הסרט הרומני "בגרות" נעטר בשבחים רבים. כך למשל זכה הסרט בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל קאן ב-2016.
לטעמי פגמיו גוברים על מעלותיו.
הסרט מציג לכאורה עמדה מוסרית וערכית שאין כל קושי להבינה. גיבורו, רופא בשם רומיאו, שב ומסביר כי לפעמים התוצאה חשובה יותר מהדרך. אנו נתבעים להכריע אם העמדה הזאת ראויה. רומיאו חדור מטרה. הוא שואף לשלוח את בתו היחידה ללמוד בקיימברידג', והוא קרוב מאוד למימוש השאיפה: הבת בעצם כבר התקבלה שם ללימודי פסיכולוגיה. עליה רק לעמוד בהצטיינות בבחינות הבגרות, בתום לימודיה בבית הספר התיכון בעירה, קלוז'. משם הדרך אל העתיד שהאב מועיד לה סלולה, לכאורה. אבל משהו משתבש: מישהו תוקף את הבת בדרכה אל בית הספר שבו היא אמורה להיבחן. בשל הטראומה שעברה ספק אם תצליח בבחינה. מכשול גדול ניצב אם כן בין האב לבין שאיפותיו. כי זאת יש להבין: הבת עצמה כמעט אינה שותפה לחלומותיו של אביה. במרוצת הזמן הצופה מבין שהיא משמשת לו בעצם כמעין מכשיר שבאמצעותו ינסה לפרוח, להסתלק מרומניה, כפי שכבר עשה בעבר, אבל שב, לצערו. הוא מתעב את ארצו, רואה את כל מה שפסול בה, וחולם על העולם האידיאלי הקיים, כך הוא משוכנע, במקומות אחרים.
מה יעשה עתה האב, כדי שתוכניותיו יצאו לפועל? חרף נטייתו לנהוג ביושר ובהגינות, הוא מתפתה לפעול באורח לא חוקי, כדי להבטיח את הצלחתה של בתו. הקונפליקט המוצג הוא מוסרי. האם המטרה מקדשת את האמצעים? האם מוצדק להרחיב את טווח ההתנהגויות, לנהוג בצורה מושחתת, כדי להצליח במימוש מטרה ראויה כשלעצמה? זאת בהחלט סוגיה שראוי לדון בה.
הבעיה לדעתי היא שהסרט אינו עושה זאת באופן משכנע. האב מוצג כגבר שתלטן שרואה את המציאות אך ורק מנקודת המבט של עצמו. הוא קובע מה יקרה, והוא מכתיב לכולן את ערכיו ורצונותיו. היינו אמורים אולי לחוש קורת רוח כשבסופו של דבר העריץ נוכח שאינו יכול להשליט כל הזמן את רצונותיו, בלי להתחשב באחרים. היינו אמורים אולי לחוש שמחה לאיד, להיות מרוצים מכך שהנשים שבחייו מתקוממות, בסופו של דבר, ומעמידות אותו "במקומו". הבעיה לטעמי היא שלא חשתי שום הזדהות עם אף אחת מהדמויות. גם לא עם מישהי מהנשים. שום דבר שהיה קורה לכל אחד מהאנשים הללו, כולל הרופא, לא היה משנה לי כהוא זה. הריחוק המנוכר של הסרט מגיבוריו חותר תחת אמירתו. אם אף אחד מהאנשים לא נעשה חשוב רגשית לצופה, היצירה מחמיצה את העיקר.
הפריעה לי גם התחושה שאיני מאמינה למה שמתרחש לנגד עיני. רומיאו רופא? קשה להאמין. אמנם הוא מגיע מדי פעם לבית החולים, לעתים נדירות, יש לומר, אבל גם אז לא נראה שהוא יודע משהו. הוא נראה כמו שחקן ש"מציג" רופא. לא רואים אותו בפעולה. אין לו מושג מה מתרחש סביבו. כך למשל, כשאחד הפציינטים הכי חשובים שלו מת, הוא לא יודע על כך. לעינינו מופיע שחקן מגושם שמדקלם משפטים ומחזיק קלסר, רק משום שכך הורה לו הבמאי.
גם הדמויות הנשיות השאירו אותי, כאמור, אדישה לגמרי. ממש לא אכפת היה לי מה יקרה לבת חמוצת הפנים, לרעיה היגעה, האפופה עשן סיגריות, למאהבת שקשה להאמין לתשוקתה הסוערת. לא האמנתי לרופא ולמאהבת כשזאת ביקשה ממנו לשמור על בנה, כי היא "צריכה ללכת לרופא", והוא אינו שואל אותה אף שאלה, אינו מביע שום עניין. לגמרי לא היה חשוב לי להבין מי ניפץ את חלונות ביתו של רומיאו. הסרט נפתח בחידה אבל אינו מספק לה פתרון, אלא רק, אולי, רמז כה קלוש, עד שלא בטוח שהוא קיים בכלל. הכול קיצוני, טכני ולא משכנע.
עם כל זאת, יש לזכור שהסרט זכה לביקורות נלהבות, וכאמור גם לפרסים יוקרתיים. מוטב אולי אם כן שהקוראים ילכו וישפטו בעצמם. אשמח לקרוא תגובות ולהבין אם ובמה טעיתי בהתרשמותי ממנו.
ילד בן עשר וחצי נפרד מהוריו. אמו, שמשלחת אותו למקום נעלם, אינה מפגינה את רגשותיה. היא ודאי מתוחה ומודאגת, אבל מקפידה לנסוך בו ביטחון מלא. היא נותנת לו סכום כסף גדול, מדריכה אותו כיצד לנהוג, ומוסרת אותו לידי שני זרים שלוקחים אותו אתם. האם אינה מזילה דמעה, אינה נאחזת בילד, אינה מעוררת בו תחושה של חרדה או דאגה. וכך הוא יוצא לדרך ארוכה, שתימשך חודשים.
סעיד, לימים – חבר הכנסת והשר בממשלת ישראל רן כהן – עוזב את בגדד שבעיראק, העיר והארץ שבה נולד, בדרכו לישראל. הפרידה נכפית על בני המשפחה: השלטונות כבר תפשו את אחד מאחיו, כלאו ועינו אותו. אח אחר הספיק להימלט והגיע לישראל. הוריו של סעיד חוששים שמא גם הילד בן העשר וקצת ייתפש. הם אוזרים עוז ומשלחים אותו לדרכו, אם כי אינם יודעים את כל פרטי המסע הצפוי לו.
ספרו האוטוביוגרפי של רן כהן, סעיד, נפתח בתיאור הפרידה מההורים, ובשחזור המסע לישראל, ברכבות, במקלטים מאולתרים אצל יהודים בערים שונות לאורך הדרך, עד לטיסה ולרגע הנחיתה. את כל המסע הזה עשה למעשה לבדו. אמנם שליחים מטעם היישוב היו אחראים לתהליך, וסעיד לא היה בגפו – ביחד אתו הבריחו עוד בני נוער ומבוגרים – אבל בפועל היה במשך זמן רב הילד אחראי לעצמו, בלי אף מבוגר שיפקח עליו מקרוב, יבדוק לאן הוא הולך בימים שבהם שהו במקומות המקלט השונים, שלא לדבר על השגחה על צרכי היומיום שאנחנו רגילים להעניק לילדים רכים כל כך בשנים.
מפעים לקרוא את תיאור המסע מבגדד לקיבוץ גן שמואל, שם חי אחיו איתן שפגש אותו בישראל ולקח אותו אליו. קשה כל כך לדמיין ילד קטן שנעשה אחראי כך לעצמו ולגורלו. שמגלה אחריות ותושייה. וקשה עוד יותר לדמיין את תעצומות הנפש של ההורים, האימא במיוחד, שנאלצו לשתף פעולה עם המעשה. בעצם, לא הייתה להם ברירה: היו רק שתי אפשרויות: לשלוח את הילד לישראל, כך, לבדו, או לסכן את חייו אם יישאר. הם העדיפו את הסכנה שיש עמה תקווה. בדיעבד אפשר להיווכח בצדקת דרכם. סעיד, רן כהן, היטיב להתערות בחיי הקיבוץ, עד כדי כך שכעבור שנים נבחר למזכיר המשק. מעניין לקרוא על התפעלותו מחיי הקיבוץ. בשנים האחרונות מרבים בני קיבוצים לספר על תלאות הילדות שלהם, ועל הכשלים של החיים בקיבוץ. לא כך רן כהן, שמרבה בשבחים, גם אם הוא מציג את הקונפליקטים שהיה שותף להם בבגרותו. כך למשל הוא מספר על המשבר שגן שמואל נקלע אליו כאשר התגלה כי אודי אדיב, בן המשק, היה שותף לקנוניית ריגול נגד ישראל. הוריו של אודי, ממייסדי גן שמואל, ביקשו מהקיבוץ מימון להגנה על בנם. רבים מחברי הקיבוץ התנגדו נחרצות, אבל ההורים שכנעו את רן כהן שזאת העת לערבות ההדדית שהייתה אחת מאבני היסוד של החיים השיתופיים. כהן הצליח לשכנע את החברים שאין ברירה, ושלמרות ההתנגדות הגורפת למעשיו של אודי, הקיבוץ מחוייב לסייע להוריו, כי אין להם שום אמצעים אחרים. הלא את כל "הונם" – כלומר את השנים שפעלו ועבדו – השקיעו בקיבוץ.
יש להודות כי החלקים המעניינים ביותר בספר הם אלה שמתארים את תהליך ההפיכה של "סעיד" ל"רן": מרתק ללמוד איך הצליח ילד קטן כל כך לשמור על עצמו ולגלות כל כך הרבה ביטחון עצמי. איך, חרף געגועיו הביתה ולמשפחה, לא איבד את כוח הרצון ואת היכולת להתגונן, גם ברגעים שבהם המבוגרים סביבו לא שמו לב אליו ואפילו, במקרה אחד, סיכנו את שלומו. כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחשוב על הפער בין תחושת הפגיעות וחוסר האונים של משפחה יהודית בבגדד, הנתונה לשרירות לבם של השלטונות, לבין תחושת השייכות שמבטא רן כהן בהמשך דרכו בישראל.
ויחד עם זאת, אי אפשר גם להתעלם מתיאורו של אירוע אחד שהוא מביא: סיפורם של בני זוג, יהודייה וערבי, שלא הצליחו למצוא לעצמם מקום ובית והאופן שבו גם הקיבוץ שלו עצמו (ובניגוד לדעתו), סירב לקלוט אותם. גם האפילוג של אותו אירוע אינו מנחם: רן כהן מספר כי בסופו של דבר קיבוץ אחר הסכים לקבל את המשפחה המעורבת, אף כי בהמשך החליטו בני הזוג עצמם לעזוב, ולימים נהפך אותו בן זוג ערבי ל"ראיס, ורדה בלי שמץ של חמלה בבני עמו, שאותם העביד כפועלים". תחושה לא נעימה מתעוררת מסיומו של הסיפור: קשה להאמין שרן כהן, איש מר"צ ולוחם זכויות אדם, מצפה שנסיק כי בסופו של דבר הגזענים צודקים, אם נזכור שהפרטים נועדו לבטא מכלול של רעיונות ודעות.
סיפורו של רן כהן הוא מקרה פרטי שמייצג תופעה: את הגירתם של יהודים מארצות שבהם נולדו, במקרה זה מעירק, את הכורח שלהם לנוס על נפשם, וכיצד בהגיעם לישראל התערו היטב בחברה ואף נמנו עם מנהיגיה.
מורים שמלמדים רק חומר הם מורים שנשכחים מלב, הואיל והחומר כשלעצמו מתכלה, זוהי תכונתו הבסיסית של חומר. המורה שנצרב בזיכרון הוא זה שמביא לכיתה את הרוח שבחומר, את הערך המוסף.
על גב הספר להיות מורה כתוב: "זהו ספר חובה לכל מי שעוסק בחינוך ומתעניין בחינוך ומבקש ראייה פנורמית מעניינת על המקצוע החשוב בעולם"; אכן, זהו ספר מרתק, ואיני מהססת להמליץ עליו בפני כל מי שעוסקים בהוראה, מורים ומנהלים.
פרקיו של הספר קצרים. את כל אחד מהם מקדים ציטוט או סיפור קצר, וכל אחד מסתיים בכמה שאלות שממקדות את תשומת הלב לסוגיה המתוארת בו, ובכך הוא פועל על פי לא מעט מההמלצות המובאות בו: הוא מסודר ומעורר אמון, כל אחד מהפרקים מפתה ומזמין להיכנס אליו, הוא אינו מסתפק בניסוח של כללים יבשים, אלא מדגים אותם בסיפורים מעניינים, הוא בהיר מאוד, קל להבנה, והוא מספק הרבה עצות שימושיות, שמורה יכול ליטול אותן וליישמן בכיתה כבר מחר.
מעלתו העיקרית, שגם עליה ממליץ המחבר כשהוא מסביר למורים מה נדרש מהם כדי להצטיין בעבודתם, שהוא מעורר השראה, כלומר – נאה דורש ונאה מקיים.
כל אחד מהפרקים מכונה "שיעור", והם נפתחים בשאלה או בהצעה למחשבה. כך למשל "השיעור הראשון" שואל "מהו הייעוד שלכם?" ונפתח בסיפורו המעניין של מתאגרף בשם צ'אק ופנר, ושל שחקן אלמוני בשם סליי. המחבר מצליח להפתיע את הקורא: סליי איננו אלא סלבסטר סטאלון, והסיפור על המתאגרף ועל ההשראה שהעניק לשחקן האלמוני, עד שזה כתב את התסריט לאחד הסרטים המצליחים ביותר בתולדות הקולנוע, "רוקי", נועד להדגים בפני הקורא רעיון: "לסטאלון היה ייעוד ברור – להיות שחקן." ומוסיף ליאור הלוי וטוען: "חשבו לרגע מה היה קורה אילו מהטמה גנדי היה מתעלם מגורלו ומייעודו, נשאר בתפקידו כעורך העיתון ההודי 'אינדיאן אופיניין' ולא היה מביא לעצמאותה של הודו? מה היה קורה אילו וינסטון צ'רצ'יל היה מתמסר לאמנות הציור שכל כך אהב, והופך לצייר במקום להוביל את אנגליה למלחמה בהיטלר?" מטרתן של הדוגמאות בפרק זה לדרבן את הקורא להחליט מה ייעודו. על השאלות המסכמות את הפרק כדאי בלי ספק לכל מורה להשיב לעצמו: האם אתם אוהבים ללמד? אילו אנשי חינוך ומנהיגים חינוכיים מעוררים בכם השראה? אילו תכונות עיקריות תרצו לאמץ מהם בעבודתכם בהוראה? וכן הלאה.
כל אחד מהפרקים מציג סוגיה מרתקת: מדוע חשוב שיהיה למורה חזון, ומדוע עליו להיות כזה שאפשר להגשימו? מה חשיבותם של שינויים ומהו התהליך שבהם הם מתרחשים? מי יכולים להיות סוכני השינוי ומי יחבלו בו ומדוע? איך מתאמנים כדי להשתפר? ("השאלה הנכונה שיש לשאול בתחקיר אינה 'מה היה?' אלא: מה היה? למה היה? מה בפעם הבאה אתה רוצה לעשות אחרת?"), מדוע ואיך משתפרים ונעשים מומחים? מה חשיבותה של ביקורת עצמית ושל ידיעת העובדות? (צ'רצ'יל, כך מספר הלוי, התעקש לדעת תמיד את כל העובדות לאשורן, בניגוד להיטלר, שזעם כשהגיעו אליו עם ידיעות מרות. "העובדות טובות מהחלומות", נהג צ'רצ'יל לומר). מדוע חדוות העשייה היא ערובה לשיעור טוב? ("חוויה מיטבית מתארת מצב שבו אנשים שקועים כל כך בפעילותם, עד שלשום דבר אחר אין חשיבות בעיניהם", וגם "אנשים שמחים ממש כאשר הם יוצרים"), איך שומרים על ההתלהבות? מה חשיבותה של אסרטיביות בניהול כיתה? מה הופך מורה רגיל למורה שמחולל שינוי? מה חשיבותו של מיקוד, ואיך מגיעים אליו? מדוע מוניטין חיובי חשוב למורה, ואיך משיגים אותו? ("השתדלו להימנע מוויכוחים מילוליים עם תלמידים. ויכוח נותן תחושת שליטה וכוח לילד ומסיט את תשומת הלב מההתנהגות שאנו חפצים לשנות או מהשיעור עצמו"), איך מגיעים להחלטות ומה משמעותן? כיצד נוצר אמון ומדוע הוא חיוני? ("ילד שיש לו אמון במבוגר שמולו יפגין יותר סבלנות וריסון עצמי"), מדוע חשוב שמורה לא יאמר וישדר מסרים סותרים? ("ישנם מורים שאינם ערים דיים לכך שתלמידים הם מומחים גדולים בזיהוי סבטקסט"), מה תפקידם של שבחים, ואיך להשתמש בהם בתבונה? מדוע הגבהת רף הציפיות מועילה לתלמידים? ("התלמידים מצפים מאתנו שנצפה מהם"), מדוע ואיך אסור לאבד את קשר העין והלב עם התלמיד, ואיך מקשיבים לו? מדוע "גאוות יחידה" תורמת להישגים לימודיים? ("אם זוכים – בית הספר הופך לבית. אין סיבה לברוח ממנו"), מדוע יש להימנע מתיוג של תלמידים? מדוע השאיפה למימוש עצמי חיונית? איך בודקים אם התלמידים מבינים? איך צוברים מידע על תלמידים, ומדוע וכיצד מידע כזה יכול להיטיב אתם? מה תפקידם של כישלונות? מדוע אסור לשעמם ואיך להימנע מכך? איך מאפיינים את הצרכים של התלמידים? במה שיעור טוב דומה להצגה? איך מעצבים התנהגות של כיתה? מתי בני אדם מצליחים להתאפק? ("חז"ל כבר אמרו, 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'. וכיוון שלעולם לא נגיע למקומו, יוצא שחז"ל אולי אכן התכוונו לומר זאת – שאדם צריך להימנע ככל האפשר מלשפוט אחרים"), מדוע "ייאוש אינו אופציה"? במה דומה מורה טוב למאמן טוב? איך מתכננים שיעור מוצלח ואיך שומרים עליו שיזרום? מה חשיבותם של משמעת ושל הפרטים הקטנים? כיצד ומדוע יש להתגבר על כעס? ולבסוף – מה יש בו, במורה המעורר השראה?
כאמור, על כל השאלות החשובות הללו מציע הספר תשובות, עצות ונקודות לחשיבה. הוא דן והופך בהן, ועושה זאת במיומנות ובחן.
כמי שהייתה מורה במשך יותר משלושה עשורים, אין לי ספק שספר כזה היה מועיל לי, אז, בימים שקדמו לפרישה מהמערכת. עתה לא נותר לי אלא להציע אותו בחום למי שעדיין מכינים מערכי שיעור ומתכוננים למפגשיהם עם התלמידים, באהבה, ביראת כבוד, ובכוונה רבה.
"אני מרגישה − גם אם אני שרויה בצער גדול – שהחיים נפלאים", אמרה פעם המשוררת זלדה שניאורסון-מישקובסקי למראיינת, שעמה הסכימה לשוחח בתנאי שההחלטה על פרסום הריאיון תהיה בידה. את שני אלה, צער המלווה בתחושה שהחיים נפלאים, אפשר לפגוש לא אחת בשיריה.
זלדה הייתה אישה דתייה מאוד. שם משפחתה מבית אביה מסגיר את הייחוס שלה: היא הייתה בת הדודה של הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון, ונמנתה עם חסידי חב"ד. ידוע כי הרבתה להתכתב עם הרבי, אבל לאחר מותה נעלמו מכתביו. יש הסבורים כי יד מכוונת העלימה אותם, אולי כמעין עונש סמוי על כך ששיריה נועזים וחתרניים מדי, לכאורה.
אכן, אדיקותה הדתית לא מנעה ממנה את היכולת והרצון להסתכל על העולם בפתיחות, לראות בו גם את מי שאינם חולקים את אמונתה ואפילו להתיידד עם חילונים גמורים. כך למשל נוצר קשר קרוב בינה לבין משוררת אחרת, יונה וולך, שהייתה כה שונה ממנה: לא סתם חילונית, אלא גם מרדנית, פרועה וקיצונית בהליכותיה. זלדה ניתקה את הקשר ביניהן אחרי שוולך פרסמה שיר מתגרה, שחיברה בו בין מיניות נשית לתפילין. "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה", כתבה זלדה. השיר "תפילין" מתח את גבולות סובלנותה של זלדה עד לקצה, אם כי נטיית לבה, הייתה, כאמור, לפשר בין העולמות.
כילידת אוקראינה − לארץ ישראל הגיעה כשהייתה בת 12 – אהבה זלדה לקרוא ספרות רוסית. על נעוריה סיפרה: "פעם אחת בא בחור שגירשו אותו מעיר אחרת כי היה ציוני. הוא סיפר לי על ארץ ישראל ועל הציונות. התלהבתי מאוד. סיפרתי לחברים שלי והקמנו מעין תנועת נוער. כמובן שהיה צריך להסתיר את זה, כי כל פעילות ציונית הייתה אסורה. כשטיילנו שרנו בקול את המנגינה ובלב את המילים בעברית." כך − נערה חרדית שמרבה לקרוא ספרות "זרה", וחולמת על פעילות ציונית!
באחד משיריה ביטאה זלדה את השניות הזאת, את השיח הפנימי בין שני כוחות שמן הסתם הכירה היטב:
שני ה"יסודות" שהיא כותבת עליהם הם הלהבה המתלהבת והעץ השותק, הנעוץ במקומו, שנראה לה "שַׁאֲנָן" ואפילו "עוֹטֶה גָּאוֹן". השלווה של העץ מטריפה את האש. נכונותו להישאר במקום אחד, להיות תלוי בזולת ובטובו: "בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל", מערערת את שלוות נפשה. היא, המאיימת עליו – הרי אם תרצה תוכל לשרוף לא רק "אֶת הַמִּמְסָד" אלא גם אותו! − מנסה להניע אותו, מפצירה בו להתמרד, להתקומם נגד גורלו, לנהוג כמוה, לנוע, להשתחרר. היא משתלהבת, ומשתוללת. והוא? הוא אינו מאבד את שלוותו. בשתיקה גמורה, בינו לבינו, הוא יודע את האמת: גם בו יש רוחניות. כלומר – שאיפה אל המרומם. גם את נפשו מערבל הטירוף המתפרע. אבל הברוש נטוע. הוא אינו יכול − פשוט אינו מסוגל! – לוותר על שורשיו, לנוע הלאה, לדלוק אחרי מציאות אחרת.
נראה כי לא בכדי הלהבה בשיר שלפנינו נשית והברוש גברי. היא אש לוהטת, מתרגשת, מאכלת, הוא זקוף ורם, פאלי, חזק בקור רוחו המאופק. המתרגשת לעומת הנינוח. הלוהטת לעומת השלֵו, זאת ששואפת לחרות, לעומת זה שמשלים עם גורלו.
נראה כי שני היסודות שזלדה מתארת בשיר שלפנינו אינם רק דיאלוג בין שני כוחות חיצוניים. מן הסתם ביטאה בהם את היסודות שהכירה מתוך נפשה: את היציב והמבוסס, לעומת מה שמבקש להתפרע ולאבד את הגבולות. אבל היא, המשוררת החרדית, ידעה לפשר בין שני הכוחות הללו. ידעה להיות תמיד ברוש יציב, רגוע, משלים, להכיר את הטירוף אבל להמשיך לשמור על איפוק, שהרי יש אמנם צער, אבל החיים נפלאים, וגם מי שנטוע במקום אחד יכול לדעת חירות אמיתית – אם יש בו רוחניות ואם כוח הדמיון נושא אותו למרחקים.
זלדה הייתה חשוכת ילדים. מהדירה הירושלמית הצנועה, שבה חיה עם בעלה, חיים אריה מישקובסקי, בוגר ישיבת חברון שעבד כפקיד ורואה חשבון, ומתוך חיי היומיום, בלי לצאת למסעות ולהרפתקאות, כתבה שירים שנגעו בנשגב וגם לאחר מותה ממשיכים לקרב לשם את קוראיה.
זו אולי המלצה מובנת מאליה, אבל זו לא סיבה להתעלם ממנה. לביצוע בנעלי בית חמות, כשהידיים בכיסים, והאף כמעט דבוק לשמשה, רצוי של חלון גדול במיוחד הפונה לחזית. לראות את הגשם ניתך על הכביש ומנתר ממנו בקופצנות נמרצת. סילוני המים הלבנים שמזנקים מתחת לגלגי המכוניות. האנשים המצטופפים מתחת לגגון של מוכר העיתונים ממול ומחכים לשוך הסערה. וזה שבכל זאת רץ, עם מעיל העור השחור המשוך לו מעל הראש.
ניואנס: מיקוד המבט לטווח הקרוב יגלה את טיפות הגשם המחליקות על החלון. בזיכרון עשוי אז לעלות שיר של א.א. מילן על תחרות בין שתי טיפות כאלה. בהקשר זה עולה מיד בזיכרון גם ילד שמסתכל בחלון, חולה ("מקורר"), לא הלך לבית הספר. מולו שיממון אפור וריקני של יום חורף, עגום אז, עכשיו מעורר געגועים. אפשר להיזכר גם במשפט של אריך קסטנר: "הצינה הייתה צורבת, ירד שלג סוחף, ומשהשקיף הדוקטור אייזנמאייר בעד החלון, מיד קפאו שני תנוכי אוזניו מקור.
תרגום: אבי הסנר וגיל הראבן, מתוך "ויליאם שייקספיר הסונטות", הוצאת דבירתרגום: אריה סתיו מתוך הספר "סונטות שייקספיר, הזמן הנס, חומק אל נצח כגנב", הוצאת דביר
פחמימות ריקות יכולות להעניק את האשליה שהן מזינות, ולהיות מפתות מאוד. למשל, כשהן מגיעות כחטיף עתיר נתרן. כבר בטעימה הראשונה אי אפשר שלא להרגיש שמדובר בעצם בפסולת שאינה נחוצה לגוף, שמוטב להפסיק מיד. אבל הרבה פעמים קשה לוותר. הטעם העז, הפריכות, הצריבה הנעימה בלשון, כמעט מאלצים את היד להישלח שוב ושוב אל השקית. אלא מה? אחרי שהיא מתרוקנת נשארת תחושה של גועל ועמה השאלה − בשביל מה הייתי צריכה לאכול את כל זה?
הרגשה דומה מתעוררת בתום הקריאה של ספר שכתבה ג'ודי פיקו, סופרת אמריקנית יהודיה, שעשרות מיליוני עותקים מספריה נמכרים בעולם. שלושה עשר מבין עשרים ושלושה הספרים שכתבה תורגמו לעברית. Leaving Time− זמן עזיבה – שראה אור בארצות הברית, קנדה ואוסטרליה ב-2014 (מאז כבר הופיע עוד ספר שלה), לא הופיע (עדיין?) בעברית.
מבחינות רבות אפשר בהחלט להבין את הצלחתה המסחרית האדירה של ג'ודי פיקו. יש משהו מרתק בכתיבתה, כפי שהיא נחשפת בספר שלפנינו. בכך היא שונה מסופרות אמריקניות אחרות של רבי מכר (למשל ברברה ט' רדפורד, ש"זכיתי" לתרגם ספר שלה והשתאיתי מהרדידות, הקלישאות, ומהיעדר כל ראיה לתחקיר שיעניק תשתית מציאותית כלשהו לכתיבתה. אצל רדפורד, למשל, כשמישהו יוצא למערכת העיתון שהוא עורך היא מסתפקת בתיאור: "הוא עבד קשה מאוד כל היום", ואינה טורחת לספק שום פרט על עבודתו של עורך עיתון או על סדר היום של הדמות שהיא מתארת). אצל ג'ודי פיקו התחקיר נרחב ומקיף, כמעט אפילו מסחרר באוצרות הידע שהיא מעתירה על הקוראים.
במקרה של זמן עזיבה לקחה על עצמה פיקו משימה: לייצג את עניינם של הפילים החיים בטבע, אך הולכים ונכחדים, בשל ציד לא חוקי. עד כדי כך, שלא הסתפקה ברומן, בבדיון, שבו העניקה לפילים מקום של כבוד, אלא הוסיפה בסופו של הספר מאמר בגנות הפגיעה הבלתי פוסקת בהם.
עלילתו של הרומן מתרחשת בחלקה באפריקה, בטבע, ואחרי כן בשתי שמורות, אחת מהן אמיתית וקיימת, שהוקמו בארצות הברית, לשם אוספים פילים שזקוקים לטיפול, ומעניקים להם תנאים קרובים ככל האפשר לבית הגידול הטבעי שלהם. גיבורי הסיפור הם זוג מדענים שעניינם פילים. היא חוקרת את מנהגי האבל, בעיקר של פילות שאיבדו את צאצאיהן, והוא הקים את המחסה לְפילים שסרחו – למשל כאלה שהשתייכו לקרקסים, עד שתקפו מישהו. הם מגיעים אליו, במקום שיוצאו להורג.
כל זה טוב ויפה, ואפילו מעניין. המידע הרב על פילים, אורחות חייהם, המאפיינים שלהם ומנהגיהם, בהחלט משכנע. גם הדמויות מצטיירות אמינות, ובמשך זמן מה אפשר ללכת שבי אחרי הסיפור ולהיסחף לתוכו, עד שמבינים שמדובר בעצם בקלוריות ריקות.
כי בשלב מסוים מתחילים להופיע פתפותי ביצים. משהו משתבש. כל התיאורים הריאליסטים והמדויקים משתעבדים למיסטיקה זולה ולא משכנעת. לאחת הדמויות יש כוחות על טבעיים. היא מדיום שרואה רוחות, אבל בעצם לא רואה אותן. ואז בעצם – כן. השילוב הזה בין טקסט ריאליסטי לחלוטין לבין מעשי ניסים פשוט אינו מצליח. זה לא הארי פוטר ששם הפנטזיה מצויה בתשתית הסיפור והיא קשורה בהסכם ההתחלתי שנוצר בין הקורא לסופרת. בספר שלפנינו השעיית הספק המתבקשת מאתנו מולבשת מבחוץ ואינה משכנעת.
כך מגיעים לפתרון שמזכיר אופרות סבון אמריקניות שבהן הכול מתהפך. זוכרים למשל את הרגע באחת מאותן סדרות – כנראה "דאלאס" – כשהתברר שעונה שלמה ששודרה לא הייתה אלא חלום של אחת הדמויות, ולכן אפשר להתחיל שוב מכל נקודה שרוצים, ואנשים שמתו בעצם לא, ושהכול עורבא פרח…?
גם בספר שלנו קורה משהו דומה. "מהפך". בסדרות ההן המהפכים התרחשו מן הסתם בעקבות בעיות בחוזה: שחקן כלשהו פוטר או התפטר ולא הייתה בררה אלא "להרוג" או איכשהו לסלק את דמותו, עד שהסכסוך נפתר ואז יכול לחזור. אחד המקרים הקיצוניים התרחש בסדרה אנגלית, "האחים", שהוקרנה בארץ בשנות השבעים והייתה פופולרית מאוד. למרבה הפליאה, באחד מפרקי הסדרה הוחלף במפתיע, ובלי שום הסבר, השחקן שגילם דמות ראשית… המפיקים אפילו לא ניסו להתאים שחקן דומה או לספק סיבה כלשהי לשינוי (תאונת דרכים וניתוח פלסטי? השתלטות של חייזרים? חלום בהקיץ? משהו…?) הם פשוט העמידו את הצופים בפני עובדה. מעתה ואילך זהו אדוארד בשבילכם.
אין להכחיש כי יש משהו מושך בזמן עזיבה. בתחילתו מוצבת מעין חידה בלשית – יש גופה, אישה שנפצעה קשה וברחה מבית החולים, יש זהויות לא ברורות, ילדה שמחפשת את אמה, סבתא שזהותה והתנהגותה עלומות ומוזרות, האם היא באמת הסבתא, מתעוררת פתאום התהייה, ויש ילדה שהתייתמה, ואולי לא? שמחפשת נואשות אחרי אמה. כל זה מסקרן מאוד. רק שכמו בחטיף המלוח, הסוף כל כך מאכזב, הפתרון כל כך מופרך, השיא כל כך מגוחך (בסוגריים –ספוילר: הילדה בת השלוש עשרה שלמדנו להכיר אותה כדמות ריאליסטית לחלוטין היא בעצם רוח רפאים. וכך גם הבלש שהיא שוכרת כדי למצוא את אמה. ואמה, שלכאורה נרצחה, בעצם חיה ונעלמה כי הרגה את מי שרצחה את בתה, אבל גופת הילדה הפעוטה היא זאת שנעלמה; ואת כל העלילה ראתה המתקשרת עם הרוחות שלא ידעה שהיא נפגשת, משוחחת, טסה, נוסעת, צוחקת, מחבקת, לא אנשים אמיתיים וחיים, אלא רוחות רפאים. נו, באמת…!), עד שהקוראת הנאמנה, שצלחה את כל 474 העמודים, שואלת את עצמה, אם הטרחה הייתה שווה. והתשובה: לא. אם כי ייתכן שמעתה ואילך אסתכל אחרת על פילים.
אחד הדברים שמעניקים לוואללה את גמישותו המיוחדת הוא סימן השאלה המצורף אליו לעתים תכופות. זהו יתרונו המהותי, המושגי, על האחלה והסבבה: הם יבואו תמיד כשאחריהם סימן קריאה, או לפחות נקודה; ואללה, לעומת זאת, מסתעף במפתיע, עד כי כיום יש בעברית, למעשה, שני ענפים מרכזיים שלו: ואללת השאלה, ובמקביל לה – ואללת החיווי, שאף היא לבדה מגוונת יותר מאחלה או סבבה! שלא כמוהן, היא יכולה לבטא גם צער, השלמה, כאב, ואפילו לעג ואירוניה!
דבר זה מעניק לוואלה מעמד מיוחד במינו, שספק אם היה אי פעם דומה לו בשפה: הוא יכול לכהן כמילית תגובה אחת ויחידה ההולמת כל מצב ומצב. […]
במקרה של ואללת השאלה הדברים פשוטים וקל להמחישם בעזרת דוגמאות מעטות:
"אני גרה בגבעתיים".
"ואללה?"
"עזבתי את אפרים".
"ואללה?"
קירקגור אחלה פילוסוף."
"ואללה?"
"מדרמסאלה נסענו נפאלה".
"ואללה?"
בכל המקרים הללו בא הוואלה במקום שאלות מסורתיות כמו "באמת?", "האומנם?", או אפילו "מה אתה אומר!" ותפקידו להביע עניין בדברים, לאותת על הקשבה ואף סקרנות. […]
הדברים דקים ומסובכים יותר כשמדובר בוואלת החיווי, רק שימוש מיומן ומרשים בגוני הקול מכשיר אותה להלום זמנים ומצבים שונים בתכלית אלה מאלה.
"סבי חננאל זכה בפרס ישראל!"
"ואללה" (בטון מלא הערכה, עם הדגשה קלה על ההברה הראשונה, כרוצה לומר "כל הכבוד לו", "שאפו", "סחתיין", וכיוצא בהם).
"דודי מלכישוע נפצע בפיגוע".
כאן אפשרי כמובן "ואללה?!", אך ייתכן בהחלט גם "ואללה…" (שקט, מרצין, מניד ראש, כאומר "תראה, תראה באיזה עולם אנחנו חיים").
ביום שנודע, לפני עשר שנים וקצת, שעלי מוהר מת, הרגשתי שננטשתי. איך ייתכן שעלי מוהר איננו. שהוא לא ידבר עוד בדייקנות כזאת, ויבטא כך את מחשבותי. הרגשתי תמיד שאני מבינה אותו, גם כשכתב על עניינים שאין לי מושג בהם. כדורגל רחוק ממני, אבל צחקתי בכל פעם ששמעתי או שרתי את שורות הסיום של הפזמון "אמרו לו": "אמרו לו שהחולצה האדומה / זאת לא מציאה /אמרו לו שהוא נכנס פה לצרה / ואין יציאה / אמרו לו שיהיה כבר מעשי / רמזו לו שיתבגר / אז הוא לא למד שום לקח / ואין לו שכל גם להצטער…"
כמו כולם שרתי את "שכשנבוא", בתחושה של פליאה: איך הצליח עלי מוהר, במילים של פזמון, לבטא ערגה טרנסנדנטלית, כמעט רליגיוזית, אבל מתובלת בהומור ובקריצה? רקדתי אתו בלבי עם "רוקד לכל הבנות", התמוגגתי מ"הכול קלוי" מ"הנסיכה והרוח", מ"שש עשרה מלאו לנער", מ"אם ייוולד לי ילד", מ"זה כל מה שיש", מ"נגיעה אחת רכה" – אי אפשר למנות את כל שיריו שריגשו, הפתיעו ושימחו.
והיו כמובן גם הטורים ב"העיר", שעכשיו קיבצו אותם בכרך נוסף (קדם לו מהנעשה בעירנו שראה אור ב-1994): עוד מהנעשה בעירנו. כמה פעמים כשקראתי את הטור ההוא בימים שהופיע פעם בשבוע, הנהנתי בהסכמה, בשמחה ובהתלהבות: הנה שוב ביטא עלי מוהר בדיוק את מה שאני חושבת ומרגישה. כמה פעמים גזרתי את הדף ושמרתי. ואחר כך, במשך שנים, צילמתי לתלמידי הכיתות שלימדתי ושהוטל עלי גם "לחנך", ובחנתי: האם הטור עדיין משפיע, כמה שנים אחרי שכותבו איננו עוד? האם הצעירים צוחקים במקומות הנכונים, מתרגזים, מזדהים, מבינים? כך למשל הגשתי להם את הטור הנקרא "על התמעטות הרבדים בלשון":
"זה קורה לעתים קרובות בטלפון, כאשר הדוברים מעברו השני של הקו הם בני עשרים ומשהו, ולעתים אף קצת יותר. זה יכול להיות עמית צעיר למקצוע, התחקירנית שמבקשת סיוע, עוזר הפקה בטלוויזיה, ולפעמים המפיקה עצמה, או מזכירתה. אלו הן בדרך כלל הדמויות העשויות להתקשר מדי פעם גם אל איש העט, אותו פולמוסאי מדובלל מהדור הישן, החש אל הטלפון באוושת דשדוש נעלי בית.
הלו? מי מדבר?
הקולות הצעירים מעברו השני של הקו נעימים כעלומים עצמם. מלאי רצון טוב הם מסבירים את מבוקשם. האם אפשר לקיים התייעצות? אולי גם פגישה? היוכל איש העט הוותיק לבוא אל המשרד, אל חדר העריכה, אל האולפן? האם יום רביעי הבא יהיה נוח בעשר? – סבבה.
סבבה?
סבבה. ולפעמים גם אחלה. אך לרוב סבבה. ואחריו נטרקת חיש קל השפופרת, התחקירניות ועוזרי ההפקה הנמרצים זורמים בלי מעצור הלאה, אל שאר מטלות יומם הגדוש, ואין הם משערים כלל כי מאחור, הרחק מאחור בדירתו האפלולית, הם משאירים את איש העט תוהה ונבוך מול הסבבה שלהם, כמין כלב מגודל המרחרח בפליאה עצם בלתי מזוהה.
כי מה זאת אומרת סבבה? איך סבבה? למי סבבה? מה פתאום סבבה? – "
וכן הלאה. והוא ממשיך: "מה הם אומרים לי סבבה […] הייתם אתי בגן? ביליתם אתי באייטיז? נסעתי איתם לאפטר פרטי באומן 17? הרי הם בכלל לא מכירים אותי!" והוא מסיק כי "אולי אפילו לעגנון בכבודו ובעצמו הם היו אומרים סבבה ש"י, אילו היו מצליחים לקבוע אתו פגישה באילנ'ז! אני חושד שאפילו ביאליק (!) היה שומע מפיהם אחלה ביאליק, או סבבה חיים נחמן!"
הטור עורר תמיד, כצפוי וכנדרש, דיון על העניין שמוהר מעלה: על "היעדר מוחלט של רגישות, הן ללשון והן לזהותו של בן שיחם, לגילו, לטיב היחסים בינו לבינם. אכן, מה שמאפיין צעירים חביבים אלה אינו חוסר רספקט כי אם דלות השפה, היעדר כל רובד מעל ללשון היומיומית הבסיסית ביותר שלהם."
לא פעם בערב יום הזיכרון הם שרים את "יורם". סיפרתי להם שעלי מוהר כתב את השיר על חברו, על יורם ביאלר שנהרג ב-1969, בתעלה. והנה הטור עליו מופיע בספר, עם סופו הקורע את הלב, המצוטט מתוך דברים שכתב יורם ביאלר ביומנו: "לדעת לתפוס את הבוקר החדש, את הזריחה, כאילו זו הזריחה הראשונה ומעולם לא הייתה אתמול. לתפוס את הבוקר החדש, את הזריחה, כאילו היא האחרונה, ולעולם לא תהיה מחר. ורק החייל ממול, המעביר משחולת בקנה, נראה שטותי להחריד…"
קשה להאמין עד כמה הטורים המונצחים בספר אקטואליים ורלוונטיים. הוא כותב על הרעש הבלתי נסבל שמשמיע שכן: "איזה מין בן אדם זה? איש איכות הסביבה? תומך הירוקים? חרד לגורל הפליטים בקוסובו? איזה תוקף וערך יש לכגון אלה לעומת הוונדליזם הביתי שאינו חש כלל כי הוא מחריב שקט של שכונה שלמה, שקט של עשרות בני אדם, זקנים, נשים וטף, שהרי הוא צריך להיות (באמת) חזיר גמור כדי להפר כך את הדממה שמסביבו." מוהר כותב על נעמי פולני שהגיע הזמן להעניק לה את פרס ישראל, על כנס מחזורים שבו נדהם לפגוש את חבריו הנראים לו מבוגרים מדי לגילו, על נהג מונית "הוגה דעות" שחוזה מלחמה עתידית, ולמרבה החלחלה והזעם סבור ש"זה טוב", ומתאר את תחושות "הזעם והחרון על כך שגורלי האישי תלוי גם בשיקול דעתו המדיני של הוגה ואיש הגה צרוד".
וכמובן על העיר, על תל אביב. על עברה. על ההווה שלה, על זיכרונות, ועל תחושות. ומכל מחשבה עולה מחשבה נוספת: הנה, למשל, הוא מתקומם נגד ההחלטה לרצף את שדרות בן גוריון (ובאיזו עוצמה רגשית הגיב כשנודע לו שהחליטו לשנות את השם משדרות קק"ל, ואיך נאחז בידיעה שהשם שדרות קק"ל מונצח בשיר של ע' הלל "ככה סתם"…), הוא חש שלא מילא את חובתו ולא שמר על השדרות "שלאורכן הלכתי לבית הספר שנה אחר שנה עם בוא הסתיו, העונה המחזירה לאדמה את העלים שהשאיל לה האביב. אם האדמה תכוסה אבן, איך נשיב את ההלוואה הזאת?"
התיאורים שלו כל כך יפים. כל כך משעשעים. הנה למשל הוא סופד לפרנק סינטרה, ומסביר את סוד גדולתו: גם כשהביע כאב מעולם לא ריחם על עצמו וגם לא שר "את הטקסטים הבכייניים שקשה להבין איך אין כותביהם מתביישים לכתוב אותם, לא כל שכן לשיר אותם." והוא תוהה אם לא הגיעה העת לתחייה של הסגנון המאופק, המלווה ב"הומור פה ושם, יובש, ומאה חצוצרות שמשרבבות ראש מדי פעם ואומרות ביחד – פאו!" במקום אחר הוא מתאר בני זוג שראה אותם רוקדים באיזו כיכר בפריז: "…בת זוגו הייתה צעירה ממנו אך במעט, יפיפיית עבר כמושה קצת אך קלילה כמוהו. היא החזיקה את ידה הפנויה מונפת אל על באוויר הלילה הקר, בתנוחה גרציוזית, מעודנת ומקצועית לחלוטין. השניים רקדו עת רבה מבלי להתעייף כלל, וניכר היה שהם לא רק זוג בחיים…"
עלי מוהר מצחיק. ממש. הנה למשל, טור שבו הוא ממליץ על פעילויות שמתאימות ליום חורפי: לרוץ על החוף בסלואו מושן. "לא קל לביצוע, אבל עושה חשק לנסות". או – לשיר בגשם. "מי שיודע לרקוד כמו ג'ין קֶלי יכול גם לרקוד קצת." בלתי נשכח הוא הטור "בעידן הסאדו מאזו" שבו הוא מלגלג בשנינות יוצאת מהכלל לידיד, "פולמוסאי" שפגש עטוף כולו בבגדי עור ותהה אם לא חם לו, למסכן. להסבריו על הפעילות שאליה הוא הולך הוא מקשיב "ברוב עניין. דמותו של פולמוסאי כמו גדלה בעיניי, נגלתה לי באור חדש…"
הטורים המפתיעים ביותר הם אלה העוסקים לכאורה במציאות חיינו העכשווית. ב21.6.1996 כתב מוהר על מנעמי השלטון ועל השמחות הקטנות לאיד של מי שמרכיב את הממשלה (בנימין נתניהו, כבר אז), שנהנה "לטרטר" את המועמדים לתפקידים השונים. ב-11.10 באותה שנה − על "הצורך לטפל ברצינות בסידור הדחוף ביותר והדחוי ביותר שלנו, ההסדר עם הפלסטינים" וב22.10.1997 כתב על "סוד גאונותו התקשורתית" של נתניהו שאינה אלא "חוצפתו הגאונית, מצח הנחושה הגאוני שלו, שלמולו נותר השומע פעור פה, אילם מתדהמה ומאי אמון. ההתחמקות השקופה – שקופה עד עלבון – מתשובה אמתית, או אפילו ממשהו שמתחזה לתשובה אמתית […] יש אפקט מהמם כל כך, עד שגם עיתונאים ותיקים ומנוסים אינם מוצאים את המענה הנכון, כלומר, את השאלות הנכונות."
עברו שלושים שנה, ושום דבר, לכאורה, לא השתנה. הנושאים שעלי מוהר כתב עליהם עדיין בתוקף, ושנינותו וחוכמתו המונצחות בספר שלפנינו אינן יכולות, למרבה הצער, לשנות את המציאות, אבל יש בהן, בכל זאת, איזה כוח מנחם.
פֶּרְסִי בִּישׁ שֶׁלִי, אחד המשוררים הרומנטיים האנגלים הנודעים, חי באינטנסיביות ובעוצמה רגשית, כמי שמזדרז להספיק כמה שיותר, כאילו ידע שימות צעיר.
ב-1811, כשהיה רק בן תשע עשרה, ברח לסקוטלנד עם אהובתו בת השש עשרה, בתו של בעל בית קפה. הוא נשא אותה לאישה הרחק ממשפחותיהם, ובלי רשותן. עוד לפני כן הספיק פרסי ביש להסתכסך עם אביו כי סולק מהאוניברסיטה בגלל מאמר שפרסם ביחד עם ידידו הקרוב, תומאס ג'פרסון הוֹג. שם המאמר היה "הצורך באתיאיזם" ובו הסבירו השניים את משנתם: בעד צמחונות ואהבה חופשית ונגד הדת. כשפרסם את המאמר, וכשנשא אישה צעירה כל כך בניגוד לדעתו של אביו, התעלם פרסי ביש מהאפשרות שאביו יפסיק לממן אותו ואולי אפילו ינשל אותו מהירושה שנועדה לו, בהיותו הבן הבכור.
בני הזוג שלי חיו תחילה באירלנד, שם הצטרף אליהם הוג, הידיד מהאוניברסיטה, וביקש לפעול על פי עקרונות האהבה החופשית שבהם דגלו, ולנהל קשר אהבים משולש. פרסי ביש לא הסתייג. הבעיה הייתה שהארייט לא התלהבה מהרעיון וסירבה לצרף את הוג לחייהם המשותפים. כל אותה עת כתב שלי שירים, שברובם שיחק הטבע תפקיד חשוב ומרכזי.
שנתיים אחרי שנישאו פרסי ביש והארייט נולד בנם, אבל עוד לפני כן הוא הספיק להתאהב בצעירה בשם מרי, בתם של הוגה דעות וסופרת שהעריץ. שוב עלה עניין האהבה החופשית. פרסי ביש הציע להארייט לשנות את מעמדה ולחיות אתו באחווה,"כמו אחות" במקום כרעיה, כדי שיוכל לממש את אהבתו למרי. הארייט סירבה, ואז נטש אותה וברח עם מרי לשוויץ. השניים נאלצו לשוב ללונדון, עקב חסרון כיס. שלי התקשה מאוד לפרנס את אשתו הראשונה ואת אהובתו, ואחר כך גם את בנו, עד שירש כסף מסבו. והנה פעם נוסף עלה רעיון האהבה החופשית: הוג חָבַר שוב אל ידידו, והפעם הציע סידור של חיים בשלושה ביחד עם מרי. בני הזוג הסכימו, אבל עד מהרה איבדה מרי עניין בהוג כמאהב.
ב-1816 התרחש אירוע שאיש מהמשתתפים בו לא יכול היה לשער איזה חותם ישאיר: פרסי ביש, מרי ואחותה קלייר, נסעו לז'נבה, שם פגשו את המשורר הלורד ביירון. בערב קר אחד החליטו הארבעה על תחרות כתיבה של סיפורי אימה. מרי כתבה את "פרנקנשטיין", שנחשב כיום כסיפור המדע הבדיוני הראשון, שהעניק השראה לכמה סרטי קולנוע, ונהפך למטבע לשון.
לאחר שבני הזוג חזרו משוויץ התרחשו כמה אסונות: אחותה-למחצה של מרי ואשתו של פרסי ביש, התאבדו. הארייט הטביעה את עצמה. זמן מה אחרי כן נשא פרסי ביש את מרי לאישה.
ב-1820 כתב פרסי ביש את השיר "הפילוסופיה של האהבה" (כאן בתרגומי):
כדרכו, משתמש פרסי ביש בטבע כדי להביע את רגשותיו. בשיר מפציר הדובר באהובתו. מצביע על כוחות הטבע שכולם מתמזגים, נפגשים, נאחזים ונוגעים: המעיין נמהל בנהר הזורם אל הים ומתערבב בתוכו, הרוחות נפגשות, ההרים מתנשקים על קו הרקיע, השמש נוגעת באדמה, אף פרח אינו נוטש את אחיו, והירח נושק לים. אם כך, אם היקום כולו עסוק בנגיעות, ליטופים והתמזגות, איך ייתכן שאת לא תנשקי אותי?
זהו שיר פיתוי, שבו גייס פרסי ביש את העולם ומלואו כדי להוכיח לאהובה שהטבע עצמו אמור להתוות לה את הדרך אליו ואל נשיקות פיו.
שנתיים אחרי שכתב את השיר, בהיותו רק בן עשרים ותשע, נקלעה ספינה שהפליג בה פרסי ביש שלי לסערה, והוא טבע ומת. כל אותם מים שהתמזגו בנהר וזרמו אל הים נטלו את חייו. גופתו נשרפה, למעט לבו, שאותו שמרה מרי עד יום מותה.
הנושא שלפנינו כבד משקל. כל המהגרים לארצות הברית יודעים (וידעו בעבר) שאם הם רוצים להיעשות אמריקנים אמתיים, אותנטיים, עליהם לצמצם את נאמנותם לארץ הולדתם ולהחשיב אותה כמשנית וכפחות חשובה, זאת כדי להדגיש את הלובן שלהם. בניגוד לכל אומה אירופית, ארצות הברית רואה בלובן כוח מאחד. מבחינתם של רבים בארצות הברית "אמריקניות" פירושה צבע.
חוקי העבדות חייבו כמובן מדרג של צבעים, אבל אחרי שנחקקו החוקים לשוויון זכויות אזרחי, ביטחונם של לבנים באמריקה בעליונותם הטבעית הולך ואובד במהירות. בכל מקום יש "אנשים צבעוניים", ואלה מאיימים למחוק את ההגדרה המקובלת זה זמן רב ל"אמריקה". ומה יהיה אז? עוד נשיא שחור? סנאט שהצבע השחור ישלוט בו? שלושה שופטים שחורים בבית המשפט העליון? האיום מבעית.
כדי להגביל את האפשרות שיתרחש שינוי כל כך מפוקפק, וכדי להשיב את הלובן למעמדו הקודם כסמן של זהות לאומית, יש אמריקנים לבנים שמוכנים להקריב את עצמם. הם החלו לעשות דברים ממש לא רצויים מבחינתם, ולשם כך הם (1) מפקירים את תחושת הכבוד האנושי שלהם ו(2) מסתכנים בכך שיצטיירו כפחדנים. הם אולי מתעבים את ההתנהגות של עצמם, ויודעים היטב עד כמה היא פחדנית. הם מוכנים להרוג ילדים קטנים שהולכים לשיעורים של יום א', ולשחוט מתפללים בכנסייה, שהזמינו לתפילה ילד לבן. אכן, פחדנותם מביכה, הם מוכנים להצית כנסיות ולירות על מתפללים. הפגנות כאלה של חולשה מביישות אותם, הם מוכנים לירות בילדים שחורים שמסתובבים ברחוב. כדי לשמר את תפישת העליונות של הלבנים, אותם לבנים תוחבים את ראשיהם לתוך כובעים חרוטיים ומתעטפים בדגלי אמריקה. הם נמנעים מההגינות שבעימות ישיר, פנים אל פנים. הם מתאמנים בירי על לא חמושים, על חפים מפשע, על הפוחדים, על מי שנסים על נפשם וחושפים את גבם הלא־מאיים לקליעים. והרי ירי על אדם נמלט פוגע בהנחה שלפיה האדם הלבן חזק, לא כן? הנה המצוקה המצערת של גברים לבנים, שכורעים ברך כדי לשחוט חפים מפשע שנעצרו באור האדום ברמזור, שדוחפים פנים של נשים שחורות כלפי מטה, אל העפר, שאוזקים ידיים של ילדים שחורים. רק מי שפוחד מסוגל לנהוג כך, נכון?
ההקרבה הזאת, של גברים לבנים נוקשים־לכאורה, שמוכנים לנטוש את האנושיות שלהם מרוב פחד מפני גברים ונשים שחורים, מרמזת על הזוועה האמיתית שחווה מי שמאבד את מעמדו.
קשה אולי לחוס על הגברים שמקריבים קורבנות מוזרים כאלה בשם הכוח והעליונות של הלבנים. התבזות עצמית אינה דבר קל לבני אדם לבנים (במיוחד לגברים לבנים), אבל כדי לשמר את הביטחון בעליונותם לעומת אחרים – במיוחד לעומת שחורים – הם מוכנים להסתכן בכך שיבוזו להם, שאנשים בוגרים, מתוחכמים, חזקים, יתעבו אותם. אפשר היה להתאבל על האופן שבו הכבוד העצמי קורס כדי לשרת מטרות מרושעות, אלמלא הייתה במעשים הללו כל כך הרבה בורות המעוררת חמלה.
קשה לאדם לוותר על תחושת הנחמה הנובעת מהידיעה שהוא "נעלה יותר באופן טבעי"; שאינו נאלץ להיאבק כדי לזכות ביחס נאות, או לתבוע אותו, מהוודאות שאיש אינו עוקב אחרי מעשייך בחנות כלבו, שאתה לקוח מועדף במסעדות יוקרה. הם חומדים את ההטיות החברתיות הללו ומתענגים עליהן.
קריסת זכויות-היתר הלבנות מסוכנת ומפחידה כל כך, עד שאמריקנים רבים התקבצו סביב פלטפורמה פוליטית שתומכת ומתרגמת אלימות נגד חסרי ישע, כאילו היא כוח. האנשים הללו מבועתים יותר מאשר כועסים. הם חשים פיק ברכיים מרוב בעתה.
באיזו התלהבות אימצו ביום הבחירות הבוחרים הלבנים הללו – חסרי ההשכלה והמשכילים כאחת – את הבושה והפחד שזרע דונלד טראמפ. המועמד שאת החברה שלו העמידה מחלקת המשפטים לדין, כי סירב להשכיר דירות לשחורים. המועמד שהטיל ספק בכך שברק אובמה נולד בארצות הברית, שלא גינה את המשתתפים בעצרת בחירות שלו, כשאלה הכו מוחה שחור. המועמד שדיוויד דיוק אוהב, שהקלו קלוקס קלן תומך בו.
ויליאם פולקנר הבין זאת טוב יותר מכל סופר אמריקני אחר. בספרו אבשלום, אבשלום תיאר משפחה אמריקנית מהמעמד הגבוה, שמבחינתה הטאבו שבגילוי עריות חמור פחות מאשר ההכרה בכך שאת עורקיה מטנפת אפילו טיפת דם שחורה אחת. כדי שלא לאבד את "הלובן" שלה (שוב), בוחרת המשפחה ברצח.
"ועוד לפני שהבנתי מה ואיך קורה, היינו רק שתינו. רק היא ואני עליה, קצרת נשימה ומבוהלת מהתנועה הנמהרת שבה היא מניחה את רגלה מילימטר מפי התהום בצד ימין, מהקירבה המוגזמת מדי לסלעים המשוננים בצד שמאל, ומן הקצב שרק הולך ומתגבר ולא מואט, אף לא לקראת העיקול החד שלפנינו. שועטת-מתפתלת למעלה, בלי להותיר לי כל סיכוי לעצור אותה או לקרוא לעזרה", מספרת רחל מראני, מחברת הספר לשמוט, סיפור אהבה, על מה שחוותה בפטרה שבירדן: מדריך הטיולים הציע לה ולבן זוגה להעפיל אל ראש ההר כדי לחוות את כל יופיו של "הסלע האדום". ילדים בדואים הציעו להם לרכוב על פרדות, והמחברת מספרת על המחשבה שעברה בדעתה: "קצת נרכב, קצת נטפס […] וגם נעזור לחמודים האלה להתפרנס, למה לא?"
אלא שלפרדה היו רעיונות אחרים. ברגע שחשה את משא הרוכבת, הפתיעה את בעליה ופרצה בדהרה כלפי מעלה, והשאירה מאחוריה את כולם. וכאן הייתה למספרת הארה שמשקפת במידה רבה את רוחו של הספר: בתחילת הדרך, אחוזת בעתה משעטתה של הפרדה, לא ידעה מראני את נפשה. "היינו רק שתינו. רק היא ואני עליה, קצרת נשימה ומבוהלת מהתנועה הנמהרת שבה היא מניחה את רגלה מילימטר מפי התהום בצד ימין, מהקירבה המוגזמת מדי לסלעים המשוננים בצד שמאל ומן הקצב שרק הולך ומתגבר ולא מואט, אף לא לקראת העיקול החד שלפנינו." תגובתה הראשונית, הטבעית, היא להתאמץ ולהשתלט על הפרדה המתפרעת. אבל אז עולה בדעתה מחשבה אחרת. פתאום היא מבינה כמה היא יהירה. הרי הפרדה הזאת מיטיבה להכיר את הדרך שבה היא דוהרת פעמים רבות כל יום. ואין לה, לפרדה, שום כוונה להתאבד. ואם כך, "למה שאפקפק בכלל באינסטינקטים שלה?"
כשהמחשבה הזאת מציפה אותה היא מניחה לפחדים, ומתמסרת לרגע ולחוויה. שלווה שלא תיאמן יורדת עליה. "שקט עמוק" ועמו גם "תחושת חיות צלולה וזורמת". במשך העלייה אל ראש ההר היא לומדת "ככה. פשוט להיות."
ובעצם – על כך הספר, ששמו אומר עליו הכול: יש פה סיפור אהבה, ויש כאן לימוד של "שמיטה". אנחנו מכירים את המושג של שנת שמיטה מהיהדות: השנה השביעית שבה אנו מצווים לשבות מחלק גדול מהמלאכות בשדות חקלאיים בארץ ישראל ולהפקיר את הפירות לכל המעוניין לקטוף אותם. זוהי שנת מנוחה, לעובדים ולאדמה. אבל "שמיטה" בהקשר של הספר מדברת על עוד עניין: על פי הבודהיזם מקום שיש בו סבל מעיד על היאחזות עקשנית במשהו שראוי לשחרר. "וכגודל האחיזה – עומק הייסורים". רחל מראני מתארת בפנינו את התהליך שבו למדה להרפות, לשחרר, "לשמוט", בשני המובנים.
ב-2002 היא הקימה את "הקרן למצוינות תרבותית": מיזם, "סטארט אפ", כדבריה, שנועד לתמוך, ללוות ולטפח אמנים ישראלים מצטיינים. לא, כך היא מסבירה, בכך שהעניקו לאמנים "דגים" אלא סיפקו להם "חכות" כלומר – לא מענקים כספיים, אלא סיוע בפיתוח כישוריהם, כדי שיממשו את כישרונם האמנותי בארגון הקריירה שלהם. אנשי עסקים, חברות וקרנות בינלאומיות השקיעו כסף, ורחל מראני, היזמית, ניהלה את הקרן.
עד שב-2008 חשה שהיא זקוקה ל"שנת שמיטה", שכן הפעילות בקרן, שהייתה כה חשובה לה, עד כדי הזדהות מוחלטת עמה, החלה להסב לה ייסורים, שאת משמעותם וסיבותיהם לא הצליחה להבין.
רחל מראני
הספר שכתבה הוא מסע של פענוח. אחד המפתחות שבהם היא משתמשת כדי להבין את עצמה הוא סיפור תלמודי ששלח לה אחד מאמני הקרן. גיבוריו הם שניים, רבי יוחנן, שהיה לפני 1700 שנה ראש הישיבה בטבריה, וריש לקיש, ראש כנופיה של שודדי דרכים. באגדה נפגשים השניים כשרבי יוחנן שוחה בירדן, ריש לקיש רואה אותו ומצטרף אליו, וחילופי הדברים ביניהם, המובאים בפנינו בתמציתיות, משנים את חייהם, ובמידה מסוימת גם את חייה של רחל מראני. שוב ושוב היא דולה רגעים מתוך הסיפור, בוחנת אותם, שוקלת פרשנויות של אנשים אחרים – מה היה טיב היחסים בין השניים? האם מדובר פה בסיפור אהבה? אהבת בשרים אפילו? במורה ותלמידו? בשני חכמים שניהלו חיי התנצחות ופלפולים והעשירו זה את זה? ומדוע משפט שנאמר, על השפעתו של רבי יוחנן על ריש לקיש כאילו "עשה אותו איש גדול" מטריד מאוד את מנוחתה? האם אפשר בכלל "לעשות מישהו"? או שסוקרטס צודק בתפישתו לפיה יש לכל אחד מאתנו תפקיד של "מיילד" ונוכל רק לאפשר לפוטנציאל של זולתנו להתגלות?
לשמוט, סיפור אהבה הוא ספר יוצא דופן. מצד אחד, הוא אישי מאוד, וידויי ונוגע ללב בכנותו. מראני מספרת בגילוי לב על ציפיות ואכזבות ועל תהליך של למידה והתפתחות. מכתבי האהבה האינטימיים השזורים בין הפרקים מצטיינים ביכולתה ללכוד יופי מוחשי ולהביאו אלינו.
מצד שני, הספר עתיר בציטוטים רבי השראה, ושואל שאלות מרתקות. למשל: מה חשוב יותר לאמנים, המטרה או הדרך? מהי מצוינות? מה קורה לאמן שמתעלה מעל אחרים בתחום העיסוק שלו? איך אפשר להימנע מביקורת פוגעת? (לפי אריסטו, שאותו היא מצטטת, "אתה רק צריך להימנע מלומר משהו, לעשות משהו או להיות מישהו…"), מדוע נדיבות-עצמית אינה אנוכיות? מהו סוד התנועה המחזורית שכופה את הקצב שלה על הכותבת ומאלצת אותה, עוד לפני שהיא מבינה מדוע, לשמוט, להרפות, ולקחת לעצמה את שנת השמיטה הנחוצה לה?
באחד הפרקים בוחנת רחל מראני את השאלה "מה כוחו של גילוי לב" ונוכחת כי מי שמרשה לעצמו להיות אותנטי, פתוח וגלוי לב, זוכה להיווצרות של "תנועה מתעצמת של אנרגיות", לתחושה רבה של "האוויר הצח, המסכים שנופלים, ואינטימיות גדולה," כי זהו "כוחה של הפגיעות". הספר שלפנינו − אותנטי, פתוח, גלוי לב, רב-כוח בפגיעות שהוא חושף − מוכיח שאכן כך.
