“האם השירה העברית החדשה היא מינורית?” תהתה רינה עשת, כתבת של עיתון דבר שסיקרה בפברואר 1973 מפגש של אמנים צעירים שבו קראו משוררים מיצירותיהם. עשת רמזה לכך שכן, זאת לדעתה התשובה לשאלתה המובלעת. לא זו בלבד, אלא שעל קהל הקוראים הוטלה לדעתה משימה: למתוח ביקורת ו”לעזור” ליוצרים לערוך חשבון נפש.

אחת המשתתפות במפגש הייתה משוררת צעירה, שולמית אפפל, אז בת 25, שכבר פרסמה שני ספרי שירה.

שלוש עשרה שנה אחרי אותו מפגש, נכתב על שירתה של אפפל במדור הספרות של עיתון מעריב, שהיא “נשית ישראלית”. המבקר, אורציון ברתנא, כתב שאפפל היא אמנם “משוררת טובה ומעניינת מאוד”, אבל שעוצמתה בנשיותה, שבה ראה “‘סימפטומים’ של מודעות עצמית נשית בוטה וחריפה”. (כמה שנים לפני כן כינה מבקר הספרות של עיתון דבר את שירתה “גברית”…)

מאז שהחלה לכתוב פרסמה אפפל שבעה ספרי שירה, והשתתפה באנתולוגיות רבות. שיריה הופיעו גם בכתבי עת שונים, והיא זכתה בלא מעט פרסים. לאחרונה – בפרס משרד התרבות והספורט על שם אריק איינשטיין לאמנים ותיקים.

להלן משהו מתוך מה שכתבו השופטים על ספר השירים שזיכה אותה בפרס: “הסיפורים שאפפל מספרת מופלאים ממש, עוצרי נשימה ביופים הגבישי. מתקיים בהם שיווי משקל מפתיע, ולעיתים אף מערער, בין אמת אוטוביוגרפית חשופה לבדיון מסוגנן, ובין גילוי לב מוחלט, נטול עכבות, של מי שאין לה כביכול מה להסתיר, לפנטזיה פרועה. דומה שהאמת הטמונה בשירים כל כך אכזרית וכואבת לפעמים, כל כך בלתי נסבלת, שאין לה ברירה אלא להימחק, להישכח, להיברא מחדש ולהפוך, לפחות בעיני הקוראים, למעין חלום או חיזיון.”

הנה אחד השירים שהופיע בספרה האחרון, תדמייני שאת כוכבת, זה שזיכה אותה בפרס:

המחר יימשך לנצח

כַּמָּה שָׁנִים עָבְרוּ. לֹא חָשׁוּב. אַתְּ עוֹד שָׁם. בַּת כִּמְעַט שָׁלוֹשׁ בְּמִטַת תִּינוֹקוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה נָהוּג אָז, עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי, גַם אַחֲרֵי שֶׁאַתְּ רוֹאָה אוֹתִי אַתְּ מַמְשִׁיכָה לִבְכּוֹת וּמוֹשִׁיטָה אֵלַי זְרוֹעוֹת קְטַנּוֹת. אֲנִי הַמוֹשִׁיעָה שֶׁלָּךְ. גַּם מָחָר אָבוֹא. הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח. אֶשְׁטֹף אֶת פָּנַיִךְ אֶתֵּן לָךְ עוּגְיַת רִבָּה וְאָקַח אוֹתָךְ עַל הַיָּדַיִם. דַּי מְתוּקָה, דַּי. וּבְעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִי הֲרוּסָה כְּשֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס אוֹתִי. הַתְּמוּנָה תִּרְדֹף וְעַל הַזְכָּרוֹן הַזֶּה נָפַלְתִּי. עִם הַשָׁנִים מוּל הַמַּעוֹן שֶׁלָךְ הִצִיבוּ תַּחֲנָה. קַו הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלִי עוֹצֵר שָׁם. אֲנִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי כְּדֵי לַעֲמֹד בְּבִכְיִךְ. עֵינַיִךְ בּוֹעֲרוֹת מִבֶּכִי, אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהָכִיל אֶת הַדְּמָעוֹת וְהֵן מְמַלְאוֹת אֶת פִיךְ. הַלְחָיַיִם שֶׁלָּךְ מְלוּחוֹת. כַּמָּה אַתְּ יָפָה. אֲנִי מַּצִּילָה אוֹתָךְ וּמִשְׁתַּדֶּלֶת לְהַקְדִים לְמָחֳרָת. אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת לִפְנֵי כֻּלָּם. עַכְשָׁו עוֹלֶה בְּדַעְתִּי שֶׁאוּלַי כְּלָל לֹא נִרְדַּמְתְּ. אֵין אֶת מִי לִשְׁאֹל. בּוֹאִי מְתוּקָה. קְחִי עוּגִיָּה. אֵיזֶה יָאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי

לא בכדי התנסחו השופטים באופן שמטשטש בין שיר וסיפור. אכן, השירים בספר הם במידה לא מעטה מעין סיפורים קצרים. ברבים מהם אפפל נוקטת בתחבולה ספרותית מרתקת: בשורות האחרונות הקורא מבין שהערימה עליו, שכן היא מצליפה בפניו הפתעה פתאומית שמאירה את השורות הקודמות באור שונה, ומבהירה את מלוא עוצמתן. כך למשל בשיר שלפנינו, כשמסתבר פתאום שהדוברת היא הילדה שהופקדה על הטיפול באחותה הקטנה: “אֵיזֶה יָאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי”… (האם אפשר שלא להיזכר, להבדיל, כמובן, בשירו של בינם הלר, “אחותי חיה”?)

אפפל מציירת בשיר תמונה קורעת לב של התינוקת חסרת האונים המצפה לה שתושיע אותה. אמנם חלפו שנים, אבל הרגע ההוא קפא בזמן, כי התמונה נצרבה בזיכרון. התינוקת העומדת “בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי” לא יודעת את נפשה מרוב ייאוש, בדידות וצער. כל יום שבו היא נמצאת במעון הוא מבחינתה אינסופי, וגם “הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח”, שהרי פעוטות אינם יודעים, אינם מבינים, אין להם תחושת זמן, אין להם אפשרות להעריך עד מתי ויותר מכך – מדוע. (ואי אפשר שלא להיזכר גם בשירה של טל ניצן “מסע הילדים”!),  אוזנה של הדוברת שומעת את המצוקה ונפשה ממשיכה לדעת, גם אם חלפו שנים רבות.  

שורת המחץ  שבסוף השיר מבהירה לנו שיש פה שתיים שסובלות. האחת תינוקת, האחרת ילדה שרואה ומבינה, אך אינה יכולה להושיע. רק לתת לקטנה “עוּגִיַת רִבָּה” ולחבק אותה. 

והיא גם יודעת היום את מה שטרם התרחש אז, בהווה של השיר: “בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִיי הֲרוּסָה כְּשֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס אוֹתִי”. אין לסיפור-שיר הזה סוף טוב. הסבל לא יסתיים ולא יהיה לו תיקון. 

האם מבקרת הספרות של עיתון דבר הייתה ממשיכה לדבר על “שירה מינורית”, למקרא השיר “המחר יימשך לנצח”? האם המבקר של עיתון מעריב היה מדבר שוב על “שירה נשית”? 

בעצם לא חשוב להשיב, שהרי אין טעם או פשר בסיווגים הללו – “נשי”, “גברי”, “מינורי”. כל מי שיש לו לב פתוח ועין רואה יכול להבחין בעוצמתו של השיר, ביופיו, בכאב המובע בו בעדינות ובחוכמה, ובמשמעויותיו, הנסתרות והנגלות.