ההיסטוריונית מרגרט אנדרסון הבינה שכדי למשוך סטודנטים אל הקורס שלה באוניברסיטת ברקלי, עליה לשנות את שמו. הוא נקרא במקור "הגרמניות, 1918-1700". הסטודנטים לא הגיעו. אחרי ששינתה את שמו של הקורס ל"עלייתו ונפילתו של הרייך השני", נסק הרישום פי ארבעה, כך העידה. המילה "רייך" סקרנה אותם, מן הסתם. "הנאציזם הוא [אם כן] עדיין מה שמושך סטודנטים ללמוד היסטוריה גרמנית".  

מסתבר שחקר הנאציזם ושלל היבטיו מעורר עניין רב. ההיסטוריון הישראלי בעז נוימן ניגש אל הנושא בספר שלפנינו באופן שונה ומחדש. הנחת היסוד שעליה התבסס היא שהמחקר עצמו ראוי לתשומת לב ולהסתכלות מחקרית. בכל אחד מהפרקים ערך נוימן סינתזה של רעיונות שונים, שנוגעים בהיבט כלשהו של חקר הנאציזם. הנה שמות של כמה מהפרקים, המעידים על תוכנם: "הומו או זונה – מה גרוע יותר להיות בגרמניה הנאצית?"; "נאציזם ואסלאמיזם – הילכו שניים יחדיו?"; "נאציזם ושפה". אלה רק כמה משמות הפרקים, שתכניהם מעוררים מחשבות. בעקבות הסינתזה מגיע לעתים נוימן למסקנות משלו, ולעתים הוא משאיר שאלות פתוחות. בכל מקרה, התוצאה מרתקת!

הרעיון שאתו פותח נוימן את הספר הוא שבתקופה האחרונה חל שינוי בחקר הנאציזם והשואה. חוקרים רבים בני זמננו אינם ניגשים עוד למשימה בדחילו ורחימו, שמא שאלת המחקר שלהם תפגע בקודש הקודשים. בעבר, הוא טוען, "דין חקר הנאציזם לא היה כדין חקר תופעות היסטוריות אחרות", שכן הוא "נתפס על פי רוב כתופעה היסטורית יוצאת דופן". דור ההיסטוריונים הנוכחי "הוא כבר 'נכד' ולעתים אף 'נין' של דור ההיסטוריונים הראשון", ולכן כיום כל שאלה נתפסת כלגיטימית, למעט הכחשת השואה.   

ומסתבר שאפשר לחקור את התקופה מזוויות חדשות ומעניינות מאוד. הנה למשל מחקרו המפתיע של רויאל נץ (את כתיבתו הכרתי רק מהספר מקום הטעם, שאינו עוסק בהיסטוריה אלא בשירה) גדר תיל: אקולוגיה של מודרניות, שתורם לדיון בפרק הנושא את השם "האם הנאצים היו ירוקים, ואם כן, מה זה משנה?" המסקנה של הפרק היא כמובן שהנאצים לא היו "ירוקים", ולא רק מכיוון שהשימוש במילה אינו נכון, כי המושג עדיין לא היה קיים בשליש הראשון של המאה ה-20. במחקרו רויאל נץ "מזהה שלושה שלבים היסטוריים בהתפתחות האקולוגיה המודרנית המבוססת על גדר תיל": שלב "ההתרחבות", כלומר – הקולוניזציה של הלבנים באמריקה הצפונית; שלב ה"עימות", שבו שימשה גדר התיל כאמצעי הגנה מלחמתי (בעיקר במלחמת העולם הראשונה); ושלב ה"הכלה", כשגדר התיל שימשה לכליאת בני אדם. מי היה מאמין שדבר כמו גדר תיל יכול לתרום כך להבנה של תהליכים היסטוריים! 

לאורך הספר מעלה נוימן שאלות כבדות משקל. למשל, האם "השואה" הייתה תופעה חד פעמית ויוצאת דופן, או שהיא נמצאת על הרצף של מקרי ג'נוסיד שהתחילו למעשה בקולוניאליזם הלבן באפריקה? (על כך אפשר לקרוא גם בספרו המרתק של סוון לינדקוויסט, השמידו את כל הפראים). מדוע היה היטלר בטוח שהאנגלים יבינו אותו ויזדהו עם שאיפתו ליצור קולוניה גרמנית במזרח אירופה? האם אפשר לראות בנאציזם דת פוליטית? מה היה הקשר שלו עם הנצרות? האם אפשר להשוות בין מה שקרה ליהודים בגרמניה לבין מה שמתחולל בישראל "בעיקר בנוגע לערבים ו/או הפלסטינים ו/או הפליטים מאפריקה"? מדוע דווקא ברוסיה ובצרפת אין פריחה של יצירות שבהן מנסים לפנטז "מה היה קורה אילו" (היטלר ניצח, הובס אך נשאר בחיים, וכדומה)? מי טען שמלחמת העולם השנייה לא הייתה אלא קונספירציה יהודית שמאחוריה הסתתרו הציונים? מה המאפיינים של ג'נוסייד? האם ייתכן ג'נוסייד בלי רצח? (התשובה המפתיעה היא שכן, כי אחת ההגדרות של ג'נוסייד, על פי ה"אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם" של האו"ם מ-1948, היא "כפיית אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקרב הקבוצה", וכן "העברת ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת בדרך של כפייה." לפיכך "האבוריג'ינים באוסטרליה עברו ג'נוסייד גם אם לא נרצחו", בשל "תהליך ההעברה הכפוי – או בפשטות החטיפה – של לפחות עשרות אלפי ילדים אבוריג'ינים ממשפחותיהם למשפחות אוסטרליות לבנות".)

אחד הפרקים המזעזעים במיוחד, "נאציזם בין מין למיניות", עוסק בין השאר בדילמה שנתקלו בה הנאצים, ש"נאלצו" לקבוע "מיהו בכלל יהודי וזאת לצורך בירור השאלה אם התקיימו יחסי מין [אסורים!] בין 'יהודי' למי שאינו יהודי". אכן, הייתה הגדרה בחוק שקבעה מיהו יהודי, אבל היא הייתה נתונה לוויכוחים ולפרשנויות. אפילו יוזף מנגלה, כך כותב נוימן, שהופיע בבתי משפט כעד מומחה, התקשה להגיע למסקנות חד משמעיות בדבר יהדותו של החשוד או החשודה בפשע. "לא אחת הם נאלצו לחקור קרובי משפחה, שכנים ומכרים", מסביר נוימן. על הדעת עולה כמובן ההשוואה (האסורה לכאורה, לא כן?) עם החקירות שנערכות ברבנות כדי לוודא ששני בני זוג שמבקשים להינשא "כדת משה וישראל" הם יהודים אמיתיים. שלא לדבר על השכלול החדש, מה שמכונה "פריצת דרך הלכתית": בדיקות דנ"א כדי להוכיח את יהדותם של הנבדקים.

מחבר הספר, ד"ר בעז נוימן, שלימד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, הלך לעולמו ב-2015, והוא רק בן 44. הספר שלפנינו ראה אור לאחר מותו. כתמיד, צר על חיים צעירים שנגדעו באבם, ואי אפשר שלא להצטער גם על לכתו מאתנו בטרם עת. ולתהות אילו מחקרים מרתקים נוספים היה יכול לערוך.

"אני מבקשת שתואילו בטובכם לתת לי ידיעות על גורל משפחתי אשר בשנים האחרונות התגוררה באוטבוצק רח' שקולנה 37." כך נפתח מכתב כתוב בפולנית בכתב יד, בעיפרון, על נייר משובץ, ששלחה ב-1 במרס 1945 מפלשתינה חברת קיבוץ גבת אל ראש עיריית העיר אוטבוצק שבפולין. הכותבת המשיכה ופירטה את שמות בני המשפחה שעל גורלם ביקשה לדעת: אביה, אמה, אשתו של אחיה, אחייניתה, ההורים של גיסתה, הדגישה את שמותיהם בקו, נמלכה בדעתה, תיקנה, מחקה שורות.

את המכתב סיימה במילים: "מאז לא היו לי ידיעות. אני מבקשת בהכנעה רבה לקבל תשובה, בתקוה שאקבלנה בקרוב. בהוקרה עמוקה ובכבוד רב."

את המכתב שלחה אחרי שחמישה ימים לפני כן כתבו לה מטעם "לשכת המודיעין המרכזית על יהודים בססס"ר, הסוכנות היהודית לארץ ישראל", והציעו לה "לכתוב אל השריד שמעון כץ" או לפנות לעיריית אוטבוצק.

הכותבת, פניה ברגשטיין, לא זכתה לקבל בשורות משמחות. כל בני המשפחה, שאותם עזבה כשעלתה לארץ ישראל ב-1930, נרצחו. עד פרוץ המלחמה התמידה ברגשטיין בהתכתבות אתם, סיפרה להם על חייה בקיבוץ גבת, שם התיישבה עם בעלה שעמו היגרה לפלשתינה, ועל בנם גרשון, וזכתה לקבל מהם מכתבים רבים, המשקפים את האהבה ששררה בין כולם.

כך לדוגמה במכתב מאביה, שנשלח ב-1937, הוא מתעניין בשלומה, מוטרד מבריאותה הלקויה (ברגשטיין סבלה ממחלת לב) וכותב: "אני שולח את ברכתי – ברכת אבא וסבא – לבתי ולנכדי היקרים, ששני מלאכים טובים – שלום ואֹשֶר – ילוו אתכם תמיד, וחוטכם המשֻלש לא יִנָתק לעולם…" והאימא מוסיפה: "הנה, לגרשונלה מלאו 3 שנים. יתן אלוהים שיגדל ויהיה לאיש בריא חזק וגדול, ואתם וגם אנחנו נזכה להרבה נחת ממנו." (מתוך הבלוג "פרויקט ניגונים", המבקש לתרגם ולפענח מכתבים מברגשטיין ואליה, שהתגלו בדצמבר 2010 בקופסת נעליים, באחד מקיבוצי הצפון).

שנה לפני תום מלחמת העולם השנייה פרסמה פניה ברגשטיין את אחד משיריה הידועים ביותר, "ניגונים", שדוד זהבי הלחין:

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי, אִמִּי וְאָבִי,
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים.
גַּרְעִינִים; גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי –
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים.

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי,
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקַי שְׁלוּבִים,
נִגּוּנֶיךָ, אָבִי, וְשִׁירַיִךְ אִמִּי,
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים.

הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת.
הִנֵּה לִי תִּזְהַרְנָה בְּדֶמַע וּשְׂחוֹק
"אֵיכָה" וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת.

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם.
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.

בשיר פונה ברגשטיין אל הוריה ומספרת להם עד כמה עמוק ומשמעותי הקשר שלה אתם. הניגונים ששתלו בה – התפילות והזמירות − דומים לזרעים שהכו בלבה שורש והמשיכו כל השנים לצמוח בתוכה. אמנם היא חברת קיבוץ הדוגל בסוציאליזם וחבריו רחוקים מאוד מציוויי הדת, אבל היא לא שכחה את מה שלמדה בבית הוריה. האמונה שלהם קיימת בה, עד כדי כך שהיא מסוגלת להמשיך ולשמוע את קולם, ואת התפילות שנהגו להשמיע, "מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם."

כשפניה ברגשטיין כתבה את השיר היא עדיין לא ידעה מה עמוקה התהום המפרידה בינה ובין הוריה האהובים. המכתב ששלחה בתום המלחמה מעיד כי עדיין לא התחוור לה בוודאות שלא מדובר רק במרחק גיאוגרפי ובניתוק שנכפה עליהם, שהרי מאז שפרצה המלחמה לא יכלה עוד לקבל מהם מכתבים, לספר להם על עצמה ולדעת מה שלומם. אולי חשדה שאינם עוד. אולי כתבה את השיר מתוך הבנה שקולם המהדהד בתודעתה לא יישמע עוד במציאות. אולי כתבה את שיר האהבה והגעגועים, כי כבר חשה שרק ביטוי כזה יקשר בינה וביניהם.

על השבר הנורא מכול שהיה צפוי לה אלמלא הלכה לעולמה ב-1950, והיא רק בת 42, לא ידעה.  בנה היחיד, גרשון ישראלי, נהרג במלחמת ששת הימים. בן 33 היה במותו. הוא הניח אחריו אישה ושלושה ילדים, הקטנה שבהם בת פחות משנה.

פניה ברגשטיין ידועה גם בשירי הילדים שכתבה. בוא אלי פרפר נחמד, ספר שירים לפעוטות שבו תיעדה את חייהם של ילדי הקיבוץ, היה ונשאר אחד הספרים האהובים ביותר על ילדים ישראלים ועל הוריהם מאז שראה אור לראשונה, ונמכר עד היום בעשרות מהדורות.

החוקרים רויאל נץ ומאיה ערד הקדישו לספר פרק בספרם מקום הטעם, ניתחו בו את השירים בכובד ראש וברצינות רבה, ומצאו בהם רבדים שנסתרים בדרך כלל מהעין. כך למשל בשיר "בוא אלי פרפר נחמד":

בּוֹא אֵלַי פַּרְפָּר נֶחְמָד,
שֵׁב אֶצְלִי עַל כַּף הַיָּד.
שֵׁב תָּנוּחַ, אַל תִּירָא  –
וְתָעוּף בַּחֲזָרָה.

המחברים רואים בו מתח בין תום לאירוניה, במילים ובאיור המלווה אותן: הילדה המצוירת מנסה להגיע אל הפרפר, אבל למבוגר המתבונן בו ברור שלא תוכל לתפוס אותו. המבוגר הקורא את השיר יודע כי הפרפר שאליו פונה הילדה אינו שומע אותה ולא ייעתר להזמנתה התמימה. כשילדים גדלים, כך טוענים מחברי הספר, הם קוראים את השיר ומחווים בידם תנועה של מעיכת הפרפר, כדי להביע את העובדה שניתקו כבר מתום הילדות.

אין לדעת אם פניה ברגשטיין התכוונה באמת לאירוניה הכאובה שרויאל נץ ומאיה ערד מצאו בשירים, ולא חשוב לדעת אם הייתה מסכימה עם הראייה שלהם, אבל ייתכן שהייתה שמחה להיווכח עד כמה השירים ממשיכים לגעת בלבבות.

---

בשולי הדברים ארשה לעצמי לספר כי "ניגונים" העניק לי השראה לכתיבה של "שתלתם ניגונים בי". הוא מביע את ההפך הגמור:

 מַטָּחֵי הַצְּרָחוֹת שֶׁפָּרְחוּ בַּלֵּילוֹת
לֹא הֵכִילוּ מִלִּים, הֵם הָיוּ רַק סְלִילִים
שֶׁל צְלִילִים אֲפֵלִים, סַכִּינִים, סַכָּנוֹת
מִפְלָצוֹת עִם פִּיּוֹת שצָּוְחוּ רְסִיסִים
צַלָּחוֹת שֶׁנֻּפְּצוּ בְּשִׁיר עֶרֶשׂ אַרְסִי,
הֵם הָיוּ עֻבָּרִים שֶׁכְּאִילוּ הֻפְּלוּ
אַךְ נוֹתְרוּ נְטוּעִים בַּאֲגַם הָאֵימָה
וּמֵעֵבֶר לַתְּהוֹם בִּי שָׁבִים וְעוֹלִים,
נִגּוּנֵי הַיָּגוֹן, הַמָּדוֹן, הָחֵמָה.