“שאלתי את עצמי – למה זה מגיע לי?” סיפר אהוד מנור לשלמה ארצי מה הרגיש כשראה את השורה “אין לי ארץ אחרת”, שנלקחה מתוך שיר שלו, כשהיא מוצגת כסטיקר על מכוניות חולפות, לצד סטיקר נוסף שבו נכתב “רבין רוצח”.

הריאיון שבו הביע את צערו ואת מורת רוחו על השימוש המקומם שנעשה במילים שכתב נערך בתוכנית של רשות השידור (כיום – כאן 11) לרגל זכייתו של מנור ב-1998 בפרס ישראל בתום הזמר העברי. השאלה שהובילה אותו לספר על כך הייתה – “מה רצח רבין עשה לך?” תשובתו המיידית של אהוד מנור הייתה “הרצח גמר אותי.” ואת זאת אמר אדם שדקות אחדות לפני כן סיפר עד כמה הוא אופטימי. כל כך אופטימי עד שאפילו המחשבה על מותו אינה מאיימת עליו, כי אינו חושב על עצמו כמי שייטמן באדמה, אלא רואה במוות מעין ריחוף.

ובכל זאת, חרף האופטימיות שלו, ואולי בגללה,  הוא לא יכול היה להתמודד עם האופן שבו אנשים קיצוניים ואלימים השתמשו בשיר שהוא עצמו כתב, כדי להסית. שהרי מבחינתו הקביעה “אין לי ארץ אחרת” כללה בתוכה את הקריאה ההפוכה: אין לי ארץ אחרת, לכן עלי לקרוא ליושביה בדברים של אהבה ומסירות, להזכיר להם את האתוס ההולך ונשכח של פיוס ואחווה. הנה מילות השיר:

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה
פזמון…

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה,
להזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה

אין לי ארץ אחרת
עד שתחדש ימיה
עד שתפקח את עיניה
פזמון…

בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

אהוד מנור סיפר לשלמה ארצי, ולצופים בריאיון, כי השתתף בעצרת השלום שבסיומה נרצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. במהלך העצרת עמד מנור על הבמה וקרא לקהל לשיר אתו את “אין לי ארץ אחרת”. הוא העיד כי אותה שירה הייתה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחייו. מן הסתם חש שהשרים אתו שותפים לתחושותיו שיש לקרוא לארצנו “לחדש את ימיה”, “לפקוח את עיניה”, להזכיר לה שלא תוותר על הערכים שעליהם גדלנו: שוויון ושלום.

אי אפשר לשכוח כי קריאתו המרגשת של מנור קשורה בכאבו האישי. אהוד מנור שכל את אחיו הצעיר, שנהרג במלחמת ההתשה. יהודה וינר – מנור הוא שם מעוברת – נפל בקרב בפורט תאופיק שבסיני בט”ו באלול תשכ”ח (8.9.1968) ונטמן בבית העלמין בבנימינה, שם גדלו השניים. השורה “אין לי ארץ אחרת” מדברת על הקשר של אהוד מנור אל הארץ. על הצורך שלו למצוא פשר לאובדן, שהרי אם חיינו כאן, במקום היחיד שהוא שלנו, צודקים, אם היחיד יכול להזדהות עם החברה הסובבת אותו, לחוש שהוא שייך לה ושהערכים שהיא דוגלת בהם מייצגים אותו, תתאפשר משמעות להתמודדות שלו עם כאב השכול.

לאחיו האהוב כתב אהוד מנור שיר שקורע את הלב בגעגועים המובעים בו, בניסיונו של הכותב לתקשר עם מי שאיננו עוד, לספר לו על מה שממשיך להתרחש בעולם אחרי לכתו. הנהו, “אחי הצעיר יהודה”:

אחי הצעיר יהודה,
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
השמש עוד עולה כל בוקר
ואורה לבן,
ולעת ערב רוח מפזרת
את עלי הגן.
הגשם הראשון
ירד לפני יומיים,
בערב יום שלישי,
ושוב אפשר לראות שמיים
בשלולית על הכביש הראשי.

אחי הצעיר יהודה
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
בגן הילדים שלך
לומדים כבר שיר חדש,
ובתיכון התלמידים
שוב מתעמלים על המגרש.
רוחות ערבית
מייללות על המרפסת
את כל שירי הסתיו,
ואמא מחכה בסתר,
שאולי עוד יגיע מכתב.

אחי הצעיר יהודה
האם אתה שומע?
האם אתה יודע?
כל חבריך הטובים
נושאים דמותך עמם,
ובכל הטנקים על קווי הגבול
אתה נמצא איתם
אחי הטוב,
אני זוכר את שתי עיניך,
והן פותרות חידה.
ובני הרך יפה כמוך
בשמך לו אקרא – יהודה.

לא רק געגועים יש בשיר, אלא גם הבטחות: זוכרים אותך, מספר הבכור לצעיר שאיננו, ולא רק בני המשפחה, אלא גם “כל חבריך הטובים” שממשיכים לשאת אתם את דמותו. “אתה נמצא אתם”, הוא מספר, ואז מגיע אל ההבטחה שחותמת את השיר: “ובני הרך יפה כמוך / בשמך לו אקרא – יהודה”.

לשלמה ארצי סיפר אהוד מנור כי כתב את השיר זמן רב לפני שנולד בנו, שאכן ברבות הימים בא לעולם והוא נושא את השם של הדוד.

היו שירים נוספים שאהוד מנור כתב בהשראת אחיו. ביניהם “הבית ליד המסילה”, וגם “בן יפה נולד”. “אלה שירים שנכתבו בדם שלו”, אמר אהוד מנור והביע כך את תחושתו שאת פרס ישראל קיבל בזכות אותם שירים. את דבריו חתם במשאלה המכאיבה כל כך: החזירו לי את אחי, ואוותר על השירים ועל הפרס.

את אחיו הצעיר יהודה לא יוכל איש להשיב, וגם אהוד מנור כבר איננו, אבל השירים שנכתבו נותרו אתנו.