“מראה שחורה”: מה הקשר בין קורס טיס לחיים הקסומים שבפייסבוק?

האם בעידן הרשתות החברתיות יש עדיין כוח לעיתונות והאם יש לָהמון אפשרות ויכולת לאכוף את “רצונו” על השלטון? (על הדעת עולה התרברבותו של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ,  שטען כי הצליח להיבחר בזכות ציוציו בטוויטר, והשקיע לשם כך הרבה פחות כסף מיריבתו).

האם בנפש האדם מוטבעת אכזריות המאפשרת לו להתענג מסבלו של קורבן, כאשר תגובה כזאת זוכה ללגיטימיות חברתית? (על הדעת עולה האופן שבו הנשיא הנבחר חיקה  עיתונאי נכה, לגלג  לו וזכה לתשואות של תומכיו).

מה עוצמתם האמיתית של שופטים בתוכניות ריאליטי? (על הדעת עולה עיסוקו של טראמפ בתוכניות ריאליטי  שהפיק והנחה).

את השאלות הללו, ועמן שאלות נוספות, עוררה הסדרה עטורת השבחים “מראה שחורה”, שהפיק הבי-בי-סי לפני חמש שנים.

“אם הטכנולוגיה היא סם ממכר – ואין ספק שהתחושה היא שזהו סם – מה תופעות הלוואי שלה?” השיב צ’רלי בּרוּקֶר, יוצר הסדרה, בשאלה, כשנשאל מה פשר שמה.

בכל אחד מהפרקים אפשר היה לראות תחזית הצופה לאן יכולות להביא אותנו תופעות שמוכרות לכולנו מחיי היומיום שלנו. למשל – מה יהיה אם לכל אדם יוצמד מתקן שיקליט את כל מה שמתרחש בחייו, ויאפשר לו לגלול לאחור ולראות בבירור את זיכרונותיו? איך ישפיע על חיינו מין שכלול כזה, שמגזים רק במעט את מה שכולנו כבר עושים: מתעדים כמעט בלי הרף את מה שאנחנו רואים, אוכלים, חווים?

הבי-בי-סי הפיק שתי עונות, בכל אחת שלושה פרקים, ועוד פרק בודד לכבוד חג המולד.

השנה נוספה לסדרה עונה שלישית, שהפיקה “נטפליקס“. החברה אינה מסתפקת עוד בשידור תכנים, והחלה גם לייצר אותם. (אפשר להוריד אפליקציה, לשלם על מנוי, ולראות סרטים וסדרות בטלפון החכם. אפשר להוסיף כתוביות עם תרגום לעברית. מי שיש לו סטרימר, כמו למשל  chromecast, יכול כמובן לשדר מהטלפון או מהטבלט לטלוויזיה).

הפרק הראשון בעונה החדשה, “nosedive”: כלומר – צלילה, או קפיצת ראש – עוסק בפייסבוק ובהשפעתה של הרשת החברתית על חיינו. תחילתו נראית מוכרת לגמרי: אנשים מסתובבים, ובכל מקום ובכל רגע נתון הם אוחזים בידיהם משהו שנראה כמו טלפון נייד. כולם שקועים בו כל הזמן. גוללים, מעבירים מסכים, מחייכים, משתוממים, מאוכזבים או שמחים ממה שהם רואים בתוך ה”מראה השחורה” שהם אוחזים בה (מה בדיוק היא משקפת…?)

בהמשך מסתבר שהעיסוק הבלתי פוסק שלהם בצגים הללו מגמתי וחדור מטרה: הם משתדלים מאוד להעלות את הדירוג שאחרים מעניקים להם. הדירוג,  גם של זרים מוחלטים, גלוי לעין כל, ובליטוף קצר על הצג אפשר לברר אותו. יש לו משמעויות כבדות משקל. כך למשל – מי שדירוגו מעל 4.5, זכאי להטבות בדיור ואפילו סיכוייו להתקבל לאשפוז משתפרים ככל שדירוגו גבוה יותר. לעומת זאת, הלוּזרים, אלה שדירוגם נמוך, מאבדים לא רק את חיי החברה שלהם ואת שמם הטוב. מהם נשללות גם זכויות בסיסיות. למשל, הם אינם רשאים לקנות כרטיסי טיסה, והם זכאים לשכור רק מכוניות מדגמים ירודים. שלא לדבר על כך שהם מנודים וזוכים ליחס מזלזל. שוטרים מענישים אנשים בהורדת הדירוג שלהם. על מה יכולה לחול ענישה כזאת? למשל – על הבעת כעס בפומבי… כי בעולם שבו הכול נקבע על פי מדד של פופולריות (קצת כמו בקורס הטיס בחיל האוויר הישראלי, ששם החניכים מדרגים זה את זה, והכינוי “סוציומט” גוזר לפעמים הדחה מהקורס…?), בעולם כזה כולם מתאמצים כל הזמן למצוא חן.

עד כדי כך שגיבורת הפרק עומדת מול המראה ומתרגלת חיוכים. פגישותיה עם אנשים במרחב הציבורי הן מופת של צביעות וזיוף. היא מפגינה כל הזמן זחיחות מאושרת, שמחת חיים, אושר שאין לו גבול. העבודה שלה נפלאה. החיים שלה נהדרים. כמו כולם היא שקועה בפעילות ספורטיבית מופגנת. היא מצלמת עוגייה ומעלה אותה לעין הציבור (במקום לאכול אותה… טעמה של העוגייה מגעיל אותה, אבל אסור למישהו לדעת על כך). כל זה ודאי מוכר לכולנו. הלא בפייסבוק אנו עדים לחיים המופלאים שמנהלים כולם. למסיבות. לטיולים. לבגדים היפים. לאהבות המפעימות. הלא ידוע: בפייסבוק הזולת, כל זולת שהוא, חי חיים קסומים. לא פחות.

בסופו של הפרק, לומדת הגיבורה בדרך קשה ומכאיבה, שאין חוויה משחררת יותר מאשר הבעה של רגשות אמיתיים. שלפעמים נעים יותר לכעוס מאשר לבלוע עלבונות ותסכולים, שטוב, כל כך הרבה יותר טוב, להיות אמיתית.

הטור על “מראה שחורה” יעלה, כמובן, גם בפייסבוק. והכותבת לא תכחיש: גם היא מהמכורים. גם היא תשמח לכל סימן של אהדה וחיבה. האם פירוש הדבר שגם היא מוּעדת לעתיד שבו תהיה ללייקים ולדירוגים משמעות שחורגת מעבר לליטוף לאגו? השאלות שנשאלו לעיל, והתשובות הקושרות אליהן את הצלחתו של דונלד טראפ, אינן מבשרות טובות.

גרהם גרין, “היפנים הסמויים”: מה ראה הסופר המבוגר שהתבונן בסופרת הצעירה?

שמונה יפנים אכלו דגים במסעדה. הם לא הרבו לשוחח בשפתם הלא מובנת, אבל כשעשו זאת, חייכו בנימוס ולעתים קרובות ליוו את הדברים שאמרו בקידה קטנה. כולם, חוץ מאחד, הרכיבו משקפיים. הבחורה היפה שישבה  ליד החלון שלחה לעברם לפעמים מבט חולף, אבל בעיותיה היו כנראה חמורות מכדי שתקדיש תשומת לב ממשית למישהו בעולם, חוץ מאשר לעצמה ולבן זוגה.

היה לה שיער בלונדיני דק ופניה היו יפות וקטנות, קלאסיות, סגלגלות כמו מיניאטורה, אף על פי שאורח הדיבור שלה היה נוקשה, אולי בגלל המבטא שרכשה בבית הספר שלא מזמן סיימה ללמוד בו. היא ענדה טבעת חותם גברית על האצבע שנוהגים לענוד עליה טבעת אירוסין, וכשהתיישבתי ליד השולחן – הגברים היפנים חצצו ביני לבינה – היא אמרה, “אז אתה מבין, אנחנו יכולים להתחתן בשבוע הבא.”

“כן?”

בן זוגה נראה מוטרד. הוא שב ומזג יין שבליי בכוסותיהם ואמר, “כמובן, אבל אמא…” ואז החמצתי חלק משיחתם, כי היפני המבוגר ביותר רכן קדימה מעל השולחן בחיוך ובקידה קטנה, והשמיע שטף דברים ארוך שדמה לקרקור בכלוב תרנגולות, וכל האחרים רכנו לעברו, חייכו והאזינו. גם אני לא יכולתי שלא להקדיש לו תשומת לב.

ארוסה של הבחורה דמה לה במראהו. יכולתי לדמיין אותם כשתי מיניאטורות תלויות זו לצד זו על לוח עץ לבן. התאים לו להיות קצין זוטר בצי של האדמירל נלסון בימים שבהם רגישות וחולשה מסוימת לא מנעו קידום.

היא אמרה, “נותנים לי מקדמה של חמש מאות פאונד, וכבר מכרו את הזכויות של המהדורה בכריכה רכה.” ההצהרה המסחרית הנוקשה הדהימה אותי. נדהמתי גם מכך שהיא עוסקת במשלח היד שלי. ודאי לא מלאו לה יותר מעשרים. היא הייתה ראויה לחיים טובים יותר.

הוא אמר, “אבל הדוד שלי…”

“אתה יודע שאתה לא מסתדר אתו. ככה נהיה עצמאיים.”

“את תהיי עצמאית,” הוא אמר בטינה.

“עסקי היין לא ממש יתאימו לך, נכון? דיברתי עליך עם המוציא לאור שלי ויש סיכוי טוב… אם תתחיל קצת לקרוא…”

“אבל אני לא יודע כלום על ספרים.”

“אני אעזור לך, בהתחלה.”

“אמא שלי אומרת שכתיבה היא קביים…”

“חמש מאות פאונד ומחצית מהזכויות לכריכה הרכה – אלה קביים די מוצקים,” היא אמרה.

“השבליי הזה טוב, נכון?”

“לא רע.”

התחלתי לשנות את דעתי עליו – לא היה בו הנופך המתאים לנלסון. הוא נועד לכישלון. היא סקרה אותו מכף רגל ועד ראש. “אתה יודע מה מר דווייט אמר?”

“מי זה דווייט?”

“מותק, אתה לא מקשיב, הא? המוציא לאור שלי. הוא אמר שהוא לא קרא בעשור האחרון רומן ביכורים שמפגין יכולת הסתכלות כזאת.”

“נפלא,” הוא אמר בתוגה, “נפלא.”

“הוא רוצה רק שאני אשנה את השם.”

“כן?”

“הוא לא אוהב את ‘הזרם שאינו פוסק’. הוא רוצה שאני אקרא לספר ‘חוג צ’לסי'”.

“מה אמרת?”

“הסכמתי. אני בהחלט חושבת שעם ספר ראשון צריך לְרַצות את המוציא לאור. במיוחד כשאפשר להגיד שהוא ישלם על החתונה שלנו, נכון?”

“אני מבין.” הוא בחש את היין שלו בהיסח הדעת במזלג – ייתכן שלפני שהתארסו נהג תמיד להזמין שמפניה.

היפנים גמרו לאכול את הדג והזמינו מהמלצרית המבוגרת, במעט מאוד אנגלית אבל בנימוס רב, סלט פירות טריים. הבחורה הביטה בהם ואז בי, אבל נדמה לי שראתה רק את העתיד. רציתי מאוד להזהיר אותה מפני עתיד שמתבסס על רומן ראשון ששמו “חוג צ’לסי”. צידדתי באמא שלו. המחשבה על כך הייתה משפילה: הייתי מן הסתם בן גילה של האם.

רציתי לומר לבחורה – את בטוחה שהמוציא לאור שלך אומר לך את האמת? מוציאים לאור הם בני אדם. לפעמים הם מגזימים כשהם משבחים את מעלותיהן של בחורות צעירות ויפות. האם בעוד חמש שנים יקרא מישהו את “חוג צ’לסי”? האם את מוכנה לקראת שנים של מאמץ, של תבוסה ממושכת, כששום דבר לא מצליח? ככל שהשנים יחלפו, הכתיבה לא תיעשה קלה יותר, המאמץ היומיומי יכביד יותר, “יכולת ההסתכלות” תוחלש; כשתגיעי לגיל ארבעים ישפטו אותך על פי מה שתצליחי לעשות, לא עוד כהבטחה לעתיד.

“הרומן הבא שלי יהיה על סן טרופז.”

“לא ידעתי שהיית שם פעם.”

“לא הייתי. נורא חשוב לבוא עם מבט חדש. חשבתי שאולי נגור שם חצי שנה.”

“עד אז לא יישאר הרבה מהמקדמה.”

“המקדמה היא רק מקדמה. אני מקבלת חמישה עשר אחוז אחרי שימכרו חמשת אלפים עותקים, ועשרים אחוז אחרי עשרת אלפים. וכמובן שעוד מקדמה תגיע, מותק, כשאסיים את הספר הבא. גדולה יותר, אם ‘חוג צ’לסי’ יימכר טוב.”

“ואם לא.”

“מר דווייט אומר שהוא יימכר טוב. והוא יודע.”

“הדוד שלי ייתן לי אלף מאתיים כדי שאוכל להתחיל.”

“אבל מותק, איך תוכל אז לבוא לסן טרופז?”

“אולי מוטב שנתחתן כשתחזרי.”

היא אמרה בקשיחות, “אולי אני בכלל לא אחזור, אם ‘חוג צ’לסי’ ימכור מספיק.”

“אה.”

היא הביטה בי ואז בקבוצת היפנים. היא סיימה לשתות את היין שלה. היא שאלה, “אנחנו רבים?”

“לא.”

“יש לי שם לספר הבא –  אינדיגו כחול.”

“חשבתי שאינדיגו זה כחול.”

היא הביטה בו מאוכזבת. “אתה לא באמת רוצה להיות נשוי לסופרת, נכון?”

“את עדיין לא סופרת.”

“נולדתי סופרת – ככה מר דווייט אומר. יכולת ההסתכלות שלי…”

“כן, אמרת לי, אבל מותק, את לא יכולה להסתכל קצת יותר קרוב הביתה? כאן בלונדון.”

“כבר עשיתי את זה. עם ‘חוג צ’לסי’. אני לא רוצה לחזור על עצמי.”

החשבון נח לידם זה זמן מה. הוא הוציא את ארנקו כדי לשלם, אבל היא חטפה את הדף והרחיקה אותו ממנו. היא אמרה, “זאת החגיגה שלי.”

“לכבוד מה?”

“לכבוד ‘חוג צ’לסי’, כמובן. מותק, אתה  מאוד דקורטיבי, אבל לפעמים אתה, טוב, לא לגמרי מחובר.”

“אני מעדיף… אם לא אכפת לך…”

“לא, מותק, הפעם זה עלי. ועל מר דווייט, כמובן.”

הוא ויתר, כששניים מהיפנים שרבבו לשון בעת ובעונה אחת ואז הפסיקו בבת אחת וקדו זה אל זה, כמו אנשים שנחסמו בפתח של דלת.

קודם לכן נראו לי שני הצעירים כמיניאטורות תואמות, אבל איזה ניגוד שרר ביניהם, בעצם. אותו היופי יכול להכיל חולשה וכוח. נשים כמוה במאה התשע עשרה היו, אני מניח, יולדות תריסר ילדים בלי להיעזר בחומרי אלחוש, והוא היה נופל קורבן לזוג העיניים השחורות הראשונות שהיה פוגש בנפולי. האם יוצבו פעם תריסר ספרים על המדף שלה? גם אותם יצטרכו ללדת בלי חומרי אלחוש. מצאתי את עצמי מקווה ש”חוג צ’לסי” יתגלה כאסון ושבסופו של דבר היא תעסוק בדוגמנות צילום והוא ישתקע בעסקי היין בסנט ג’יימס. הבגרות מצילה אותנו ממימוש חלק  גדול מפחדינו. תהיתי לאיזה בית הוצאה לאור שייך דווייט. יכולתי לדמיין את גב הספר, שבו הוא היה מציין את יכולת ההסתכלות המלוטשת שלה. אם יש לו שכל, יהיה תצלום בגב העטיפה, שהרי המבקרים, כמו המוציאים לאור, הם בני אדם.

הם מצאו את מעיליהם בירכתי המסעדה ושמעתי אותם מדברים. הוא אמר, “מעניין מה כל היפנים ההם עשו שם?”

“יפנים?” היא שאלה, “איזה יפנים, מותק? לפעמים אתה חמקמק כל כך, שנדמה לי שאתה בכלל לא רוצה להתחתן אתי.”


לעברית: עופרה עופר אורן

The Invisible Japanese Gentlemen”, Graham Greene

הרלן קובן, “תישאר קרוב”, מדוע הוא ספר מיזוגני ומסוכן

לכאורה אין סיבה ממשית לעסוק בספר שכתב הרלן קובן. הכול יודעים שיש לכתיבתו רק מטרה אחת: לבדר, למתוח, להפתיע. כשהקורא סוגר את הספר הוא אינו אמור לשקוע בהרהורים או לצפות לתובנות מעמיקות. זוהי קריאה אסקפיסטית טהורה שיש לה רק מטרה אחת: להשתעשע. הרלן קובן הוא סופר של רבי מכר שמצליחים מאוד ברחבי העולם. וכמעט כל ספריו (28 עד כה) תורגמו לעברית. הראשון שבהם ראה אור ב-2004, ולווה במסע פרסום יוצא דופן: “ידיעות ספרים” הבטיחו להחזיר את הכסף לכל מי שלא יאהב אותו. המהלך הצליח מאוד ודווח על מכירות של מאה ועשרים אלף עותקים.

דווקא משום כך ראוי להתעכב על סוגיה שמתעוררת באחד מספריו של קובן, תישאר קרוב שראה אור ב-2013 בידיעות ספרים (בתרגומו של ירון פריד). המסרים הסמויים המופיעים בספרים שרבים כל כך קוראים אותם מחלחלים בלי ספק ונטבעים בתודעה, אולי אפילו בלי שהקוראים ישימו לב לכך.

המסר המובלע בספר שלפנינו מטריד ומקומם מאוד. השקפת העולם המשתמעת ממנו היא שלגיטימי לאישה להיות נערת ליווי, חשפנית, אישה בזנות; שרבות מהנשים שנקלעו למציאות הזאת, שבה הן מוכרות את גופן, למעשה נהנות מאורח החיים שבו בחרו כביכול, בשל הריגושים שהוא מעניק להם: היא “אהבה את מה שעשתה. כן, אהבה. זה היה כיף, זה היה מסעיר וזה היה מחשמל. משהו תמיד קרה, ותמיד היתה תחושה של סכנה ואפשרויות ותשוקה”. מדובר כאן על אישה בזנות, כן? מישהי שנאנסת שוב ושוב, שהגיעה למצב של חוסר שליטה מוחלט על חייה, שסובלת בלי ספק מאלימות יומיומית – כמתואר בטבלה שלהלן.

מתוך כתבה בעיתון הארץ

כמו כן מסתבר מהספר שגבר יכול להיות מאוהב באישה, ובכלל לא לקנא לה כשהיא “נותנת למישהו ריקוד פרטי”, שהוא מסוגל לצפות בה “באהבה” ולחכות לסוף הערב כי הוא יודע “שבסוף היום – או הלילה – היא תהיה שלו.” איזו מציאות מעוותת, שמוצגת כאילו היא סבירה ונורמטיבית!

אפילו כאשר אישה מצליחה להיחלץ מהחיים בזנות, נישאת ומנהלת חיים של רעיה ואם מהפרברים (במציאות זה כמעט לא קורה), בשלב מסוים בחייה היא עלולה על פי הספר להתגעגע לעולם שנטשה. להשתעמם מאורח החיים הבורגני שאימצה לעצמה, ולהשתוקק אל המציאות ההיא, של ברים אפלים ומגעים מיניים בתשלום עם גברים שונים ורבים.

זהו מסר מבחיל ומסוכן. כל מי שקרא אי פעם ספרות מחקר העוסקת בנשים שנקלעו לזנות יודע שהמיתוס של הסטודנטית העליזה שמשלימה הכנסה הוא שקרי, וכי הוא נועד אולי, במקרה הטוב, להקל על מצפונם של צרכני זנות. מי שמכיר את דף הפייסבוק When He Pays המתעד את השיח המתועב והמבחיל, הגס והמחפיץ של הגברים הללו, לא יוכל לעולם להאמין לזחיחות שבה מצייר הרלן קובן דמות של אישה שמתגעגעת לחיים של אישה בזנות. וזה לא שהסופר אינו מודע לבעייתיות של המסר שלו. כדי לסתור כביכול את ההתנגדות שתעורר הדמות שהוא מתאר בספרו הוא מקדים תרופה למכה ומצהיר מפיה שמעולם לא הייתה קורבן לגילוי עריות. בספרה מופקרות  מביאה העובדת הסוציאלית ענת גור נתוני מחקר המוכיחים כי הרוב המוחלט של נשים בזנות נפגעו מינית בילדותן, ורובן היו קורבנות לגילוי עריות.

“עשיתי בחיים שלי בחירות שאנשים לא מבינים, אבל אין לי חרטות,” אומרת אחת הדמויות בספר: ברמנית במועדון חשפנות. גם היא מתוארת כמי ששמחה בחלקה, כי מה יכול לשמח אישה יותר מאשר לראות את חברותיה חושפות את גופן בפומבי, רוקדות בחיקם של זרים, נאנסות, שותות לשוכרה או מסממות את עצמן כדי לברוח מהמציאות? אכן, חיים עליזים ושמחים, כדבריה: “בשביל כמה מהבנות זאת חגיגה.” הרלן קובן מבטא עיוורון מוחלט באמירה הזאת, שהוא שם בפיה של אישה.

לאמתו של דבר, צחנה מיזוגנית לא קלה עולה מהכתוב. הנשים מניפולטיביות, מפחידות, שקרניות, מרסקות את לבם של גברים. אמנם כשהן שקועות בזנות הן “חוגגות ועליזות” כביכול, אבל למעשה הן חפצים. אפשר לזלזל בהן ולהתעלם מעצם הרעיון שיש להן רגשות. רק אם מישהי נהפכת לאישה מהוגנת מהפרברים היא מתחילה להדיף ריח של לילך, מטפלת במסירות אין קץ בחמותה הזקנה ובילדיה – ממש ברוח הקדֵשה והקדושה או חוה ולילית. אפילו התיאורים עצמם דוחים ומרמזים על שנאת נשים: מישהי “גדולה, שופעת ומקומרת במקומות הנכונים […] שולחת “חיוך עקום. שערה הבלונדיני היה נפוח מדי וצבוע בגסות”, ונשים מגניבות לעברה מבטים “כאילו הייתה איזה נגיף מסוכן שחותר להשמיד את כל יסודות קיומן הפרברי”.

בעיני זהו תיאור די מדויק לסכנה שהספר הזה עצמו נושא בחובו.

Harlen Coben Stay Close

אמיר גלבוע: “שיר בבוקר בבוקר”: פתאום קם אדם בבוקר…

על הבמה עומד גבר טוב מראה. מפניו הצעירות נוהרת תמימות חייכנית. הוא פותח את פיו העטור בגומות חן, וזועק: “פתאום קם אדם בבוקר / ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת”. משפט אחד, מתנגן וקצוב, לא מלווה בשום כלי מוזיקלי. בהגיעו למילה “עם” הוא מצביע אל הקהל וחיוכו מתרחב. המילים נשמעות כמו קריאת עידוד של מנהיג או נביא הפונה אל בני עמו ומזכיר להם: אל תשכחו את  החוט המקשר בין כולנו. אמנם בעבר היינו בודדים, אבל יום אחד, ולפתע פתאום, התחוור לנו מי אנחנו ומה כוחנו. ועכשיו, אחרי שהתלכדנו בואו נצא ביחד לדרכנו.

אל השורה הבאה בשיר: “ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום” מצטרף ליווי מוזיקלי – תופים הולמים, חצוצרות מריעות – צלילים דמויי המנון שכמו מתעתד להעניק לַכְּלל מנגינה משותפת.

הזמר הוא צעיר יליד הארץ, רק בן 24, שכבר לפני שלוש שנים, בעודו חייל בשירות סדיר בצה”ל, זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר. שמו שלמה ארצי, בן לניצולי שואה. הוא מצוי בתחילתה של קריירה מפוארת, רצופת הצלחות, הנמשכת עד עצם היום הזה. המלחין, בשיתוף עם שלמה ארצי, הוא גידי קורן, יליד תל אביב.

המשורר שכתב את “שיר בבוקר בבוקר” הוא אמיר גלבוע:

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת.
וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת.
הטללים רוססים והרים, ריבוא קרניים,
הם יולידו חופת שמש לכלולותיו.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים,
ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים,
להוד אלף שנים מפכות במסתרים,
אלף שנים צעירות לפניו
כפלג צונן, כשיר רועים, כענף.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ורואה כי חזר האביב
והוריק שוב אילן מן השלכת.

פתאום קם אדם בבוקר
ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,
ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

ביום שבו עמד שלמה ארצי על הבמה ושר, זה היה בפסטיבל הזמר של 1973, היה המשורר בן 56. שמו המקורי היה ברל פלדמן. הוא נולד באוקראינה ועלה לארץ ישראל ב-1938, כשהיה בן עשרים. שלוש שנים אחרי כן נותק כל קשר שהיה לו עם בני משפחתו.

בארץ ישראל עבד גלבוע החלוץ בחקלאות ובבנייה, עד שהתגייס לצבא הבריטי. במהלך שירותו באירופה סייע ליהודים הניצולים והעקורים. ייתכן שחוויותיו באירופה של אחרי המלחמה העניקו לו את ההשראה למילים על אנשים ההולכים ומתקבצים, מצטרפים זה אל זה ונהפכים לעם הזוכר את הדורות שקדמו לו, ואת אלפי שנות העבר שחלפו והותירו בו את כוחן.

אי אפשר לא לתהות מהם נופים המתוארים בשיר. הם אינם מעלים על הדעת את ארץ ישראל דווקא. למשל בשל השימוש הרב במילים המציינות שפע של מים: דגנים צומחים פרא בין חריצי המדרכה, טללים מרססים את ההר, פלגים צוננים ומים מפכים והאביב –  הלא־ישראלי בעליל – שב ומוריק את העץ. כל אלה אינם תואמים את ישראל הצחיחה והמדברית, ארץ הסלעים הקשים, הדרדר והחול. אמנם הרועים והשמש המוזכרים בשיר נקשרים עם המקום, אבל לא כך שאר הפרטים בנוף. מתעוררת התחושה שהשיר מתרחש במעין שום־מקום, אולי בעצם כלל־מקום, המסמן את העולם ומלואו: המחוז שבו עם יכול להתגבש, להתחיל ללכת, ולהחליט שהוא מושיט יד לשלום לכל מי שנקרה בדרכו.

הביטוי “פתאום קם אדם” נהפך למטבע לשון. בקיץ 2011 הוא היה לסמל המחאה החברתית. הנה למשל וידיאו קליפ שבו השיר מלווה תמונות מהמחאה:

ברבות הימים הוא היה לאחד השירים המוכרים ביותר של אמיר גלבוע, אם כי בתחרות שבה השתתף זכה רק במקום השני. כששלמה ארצי עמד על הבמה ושר אותו, הוא לא העלה בדעתו עד כמה יצליח. אדרבא, בלבו קינן חשש מפני תגובתו של המשורר, כי ארצי וקורן בחרו בשיר מתוך קובץ שלם, ואז הלחינו ביחד וארצי שר, בלי לבקש את רשותו של המשורר!

למרבה השמחה וההקלה לא הביע גלבוע שום הסתייגויות. אדרבא, ארצי זכה לקבל ממנו זר פרחים ובפתק שצורף להם נכתב: “תודה שהחזרת אותי לרגע כתיבת השיר”.

סיפורו של שיר x net


תודה ליובל ניב על מחקרו “פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור: פופ בשירות המדינה”.

היטלר: ברייכסטאג, ארבע שנים לפני שצבאו פלש לפולין ומטוסיו החלו להפציץ את עריה

 

“הדם שנשפך ביבשת אירופה במהלך שלוש מאות השנים האחרונות אינו עומד בשום יחס לתוצאות האירועים. בסופו של דבר, צרפת נשארה צרפת, גרמניה – גרמניה, פולין – פולין ואיטליה – איטליה.

אילו הקריבו המדינות הללו מעט מזעיר ממה שכבר הקריבו, אבל מתוך שאיפה להגיע להישגים חכמים יותר, הן היו בלי ספק נוחלות הצלחה רבה, משמעותית ובת קיימא.

אף מלחמה לא הייתה נחוצה כדי לפתור מצוקה כלשהי באירופה. מלחמות בעיקר רומסות את פרח לב האומה הנלחמת.

גרמניה זקוקה לשלום ומשתוקקת לשלום.

מי שיצית באירופה את לפיד המלחמה יכול לצפות רק לכאוס, אבל אנחנו מאמינים באמונה שלמה שהמערב לא ידעך בתקופתנו, אלא שנהיה עדים לתחייתו.

אנחנו מקווים, ובטוחים לחלוטין שגרמניה תתרום תרומה ניצחת למפעל הנפלא הזה.”

the dark summer
הספר שבו מופיע הציטוט

“שלום לך, מריאן”, שלום לך, לנארד כהן!

אָז בֹּאִי לַחַלּוֹן, אֲהוּבָה קְטַנָּה,
אֲנִי בְּכַף יָדֵךְ אֶקְרָא.
חָשַׁבְתִּי שֶׁאֲנִי מִין נַעַר צוֹעֲנִי
עוֹד רֶגַע אַתְּ תִּקְחִי אוֹתִי מִכָּאן.

שָׁלוֹם לָךְ, מֶרִיאַן, עַכְשָׁו הִגִּיעַ כְּבַר הַזְּמָן,
לִצְחוֹק לִבְכּוֹת לִבְכּוֹת לִצְחוֹק, הִנֵּה אֲנִי מוּכָן.

אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי אוֹהֵב לִחְיוֹת אִתָּךְ
אֲבָל אַתְּ מַשְׁכִּיחָה יוֹתֵר מִדַּי,
שָׁכַחְתִּי לְהִתְפַּלֵּל לַמַּלְאָכִים
עַכְשָׁו גַּם הֵם עָלַיִךְ וְעָלַי.

שָׁלוֹם לָךְ, מֶרִיאַן, עַכְשָׁו הִגִּיעַ כְּבַר הַזְּמָן,
לִצְחוֹק לִבְכּוֹת לִבְכּוֹת לִצְחוֹק, הִנֵּה אֲנִי מוּכָן.

כְּשֶׁנִפְגַּשְׁנוּ הָיִינוּ צְעִירִים כִּמְעַט,
הָיָה יָרֹק הָיוּ פִּרְחֵי לִילָךְ.
אָחַזְתְּ בִּי כְּמוֹ הָיִיתִי צְלָב שֶׁלָּךְ
כָּרַעְנוּ כְּשֶׁהַגָּן חָשַׁךְ.

שָׁלוֹם לָךְ, מֶרִיאַן, עַכְשָׁו הִגִּיעַ כְּבַר הַזְּמָן,
לִצְחוֹק לִבְכּוֹת לִבְכּוֹת לִצְחוֹק, הִנֵּה אֲנִי מוּכָן.

בְּמִכְתָבַיִךְ אַתְּ אִתִּי עַתָּה,
אָז אֵיךְ אֲנִי כֹּל כָּךְ בּוֹדֵד?
סְבִיב קַרְסוּלַי סִבַּכְתְּ קוּרִים אֶל צוּק,
אֲנִי עַל שְׂפַת תְהוֹם עוֹמֵד.

שָׁלוֹם לָךְ, מֶרִיאַן, עַכְשָׁו הִגִּיעַ כְּבַר הַזְּמָן,
לִצְחוֹק לִבְכּוֹת לִבְכּוֹת לִצְחוֹק, הִנֵּה אֲנִי מוּכָן.

אַהֲבָתֵךְ סְמוּיָה, אֲנִי צָרִיךְ אוֹתָהּ,
אֲנִי סַכִּין קוֹפֵא מִקּוֹר
כְּשֶׁאַתְּ עָזַבְתְּ אָמַרְתִּי שֶׁאֲנִי סַקְּרָן
לֹא שֶׁאֲנִי כָּזֶה גִּבּוֹר.

שָׁלוֹם לָךְ, מֶרִיאַן, עַכְשָׁו הִגִּיעַ כְּבַר הַזְּמָן,
לִצְחוֹק לִבְכּוֹת לִבְכּוֹת לִצְחוֹק, הִנֵּה אֲנִי מוּכָן.

אַתְּ בֶּאֱמֶת אַחַת יָפָה כֹּל כָּךְ
הִנֵּה שִׁנִּית שׁוּב אֶת הַשֵּׁם,
וּכְשֶׁסּוֹף סוֹף טִפַּסְתִּי עַד לְרֹאשׁ הָהָר
לִשְׁטֹף בַּגֶּשֶׁם אֶת עֵינַי,

שָׁלוֹם לָךְ, מֶרִיאַן, עַכְשָׁו הִגִּיעַ כְּבַר הַזְּמָן,
לִצְחוֹק לִבְכּוֹת לִבְכּוֹת לִצְחוֹק, הִנֵּה אֲנִי מוּכָן.

 Leonard Cohen, So Long Marianne

so-long-marianne

אן טיילר, “אישה חומץ”: האם אילוף הסוררת הצליח?

איך היו נראים מחזות של שייקספיר אילו כתבו אותם סופרים מוכרים מאוד, בני זמננו? בהוצאת הוגרת’ פְּרֶס, (שאותה ייסדו ב-1917 לנרד ווירג’יניה וולף), החליטו לנסות להשיב על השאלה, ופנו לכמה סופרים בהצעה שיכתבו את הגרסה שלהם למחזות שייקספיריים.

הסופרת האמריקנית אן טיילר בחרה ב”אילוף הסוררת”. כמו כל הרומנים שכתבה, גם  Vinegar Girl  − אישה חומץ, מתרחש בבולטימור, עירה של טיילר. אישה צעירה, כמעט בת שלושים, קתרין, חיה עם אביה ואחותה בת החמש עשרה. אמן מתה מהתקף לב אחרי שלקתה בדיכאון ממושך. קתרין, או קייט, כפי שמכנים אותה, בטוחה שהדיכאון של אמה נגרם בגללה, ואחת מנקודות המפנה בסיפור מתרחשת כשמתחוור לה שאמה אהבה אותה, שהן נהגו ללכת ביחד לקניות, שאמה אפילו לקחה אותה פעם לסדר ביחד את הציפורניים. את כל אלה שכחה לחלוטין, והיא מופתעת לגלות שבעבר נהנתה מעיסוקים נשיים כל כך. קייט מרגישה גמלונית ומסורבלת. היא בודדה מאוד. כשהיא צועדת ברחוב היא רואה את “החבורות של הילדות שכבר פענחו הכול. את הזוגות המחוברים שלוחשים זה לזה כשראשיהם צמודים, את השכנות שמרכלות ליד המכוניות שלהן לפני שהן נוסעות לעבודה”. רק היא לבדה. הולכת לגן הילדים, שם היא עובדת כסייעת. אחותה הצעירה שונה ממנה, תוססת, נשית, מוקפת מחזרים. אביהן המדען שקוע במחקר שלו, מנותק מענייני היומיום שהוא מטיל עליה. מה סיכוייה לצאת מתוך הבדידות הזאת? למצוא לעצמה חיים, ייעוד, קשר, משמעות?

במחזה “אילוף הסוררת” אביה של קתרין מאלץ אותה להינשא לגבר שמעוניין בכספה. אף אחד אחר לא היה מוכן להתקרב אליה, כי היא פרועה, “סוררת”, חדת לשון, שנונה, מרדנית. הגבר שנושא אותה לאישה מוצא את הדרך להשתלט עליה, לגרום לשינוי עמוק עד כדי כך שהיא מוכנה לציית לו בכל עניין ואפילו, בסופו של המחזה, להסביר מדוע אישה חייבת לנהוג כך.

ברומן אישה חומץ יש לדברים הללו הד: גם קתי שנונה ותוקפנית. היא שוכחת שלא תמיד צריך לומר כל מה שחושבים. למשל, בארוחת הצהריים בגן היא אומרת לילדים בני הארבע שעליהם היא מופקדת שאינה אוהבת לאכול אטריות, כי יש להן ריח של כלב רטוב… את הילדים ההשוואה משעשעת מאוד, אבל בעקבותיה הם מסרבים לאכול. האחראית עליה בגן נוזפת בה, ומאיימת לפטר אותה אם לא תיטיב את דרכיה. בזאת מתבטא הצד ה”סורר” של הדמות במחזה. ברומן קטי היא זאת שאחראית על האילוף של עצמה. היא זאת שמחליטה להשתנות, שמא תאבד את מקום העבודה שלה. כדבריה של הבוסית, היא מלמדת את עצמה להיות דיפלומטית ולנהוג בטקט.

עוד הד למחזה מופיע במרכיב עלילתי חשוב: גם ברומן יש אבא שמשיא את בתו בניגוד לרצונה. אן טיילר מצאה פתרון מודרני הולם: אביה של קייט יוזם את נישואיה לאסיסטנט הרוסי שלו, כדי שזה יקבל היתר להישאר בארצות הברית.

יש באישה חומץ הדים לא רק לשייקספיר, אלא גם לאן טיילר. כי תיאמר האמת: הרומן שלפנינו רחוק מלהיות הישג ראוי לסופרת שהוציאה בעבר מתחת לידיה ספרים מופלאים כמו נישואי חובבים

Dinner at the Homesick Restaurant,  The Accidental Tourist,  Breathing Lessons,

ורבים אחרים (את שמותיהם אני מעדיפה לכתוב באנגלית, כי התרגומים לעברית של רובם מחפירים). על Breathing Lessons זכתה טיילר בפרס פוליצר. לעניות דעתי אישה חומץ אינו ראוי לפרס דומה.

אן טיילר מצטיינת בחדירה לנבכי הנשמה של הדמויות שלה. היא מיטיבה מאוד לתאר יחסים בין בני משפחה, את הקשרים ביניהם, התפתחותם, משמעויותיהם. בספר שלפנינו נדמה שהיא נוגעת בכל דבר ברפרוף, על פני השטח, וממשיכה הלאה. למשל – מרתק ומקסים לקרוא על הילדים בגן, על היחסים שמתחילים להצטייר בינם לבין עצמם, וגם בין הגננות (יש גם גנן אחד). אבל זוהי תֵמה שמתחילה ונפסקת, נקטעת, ונעלמת בעודה באיבה. גם היחסים המתפתחים בין קייט לפיוטר, הגבר שאביה משדך לה, לא ברורים. הם עוברים תפניות ושינויים, אבל לרוב מה שקורה ומה שקייט חושבת ומרגישה, נחווה מלאכותי וחיצוני, כמעט אפילו – מבוים. התחושה שמתעוררת היא שהסופרת כפתה על הדמויות את העלילה, במקום שהן עצמן יובילו אותה, כפי שקורה בספרים אחרים שלה.

ייתכן שהתוכנית המותווית מראש, ההליכה בעקבותיו של שייקספיר, הגבילה יותר מאשר העשירה, ולא אִפשרה לאן טיילר לפרוס את כנפיה הספרותיות ולעוף.

ספרה הקודם של אן טיילר, סליל של חוט כחול, הצליח מסחרית (והוא, כך נדמה לי, הראשון מבין ספריה שנהפך בישראל לרב מכר, בניגוד להצלחתה הרבה מאוד בארצות דוברות אנגלית). מעניין לראות אם גם את אישה חומץ יתרגמו לעברית.


Vinegar Girl  Hogarth Shakespeare

by Anne Tyler

ברטולד ברכט, “אימא קורז'”: מתי אין צורך במעלות טובות

כשהמפקד או המלך ממש מטומטם, והוא מוליך את החיילים שלו ישר לתוך הבוץ, נדרש להם אומץ לב, ואומץ הוא מעלה.

אם המפקד או המלך קמצן מדי, ולא מגייס מספיק חיילים, כל האחרים נדרשים להיות הרקולסים.

אם הוא מבולבל ולא שם לב לשום דבר, הם צריכים להיות ערמומיים כמו נחשים, אחרת הם אבודים.

יש צורך גם בנאמנות יוצאת מן הכלל, כשהמפקד או המלך מטיל עליך יותר מדי.

כל אלה מעלות, שארץ מסודרת ומלך ומפקד טוב אינם זקוקים להן.

בארץ טובה אין צורך במעלות: כל אחד יכול להיות רגיל מאוד, חכם בינוני, ומצידי – אפילו פחדן.

דליה גוטמן, “ילדי טהרן”: מה נגזל מהילדים שחייהם ניצלו

“אני חושב שאני שומע גם את הבכי שלי,” אמר למצלמה האלוף אביגדור בן גל וחייך חיוך כאוב. זה עתה שחזר זיכרון ילדות שלו. הזמן: 1943 − עיצומה של מלחמת העולם. המקום: רציף רכבת שכוח אל. בן גל, ילד בן שבע, חלוש וּמְזה רעב שהצליח להשיג לעצמו חתיכת לחם, יושב ולועס, מתענג על הטעם, כמעט כבר בולע, ואז חייל רוסי מגיח, מתכופף, ובתנועה אחת תולש מתוך פיו של הילד את הלחם המעורב ברוק, לוקח ובולע.

“גם הוא היה רעב,” הסביר בן גל. אפשר היה לראות עד כמה חי בו זיכרון העוול והגזל שהתרחש לפני שנים כה רבות.

כשזה קרה בן גל עדיין נקרא בשם שהעניקו לו הוריו: יָאנוּש, עד שגם זה נגזל ממנו, לא מרוע, אלא מתוך עודף של רצון טוב.

יאנוש בן גל היה ילד יהודי יתום, אחד מתוך כ-700 ילדים פליטים שהיישוב היהודי הצליח להביא לארץ ישראל בעיצומה של המלחמה. שמם, “ילדי טהרן”, ניתן להם כי אחת התחנות בדרכם לישראל הייתה בטהרן. משם הגיעו בדרך לא דרך, רובם בודדים לגמרי בעולם, אחרי שאיבדו את כל בני משפחתם. היו ביניהם שני תינוקות  בני כמה חודשים, שהגיעו עם האמהות שלהם, וגם מעטים שזכו להגיע ביחד עם אח או אחות. ליאנוש, למשל, הייתה אחות מבוגרת ממנו בשלוש שנים שדאגה לו וטיפלה בו במסירות, מאז שהייתה בת שמונה והם נשארו לבדם בעולם.

הסרט התיעודי “ילדי טהרן” מביא בפנינו את סיפורם המפעים של הילדים הללו. בואם עורר ביישוב העברי בארץ התרגשות עצומה. אלה היו הניצולים הראשונים מהמלחמה שהגיעו לארץ ישראל, ורבים חשבו שיוכלו אולי לקבל מהילדים הללו ידיעות מבני משפחתם שנשארו באירופה והקשר עמם נותק, ואפילו קיוו לגלות בין הילדים קרובי משפחה אבודים. (אכן, אחת הילדות פגשה את אמה, שהגיעה עם בעלה לישראל ממש לפני פרוץ המלחמה כדי לבדוק את האפשרות לעלות, והשאירה את הילדה בפולין אצל דודתה “רק לזמן מה”. בסופו של נמשכה הפרידה שלוש שנים וחצי).

את חלקו האחרון של המסע עשו הילדים ברכבת מפורט סעיד לרחובות ומשם באוטובוסים לעתלית, אחרי שהפליגו בספינה במפרץ הפרסי, חנו כמה שבועות בקרצ’י, והקיפו את ערב הסעודית, מלווים בספינות בריטיות, בשל החשש מפני צוללות גרמניות.

בתחנות שבהן עצרה הרכבת בארץ ישראל התקבצו עשרות אנשים שניסו לדבר אתם, נופפו להם, בכו. נתן אקסלרוד תיעד את בואם של הילדים. הקטעים שצילם שזורים בסרט “ילדי טהרן”, בין ראיונות עם הניצולים. אלה מספרים בבגרותם על מה שחשו באותם ימים ועל מעט ממה שעבר עליהם, על הרעב הקשה מנשוא, הנדודים, אובדן הבית, היתמות.

גם בארץ ישראל לא כולם מצאו עתיד בטוח. כמה שנים אחרי שהגיעו, נהרגו  שניים מהניצולים בקרבות של מלחמת העצמאות.

את הקרנתו של הסרט מקדימה תמיד הרצאת-מבוא של אחת היוצרות שלו, דליה גוטמן, מי שפעלה בערוץ 1 במשך שנים רבות, עמדה בראש דסק-תרבות של מבט, הפיקה מגזין תרבות שבועי והייתה בתפקידה האחרון מנהלת התוכניות של הערוץ. מעורבותה הרגשית בסיפורי הניצולים, בהתנסויות הבלתי מתקבלות על הדעת שנאלצו לעבור, ניכרת בכל מילה שהיא אומרת.

גוטמן פותחת בסקירה היסטורית קצרה, אבל עוצמתה של ההרצאה נובעת מהזדהותה העמוקה של המספרת עם “הילדים”. היא מוסיפה בדבריה לא רק עובדות היסטוריות, אלא גם פרטים אישיים על חלק מהם. למשל – סיפורו של נתן קורצמן-רום, שכל שנה נוהג לנסוע לסמרקנד שבאוזבקיסטן, כי שם נפרד מאביו, והוא חש אשמה עמוקה שלא נשאר לצד הוריו, ש”נטש” אותם ועלה על הרכבת שלקחה אותו אל ההצלה והחופש. המילים האחרונות שאמר לו אביו היו: “אנחנו כבר לא ניפגש יותר לעולם”, וצדק. נתן הילד, נתן המתבגר, נתן המבוגר, מתקשה להשלים עם הפרידה ההיא. עם התחושה שנטש את הוריו לגורלם. כאילו שהילד הקטן יכול היה להציל אותם. כאילו שזה היה תפקידו. והנה – מסתבר שכן, ילדים לפעמים הצילו שם את הוריהם.

בתום ההקרנה שבה נכחתי הוזמן האלוף במילואים חיים ארז, אחד מילדי טהרן, לספר על מה שעבר עליו. איך כשהיה בן ארבע הטילה עליו אמו את האחריות לחייה ולחייו: כשלא הצליחה לגנוב את הגבול לרוסיה תלתה על צווארו של הפעוט פתק עם פרטים על מקומו של בעלה שכבר הגיע לרוסיה, העבירה אותו את הגדר והורתה לו שילך למצוא את אבא. אחרי צעידה של שעות רבות בתוך רוסיה שמעה מישהי את בכיו והצליחה לעזור לו. הוא ואמו ניצלו.

כמה קשה לשמוע את הסיפורים הללו, וכמה קשה היה להיות ילד בן ארבע שמציל את אמו, ילד בן תשע שנאלץ לעזוב את הוריו,  ילדה קטנה שאמה השאירה אותה ואת אחותה בפתח של מנזר, והסתלקה לצמיתות, ודאי נרצחה, בתקווה שהנזירות יצילו את בנותיה. ואלה רק שלושה סיפורים מתוך המאות של הילדים שניצלו.

למיליון וחצי הילדים היהודים שנרצחו אין קול ואין מי שיספר עליהם ועל גורלם.

עוצמת ההרצאה של דליה גוטמן בכך שהיא אינה מהססת להצביע לא רק על חסד ההצלה – על ההורים שהחליטו להיפרד מילדיהם כדי להעניק להם את הסיכוי לחיות, ועל היישוב היהודי שנחלץ לעזרתם – אלא נוגעת גם בעוולות שנעשו לילדים, אלה שמדינת ישראל טרם התמודדה אתם, לדבריה. למשל – שלילת שמותיהם האמיתיים של הילדים שאולצו לחפש לעצמם “שמות ישראליים”. גם הם עצמם מדברים על כך בסרט: איך לילד כזה אין עוד בעולם אף אדם שקורא לו בשם “שנתן לו אלוהים / ונתנו לו אביו ואימו”. איך כפו עליהם זהות זרה. איך עם האובדן הזה נותק מבחינתם הקשר האחרון שלהם עם הוריהם.

גוטמן מדגישה גם את חוסר הרגישות המוחלט שבו נהגו בילדים הללו, ולא רק באופן שבו פיזרו אותם בין מוסדות וקיבוצים, הפרידו בין אחים, קלטו את גופם אבל לא דיברו אתם, לא שאלו אותם מניין באו, מה הם מרגישים, מה עבר עליהם. אפילו בפרטים הקטנים נהגו בהם בלי מידה נחוצה של הבנה. כך למשל עוד לפני שהגיעו ארצה, לימדו אותם לזמר שיר עברי שאחת הניצולות מכנה אותו בסרט בחיוך מפוקח ואירוני  “הקלאסיקה של הזוועה”: “אנו עולים ושרים / על חורבות ופגרים / ביודעין ובלא יודעים / את הדרך נלכה…” “על חורבות ופגרים”? זועמת גוטמן, “זה מה שהילדים הללו, שראו בחורבן ביתם, שראו את גוויות הוריהם, צריכים לשיר?” והיא מוסיפה: “‘ביודעים ובלא יודעים’? ילדים שכל חייהם נהפכו לכאוס מוחלט אמורים לשיר את המילים האלה, למצוא בהן נחמה?” והיא מודה – כשהייתה נערה ששרה את השיר הזה בהתלהבות, כמו יתר חניכי השומר הצעיר, לא הבחינה כלל בזוועה הטמונה במילותיו.

וכאן כנראה חשיבותו העצומה של הסרט: בחיבור שהוא עושה בין כאן ושם. בין כיום לאז. בין הילדים הקטנים, שאת פניהם אנחנו רואים, לבינם בבגרותם, כשהם יושבים מול המצלמה ומספרים מה שחשו. מדברים על הבדידות הבלתי נתפסת. על אובדן הילדות והתמימות. על הקושי, האומץ והחמלה. על מה שבני אדם מסוגלים לעולל לבני אדם.

דף הבית של הסרט

דב אלפון, “לילה ארוך בפריז”: רק ספר מתח בדיוני, או גם חשיפה על התנהלות ראש הממשלה?

“זו הייתה הפקת קולנוע במסווה של כתבת טלוויזיה” כתוב לקראת סופו של לילה ארוך בפריז. אפשר להשתמש בפרפרזה של התיאור הזה כדי לומר משהו על הספר עצמו – שהוא ביקורת פוליטית נוקבת, בעטיפה של רומן ריגול.

המסגרת עשויה היטב: כל המרכיבים של ספר ריגול קיימים בה: מתח, עלילה שנעה כמו בווידיאו קליפ שהתמונות בו מתחלפות בקצב תזזיתי, מגוון עשיר של דמויות, שכל אחת מהן לוקחת אותנו למקום אחר, עד שכל החוטים נקשרים לקראת הסוף והמבנה כולו מתבהר. כל אלה קיימים בלי ספק בספר, ומעניקים חוויית קריאה מענגת, כנדרש.

אבל מתחת לפני השטח נחשף כאן סיפור נוסף, משמעותי מאוד ומרתק לא פחות.

אפשר להניח שהמחבר, דב אלפון, שזהו ספר הפרוזה הראשון שלו, יודע על מה הוא כותב. כבר שנים שהוא עיתונאי ועורך ב”הארץ”, וכיום הוא משמש כשליח העיתון בפריז. אפשר להניח שבזכות עבודתו העיתונאית הוא נחשף למידע רב, ומדאיג מאוד, שהציבור הישראלי נרמז עליו לפעמים. אלה ידיעות שרבים מדי מעדיפים לראות בהן רכילות, ואחרים נעזרים במנגנון הכחשה ומתעלמים מהן, שכן הן מבעיתות מדי.

בלי להסגיר שום דבר מעלילתו של הספר נאמר שהסופר מכוון אל החלונות הגבוהים ביותר בישראל, ומספר לקוראים עד כמה התנהלותו של ראש הממשלה מסוכנת למדינה ולאזרחיה.

אמנם בשלב מסוים מעניק אלפון לראש הממשלה המתואר – שמו אינו מוזכר אף פעם, אבל הרמזים ברורים לגמרי − מעין חשיבה אידיאולוגית, פרנואידית אמנם, אבל כנה, והנופך הזה מעניק לראש הממשלה שבספר עומק מסוים, אבל אין בממד הזה די כדי לנקות אותו מכל ההאשמות הכבדות המוטחות בו.

קשה לדעת מה הכי חמור בין כל התיאורים הנקשרים בספר בראש ממשלת ישראל. העובדה שהוא מוכן להוציא הון תועפות מכספי הציבור כדי להיענות לגחמות מוזרות של אשתו? התמיכה שלו באיל הון קמצן פתולוגי שאת כספו הרב עושה מבתי קזינו ברחבי העולם? האופן שבו הוא מגייס את כל המערכת המדינית והצבאית למען אותו איל הון? ואולי עצם התנהלותו של ראש הממשלה הזה, זחיחותו, חוסר הנכונות שלו לקחת אחריות, הציניות שלו, ההשחתה שהוא אחראי לה, המופיעה כמעט בכל הדרגים, האזרחיים והצבאיים? על פי המתואר בספר, כול המערכות, כולל זאת הצבאית, כפופות למעשה ליועצי התקשורת, וניהול המדינה מרוכז במעין נוהל מערכת בחירות מתמיד, שכן זאת המשימה העיקרית של כולם – להיטיב עם התורמים של ראש הממשלה, גם בניגוד לחוק, כדי לשמר את שלטונו.

על פי הספר, כשראש הממשלה מזמן “התייעצות ביטחונית דחופה” הוא בעצם מזמן התייעצות שמטרתה להועיל לו אישית, לחפות עליו, או לשקר למענו, וכשמזכירו הצבאי מדווח כי ראש הממשלה אינו מודאג, הוא משקר, כי “ראש הממשלה מידר אותו מכל מידע, חוץ מדברים הכרחיים, כלומר דברים שהמזכיר ממילא היה יכול לקבל מגורמים אחרים”. סדרי העדיפויות של ראש הממשלה בספר הזה (ובמציאות?!) ברורים לגמרי, והביטוי להם מפורט שוב ושוב.

אפילו סגנונו המקומם של ראש הממשלה המתואר בספר נראה מוכר, גם למי שלא היה עד להתנהלותו מקרוב:

“‘שלום לכולם, אל תקומו,’ אמר ראש הממשלה בעליזות ותפס את הכיסא שזה עתה התפנה בראש השולחן, ‘פתרתם כבר הכול בלעדי ואני יכול ללכת?’ צחקוקים מעושים נשמעו סביב השולחן.”

אלפון מעניק לאחד האנשים בספר מחשבות כפירה ברורות ומנוסחות בלי כחל וסרק: “עמוק בלבו הוא ידע שזאת לא האמת, תקלה באה לתאר סטייה מההתנהגות המצופה, ואילו כל מה שהתרחש בלשכת ראש הממשלה אפיין דווקא את ההתנהלות הנורמטיבית, מה שאנשי ראש הממשלה חשבו היה מנותק ממה שהם אמרו, מה שהם אמרו היה מנותק ממה שהם עשו, ומה שהם עשו, אמרו או חשבו בכל רגע נתון היה מנותק ממה שהם יעשו, יאמרו או יחשבו ברגע הבא.”

“מי ישמור על השומרים?” מצטט אחד מגיבורי הספר משפט שכתב פעם הסופר דן בראון. אם דב אלפון אכן חשוף לאמיתות מהסוג שהוא מתאר בספרו, השאלה שהוא מעלה מעוררת פלצות.

שני שירים על המלחמה שנועדה לסיים את כל המלחמות

ג’ון מק’קרֵיי, סגן אלוף קנדי בן 43, יושב בחלקו האחורי של אמבולנס ומביט בקברו של צעיר שרק אתמול מלאו לו 22. אלכסיס הלמר נהרג באותו בוקר מפגיעה ישירה של פגז גרמני שנורה לעברו.

פרגים אדומים כדם מלבלבים סביב הקברים. מק’קרֵיי מחכה להגעתם של פצועים נוספים אל התחנה לעזרה ראשונה שבה הוא משרת כרופא. הסוללות של יחידת התותחנים שהוא סגן המפקד שלה מוצבות על הגדה המערבית של נהר ייפרס, בדרום מערב בלגיה. מלחמת העולם הראשונה החלה לפני שנה ותסתיים רק בעוד שלוש שנים.

ליד הקבר של ידידו כותב מק’קרֵיי את השיר “בשדות של פלנדריה” שזכה בקנדה למעמד קנוני. קטע ממנו מופיע על גבי השטר של 10 דולר קנדיים. מרבים להשמיע אותו בעצרות זיכרון לא רק בקנדה, אלא גם בארצות הברית ובאנגליה, והוא אחד השירים המזוהים ביותר עם אותה מלחמה, שגבתה את חייהם של כ-16 מיליון בני אדם, והותירה כ-20 מיליון נכים. בזכות הפרגים המתוארים בשיר נהפך הפרח לסמל המוכר ביותר בקרב תושבי חבר העמים הבריטי, המציין את זכרם של החיילים שנהרגו בקרבות.

הנה השיר (בתרגום שלי):


בשדות של פלנדריה
בַּשָּׂדוֹת שֶׁל פְלַנְדְרִיָה הַפְּרָגִים פּוֹרְצִים,
בֵּין שׁוּרוֹת סִמּוּנֵי הַצְּלָבִים הֵם צָצִים,
וְרַק  בָּרָקִיעַ עֶפְרוֹנִי עֲדַיִן עָף
בְּאֹמֶץ מְזַמֵּר וְעוֹד מֵנִיד כָּנָף
אַךְ רַעֲמֵי הַפִּצּוּצִים מַעֲלִימִים קוֹל צִיּוּצִים.

אֲנַחְנוּ הַמֵּתִים. רַק לִפְנֵי זְמַן מָה
עוֹד חַשְׁנוּ אֶת הַשַּׁחַר וְאֶת זֹהַר הַחַמָּה,
אָהַבְנוּ, נֶאֱהַבְנוּ וְעַתָּה אָנוּ שׁוֹכְבִים
בַּשָּׂדוֹת שֶׁל פְלַנְדְרִיָה.

עַתָּה אַתֶּם עִם הָאוֹיֵב הַמְשִׁיכוּ נָא לְהִלָּחֵם
וַאֲלֵיכֶם בְּיַד רָפָה נַשְׁלִיךְ לַפִּיד הוּא שֶׁלָּכֶם,
וַעֲלֵיכֶם אוֹתוֹ לָשֵׂאת
אַל תִּמְעֲלוּ בְּמִי שֶׁמֵּת,
אַחֶרֶת לֹא נוּכַל לָנוּם גַּם אִם פְּרָגִים פּוֹרְחִים,
בַּשָּׂדוֹת שֶׁל פְלַנְדְרִיָה.

כשמלחמת העולם הראשונה פרצה היו מי שכינו אותה “המלחמה שתשים קץ למלחמה”. הכרזת המלחמה גררה פרץ של התלהבות פטריוטית. אחד מסמליו המוכרים ביותר הוא הפוסטר “ארצך זקוקה לך” שהופץ באנגליה כדי לשכנע צעירים להתגייס. על ההתלהבות להתגייס ולהילחם כתב משורר ידוע אחר, זיגפריד ששון האנגלי את השיר “התאבדות בשוחות” (כאן בתרגום שלי):

%d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%9a-%d7%96%d7%a7%d7%95%d7%a7%d7%94-%d7%9c%d7%9a

התאבדות בשוחות
הִכַּרְתִּי פַּעַם נַעַר, שֶׁהָיָה חַיָּל רָגִיל,
חִיֵּךְ כָּל יוֹם אֶל הָחַיִּים בְּרֵיקָנוּת וְגִּיל,
שָׁלֵו יָשַׁן, בָּדָד, אוֹתוֹ הָחֹשֶׁך לֹא הֵעִיר,
וְאָז עִם שַׁחַר הוּא שָׁרַק עִם צִפּוֹרֵי הַשִּׁיר.

בַּחֹרֶף בַּשּׁוּחוֹת, כֹּה מְבֹהָל וְגַם עָגוּם,
מֵרַעַשׁ, וְכִנִּים סָבַל וּמִמַחְסוֹר בְּרוּם,
ואז תָּקַע הוּא לְעַצְמוֹ כַּדּוּר אֶחָד בַּמֹּחַ,
אִיש לֹא דִּבֵּר עָלָיו יוֹתֵר, הוֹ כַּמָּה קַל לִשְׁכֹּחַ.

אַתֶּם שֶׁכֹּה זְּחוּחִים, בְּעֵינֵיכֶם נִצַּת בָּרָק,
הַמְּרִיעִים לַחַיָּלִים הַצּוֹעֲדִים בַּסָּךְ,
חִמְקוּ מִכָּאן מַהֵר הַבָּיְתָה, שְׂאוּ לָכֶם תְּפִלָּה
לְבַל תַּכִּירוּ אֶת הַתֹּפֶת בֹּוֹ הַצְּחוֹק נִבְלָע.


ששון, בן לאב יהודי ממוצא עיראקי ולאם אנגליה, התגייס לצבא בהתלהבות וזכה בכמה עיטורים, אבל אחרי שלוש שנים, כאשר הייאוש באירופה ובשוחות גבר, שינה את טעמו והחל לכתוב שירים פציפיסטיים, פרסם הצהרה בגנות המשך הלחימה, ובצעד הפגנתי אפילו השליך לנהר את אחד העיטורים שקיבל. ששון  היה משוכנע “שאלה שבידם הכוח לסיים את המלחמה, מאריכים אותה במתכוון” ותיאר את המלחמה כהונאה וכטרגדיה. הוא נשפט בבית דין צבאי ודינו עלול היה להיות הוצאה להורג בפני כיתת יורים, אך עונשו הוקל והוא נשלח לאשפוז פסיכיאטרי בטענה שפעל מתוך טירוף הדעת.

זיגפריד ששון נפצע אמנם בקרבות, אבל החלים וזכה להאריך ימים. ג’ון מק’קרֵיי לעומתו, נהרג באחד הקרבות על אדמת צרפת, כחצי שנה לפני תום המלחמה.

ב-11 בנובמבר 1918, לפני 98 שנים, נכנעו הגרמנים וביקשו הפסקת אש. מי יכול היה אז לשער בנפשו שהמלחמה שנועדה לסיים את כל המלחמות תהיה רק המבוא למלחמה הבאה, הנוראה לא פחות ממנה.


המקור האנגלי:

בשדות של פלנדריה

התאבדות בשוחות

סיפורו של שיר x net

מה גרוטסקי במועד שבו התחילו לדבר על הנצחת השואה

הידיעות שהגיעו מארצות הכיבוש נשמעו איפוא כחזרה על רדיפות היהודים בעבר, ולא חרגו ממה שהיה אצור בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי. הן אימתו את הציפיות מגרמניה הנאצית, תאמו את יסודות האידיאולוגיה הציונית, והן נגולו בהדרגה, במהלך שנים: אנשים למדו לחיות אתן משנה לשנה, שלבים אחרי שלבים, כל שלב הכינם לבא אחריו.

במחצית הראשונה של חודש ספטמבר 1942 הציע שנהבי לקרן הקיימת לישראל לייסד קריית הנצחה לזכר קרבנות השואה, או בלשונו “חללי המלחמה וגיבורי ישראל”. בתוך זמן לא רב קיבלה הקריה המתוכננת את השם שתישא כשתקום כעבור שנים: יד ושם.

לא היה ביטוי מובהק וגרוטסקי מזה לנטייה להדחיק את השואה מההווה אל העבר, עם מבט אל העתיד: בעת שהתדיינו על הדרך ההולמת ביותר להנצחת זכרם – רוב קורבנות השואה היו עוד בין החיים.


תום שגב, המיליון השביעי, הישראלים והשואה.

שושי בריינר, “כתב סתרים”: מה גובר, המבוכה או העניין?

עורך שעובד בהוצאה לאור בשם “אבוקה” מחליט לכתוב סיפור בדוי על שתי דמויות שהוא מכיר. גיבורי הסיפור שלו הם אלכס, העורך הראשי של “אבוקה”, ואיה, סופרת שהוא עצמו הביא להוצאה אחרי שקרא סיפור שלה וסיפר עליה לאלכס.

הוא רוקם סיפור אהבה בין השניים, מתאר כיצד נוצר ואת המכשולים להתפתחותו ולמימושו. הוא מספר הכול בגוף שלישי, אבל מנקודת המבט של איה. מתאר את רגשותיה, מפחי הנפש שלה, את הגעגועים והערגה שהיא חשה.

ברור שלא יעז להראות את הסיפור לאלכס, או יצפה לכך שההוצאה לאור שבה הוא עובד כבר שנים תפרסם את הסיפור שלו בספר, ולא רק משום שהסיפור עוסק באלכס, אלא גם מכיוון שבעבר כבר נחל אכזבה כשסיפור אחר שכתב נדחה. בעודו בשלבי הכתיבה האחרונים של הכתיבה מפתיע אותו אלכס ומבקש ממנו לקרוא בדחיפות סיפור שכתב. ומדוע הדחיפות? כי בסיפור אלכס פונה אל אישה אהובה, ומנסה להבהיר לה מדוע הנחיל לה אכזבות ומפחי נפש, בתקווה לשוב ולכבוש את לבה.

ובכן, יש לפנינו שלושה סיפורים: זה שכתבה שוש בריינר: הרומן שנקרא כתב סתרים, הסיפור שכותבת דמות מתוך הרומן (העורך), והסיפור שכותבת דמות נוספת (העורך הראשי).

לכך נוסף עוד רובד: המספר בסיפור השני, פרי עטו של העורך הראשי, הוא המלאך השומר עליו, האחראי לשלומו, המפקח על מעשיו. המלאך מעיר הערות, מציג רעיונות פילוסופיים ושוזר בסיפור המעשה פסוקים מהתנ”ך כדי להדגים רעיונות שונים.

גם בסיפור הראשון יש התערבות חיצונית: זהו קולה של נאוה, אשתו המנוחה של העורך, שפונה אליו במהלך הכתיבה (דבריה נכתבים בגופן שונה כדי להקל על הקורא), מעירה לו הערות, מציעה לו הצעות, מעודדות אותו, מזכירה לו אירועים מחייהם המשותפים, לפני שמתה, ולפעמים אפילו נוזפת בו. הכותב יודע שהיא איננה שם באמת, שאלה המחשבות שלו, שפועלות כמו אפקט הניכור בתיאטרון של ברכט. המחזאי והבמאי הגרמני ביקש “לנער” מדי פעם את הקהל כדי שלא ייסחף ולא ישכח שהוא צופה בהצגה. הוא רצה למנוע את היווצרותה של “תודעה כוזבת”. הדיבור הישיר של האישה המתה, הנשזר בתוך הרצף הסיפורי, מנתק את הקורא כל פעם ומזכיר לו שהוא קורא סיפור בתוך רומן, ובעצם – ששום דבר כאן לא “אמיתי”.

בין הקורא לכותב מתקיים בדרך כלל חוזה: אתה תיקח אותי אתך לעולם אחר שתברא למעני, אני אלך אתך ואאמין לך שבזמן שאני קורא אני “באמת שם”, במציאות החלופית שעיצבת במילותיך. ההליכה הזאת לעולמו של הסיפור יכולה להתפרש כאסקפיזם, אבל אפשר לראות בה גם הזמנה ליציאה אל מחוזות נשגבים שההתעלות אליהם משנה את התודעה ומותירה בה חותם ששורד גם אחרי שהקריאה מסתיימת. המעבר הזה נפגם בספר שלפנינו, כי שוב ושוב מזכירים לנו שהסיפור הוא רק המצאה, והמציאות החלופית “האמיתית” היא בעצם חייו של העורך הכותב את הסיפור, געגועיו אל אשתו וזיכרונותיו ממנה ומחייהם המשותפים.

אבל הקושי האמיתי נוצר בחלק השני של הרומן. העורך שאלכס מגיש לו את הסיפור חש טינה כלפי הבוס שלו, אבל, כרגיל, נאוה המתה “מזכירה” לו  עד כמה אלכס היטיב אתם כשחלתה, ולכן הוא נעתר לבקשה. ואז, כך הוא מספר לנו, “עבדתי  כמו פסל שמצא על החוף גזע עץ סחוף, ומיד הכיר בו את גופו המעונה של ישו. עליו לדאוג לאחדותה ולברירותה של הדמות, את הענפים המיותרים הוא מקצץ, את השקעים ההכרחיים הוא מעמיק, אבל הוא תמיד עובד עם מה שיש. ואין לטעות: בראשית היה ישו גזע עץ סחוף”. יש משהו קצת מביך בכך שסיפור מסגרת מעיד על הסיפור הכלול בו באופן שמעורר ציפיות רמות כל כך. הקורא מבין שהוא אמור עכשיו לפגוש שלמות. יצירה שכל מה שמיותר בה כבר קוצץ ושויף. שהשקעים ההכרחיים בה הועמקו. שהיא חומר גלם שעובד היטב. שהיא ישו, לא פחות! אבל למרות ההבטחה, אולי  − היומרה, היבטים רבים בסיפור השני, מעוררים תחושה של אי נוחות.

קודם כל, הרעיון כולו מעורר סימני שאלה: כי הסיפור השני מציג לכאורה את נקודת המבט של הגבר שהופיע בסיפור הראשון. בשני הסיפורים השמות של בני הזוג השתנו. לא עוד אלכס ואיה, אלא יונתן ורעיה. את שני הסיפורים כתבו, כאמור, דמויות שונות (ולמעשה– אותה סופרת, שושי בריינר, כמובן), אבל הם אותו סיפור, מנקודות מבט שונות. איך זה קורה? איך ייתכן ששני סיפורים שכתבו אותם שני אנשים שונים מתארים סיטואציות זהות? איך זה ששניהם משתמשים לפעמים אפילו בדימויים זהים? למשל − האישה בסיפור הראשון אומרת לאהובה שהיא רוצה להיות לחם, כלומר – יומיומית, פשוטה, נחוצה. בסיפור השני היא אמנם שונה, היא אינה סופרת אלא חוקרת, ויונתן אינו עורך בהוצאה לאור אלא היסטוריון ואיש אקדמיה, אבל הנה, אותה התבטאות בדיוק – היא רוצה להיות לחם, מקסימום בריוש. (בסיפור הראשון הגבר הוא זה שמציע לה את עניין הבריוש). בסיפור הראשון מודגשים חשדותיה של האישה, ובסיפור השני − הצדקותיו של הגבר.

אילו סופרו שתי הגרסאות, של האישה ושל הגבר, מפיה של אותה דמות (ואפילו ישירות מפיה של הסופרת!) היה יכול להיות כוח במלחמת הגרסאות הזאת, אבל כאן הן רק מעוררות תמיהה. האם הסיפורים זהים? אם כך מדוע שמות וזהויות אחרות? האם אינם זהים? אם כך מדוע הם דומים כל כך בחלקים רבים ועוסקים בדיוק באותו קונפליקט, עם אותה הסתבכות, אבל בשמות שונים?

וזה לא הכול. כי החלק המביך ביותר בסיפור השני הוא המפורשות המינית שבו. יש לה לכאורה הצדקה: ההיסטוריון שלנו כותב ספר העוסק במיניות. הוא כותב על כך שבימי הביניים השיח על מין התקיים “רק כחלק מדיונים משפטיים”, שעד המאה התשע-עשרה “נעשתה המיניות למושג הקשור ביחיד, בפרט”, ושכיום “המין נחשב כבר למופע חיובי בחיי האדם, והמיניות תנאי לשלמות אישית”. אלה הדברים שהמחברת שמה בפיו של יונתן, החוקר, (ליתר דיוק –בקולמוסו). אין ספק שאנו, הקוראים במאה העשרים ואחת, מאמינים מאוד במיניות שלנו ודוגלים בה. ובכל זאת לגמרי לא ברור מה לכך ולצורך לתאר משגלים באופן שבו הם מובאים שוב ושוב בסיפור השני. אברים מזדקרים, נרטבים, עוברים עיסוי, נחדרים, בלי שום עידון, בלי שום ניסיון לבטא את הדברים במרומז, בתחכום, באופן שלא יהיו הדבר עצמו, המוגש בגסות, אלא ירוממו אותנו אל איזו משמעות סמויה, פנימית, אל איזה חידוש מפעים ומעורר מחשבה. מה יכול להצדיק כתיבה כמו “איילה, בלי מילת הדרכה מצדו, עיסתה את הזין שלו במיומנות ובהתמדה עד שהיה זקור לשביעות רצונה, ואז הכניסה אותו לתוכה. כמו שאר גופה היה גם הנרתיק שלה צר, והוא התקשה להתאפק וגמר די מהר.” או: “השכיבה אותו, סימנה לו שששששש עם אצבע על השפתיים, הפשילה את התחתונים מתחת לשמלה שלה, שלפה את הזין שלו מתוך מכנסי הספורט, התיישבה עליו, כפתה את שתי ידיו מעל לראשו ונעה עצומת עיניים קדימה ואחורה”, ועוד ועוד קטעים כאלה. אי אפשר שלא לתהות לצורך מה כל זה? אז מה אם יונתן חוקר את המיניות בתרבות המערבית? איך בדיוק מצדיק עיסוקו תיאורים וולגריים כאלה?

וקיימת בעיה חשובה נוספת, המודגשת ביותר בסיפור השני: המופרכות של קו העלילה המרכזי. כדי שלא לחטוא בספוילר לא אפרט למה בדיוק הכוונה. אומר רק שהבעיה שמציג יונתן אינה מתקבלת על הדעת. שהקושי שהוא מתמודד אתו במשך עשר שנים, הסוד הכמוס שהורס את חייו, פשוט לא סביר. לא ברור אם אנחנו אמורים בכלל להבין שיונתן, הלא הוא – אלכס שמנסה לספר את סיפור חייו לאיה באמצעות יונתן ורעיה – משקר גם הפעם, שכל הסיפור שלו הוא העמדת פנים ארוכה ולא משכנעת, או שהוא מתכוון ברצינות למה שהוא מספר. האפשרות השנייה סבירה יותר, כי אין שום תימוכין לאפשרות הראשונה, הסבירה, ההגיונית (והמעניינת) יותר.

על כל המבוכות הללו נוספת עוד מבוכה אחת קלה והיא קשורה במלאכים המלווים את בני האדם.  משעשעים התיאורים שבהם המלאכים הללו דומים למעין הארי פוטרים ש”ההנהלה” מאפשרת להם להפעיל קסמים מסוימים ולא אחרים, אבל כשהמלאך המספר מצטט פסוקים (יפים מאוד כשלעצמם!) מהתנ”ך כדי לחזק את טענותיו או דבריו, וכשאלה נשזרים בין תיאור פורנוגרפי אחד למשנהו, אי אפשר שלא לחוש אי נוחות.

עם כל זאת, יאמר לשבחו של כתב סתרים שהוא קריא מאוד, ולוא רק משום שהסיפור הראשון מזכיר סוד והסיפור השני חושף אותו. כמו כן, למרות אפקט ההזרה, ההבלחות הארס-פואטיות, המופיעות בסיפור הראשון בדמות הערותיה של האישה המתה לבעלה הכותב אותו, מעוררות עניין, כי הן מספרות משהו על תהליך הכתיבה עצמו. נראה כי חרף ההסתייגויות ימצא הרומן קהל קוראים אוהד.

 

“וינר” – סרט דוקומנטרי על איש מוזר שיגרום אולי לנצחונו של טראמפ

“מעולם לא עלה בדעתנו שנצטרך להודות לאנתוני וינר,” אמר היום דונלד טראמפ, שייבחר אולי בעוד כמה ימים לתפקיד נשיא ארצות הברית.

לפני שלוש שנים ניסה אותו אנתוני וינר להיבחר לתפקיד ראש עיריית ניו יורק. אז אמר עליו טראמפ: “אנחנו לא רוצים סוטים בניו יורק”.

מערכת הבחירות ההיא תועדה מקרוב, מנקודת המבט של וינר, בסרט תיעודי שצולם אז, ויצא אל האקרנים השנה. בימים שהסרט צולם לא יכול היה איש להעלות על דעתו שמעשיו של אנתוני וינר עלולים לצמצם מאוד את סיכוייה של המועמדת המובילה, הילרי קלינטון, ושהיא עלולה לנחול תבוסה.

במבט לאחור הסרט מרתק במיוחד, כי הוא חושף את הדמות של איש מוזר ומפחיד שמעורר סימני שאלה רבים, לא רק כאלה שקשורים ישירות בו עצמו.

שנתיים לפני מערכת הבחירות על ראשות עיריית ניו יורק התברר שאנתוני וינר, חבר קונגרס יהודי ובעלה של הומה אבדין, העוזרת האישית הקרובה של הילרי קלינטון, שלח צילומי עירום שלו לנשים שונות.

“אני במקומו הייתי מתפטר,” אמר אז אובמה. ואכן וינר התרחק לזמן מה מהעין הציבורית, אבל החליט לשוב לפוליטיקה. כשהפרשה פרצה לראשונה ב-2011 הייתה אשתו בהיריון עם בנם המשותף. וכשהחליט לשוב, עמדה הומה לצדו ותמכה בו לחלוטין. רגעים אישיים ופרטיים רבים הונצחו בסרט – בביתם של בני הזוג, במטבח שלהם, כשהם מכינים אוכל לבנם הפעוט, כשהם מתכננים את מערכת הבחירות. מדהים לראות את המבטים הרכים, אם גם נבוכים, ששולחת הומה אל אנתוני בשעה שהוא משחק בחדר הילדים עם בנם הקטן.

הסצנה הראשונה בסרט נראית כמעט מבוימת. כבר אז אנחנו מבינים שאנתוני וינר הוא אדם “שונה”, יוצא דופן, שלא לומר – מוזר. הוא נראה נואם בקונגרס, ולמען האמת, מצטייר כלא שפוי. הוא צורח, חובט, משתולל כמו אדם בהתקף פסיכוטי, או לפחות היסטרי, שאיבד כל שליטה. על כך אמרה אחת הפרשניות בטלוויזיה: “אם נבחר באיש הזה לכל משרה שהיא – ראש עיר או לוכד כלבים, נהיה ראויים לממשלה שנקבל.”

ואז אנחנו עדים לשיחות שמארגנת לו יועצת התקשורת שלו עם כתבים חשובים. “עשיתי דברים שיש להצטער עליהם, ועם כמה נשים,” הוא מודה בראיונות טלפוניים, שולח לכל עבר התנצלויות לא כנות בעליל, ובה בעת מכרסם משהו שמונח על שולחן האוכל בביתו, משם מתנהלות השיחות. להצדקתו הוא קורא טקסט מוכן, ובו הוא מסביר שמעולם לא היה בחדר אחד עם הנשים שניהל אתן קשרים, לא בגד באשתו, לא נגע באף אחת, לא הרס נישואים של אף אחד, לא הלך לזונות, לא עקב אחרי אף אחת באופן מטריד, לא דיבר ‘מלוכלך’ עם הכפופות לו, שלא היה לו שום קשר גופני עם אף אחת, ושהוא ושותפותיו לחטא מעולם לא שהו באותו חדר. האם אלה הצדקות פנימיות כנות, או שמדובר בפסיכופט נטול מצפון ומועד לפורענות, שאינו מסוגל לנהוג בשפיות?

מאזינה לבעלה

הומה רבת ההשפעה רוצה לראות את בעלה ניצל מהחרם החברתי שהוטל עליו. אנחנו עדים להתפתחות מערכת בחירות − משרד כמעט ריק שמתמלא לאטו בפעילים, בשיחות טלפון, בשלטי תמיכה. הומה אבדין שם תמיד. מסייעת ככל יכולתה. אשתו הטובה והמסורה. באירוע התרמה היא מסבירה עד כמה היא “אוהבת את עירה ומאמינה בבעלה”. הוא בתורו מחמיא לה ואומר כי אילו התמודד נגדה, הייתה מביסה אותו בקלות. עם זאת כשרואים אותה צופה בו מהצד בשעה שהוא מדבר היא נראית עצובה, מבוישת, אולי אפילו  מרת נפש.

מרתק לראות מקרוב איך משכנעים אנשים לבחור בארצות הברית: בתהלוכות ובמצעדים, עם מועמד שמנופף בדגלים שונים, מפזז ברחובות, נוסע על פלטפורמה נגררת, מקושטת בסרטי נייר צבעוניים, מלווה במוזיקה לריקודים ומתחבק עם עוברי אורח. סיכוייו נראים טובים. ואז פורצת שוב שערורייה: אנתוני וינר שלח שוב תצלומים של אברי גופו המוצנעים. פעיליו נראים המומים. הוא כעוס. אבל אשתו ממשיכה לתמוך בו. היא מצטרפת אליו במסיבת העיתונאים שהוא מכנס. עומדת לצדו, מושפלת מבט, נבוכה, ובכל זאת מדברת על סליחה. וממשיכה לעזור לו במערכת הבחירות.

הציבור פחות סלחן. לועגים לו. מספרים על השיחות ה”מלוכלכות” שניהל, בכתב ובטלפון. מפרסמים צילומים משפילים, גם אם הם מפוקסלים. בפרטיות היחסית של ביתם (יש לזכור שצוות הקולנוענים המצלמים את הסרט התיעודי נוכח כל העת) הומה אבדין נראית עצובה עד בלי די. ברקע נשמעים פרשנים: “אנחנו רואים כאן קורבן של אלימות זוגית… הוא השפיל אותה שוב ושוב… מה המשמעות של בעל שמוכן כך לפגוע באשתו…”

בעלה לעומת זאת אינו נראה מוטרד במיוחד. הוא מתראיין בטלוויזיה ולועג למראיין ששואל אותו “מה לא בסדר אתך?” לבוחריו הוא מסביר שמבנה האישיות שבגללו נהג כפי שנהג, הוא זה שמאפשר לו להתגבר על המשבר. הוא פורץ בצחוק מוזר מאוד ומאיים על המראיין שיתחיל לפקוד אותו כל לילה ויבעט באחוריו, ואז פורץ שוב באותו צחקוק מוזר.

צחקוק מוזר בראיון בטלוויזיה

הציבור אינו משועשע. אנשים ממשיכים לתהות מדוע הומה נשארת אתו.

וינר מצדו ממשיך לתקוף. כשאזרח ברחוב מעז לומר לו שמוטב יהיה אם יסתלק מהחיים הציבוריים, תוקף אותו וינר בחמת זעם, צועק, משתולל, “אתה אל תשפוט אותי! אתה יודע מי שופט אותי?!…”  אין לו בושה. שום דבר לא מרתיע או מפחיד אותו. הקטע משודר בטלוויזיה. לא רק השדרנים המומים.

הציבור מוטרד מנאמנותה של הומה אבדין

בשלב הזה הילרי קלינטן שוקלת להתמודד על תפקיד נשיא ארצות הברית. הציבור תוהה אם הומה אבדין תישאר נאמנה לבעלה, או תבחר ללוות את הילרי קלינטון, והאם תוכל לשלב בין שתי הנאמנויות. היא מחליטה להישאר עם שניהם. הילרי קלינטון אינה מציגה בפניה אולטימטום.

אנתוני וינר לא נבחר לתפקיד ראש עיריית ניו יורק. למעשה רק כ-4% מהקולות הגיעו אליו. הסרט התיעודי הסתיים. לא כן עלילותיו של האיש. שכן, כידוע, השנה, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית, אנתוני וינר שלח שוב תצלומי עירום שלו, בין היתר לנערה בת 15. את אחד מהם צילם כשבנו בן הארבע שוכב לידו במיטה. הומה אבדין החליטה סוף סוף לעזוב את בעלה. אבל השבוע הסתבר שהשערורייה האמיתית עומדת עדיין לפתחו של העולם כולו. שכן במחשב המשותף לאנתוני וינר ולהומה אבדין התגלו אלפי הודעות דואר אלקטרוני מהשרת הפרטי של הילרי קלינטון.

הציבור האמריקני יתבקש בעוד כמה ימים לבחור בין הילרי קלינטון ששאיפותיה הפוליטיות החלו כשהייתה תלמידה בבית ספר תיכון והקשיבה לנאום של מרטין לותר קינג, לבין דונלד טראמפ הגזען (בתחילת הקריירה העסקית שלו הפסיד במשפט שבו הואשם באפליה גזעית שהייתה נהוגה בבנייני מגורים בבעלותו). בין הילרי שהחליטה להשלים עם הבגידות של בעלה, לבין טראמפ שהתרברב בשידור מוקלט בכך שהוא מרשה לעצמו לתקוף מינית נשים. בין מי שמייצגת שאיפות לשיתוף פעולה בינלאומי, למי שמטיף בגלוי לאלימות, מאיים שלא ישלים עם תוצאות הבחירות, אלא אם הוא עצמו ינצח, שרומז לחסידיו שהם יכולים להצביע כמה פעמים, ולשבש בכך את ההליך הדמוקרטי התקין.

“השם וינר נהפך לקללה בקרב בכירי המפלגה הדמוקרטית,” נכתב אתמול בניו יורק טיימס, “הוא כמו חלום בלהות ששב וחוזר,” צוטט אחד הבכירים הללו.

כמה אירוני ומצער לחשוב שאילו רק החליטה הומה אבדין להתרחק כבר לפני כמה שנים מהבעל השקרן, חסר המעצורים, התוקפני והבוגדני, אילו לא נהגה כמו הבוסית שלה, שגם היא הפגינה סלחנות יתרה, אילו שיקול הדעת של שתיהן היה שונה בקשר לגברים שעמם קשרו את חייהן, אולי לא היינו רואים את דונלד טראמפ המבעית חוגג כל כך, מרוב שמחה לאיד.

אבל מי יודע, אולי בכל זאת ולמרות הכול עוד נזכה לראות את הילרי כנשיאה הראשונה של ארצות הברית.

את הסרט הדוקומנטרי (למרבה הצער, בלי תרגום לעברית) אפשר לראות כאן במלואו: Weiner. הוא מרתק.

weiner