה מעלה בדעתה שדווקא היא זאת שמעניינת אותו באמת.

יוסי אלפי עשה חיל בחייו. בנו, השחקן ואיש הטלוויזיה המצליח גורי אלפי, חי כיום עם אשתו וילדיו בלוס אנג’לס. דרך ארוכה ורבת תהפוכות עשתה משפחת אלפי מאז יומו הראשון בישראל של האיש שהגיע מעירק ונדהם למראה המעברה שבה מצא את ביתו הזמני.

[כעת התנהלה המחברת השחורה על-פי התכנית המקורית –  יש רישומים בשני הדף. מתחת לכותרת שמשמאל, “אסמכתה”, נכתב:]

11 בנובמבר 1955

היום על המדרכה יונת בית לונדונית מפוטמת מתהלכת בין המגפיים והנעלים של אנשים נחפזים לאוטובוס. איש אחד מכוון אליה בעיטה, היונה מזנקת ועפה, נחבטת בעמוד חשמל, מוטלת בצוואר שמוט ובמקור פתוח. האיש עומד, נדהם: כוונתו היתה שהיונה תתעופף לה. הוא מעיף מבט חטוף על סביביו, כדי להתחמק באין רואים. מאוחר מדי. אשת לפידות אדומת-פנים כבר קרבה אליו. “פרא-אדם! לבעוט ביונה!” עכשיו גם פניו של האיש אדומות. הוא מגחך במבוכה ובהשתאות קומית. “תמיד הן עפות להן,” הוא אומר ופונה אל חוש הצדק. האשה צועקת: “אתה הרגת אותה – בעטת ביונה קטנה מסכנה!” אבל היונה לא מתה, היא מוטלת על־יד עמוד החשמל, מותחת את צוארה, מתאמצת להרים את ראשה, וכנפיה מתמתחות ומתרוממות וחוזרות וצונחות.

עכשיו כבר נאסף קהל צופים קטן, ובו שני נערים כבני חמש־עשרה, בעלי פנים רות וקשובות של שודדי-רחוב, והם עומדים ומסתכלים, בלי התרגשות, ולועסים גומי לעיסה. מישהו אומר: “צריך לטלפן לאגודת צער בעלי-חיים.” האשה צועקת: “לא היה צורך בזה לולא אכזר הזה במסכנה.” האיש עומד לו שם, בחיישנות, פושע שההמון שונא אותו. היחידים הפטורים ממעורבות רגשית הם שני . אחד מהם אומר לחלל האויר. “בית הסוהר הוא המקום לפושעים כמותו.” “כן, כן,” צועקת האשה. שנאתה לבועט מעסיקה אותה כל כך שאין לה שהות להעיף עין ביונה. “בית הסוהר,” אומר הנער השני, “מלקות, הייתי אומר.”

עכשיו נותנת האשה מבט חד בנערים, ומתחוור לה כי שמו אותה לצחוק. “כן, וגם לכם!” היא נושפת לעברם בקול שכמו נסחט מגרונה מרוב כעס. “לצחוק בזמן שציפור קטנה סובלת.” ואכן עכשיו שני הנערים מגחכים, אבל לא גיחוך של פליאה ובושת פנים כזה המכסה את פניו של האשם במחזה זה. “צוחקים,”היא אומרת, “צוחקים; לכם יש לתת מלקות, כן, זה נכון.” בינתיים גוחן על היונה איש נמרץ וזעוף פנים ובודק אותה. הוא מזדקף ופוסק, “היא תמות.” הצדק אתו: עיני הצפור עוטות דוֹק, ודם מזרזף ממקורה הפתוח. והאשה, מתוך שכחת שלושת המושאים לשנאתה, גוחנת להביט בצפור. פיה פתוח קמעה, ועל פניה ארשת סקרנות בלתי־נעימה, ומקור היונה נפתח ונסגר,  וראשה מיטלטל ונשמט.

“היא מתה,” אומר האיש הנמרץ. 

האָשֵם, שחזר ונתעשת, אומר בהתנצלות, אך בהחלטה להשליט ישוב דעת: “צר לי, אך זו היתה תאונה. מעולם לא ראיתי יונה שאינה מפנה דרך.”

כולנו מביטים במורת רוח באיש חסר־לב זה הבועט ביונים.

“תאונה!” אומרת האשה. “תאונה!”

אבל הקהל כבר מתפזר. האיש הנמרץ מרים את הצפור המתה, אך זהו משגה, שכן עכשיו אין הוא יודע מה לעשות בה. הבועט פונה ללכת, אבל האשה הולכת אחריו, ואומרת: “מה שמך וכתבתך, אדאג שתיתבע לדין.” האיש אומר, ברוגז: “יהו, אל תעשי ענין משטוּת.” היא אומרת: “אתה קורא לרצח צפור קטנה ומסכנה שטות.” “כן, זה לא עניין גדול, רצח הוא לא עניין גדול,” מעיר אחד מבני החמש־עשרה, העומד ומגחך וידיו בכיסי מקטרנו. חברו ממלא אחריו, בשנינות: “אתה צודק. שטות זה רצח, אבל ענין גדול זה לא רצח” “נכון בהחלט,” אומר הראשון, “ומתי יונה זה עניין גדול? כאשר היא שטות.” האשה מפנה זעמה כלפיהם, והפושע שרווח לו נמלט, בפנים מביעות אשמה, למרות רצונו.  האשה מתאמצת למצוא את מלית הגנאי הנכונות לשני הנער, אולם עכשיו עומד האיש הנמרץ ובידו הגוויה, בארשת חסרת ישע, ואחד הנערים שואל בלעג: “תעשה ממנה פשטידת־יונים, אדון?” “אם תתחצף אקרא למשטרה,” חש האיש הנמרץ לומר. האשה קופצת על דבריו כמוצאת שלל רב: “אתה צודק, אתה צודק, כבר קודם היה צריך לקרוא למשטרה.” אחד הנערים פולט שריקה ממושכת המביעה פליאה, התפעלות ולעג. “זה מה שצריך לעשות,” הוא אומר, “לקרוא לשוטרים. הם יאשימו אותך שגנבת יונה ציבורית, אדון!” והשניים מסתלקים, מתפקעים מצחוק, אבל מהר ככל שמאפשרת הגאווה, משום שמדובר על משטרה.

נשארים האשה הכועסת, האיש הנמרץ וצופים ספורים. האיש מביט סביב, רואה מכל אשפה על עמוד חשמל ופונה לעברו לתוכו את הצפור המתה. אבל האשה מקדימה אותו, אוחזת ביונה. “תן אותה לי,” היא אומרת בקול מפעפע רוך, “אקבור את הציפור הקטנה המסכנה בארגז הפרחים בחלון שלי.” האיש הנמרץ ממהר לדרכו בהכרת טובה. נשארת היא ומביטה בסלידה בדם הסמיך המטפטף ממקור היונה. 

The Golden Notebook Doris Lessing

לעברית: ג’ אריוך

לרשומה על הספר

באנגלית שמו של הספר הוא  The Innocent. מאחר שבעברית אין ברירה אלא להכריע בין יחיד לרבים כשמדובר בשם תואר, נאלצה המתרגמת, מיכל אלפון, לבחור, והחליטה על צורת יחיד. אין ספק שהכרעתה נכונה, שכן התמים העיקרי ברומן הוא לנארד, הדמות הראשית, אבל כשקוראים את הספר יש לזכור שהתמימות היא בעצם נחלתם של רבים, לכל אורכו.

The Innocent (מאחר שקראתי אותו באנגלית אני מעדיפה לחשוב עליו בשפת המקור שבה נכתב) ראה אור לראשונה ב-1990. הוא אחד הספרים האהובים עלי במיוחד. הוא מתרחש בברלין, באמצע שנות החמישים (למעט הפרק האחרון, שאז הוא מדלג לרגע קט ל-1989). 

מקיואן שזר את הרומן סביב סיפור אמיתי וידוע:  כעשר שנים אחרי שברלין נפלה לידי בעלות הברית, בתום מלחמת העולם השנייה, החליטו האנגלים והאמריקנים לחפור מנהרה שתגיע עד מתחת לקווי התקשורת של הרוסים ולהתקין בתוכה ציוד הקלטה, כדי לצותת להם. לא היה להם מושג שהרוסים, בעזרת מרגל אנגלי בשם ג’ורג’ בלייק, ידעו על המנהרה, ידעו שמצותתים להם, ונעזרו בה כדי לשתול באמצעותה מידע כוזב. 

לכן התמימים שבספר הם בעצם האנגלים והאמריקנים, אלה שגאים כל כך ביכולות הטכנולוגיות המשוכללות שלהם, בתחכום ובחשאיות שבהן הם מצטיינים לדעתם, ובעצם – הם אלה שמרומים לאורך כל הדרך. 

בתוך הסיפור הבדוי שיבץ איאן מקיואן דמות אחת אמיתית, זאת של אותו מרגל אנגלי שסייע לרוסים. ברומן הוא מופיע כשכנו האנטיפת של לנארד, צעיר אנגלי מנומס ועדין נפש שנשלח לברלין כדי לעבוד במנהרה, בהיותו מומחה לציוד אלקטרוני. זמן מה אחרי שהוא מגיע לשם נקלע לנארד לתוך הסתבכות פלילית מטורפת ומוזרה. 

הכול מתחיל מבחינתו כשהוא מתאהב במריה, ברלינאית יפהפייה שרק לפני עשר שנים יכלה רק לייצג את האויב האולטימטיבי. בימי המלחמה לנארד היה עדיין נער, והיא – אישה צעירה, שחוותה את מוראות הכיבוש. אהבתם אמורה לגבור על ההיסטוריה, להיות סמל לשיקום ולפיוס וליכולתם של בני אדם לשכוח את השנאה הכללית והאלימה כל כך שעלולה לשרור בין אומות. הם אמורים לשקוע באהבתם הפרטית והאישית מאוד. אבל מה יקרה אם לנארד יפתח פתאום פנטזיות של גבר כובש? אם ירצה לפתוח עם אהובתו הגרמניה במעין משחק תפקידים ארוטי שבו הוא מכניע אותה? האם אישה שהייתה עדה לאונס מבעית של בת עמה תרצה או תהיה מסוגלת לשתף אתו פעולה? האם אי ההבנה שתתחולל ביניהם תהיה קטלנית?

איאן מקיואן מצטיין בתיאורן של החמצות גורליות, שנובעות מטעויות שיכלו לכאורה להימנע. כך היה בספרו כפרה שראה אור לראשונה באנגלית ב-2001, וכך גם ברומן על חוף צ’זיל מ-2007. בספר שלפנינו נדמה שההחמצה תימנע: בני הזוג מצליחים להגיע לידי הבנה הדדית, היא סולחת לו, הוא מבין את טעותו ומתחרט בכנות, שהרי הוא בסך הכול צעיר אנגלי עדין נפש ומנומס, שומר חוק, אדם שבא להיטיב, והוא אוהב אותה בכל לבו. אין בו אף שמץ של אלימות. הוא אינו יודע מה לעשות עם שום פגיעה בו: “לא הייתה לו שום יכולת להגיב לעלבון. מעולם בחייו הבוגרים לא העליבו אותו. הוא התנהג בחביבות, ובני אדם היו בדרך כלל חביבים כלפיו”. מבחינתו תוקפנות היא עניין “בלתי אפשרי מבחינה רגשית”. 

אבל לא, ההחמצה בכל זאת תהיה בלתי נמנעת. לנארד ומריה מסתבכים בפרשה עקובה מדם שאת פרטיה קשה לקלוט. ברגע מסוים הם מוצאים את עצמם, שלא מרצונם, שקועים בביתור של גופה ובמאמצים על אנושיים להיפטר ממנה. איך זה קרה להם? איך שני אנשים חיוביים כל כך, מגיעים למצב כזה? 

ואיך ייתכן שחרף הזוועה, הספר בעצם מגן עלינו מפניה, וממשיך להיות מושך לקריאה, ואפילו, חייבים להודות, משעשע, גם ברגעים הכי איומים? 

מקיואן מציל את המצב בין היתר בזכות חוש ההומור המשובח שבו ניחן. גם את הרגעים הזוועתיים ביותר הוא מצליח להאיר באמצעותו, עד כדי כך שאי אפשר שלא לגחך מדי פעם, אפילו כשהמעשים הנעשים לנגד עינינו הם בלתי נסבלים בעליל. השנינות של מקיואן מתבטאת לאורך הרומן כולו. הנה כמה דוגמאות: הממונה על לנארד במנהרה מספר לו על חוויותיו במזרח אירופה הקומוניסטית: “הם אפילו לא נהנו להתנהג כמו חארות. לכן לא יכולתי לשנוא אותם ממש. זאת הייתה מדיניות. כל החרא הזה הגיע מלמעלה”, וגם: “אלוהים, הם גילו איך אפשר להקטין את האושר עד למינימום!”

כאמור, גם הסצנה שבה לנארד ומריה מבתרים גופה, שזורה בהומור, מקברי אמנם, אבל בהחלט משעשע לפרקים. “הכול [ידיים, רגליים…] היה כפול, חוץ מהראש. את הגוש הגדול שנשאר על השולחן יש לעטוף, יש לנקות את החדר, לקרצף את העור, להיפטר מהדברים. הם פיתחו שיטה. הם יוכלו לעשות את זה שוב, אם יאלצו. מריה הדביקה את הבד סביב הירך השנייה. היא אמרה, ‘תוריד לו את הז’קט’.  וזה היה פשוט במצבה של הגוויה הנטולת זרועות שאין צורך להתעסק אתן.” 

האבסורד והבלתי אפשרי, מתגלגלים ומתפתחים, ולכל הסתבכות נמצא מוצא שנראה כמעט כמו נס.

רק בעמודים האחרונים של הרומן הסודות הגדולים מתפענחים עד תומם. רק אז אנחנו מגלים שמה שנראה כמו אהבה היה באמת אהבה, ומה שנראה כמו בגידה, לא היה באמת בגידה; שהבוגד היחיד הוא ג’ורג’ בלייק, ושיש, למרות הכול, תקווה לאושר. 

הסוף הכמעט טוב הזה איננו הוליוודי או סנטימנטלי, וגם אם כן, למי אכפת? הוא חינני כל כך, עד שאי אפשר שלא לשמוח בו. 

מקיואן מיטיב לתאר את ברלין ההרוסה-אך-משתקמת בתקופה שקדמה לאיחוד מחודש בין חלקיה. ספרו ראה אור שנה אחת לפני נפילתה של החומה, לפיכך מרתק במיוחד הפרק האחרון, שמתרחש עשרות שנים אחרי ההתרחשויות העיקריות שברומן. באותו פרק האחרון מתאר מקיואן את השינוי שעבר על העיר, שרק מעטים מאוד מסימני ההרס משנות החמישים עוד נראו בה ב-1989. כך למשל תושבים טורקים גודשים שכונות שבהן גרו פעם גרמנים. ממנהרת הריגול נותרו רק עיי חורבות, ובאחרית הדברים, בסופו של הספר, מספר מקיואן שאלה המראות שמצא בביקורו בברלין בשנה שקדמה לפרסום הספר. זמן לא רב אחרי כן חל כמובן שינוי נוסף וקיצוני מאוד באופייה של העיר, כאשר החומה נפלה.

אני תוהה אם אפשר עדיין למצוא שם את שרידי מנהרת הריגול ההיא, להביט בה ולדמיין את לנארד יורד לתוכה ובידיו התיקים הכבדים שבהם טמונים שרידי הגופה המבותרת, את הזקיפים שניצבו בפתחה ואת הרחש הפנימי המתמיד ששרר בה, גם כשהאנשים שפעלו בקרביה השתדלו בתמימותם לשמור על דממה, שמא קיומה ייוודע לאוייב הלא מוצהר של תחילת שנות המלחמה הקרה… 

קישור לספר באנגלית, באתר אמזון

(את הקטעים המצוטטים תרגמתי בעצמי)

תחילתו של הסרט נינוחה ומפויסת לכאורה: שנות ה-90. משפחה “מדליקה” מתראיינת בטלוויזיה, בשל סיפורה היוצא דופן והמעניין: כל שנה אימא, אבא ושני ילדיהם, יוצר הסרט יהונתן אופק ואחותו, מבלים חמישה חודשים בהודו. “באשראם”.

יהונתן משיב לשאלתו של המראיין ומספר שכן, הוא נהנה להיות בהודו. יש שם נהר. יש לו שם חברים.

האם הכול באמת חביב כל כך?

בהמשך מספר יהונתן כי בשלב מסוים, לא לפני שסיים את שירותו הצבאי, הפסיק לנסוע להודו, וכי אחרי טיפול נפשי שנמשך שנים, הציע לו הפסיכולוג לעשות סרט על ילדותו באשראם. החשד מתעורר מיד: מה היה שם, שמצריך הסתכלות מדוקדקת וסובלימציה אמנותית שתעזור אולי ליהונתן להתגבר על קשיים שעורר אורח החיים ההוא? עצם הניתוק מדי שנה מההוויה הרגילה של חייו? משהו לא תקין שהתרחש שם, בהודו?

לאט לאט, בעדינות ובקול כמעט חרישי, מתגלה האמת המזעזעת. הרגע שבו מתחוור לצופה כי זוהי תחילתה של חשיפה קשה מתרחש כשמסתבר שהיה מעורב שם סוד. שהוריהם של הילדים ציוו עליהם לא לספר לאיש על מה שראו וחוו באשראם. סוד מוצהר הוא תמיד סימן אזהרה ואיתות זועק לשמים. כשהכול תקין אין צורך בשמירה על סודות. אבל כשמבוגרים תובעים מילדים שיתוף פעולה עם הסתרה ועם חשאיות, יש מיד לחשוד במניעיהם.

הוריו של יהונתן, בעיקר אמו, מסרבים בכל תוקף להכיר בפגיעה שפגעו בילדיהם. מסרבים להכיר בעמדתו שמדובר היה בכת שהילדים נאלצו להיות בה. ההורים אמנם משתפים עם יהונתן פעולה ביצירת הסרט, מתראיינים ומצטלמים, האימא משתדלת להסביר את עמדתה ולשכנע את בנה שלא הייתה ברירה אחרת, כי “הורים נוצרים מגדלים ילדים נוצרים, הורים יהודים מגדלים ילדים יהודים, והורים שנוסעים לאשראם בהודו מגדלים ילדים שנוסעים אתם לשם”, אבל למעשה מסרבים ההורים לשתף פעולה באמת. בשלב מסוים האימא אפילו מצהירה שלא תסכים להצטלם לסרט. שיש דברים שאי אפשר להסביר למי שלא חווה אותם, ויש לכך אפילו מונח שלקוח מתוך תורת האשראם שלה. בסופו של דבר היא כן מדברת, כן מצטלמת, כן משתפת פעולה, אבל לא מבינה מאומה. לא מוכנה לקבל על עצמה את חלקה במצבו הנואש של בנה. שכן לא מכל טראומה אפשר באמת להחלים. גם אם נוגעים בה באמצעים אמנותיים. גם אם שולחים מבט ישיר אל השדים המפחידים.

יהונתן נפגש במהלך הסרט עם צעירים מרחבי העולם ששהו אתו בילדותם באשראם. עם חלקם הוא משוחח בטלפון. רובם מסרבים לשתף אתו פעולה. ברור לגמרי שהם מפחדים מאוד. גם הוא, כך יספר בהמשך, עדיין מפחד. אמנם הוא יוצר את הסרט, בניגוד לדעתה ולרצונה של אמו, אבל לא משוחרר מהאימה שהושתלה לתוך נפשו במשך שנים.

המעטים, האמיצים, המפוכחים, שכן מוכנים לדבר אתו, חושפים את מה שקרה שם באשראם במשך שנים, את הנזקים הבלתי הפיכים שאישיותם ספגה. חלקם הצליחו להתגבר עליהם, לפחות באופן חלקי. רובם כנראה נשארו פגועים לצמיתות.

הציווי לשמור על הסוד הזכיר לי באופן בלתי נמנע את המציאות שמתוכה אני עצמי באתי, זאת של נפגעת גילוי עריות שגדלה עם האיסור לספר. איסור מופנם ועמוק כל כך, עד שהוא נהפך כמעט לחלק מהאישיות: חוסר היכולת לבגוד בפוגעים (בגילוי עריות יש תמיד שניים: הפוגע והעומדת מנגד שאיפשרה את הפגיעה ולמעשה שיתפה אתה פעולה), ההזדהות אתם, הפחד מפני מה שיקרה להם אם הסוד יתגלה.

אמו של יהונתן תובעת להבין מדוע הוא מנסה לשנות אותה בכך שהוא שואל אותה שאלות קשות על ילדותו. בשלב הזה הוא עוצר ו”נכנע”. נראה כי הקשר המשפחתי לא ניזוק. בקרדיטים שבסוף הסרט הוא מודה לבני משפחתו על התמיכה בו ועל שיתוף הפעולה אתו. יש בכך נחמה, ואני מקווה שיצירת הסרט ויציאתו אל הציבור, אל כל העיניים הרואות בדיעבד המשמשות ליהונתן עדים לפגיעה, תאפשר לו בכל זאת להתחזק, להתרחק מהפגיעה ההיא ולחיות את החיים האמיתיים שנועדו לו. נראה כי רבים מבין הילדים שחיו באשראם ההוא לא הצליחו במשימה הקשה.

מניסיון חיי אעיד כי אפשר להשתחרר גם מהסודות האפלים ביותר אם חושפים אותם והופכים אותם לידיעה גלויה ומדוברת. לא עוד סוד. כתבתי על כך את המאמר “מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו”).

אני מאחלת ליהונתן בכל לבי שמכאן ואילך יצמח ויפרח.

אפשר לצפות בסרט בערוץ 8 של הוט. 

הוא ברא דמויות בלתי נשכחות, בהן את אנה קרנינה, נטשה רוסטובה, קיטי לוין. יצר אותן כנשים חד פעמיות ומורכבות. כשקוראים את הספרים נדמה שהן קמות לתחייה ויוצאות מבין הדפים, שכן אישיותן כה מפורטת, מדויקת ומשכנעת. כתיבתו מעוררת תחושה ודאית שהוא אהב נשים, לא ייתכן אחרת, שהוא הבין אותן לעומקן והזדהה אתן. אבל היומן שכתבה אשתו, וקטעים ממנו ראו לאחרונה אור בעברית בספר לחיות עם גאון, שופך אור אחר לגמרי על דמותו ועל עמדותיו של טולסטוי.

לאורך כל חייהם המשותפים כתבו לב וסופיה טולסטוי יומנים אישיים ואפשרו זה לזה לקרוא אותם, אם במפגיע, ואם ברמז, בכך שהשאירו את היומן במקום נגיש וגלוי. הספר שלפנינו מכיל קטעים מתוך היומן שסופיה כתבה בין השנים  1910-1891, כלומר, החלו כשבעלה היה 63, והיא – צעירה ממנו ב-16 שנה – בת 47. היומנים מגיעים אל סופם בשנת מותו של טולסטוי. 

מהיומנים עולים דברים רבים. קודם כול, ברורה לגמרי מסירותה המוחלטת של סופיה לבעלה. היא ניהלה את כל ענייני החיים השוטפים – את האחוזה, האדמות, הרכוש, הכספים, טיפלה באיכרים שחיו באחוזתם, בילדים הרבים שילדה (שישה עשר. רק שמונה שרדו) ובהוצאה לאור של כתבי היד של בעלה. היא גם העתיקה אותם שוב ושוב, ככל שנדרש (את מלחמה ושלום, למשל, העתיקה בשלמותו לפחות שבע פעמים, יש לזכור שאורכו מעל אלף עמודים!). היא הייתה למעשה שותפה פעילה, שכן לא רק העתיקה את היצירות, אלא גם העירה הערות והציעה הצעות. סופיה העריצה את עבודתו של בעלה, התפעלה ממנה ונאבקה למענה. למשל – הצליחה להגיע עד הצאר כדי לבטל את הצנזורה על סונטת קרויצר (אף על פי שחשה שהסיפור מצייר אותה באור משפיל).

חרף כל מסירותה, הייתה סופיה טולסטוי אומללה מאוד, ואומללותה רק הלכה וגברה, עד רגעי חייו האחרונים של בעלה כשהחליט לנוס מפניה, חלה במהלך המנוסה בדלקת ריאות ומת באיזו בקתה שכוחת אל.

תיאור מפורט של כל תהליך הבריחה קראנו כבר בספר הבריחה מגן עדן: על המעורבות של ולדימיר צ’רטקוב – אחד מחסידיו הנאמנים ביותר של טולסטוי – על ניסיונו להשתלט על יומניו של הסופר, על העימות והנתק שחל בין בני הזוג,  לא רק בגלל מעורבותו הבוטה של צ’רטקוב, אלא גם בשל החלטתו של הסופר לוותר על כל רכושו הארצי ולהוריש את אחוזתו לאיכרים שישבו בה ועיבדו את אדמותיה, ובשל התנגדותה הנמרצת של אשתו, שדאגה לעתיד ילדיהם. כל הפרטים הללו כבר ידועים.

הערך הנוסף שיש ליומניה של סופיה טולסטוי נובע מכך שהעדויות המובאות בו הן בעצם חומר הגלם שממנו נוצר ספר כמו הבריחה מגן עדן. היומנים מספקים את זווית הראייה של האישה הקרובה ביותר אל לב טולסטוי, והם מגיעים אלינו מנקודת מבט ישירה ולא מעובדת. לוקחים אותנו אל האישה שדעתה הולכת ונטרפת מרוב תסכול, אכזבה ובעצם – מאהבתה הנכזבת לבעלה. זהו כוחם כטקסט, אך גם חולשתם, כי בשלב מסוים הכתיבה מתחילה לייגע. היא משקפת את חייה של סופיה, את אינספור המטלות שלקחה לעצמה כל העת, בלית ברירה, ואת מפחי הנפש שלא הפסיקה לחוש. היא שיוועה לאהבתו, להכרת תודה, למבטו החם. הוא היה מרוחק, קריר, אפילו, יש להודות, אכזרי ביחס שלו כלפיה. 

מפתיע מאוד לגלות עד כמה הסופר שידע לברוא נשים לא הבין ללבה של רעייתו, ולא העניק לאישה בשר ודם את החום והרוך הניכרים כל כך בכתיבתו. סופיה כותבת על כך במפורש: “איזו הבנה מפליאה יש בכתביו לחיי הנפש של בני אדם, ואיזה חוסר הבנה ואדישות לחייהם של האנשים הקרובים לו ביותר – שלי, של הילדים, של החברים – הוא לגמרי לא מכיר אותם ולא מבין אותם.” 

מדהים להיווכח שיוצרן של דמויות נשים כה מרשימות היה בעצם מיזוגן ושובניסט! “אמש הפתיע אותי מה שאמר ל”נ על שאלת הנשים,” כותבת עליו אשתו, ומוסיפה: “גם אתמול וגם תמיד הוא נגד חופש ומה שנקרא ‘שוויון זכויות’ לנשים. אתמול הוא אמר פתאום שלנשים – לא משנה באיזה מקצוע הן עוסקות: הוראה, רפואה, אמנות – יש תפקיד אחד: סקס. לכן כל עיסוקיה בזה וכל הישגיה הם כמוץ ברוח”.

פלא שאשתו הייתה אומללה? היא הייתה אדם משכיל ורגיש (האם היה נושא אותה לאישה אלמלא כן?). הייתה בה תשוקה ליופי, למוזיקה, לאמנות, ליצירה. מחשבות פילוסופיות העסיקו אותה, ולא כעניינים שבאידיאה, אלא במה שנוגע לחיים עצמם. “לא הצורות נחוצות,” היא כותבת למשל על מחשבותיה על הכנסייה, “לא הכללים של המוסר ושל הדת – להם יש חשיבות משנית; העיקר הוא החינוך החמור של רגשותינו הפנימיים, שהם ינהיגו את מעשינו, שנדע להבחין בין טוב לרע ללא פשרה ובוודאות”. היא חלמה לכתוב בעצמה, אבל הקדישה את כל אונה, מרצה, זמנה וכישרונה, לגאונותו. והייתה מסתפקת באהבתו, אילו רק ידע להביע אותה. אבל טולסטוי מצטייר מיומניה כאדם נוקשה, קר, מרוחק, ביקורתי, אדיש. לא רק כלפיה, גם כלפי ילדיו. שוב ושוב היא כותבת על כך שמעולם לא טיפל בהם. מעולם לא תפקד כאבא: “הוא דיבר הרבה וכתב שנים תמימות אבל לא רק שלא חינך את הילדים בעצמו, גם לעתים שכח שהם קיימים.” בשלב מסוים היא מצטטת את דברי הילדים שרובם מסכימים אתה וטוענים שלאבא אין זכות להטיף להם מוסר, כי מעולם לא נקף אצבע למענם. 

סופיה העריצה את בעלה, אבל גם ראתה את תכונותיו השליליות, ולא היססה לתאר אותן. בעיניה היה רודף כבוד, צבוע, “אוהב רק להטיף”, “אוהב יותר מכול את התהילה”, מעמיד פנים שהוא רודף צניעות ופרישות ובעצם מנהל סגנון חיים שמצריך הוצאות כספיות ניכרות בשעה שדווקא היא זאת שמסתפקת במועט. “הוא רוצה רק רעש, פרסום, סכנה. ואני לא מאמינה לטוב הלב ולאהבת האדם שלו. אני יודעת מה המקור של העסקנות שלו. תהילה ושוב תהילה שאינה יודעת שובע, שאין לה גבול, קדחתנית. איך להאמין באהבה כשלב ניקולאייביץ’ לא אוהב את ילדיו, את נכדיו, את כל מי ששייך לו, ופתאום הוא מתאהב בילדים של המולוקנים והדוחובים!” [מדובר בחברי שתי כתות שטולסטוי טיפח בתרומות ובהטפות], היא כותבת, ומיד, ברצף, מוסיפה דברים על בריאותו: “יש לו מורסה על הלחי, הוא כל כך מסכן, הוא קשר את הלחי במטפחת והוא נורא חושש”. כמה ראייה מפוקחת. כמה תשומת לב ודאגה. 

רוב הזמן סופיה מקטרת ומתלוננת. כותבת בעיקר, כמעט רק, עליו ועל אכזבותיה ממנו וייסוריה בעטיו. כאמור, בשלב מסוים הקריאה ביומנים מתחילה לייגע מאוד. המסר מובן. סופיה מרגישה – בצדק! – מנוצלת, פגועה, דחויה. לקראת הסוף בעלה ואפילו ילדיה מאשימים אותה שהיא היסטרית. כנראה שבאמת הגיבה בעוצמות רגשיות קיצוניות מאוד, איימה לא פעם בהתאבדות ואף ניסתה לכאורה לעשות זאת, אבל תמיד בנוכחות אנשים שהצילו אותה. היא צעקה, בכתה, הפסיקה לאכול, הביעה את הכאב שחשה בכל דרך. נכון. ועם זאת, אי אפשר שלא לחוס עליה, להבין אותה, להצטער בשבילה. מה הפלא שהיא משתגעת?

עצוב להבין כמה סבל הסב הסופר המופלא, האהוב, היקר כל כך, לאדם שהיה אמור להיות הכי קרוב אליו. האם אפשר להמשיך לקרוא את יצירותיו ולא לחשוב על מה שעולל לסופיה? אין ברירה. אי אפשר לוותר עליו. גם סופיה לא ויתרה. את השנים שבהן המשיכה לחיות אחרי מותו הקדישה לטיפול ביצירותיו. לנו לא נותר אלא להודות לה על מסירותה. “בשבילנו הנשים זה הדבר היקר מכול: להרגיש שאנו יכולות להיות מועילות או נעימות לאנשים הקרובים לנו”, כתבה ביומנה.

את הקטעים בחרה, תרגמה מרוסית, העירה והוסיפה אחרית דבר חמוטל בר יוסף.

האם נתת דעתך כמה דורות נדרשים כדי לבנות חברה שבה נוסעים אוטובוסים בזמן? שבה עונים למכתבים עסקיים? שבה אפשר לתת אמון בשרי ממשלה שלא יקחו שוחד?

The Golden Notebook, Doris Lessing

מחברת הזהב, דוריס לסינג, לעברית: ג’ אריוך

††

הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה 
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!

פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!

אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.   

1877

לעברית: עופרה עופר אורן

התרגום ראה אור בגיליון החדש של כתב העת הספרותי הו!, לצד שמונה שירים נוספים של הופקינס שתרגמתי, וארבעה של כריסטינה רוזטי. הגיליון כולו מוקדש לתרגומי שירים מתקופות ותרבויות שונות. כאן אפשר לראות את תוכן העניינים של הגיליון.

בימים אלה אפשר לקנות את הו! החדש, מספר 18, בהנחה ישירות מאתר הוצאת הקיבוץ המאוחד, כאן בקישור.

כשקוראים את ספר המחקר החדש של יעל בלבן, קשה שלא להצטער על כך ששולמית הראבן איננה עוד אתנו, ולחשוב כמה יכול היה הספר שלפנינו לשמח אותה.

בלבן, חוקרת ומרצה לספרות בבית ברל, מגיעה בספרה למעמקים ולדקויות שכל סופר חולם עליהם. קריאתה לא רק מעמיקה, אלא גם מקורית. שוב ושוב היא מראה לנו נקודות מבט חדשות והחמצות של מבקרים שלא הבינו את כתיבתה של הראבן. כך למשל מתמודדת בלבן עם התפישה כאילו “לדמויותיה של הראבן חסר ‘עומק פסיכולוגי'” ומראה שההפך הוא הנכון: דווקא מכיוון שהדמויות שיצרה מורכבות כל כך ומכילות בתוכן שלל סתירות פנימיות, הן אינן “טיפוסים” אלא פרטים ייחודיים. בלבן מראה ומדגימה את ההישג האמנותי של הראבן ככותבת, שכן הדמויות שיצרה “אינן מייצגות דבר מלבד את עצמן”.

מעניין במיוחד ניתוחה של בלבן את הסיפור “ימי צינה בראי מוצק”, שלאורך הפרקים השונים בספרה היא ניגשת אליו מנקודות מבט מגוונות.

כך למשל היא מראה כי מדובר בסיפור המתאר תקיפה מינית, אם כי המבקרות והמבקרים שכתבו עליו לפניה לא הבחינו בעובדה הגלויה כל כך, כי “בשנת 1970 תקיפה מינית נחשבה ככזו רק אם נעשתה על ידי גבר זר ולוותה באלימות של התוקף ובהתנגדות הקורבן”. כדי לתמוך בטענתה שמדובר באונס מסתמכת בלבן  על הסיפור עצמו ועל מה שזועק מתוכו: “ייצוגים של קור” שמזכירים “טיפול רפואי פולשני ולא נעים”, וכדי לחזק את טיעוניה היא מציגה  גם קטעים מתוך הספר טראומה והחלמה של ג’ודית הרמן, המתארים את שלל הסימפטומים וההתנהגויות של נפגעות.

“איש מהמבקרים לא עמד על כך שזהו תיאור ריאליסטי של נפגעת התעללות מינית, שנשמע בקול שלה”, כותבת בלבן, ומוסיפה: “בדמותה של דליה [גיבורת הסיפור] הראבן לא רק מטשטשת את גבולות הקטגוריה – היא מרסקת אותם, ובה בעת מעניקה לדליה קול ברור. למרבה הצער, איש מהקוראים לא הקשיב”.

מעניין ההסבר שלפיו אחד הסימפטומים של הפגיעה הוא דווקא העובדה שהתנהגותה של דליה בסיפור אינה מעוררת בקורא אהדה או הזדהות: “אפשר לראות באופן הסיפור הזה ביטוי לטראומה שעברה המספרת [כלומר – דליה, שכן הסיפור מובא בגוף ראשון], ביטוי לחוסר האפשרות לייצג את הטראומה במילים, שכן חוסר האפשרות לדבר על הטראומה הוא מאפיין חשוב ומרכזי בתסמונת הפוסט-טראומטית”.

בלבן מסמנת כך את ההישג האמנותי של הראבן, שידעה איך לבטא את מה שאי אפשר לבטא.

הספר שלפנינו מקיף הבטים רבים ביצירתה של הראבן. למשל – מרכזיותה של חוויית ההגירה בסיפורת שלה ויחסה של הסופרת לאמונה ולמיתוס. בלבן מראה את הקשר ההדוק שקיים בין כתיבתה הספרותית של הראבן לבין המסות שלה, קשר שחוקרים קודמים לא עמדו עליו, לדבריה של בלבן. היא מראה כיצד עמדותיה הפוליטיות של הסופרת, שהשתקפו בפעילותה הפוליטית ובמסות שכתבה, המבטאות הומניזם ליברלי, הופיעו גם בכתיבתה הספרותית.

כך למשל בראש הפרק “מנהיגות ומוסר” מובא תצלום של הראבן שהפגינה בספטמבר 1982 לצד פרופסור מיכאל ברונו ונשאה שלט “דמם יתבקש מידי הרוצחים ומידי השותקים גם יחד”, זאת בעקבות הטבח שביצעו אנשי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים בסברה ושתילה. בנובלות שכתבה הראבן אחרי 1982 “עוברת הדרישה להגן על הילדים מהספֵרה האישית והמשפחתית אל הספֵרה הפוליטית, ומוצגת כאחריותם של המנהיגים”. בעיני הראבן, שהייתה ילדה בימי מלחמת העולם השנייה, “המבחן המוסרי העליון הוא שמירה על חיי הילדים”, ואת הצו הזה ביטאה בכל הדרכים שעמדו לרשותה.

אין ספק כי מחקרה של יעל בלבן מעורר עניין רב בשולמית הראבן ורצון ולקרוא את כתביה – סיפורים, מסות ושירים. הוא כולל נספח ובו שלושה מסיפוריה.

דף הספר, באתר הוצאת מגנס

אנחנו קוראים שיר. מה שאנחנו למעשה עושים אז, זה נוגעים בצמיחה הפנימית של מחבר השיר. אנחנו מקבלים ממנו אז את המיסתוריות של מה שהוא נגע בו. כמו שאם ניגע באדם מחושמל – גם אנחנו נתחשמל. הזרם עובר אלינו, עובר דרכנו. כך זה כאן.

וזהו שעליו רמברנדט מדבר. רק שהוא כאילו מבין את זה בצורה אחרת. איך?

רמברנדט הוא מאלה שהזרם הזה, זרם החשמל הזה, נתפש אצלו כיוזמה שבאה מן החוץ. שבאה מעבר לאדם. באה בכוונת המכוון. נקרא לזה – כיוזמה אלוהית. לפי תוכנית אלוהית. מבחינתו, אנחנו – כחומר ביד היוצר. והוא, היוצר, צר אותנו. או במילים אחרות: יותר זה, הוא אותו דינמו שממנו יותא זרם החשמל הזה. הזרם בו אתה חש כשאתה נוגע במסתוריות של הזולת, ואתה מתחשמל בה, ומעביר אותה הלאה. להיות ולפי רמברנדט, ודומיו, זה בא ממקור אלוהי – לכן לפי רמברנדט, כלומר לפי התמונות שלו, אין מקום לגאווה אנושית על פני הארץ. שום גאווה. שום שאלה של תחושת הישג אישי בשל כך, או בזכות זה. לא. רק ענווה בפני זה. וביטחון. כך זה מתבטא בתמונות שלו. ריאליות, ענווה, וביטחון.

ריאליות – שרואה את זה כעובדות, מוסרת את זה כעובדות. ביטחון – ביטחון בכך שזה קיים. שהחיים – ההמשכיות, ההתחדשות וכן הלאה וכן הלאה, דבר יציב וקיים.

עמליה כהנא כרמון, מתוך “קטע לבמה, בטעם הסגנון-הגדול”, (בתודה מיוחדת ליעל חבר).

בתום קריאת ספרו הקודם של איתן דרור-פריאר, אצבעות על הגבעה, תהיתי מה סוד קסמו. הפעם כבר לא נדרשה שום שאלה. אותו קסם מופיע גם כאן, בספרו החדש של פריאר, והוא עוד גבר והתעצם. 

ארבע הנובלות הכלולות בספר פותחות צוהר אל ארבעה עולמות שונים, מגוונים ומרתקים. למעשה – אל שלושה, כי למרבה ההפתעה והשמחה, הנובלה הרביעית ממשיכה את הראשונה: עלילתה מחזירה אלינו בבגרותן שתיים מהדמויות שהכרנו כשהיו ילדים, מקץ כמה עשרות שנים.

השאלה “ומי גר במגדל” לקוחה מתוך דירה להשכיר של לאה גולדברג, והיא מרמזת על רוחם של הסיפורים: בשלושה מהם – הראשון: “הושיעה את עמך”,  השלישי: “ומי גר במגדל”, והרביעי: “ילד משלך” – אנחנו פוגשים דמויות מהשכונה: ילדים ושכנים שגרים בבניין אחד. אנחנו לומדים על היחסים ביניהם, על החלטות קטנות לכאורה, אך הרות גורל, על דרמות שמתרשות לכאורה בזעיר אנפין, ובעצם מכילות עולם ומלואו. הסיפור השלישי, “ביום הרביעי בלעה אותו המפלצת” – שונה במעט, שכן הוא מגיע עד ריו דה ז’נרו, לשם נוסעת אחת הדמויות, ג’ולי, כדי להתחקות אחרי קורותיה של דודתה, אבל גם הוא מתרחש בחלקו בשכונת מגורים ישראלית טיפוסית, שאפשר לחוש בה היטב במהלך הקריאה.

כל הסיפורים מורכבים מאוד, תפורים מפיסות קטנות שמזכירות עבודה של שמיכות קווילט: חלקים שמתחברים זה אל זה ברקמה עדינה, וביחד יוצרים פסיפס שלם והרמוני. כאן מצטט דרור-פריאר מתוך ספר עיון, שם כמה שורות מתוך סיפור של שלום עליכם, ממכתב או מעיתון. הוא עובר במהירות בין נקודות מבט ודמויות, בין זמנים – הווה, עבר, עתיד – רגע אנחנו בתודעתו של צעיר שדובר אלינו בגוף ראשון ובמשנהו אנחנו חווים סיפור שמובא בגוף שלישי, מנקודות המבט של אנשים שונים. המעברים הללו מסחררים ומרתקים, ועוצמתם של הסיפורים, ויופיים, גוברים והולכים.

הקריאה מצריכה ריכוז והשתתפות, ואלה רק תורמים לחוויה. עולמות שלמים נבראים בנגיעות קלות. כך למשל באחד היפים שבסיפורים, זה שהקובץ כולו נושא את שמו, מתרחשות דרמות שלמות, התאהבויות, בגידות, אכזבות, קשרי ידידות שנמשכים לאורך שנות חיים רבות, וכל אלה מגיעים אלינו בחלקיקים קטנים אך שלמים, וזאת כדי שלא לנקוט את המילה המחייבת “מושלמים”. 

נדמה לפעמים שהכותב מציב זכוכית מגדלת אל ניואנסים דקיקים, וכשהוא מתאר אותם אפשר לחוש איך כל רגע קטן הוא בעצם עולם ומלואו. כך למשל כשמרגלית, שכנתה של שפרה, מסבה את תשומת לבה לאחד הגרביים שנפל מחבל הכביסה אל גגון המרפסת של השכנים בקומה שמתחת, מכילים חילופי הדברים ביניהן, שנראים טריוויאליים וסתמיים, סיפור ארוך וגדוש ברגש, שהולך ומתפענח לאטו, ומעורר תחושה של הזדהות, השתתפות וחמלה.  

נימה של געגוע נסוכה בסיפורים הללו – אל עבר שהיה בו אמנם כאב, אך גם לא מעט יופי, וגם ביקורת חברתית אפשר למצוא בהם. כך למשל בסיפור הראשון אפשר להיווכח בפער המזעזע בין הטפות פדגוגיות וצדקניות של הממסד, בדמותן של מורות דתיות, לבין ההתעלמות ממצוקתה של ילדה מנוצלת ומוזנחת. המורה עסוקה במראית עין, ורק ילדים, שמנקודת מבטם התמימה מובא אלינו תיאור המצוקה, מסוגלים להבחין בה. 

הערת אגב אחת נדרשת: בסיומו של הסיפור הנפלא “ביום הרביעי בלעה אותו מפלצת” נוספה הערת שוליים שלטעמי כלל אינה נחוצה. היא מסבירה את הרקע ההיסטורי לסיפור: התופעה המוכרת של סוחרי נשים ש”ייבאו” נערות יהודיות מעיירות שבמזרח אירופה לריו דה ז’נרו, שם אילצו אותן להיות זונות. הסיפור עצמו מיטיב לפרוס לפנינו את מה שקרה, ואין שום צורך בהבהרה חיצונית שכמו באה לספר במילים ענייניות לכאורה את מה שכבר סופר ונגע מאוד ללב. 

אבל זאת, בלי ספק הערה שולית לגמרי. התענגתי מאוד מקריאת הספר. עד כדי כך שכשהגעתי אל סופו חשתי דחף חריג לשוב ולקרוא אותו, כדי לרדת שוב אל כל עומקיו ולפגוש שוב את כל התהפוכות הקטנות לכאורה, אך רבות העוצמה. 

“יצירת מופת קטנה וקריאת חובה במרבית בתי הספר באיטליה”, נכתב, ולא מפתיע, על דש הספר האי.

אכן, יצירת מופת, ואין תֵּמַהּ בכך שמטילים על תלמידי בית ספר לקרוא אותו. בדרכה העדינה והחכמה נוגעת הנובלה “האי” באחת הסוגיות החשובות ביותר בחיים: איך מלווים אדם אהוב אל מותו? האם לשתף אתו פעולה בהכחשה? לדבר אתו בגילוי לב? האם יש חשיבות לסבל שחש מי שיקירו נוטה למות, או שהוא חייב לראות בעצמו רק דמות שולית בדרמה האחרונה של החיים?

שתי דמויות עיקריות מופיעות בסיפור, ולשתיהן אין שם: “האב” ו”הבן”. הראשון מתגעגע אל אי הולדתו ולשם הוא מבקש לשוב לביקור קצר, לפני שילך לעולמו. האחר, הבן, בחר כבר מזמן להתגורר הרחק מחוף הים, למעלה בהרים, שם הוא מתענג על הבדידות ועל האוויר הצח.

לבקשתו של האב הבן מגיע כדי להתלוות אליו במסעו האחרון. כמה אהבה יש בין השניים. כמה רגישות זה לתחושותיו של זה. ועם זאת – כמה בדידות, שאין לה שום מרפא, כי בסופו של דבר כל אחד מאתנו אי לעצמו, מבודד מהזולת, חי ומת בתוך גופו.

על האי, שהאב קשור אליו כל כך, הבן מרגיש שהוא נחנק. האוויר כבד ולח. הנופשים הרבים צרים עליו. עולה ממנו “צחנת צמחים מחניקה”, הוא נראה לו “נטוש באמצע מרחב בלתי עביר.”

אבל מי שבאמת נחנק הוא האב: חנק גופני של אדם שחלה בסרטן וקנה הוושט שלו הולך ונחסם.

הם, כאמור, אוהבים מאוד זה את זה, אבל מפרידות ביניהם אי ההבנות הבלתי נמנעות של מי שמצויים כבר משני עברי המתרס: צעיר בריא במלוא אונו לעומת מבוגר מוחלש, “אדם הנושא את המוות”, כפי שהוא אומר לעצמו.

הבן משוכנע שאביו אינו מבין מה מצבו. אחרת מדוע הוא מפציר בבן ליהנות, לבלות, לצאת לשחייה?

אין לו מושג מה האב חש: “הייתי מרוצה תמיד שהעברתי לך את שמחת החיים שלי. אם היא כבתה בתוכי, אני מתנחם כשאני רואה אותה קורנת בך…”

האב אינו מבין מדוע הבן נראה עצוב ומפוחד. מדוע הוא רוצה לצאת מהאי. לא עולה בדעתו שהבן מתאבל עליו. שאין לו שום עניין בבילויים: “הוא לא היה מסוגל להירגע, לא היה מסוגל ליהנות, כשאביו, לא רחוק, מפרפר במלתעותיו של גורל אכזר.”

הבן חש שהוא ואביו נוהגים כמו “שני ליצנים. אחד מת ואחד חי המלווה אותו בברית מוקיונית, עוטים את אותה מסכה, מדברים בעליצות, ומדי פעם, בגלל מחסור בנושאים, מצלצלים בפעמוני הכובע והשרוולים.”

אין לבן מושג איך עליו לנהוג. האם לדבר בגלוי? “אולי,” הוא תוהה, “גם אתה שותק כדי שלא להבהיל אותי. אבל עכשיו נתלוש את המסכה. זה כבר לא מתאים לא לי ולא לך, אתה שתמיד לימדת אותי להתמודד עם המציאות בפתיחות. את השעות המעטות שהוענקו לנו, האחרונות שנותרו לנו לבלות יחד, לא נכלה על זוטות,” הוא אומר לעצמו, “מה שחשוב זה לא הרחצה שלי בים, ולא הבוקר שטוף השמש…”

אבל זה בדיוק מה שהאב רוצה וצריך: לראות את בנו חי ומאושר!

התֶמָה הזאת של מות האב ושל הבן שיורש אותו ובא במקומו היא כמובן אחת המרכזיות בתרבות העולמית. אצל פרויד בטוטם וטאבו רצח אב הממשי או המטפורי הוא רכיב בסיסי בנפש האדם והוא למעשה המקור לדת, למצפון, למוסר, למעשה לציוויליזציה. לתפיסה הזאת של “המלך מת, יחי המלך החדש” יש אינספור דוגמאות ווריאציות באמנות. הנובלה “האי” מצטרפת אם כן בדרכה המיוחדת אל המלט, אדיפוס, אבשלום, ואל רבים אחרים, שנגעו במעבר הדורי מאב לבן.

מעל לכול, מדובר ביצירה יפה להפליא. הסביבה שאותה מתאר סטופריץ, האי, הים, הצמחים, הריחות, מיטיבים להשתלב במהלכים הנפשיים של הדמויות ולבטא אותם.

סיפור נפלא!

אפשר לקנות אותו כאן

או בגרסה דיגיטלית באתר e-vrtit, כאן 

רק בדיעבד נודע כי היה זה רגע מכריע בתולדות עם ישראל. הסיפור נראה לכאורה אישי ופרטי מאוד: משפחה משבט יהודה, אלימלך ונעמי ושני בניהם, מחלון וכיליון, מהגרת למואב, בשל הרעב ששרר בארצה. אב המשפחה הולך לעולמו, ושני הבנים נושאים נשים מואביות, רות וערפה. כעשר שנים אחרי כן גם שני הבנים מתים, בזה אחר זה, בלי שהולידו ילדים. מה יעשו שלוש האלמנות שנשארו בגפן, ללא גבר, נטולות הגנה?

נעמי שומעת שאין עוד רעב בארצה, והיא מחליטה לשוב לשם. כלותיה מתלוות אליה, גם אחרי שהיא מפצירה בהן לוותר, להישאר בארצן ולחיות את חייהן. ברגע מסוים ערפה, מלשון עורף, נמלכת בדעתה ומחליטה לשוב על עקבותיה. הכלה האחרת, רות, דבקה בחמותה “אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין –עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי,” היא מצהירה, וממשיכה עם נעמי עד בית לחם שבנחלת יהודה.

מה מצפה שם לשתיים?

נעמי מרת נפש ומיואשת. למכרות שלה מהעבר שפוגשות אותה בהתלהבות היא אומרת “אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי: קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה”.

אבל רות, הכלה הנאמנה, מתגלה כבעלת תושייה: היא מחליטה ללכת לשדה של קרוב משפחה עשיר, בתקווה שתמצא חן בעיניו. נעמי מעודדת אותה: “וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.” המזימה מצליחה. בעז, קרוב המשפחה העשיר, אכן מבחין בה. ואז מסבירה לה נעמי איך לפתות אותו: “וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ, עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת.וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וְיָדַעַתְּ אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב-שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו, וְשָׁכָבְתְּ; וְהוּא יַגִּיד לָךְ, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשִׂין.”

רות מצייתת. התוצאה: בעז, שהתפתה בלילה, נושא אותה לאישה. הבן שנולד לו מהאישה המואבית הוא אבי השושלת שתגיע עד דוד המלך: “וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד”.

וכך הביאה לעולם החלטתה של רות לדבוק בנעמי את אחת הדמויות האהובות ביותר על העם היהודי לדורותיו. דמות שעד היום זוכרים אותה ושרים לה:

רות לא ידעה כמובן לאן תיקח אותה הבחירה לוותר על ההיסטוריה שלה, על עמה ועל אלוהיה, להיאחז בנעמי ולהגר אתה לארץ זרה, וגם נעמי לא יכלה לדעת שסוף טוב צפוי לשתיהן, ולא רק בממד ההיסטורי. לקראת סופה של מגילת רות נכתב על התינוק שנולד לרות שהיה לנעמי  “לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ” שיכלכל אותה בשיבתה, וכי כלתה “אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים.” נעמי מאושרת לטפל בתינוק: “וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת.”איזו תמונה מלבבת!

אבל מה על ערפה? מה עלה בגורלה של האישה הצעירה שבחירתה הייתה לכאורה הגיונית יותר, כי מי רוצה להיות הרפתקנית כמו רות? מי רוצה להסתכן, לעבור לארץ לא מוכרת, ענייה ומורעבת?

המשורר איציק מאנגר שכתב ביידיש, הקדיש לערפה שיר, חלק מתוך מחזור שנקרא “רות”, ומביא את גרסתו לסיפור המגילה. השיר נקרא “ערפה אינה יכולה לישון”, כאן בתרגומו לעברית של בנימין טנא:

עָרְפָּה יוֹשֶׁבֶת בַּלֵיל בְּחַדְרָהּ,
קוֹרֵאת הַמִּכְתָּב עוֹד וָעוֹד.
אָבִיהָ, הָאִכָּר הַזָקֵן, כּוֹתֵב.
קוֹרְאָה וְנוֹשְׁמָה עֲמֻקוֹת.

“עֶרְפַּאסְיָה בִּתִּי, הַבַּיְתָה חִזְרִי,
חוֹלָה וּזְקֵנָה הִיא הָאֵם.
קְרָאסָה הַפָּרָה הִמְלִיטָה סוֹף-סוֹף,
וְהַכֹּל בָּרוּךְ הַשֵּם.

בַּלַיְלָה הָרַג אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגַרְזֶן סְטַאשׁ,
הַטוֹחֵן שֶׁל הַכְּפָר.
עַתָּה הוּא חָבוּשׁ, בָּרוּךְ הַשֶׁם,
וְאָנוּ אוֹכְלִים לֶחֶם־צַר…

אַנְיוּסְיָה, בַּת־הַנְפָּח, חָזְרָה
מִן הָעִיר וּכְרֵסָהּ נְפוּחָה.
הָאֵם בּוֹכִיָּה, סוֹבֵא הַנַּפָח,
וּמַרְבִּיץ בְּחֵמָה שְׁפוּכָה.

וְאֵצֶל אִיצְקוֹ הַזִּ’יד, הַמּוֹזֵג,
נִפְצוּ אֶת כָּל הַשְׁמָשׁוֹת.
וְאִיצְקוֹ עַצְמוֹ וּבְנֵי־בֵיתוֹ
סַפְגוּ מַכּוֹת הָגוּנוֹת.

כֵּן, אַנְטֶק, לַבְלָר שֶׁל בֵּית־הַמִּשְׁפָּט,
עֲצָרַנִי אֶתְמוֹל וְסָח: –
שָׁמַעְתִּי, בַּעֲלָהּ שֶׁל עָרְפָּאסְיָה נִפְטַר
וְעוֹלָמָהּ עָלֶיהָ חָשַׁךְ.

אִם כֵּן תַּחְזֹר נָא הַבַּיְתָה מִיָּד
כְּתֹב לָהּ שְׁמוּכָן אֲנִי,
אִם כִּי חָיְתָה בַּתְּךָ עַם זִ’יד,
לָשֵׂאת אוֹתָהּ כְּמוֹ שֶׁהִיא”.

עָרְפָּה מְסַלֶקֶת אֶת הַמִּכְתָּב.
אַנְטֶק קוֹרֵא לָהּ לַחֲזֹר.
אוּלַי בֶּאֱמֶת, אוּלַי לְצִדּוֹ
אשֶׁר צָפוּי לָהּ וְאוֹר?

אַט־אַט קְרִבָה הִיא אֶל הַחַלּוֹן,
לִבָּה – בּוֹ כֹּבֶד מוּזָר.
בֵּית־הַקְבָרוֹת נָם בְּזִיו הַלְּבָנָה
וְדֶמַע אַחֲרוֹן נִגָּר…

כדרכו, “מעביר” מאנגר את הסיפור אל עולמו ואל המציאות המוכרת לו. אצלו הוא מתרחש בפולין. ערפה השיקסע, המכונה כאן בניגון הסלאבי “עֶרְפַּאסְיָה”, מתלבטת כיצד לנהוג. היא קוראת מכתב מאביה, שמנסה לפתות אותה לשוב הביתה. תוך כדי כך הוא מספר לה על חדשות הכפר – אותן התרחשויות שמוכרות היטב למאנגר: בת הנפח הרתה ללדת, איצקו, המוזג היהודי, עבר פוגרום קטן, ובכפר כבר יודעים שבתו התאלמנה. אמנם הייתה נשואה ליהודי, אבל אנטק מוכן לשאת אותה לאישה…

בשירו של מאנגר ערפה טרם החליטה, אבל כבר ברור לאן לבה נוטה. היא לא תתעלה לגבהים שאליהם תגיע אחותה. רות זוכה להיות סבתא רבתא  של מלך ישראל בזכות מסירותה המופלגת, ודווקא משום שהצטרפה לעם היהודי מבחירה, לא מלידה. ערפה תשוב אל המוכר והצפוי. בשירו של מאנגר – אל הכפר הקטן והעלוב שבו לא נראה שמחכים לה חיים מלאי השראה. היא אמנם משקיפה דומעת אל בית הקברות שם טמון בעלה, אבל בעצם כבר החליטה: היא נשארת מאחור, תרתי משמע.

מגילת רות קשורה בקשר הדוק אל חג השבועות, בין היתר מכיוון ששניהם מתרחשים בימי קציר החיטה.

באדיבות ארכיון אגודת הסופרים – גנזים
ובאדיבות לוקוס הוצאה לאור

יום שני, 18.6.1956

ליוסי שלום.

כל התבשילים שלי עכשו מעלים ניחוח על האש ובשעה זו דעתי נחה לכתֹב לך. ודעתי נחה גם משום שישנתי שעות אחדות אחר־הצהרים, וחשבתי שעוַלְתי עולה גדולה שלא הלכתי לשעורים, אולם אחר־כך נתברר ששני מרצים חסרו ואין בי עוון.

אתמול הגעתי עיפה ורצוצה אולם אחרי השעור של לאה גולדברג הלכתי בכל זאת לחפש את בריכת ממילה הנעלמת. בדרך ראיתי למרחוק שהברכה מלאה מים. משהתקרבתי התברר שיש שתי גדרות תיל בין השביל לבין הברכה ועל הגדר שלט האוסר את הכניסה ומאים בעונש על כל מפר חוק. המשכתי ללכת ומצאתי פרצה בגדר. נכנסתי בה כולי ואף כובע הקש שלי לא ניזוק. כשהתקרבתי לבריכה היה השדה כלו שומם ומעלה קוצים. את הגדר המקיפה את הברכה לא עברתי מפני שהיא גבוהה ושלמה. החילותי להקיף את הברכה ובכל מקום שעמדתי נדמה היה לי שבצד שכנגד אין גבול ליפי הברכה. התברר שבצד המערבי יש בה מדרגות, וממזרח יש חרשה נאה. כל חלק מן הדברים הללו היה כֹה מצודד, שעברתי את המקום לארכו ממש כתיר נוסע. כשגמרתי לסיר את התעלות והצנורות וכשסקרתי את הבריכה עד שָֹבְעָה ושערתי את עמקה ושערתי את תענוג הטבילה בה, לא ידעתי איך לצאת. המשכתי לעבֹר בכיוון ממילא והנה סמוך לגדר יוצא לעומתי איש בעל שיני כסף. שאלתי אותו באֹפן התמים ביותר איך יוצאים מכאן אף על פי שידעתי שאני צפויה לנזיפה (אם גם לא ראויה לכך). האיש השיב לי בשאלה: איך נכנסים לכאן? העמדתי פנים כמי שתעה בדרך ולאחר שלקחתי לקח על הסכנות הצפויות לנערה בשדה שומם (אפילו הוא בלב העיר ואפילו הוא באמצע היום) יצאתי לחפשי.

הבקר הארכתי בשנה והייתי עיפה כל היום עד לאחר שנת הצהרים.

ועכשיו בסוף המכתב אגלה לך מדוע הייתי כל־כך עיפה בהגיעי לירושלים — חשבתי עליך כל הדרך, והגעגועים סחטו אותי והוגיעו אותי.

לא אשכח להביא לך מחברות מן השכפול, ואתה אל תשכח להדפיס לי את הספור, ואם תרצה — לשלחו גם ל״דבר לילדים״. אמא הודיעה לי שהיא מסימת השבוע את ההקרנות, ותסע לגבע לשבת והיא מבקשת שנבוא. הקדמתי והודעתי לה שלא נוכל לבוא וכנגד זה בקשתי שתשאר היא בחיפה. נדמה לי שהיא תמלא את בקשתי.

ואנחנו נתראה בשבת ואז תהיה לי שמחה רבה.

שלך

דליה.

תל־אביב, יום שני, 20.8.1956

אחד מסממני גדולתו היצירתית של דוד גרוסמן הוא הגיוון העצום בכתיבתו. דומה כאילו אחרי כל ספר שהוא כותב מנפץ גרוסמן את התבנית שבה השתמש, ואז, בבואו אל כתב היד הבא, מייצר תבנית חדשה, שונה לגמרי מכל קודמותיה. עיין ערך אהבה שונה לחלוטין מספר הדקדוק הפנימי, שאינו דומה במאומה לסוס אחד נכנס לבר, וכן הלאה – כל ספר וההפתעה שהוא מציע, נקודת מבט אחרת, משוכללת, מעוררת השתאות, על המצב האנושי, כמו גם סגנון חדש ומיוחד, שמותאם לצורכי אותה יצירה.

בספרו האחרון, אתי החיים משחק הרבה, מחייה גרוסמן את דמותה של אישה בשר ודם, אווה פאניץ’-נהיר, ואת קורות חייה היוצאות דופן. בספר שמה וֶרָה, וכפי שגרוסמן מתאר אותה בדברי התודה שבסוף הספר, היא הייתה ידידתו הקרובה, אישה שנהפכה “סמל ליכולתו של אדם לשמור על צלם אנוש בתנאים הנוראיים ביותר”.

אווה פאניץ-נהיר, כותב גרוסמן, “הייתה אישה ידועה ונערצת ביוגוסלביה”. כתבו עליה ספרים, והיא הייתה, כאמור, “לסמל של אומץ כמעט על-אנושי”.

אלמלא קראתי את אחרית הדבר, לא הייתי מאמינה כי וֶרָה, לא אווה, תיתכן.

אין בכך כדי להקטין את דמותה של האישה האמיתית, אלא כדי לתהות אם הרומן שלפנינו עושה צדק לא עם אווה, אלא עם וֶרָה, ואתה עם הדמויות האחרות שבספר – בתה נינה, נכדתה גילי, שהיא הקול המספר, וחתנה רפי, שאותו אימצה כבן עוד לפני שהתאהב בבתה.

ארבע הדמויות שגרוסמן מצייר בספר, עוצמת הרגשות שלהן, היחסים שלהן עם עצמן ועם זולתן, קיצוניים כל כך, עד שקשה לפרקים להאמין להן. שוב – לא כדמויות בשר ודם, אלא דווקא כדמויות ספרותיות, בדויות.

הן חריפות וחדות בעוצמות כאלה עד שנדמה כאילו הן מפיקות אנרגייה מחשמלת במובן הקטלני. אפשר כמעט לומר עליהן שהן מיתולוגיות בקיצוניות ובטוטליות שלהן. המעשים וההתנהגויות שלהן פשוט בלתי אפשריים, לא במציאות העבר הרחוקה, הקיצונית מעצם טבעה, אלא במציאות הלכאורה עכשווית שבה ברומן שלפנינו הורים חושפים בפני ילדיהם את האינטימיות הכי סודית שלהם; שבה אהבות אינן מצייתות לכללים האנושיים המוכרים; שבה הכול סופי, מוחלט, מרחיק לכת, חוצה כל גבול אפשרי וממשיך אל מעבר לבלתי אפשרי.

נכון, גרוסמן תיעד ברומן מהלכים “אמיתיים”, כלומר – כנראה שלפחות בחלק מהזמן – אירועים שהתרחשו במציאות. הוא מתאר התנהגויות שאכן קרו בעולם האמת. ובכל זאת, ברומן “אמת” נחווית לפרקים כלא-אמת. כאילו יש פה הגזמה, כמעט הייתי מעזה לומר – רגשנות יתר, כלומר – סנטימנטליות.

המימרה “מיטב השיר – כזבו” פועלת כאן, לטעמי, אבל בהפוך. הדיוק ההיסטורי אינו תורם לתחושה שאין כאן כזב.

יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש לכוחו של הרומן. קודם כל, הוא קריא מאוד. התקשיתי להניח אותו. הוא מסקרן. לכל אורכו ברור שיש סוד שעתיד להתפענח, והגילוי לא מאכזב, הוא מרעיש, ומותיר את הקורא שקוע במחשבות ובהתלבטויות שנוגעות בענייני מוסר ויחסי אנוש.

מאחר שאני מתעבת ספוילרים, לא אפרט שום קו בעלילה שעלול להסגיר משהו מהמתח, מהתרתו ומהמשמעויות העמוקות הנלוות אליו.

עלי להודות כי קריאת הרומן עוררה בי בעיקר סקרנות לקרוא את הספר התיעודי שגרוסמן ציין באחרית דבריו, Two Loves and One War of Eva Panić Nahir.

כמו כן, עלי להודות כי הוקל לי כשקראתי בדברי התודה של גרוסמן כי הסופרת והמתרגמת דינה קטן בן ציון יעצה לגרוסמן “בכל מה שנוגע לשפות הסרבית והקרואטית, וגם להדהוד שלהן בעברית – העברית של ורה – כשהן משתברות בה”. אם מומחית כמוה בענייני השפות הללו עזרה לגרוסמן, אות הוא שכך בדיוק נשמעת ורה כשהיא דוברת עברית. אפילו שמו של הספר מרמז על שיבושיה האופייניים, וכאן עלי להודות בעוד דבר: השיבוש הזה, “אתי החיים משחק הרבה”, לא משך את לבי. אלמלא מסירותי לכתיבתו של גרוסמן, ייתכן שהיה אפילו מרתיע אותי מקריאת הרומן שלפנינו, כי הוא עורר בי חשדנות מסוימת, שנרגעה רק כשהתחוור לי שהוא אכן אופייני ומדויק.

האם לקרוא את הספר? בהחלט כן. למרות ההשגות, לא כדאי לוותר עליו.

אחרי הצפייה בסרט התיעודי על אווה ועל בתה, התחזקה תחושתי שהפער בין הדמויות האמיתיות לבדויות אינו מיטיב עם יצירי רוחו של הסופר. ממליצה לא לצפות בסרט לפני שקוראים את הספר!