“אני מודה שאנסתי” הייתה כותרתו של טור  שכתבה קרלה מורנו, אמנית צ’יליאנית, בפרפראזה על כותרתה של האוטוביוגרפיה אני מודה שחייתי מאת המשורר הצ’יליאני פבלו נרודה. את טורה עיטרה מורנו בתמונת דיוקן של המשורר, שאת ראשו כיבדה בציור גרפי של צואה.

פבלו נרודה נחשב אחד המשוררים החשובים בצ’ילה, ובעצם בעולם כולו. ב-1971 זכה בפרס נובל לספרות. בנוסף על עבודתו האמנותית, היה נרודה פעיל פוליטי, קומוניסט. הוא השתתף במלחמת האזרחים בספרד, שירת כסנטור, הציעו לו אפילו להיות נשיא צ’ילה, אבל הוא הסיר את מועמדותו ותמך בסלבדור איינדה .בשנה שעברה, ארבעים ושתיים שנים אחרי מותו, שקלו השלטונות בצ’ילה לקרוא על שמו את שדה התעופה הבינלאומי בסנטיאגו.

מדוע אם כן יצא קצפה של קרלה מורנו על המשורר המהולל?

ב-1929 שירת פבלו נרודה כשגריר בציילון (כיום סרי לנקה). באוטוביוגרפיה שלו תיאר אירוע שלא זכה לתהודה מיוחדת בימים שהספר ראה אור. “יום אחד,” כך כתב, “התעוררתי מוקדם מהרגיל. הסתתרתי בצל כדי לגלות מי עובר שם. מחלקו האחורי של הבית, כמו פסל כהה, מהלך, הגיחה האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם בציילון. היא הייתה טמילית, הקסטה הנמוכה ביותר בציילון. היא לבשה סארי אדום וזהוב, מבד זול מאוד. על רגליה היחפות ענדה אצעדות כבדות. בשני צדי אפה בהק נזם אדום זעיר, כנראה מזכוכית, שנראה כמו אבן אודם. היא התקרבה לאטה לבית השימוש” (נרודה הסביר לפני תחילת הקטע הזה שתהה מי מרוקן ומנקה כל בוקר את האסלה המאולתרת שבה השתמש) “בלי לשים לב לנוכחותי, ונעלמה עם כלי הקיבול הדוחה שאותו נשאה על ראשה, נסוגה בצעדים של אלילה. היא הייתה יפה כל כך, עד שלמרות עבודתה הנקלית, הותירה אותי חסר מנוחה. כאילו חית פרא, השייכת לקיום שונה, עולם אחר לחלוטין, הגיחה מתוך הג’ונגל. קראתי לה, אבל היא לא נענתה.”

בהמשך מתאר נרודה כיצד נהג להשאיר על נתיבה של האישה פרי כלשהו, או פריט לבוש עשוי משי, וכיצד המשיכה לחלוף על פניו, בלי להגיב לנוכחותו. הוא המשיך להתפעל מיופייה המלכותי, עד שבוקר אחד, כך כתב, “החלטתי ללכת עד הסוף, תפשתי אותה בזרועה והבטתי בפניה. לא הייתה שום שפה שבה יכולתי לשוחח אתה. חתומת פנים ונטולת חיוך היא אפשרה לי למשוך אותה, ועד מהרה שכבה עירומה על מיטתי. גזרתה הדקיקה, ירכיה המלאות, שדיה השופעים, דמו לפסלים העתיקים של דרום הודו. המפגש היה בין גבר לפסל. היא לא עצמה את עיניה ולא נעה. היא צדקה בבוז שחשה כלפי. האירוע היה חד פעמי.”

אחד משיריו המפורסמים של פבלו נרודה נקרא “מת באטיות”, כאן בתרגומו של אריה קומיי:

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא זָז מִמְּקוֹמוֹ
מִי שֶׁלֹּא מִתְעַנְיֵן.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בִּכְבוֹדוֹ הָעַצְמִי
מִי שֶׁלֹּא נוֹתֵן שֶׁיַּעַזְרוּ לוֹ.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁהָיָה שָׁבוּי בְּהֵרְגֵּלָיו
וְחוֹזֵר יוֹם יוֹם לְאוֹתָן הַמֻּסְכָּמוֹת.
שֶׁלֹּא מַחֲלִיף מוּתָג
שֶׁלֹּא מֵעֵז לְשַׁנּוֹת גּוֹנֵי לְבוּשׁוֹ
שֶֹּׁלא מְשׂוֹחֵחַ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר.

מֵת בְּאִטִּיּוּת מִי שֶׁמּוֹנֵעַ מֵעַצְמוֹ תְּשוּקוֹת
וּמְעַרְבּוֹלוֹת הָרְגָּשׁוֹת שֶׁהֵם יוֹצְרִים, דַּוְקָא אֵלֶּה
מַחְזִירִים נִיצוֹצוֹת לָעֵינַיִם וּמְשִׁיבִים לַחַיִּים
לְבָבוֹת שְׁבוּרִים.

מֵת בְּאִטִּיּוּת
מִי שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כִּוּוּן כְּשֶׁהוּא מַרְגִּיש
אֻמְלָל בִּמְקוֹם עֲבוֹדָתוֹ, אוֹ עִם אֲהוּבָתוֹ,
מִי שֶׁלֹּא מְרַעֲנֵן הַיָּדוּעַ וְהַבִּלְתִּי יָדוּעַ
כְּדֵי לְהִתְעַלּוֹת בַּחֲלוֹמוֹתָיו,
מִי שֶׁלֹּא מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ, וְלוּ פַּעַם אַחַת בַּחַיִּים
לְהִתְרַחֵק מֵעֵצוֹת נְבוֹנוֹת.

תִּחְיֶה הַיּוֹם,
סַכֵּן הַיּוֹם
עֲשֵׂה זֹאת עַכְשָׁו.

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לָמוּת בְּאִטִּיּוּת.
אַל תִּמָּנַע מֵהָאֹשֶׁר.

השיר מטיף לתעוזה. להליכה על חבל דק, ואפילו לנפילה. אל תקשיבו לעצות טובות, מציע המשורר. חיו את היום עד הסוף. הרשו לעצמכם להיסחף בתשוקות, להתחדש, להתעלות, להעז. שנו כיוון כשאתם מרגישים חנוקים בעבודה או באהבה. אל תהססו לפנות לדרך אחרת, גם אם היא מפחידה. אל תהססו להתרענן. הרשו לעצמכם.

כל אלה נשמעים רעיונות נפלאים, המלצות טובות לחיים שיש בהם סיכוי, גם אם הוא מלווה בסיכון. מסוג השירים שמתחשק להקריא באוזניהם של אנשים צעירים, בתקווה שידעו בזכותו לא לבזבז את החיים החד-פעמיים שנכונו להם. כי מי רוצה להיתקע במקום שרע לו. מי אינו רוצה למצות את כל האפשרויות, לחיות היטב, במלוא הכוח, ולא להיכנע לקיפאון. אל תישארו שבויים בהרגלים ישנים. מוטב תמיד להשתנות ולהתחדש, ובכך לא להימנע מהאושר.

קשה להתייחס בחיבה או אפילו בשוויון נפש אל השיר הזה אחרי שקוראים את תיאור האונס שעליו העיד פבלו נרודה במו פיו (או עטו). נרודה, כמצוות אנשים מלומדה, מעניק לאישה שאנס פתחון פה קל: הוא מודה שצדקה בבוז שחשה כלפיו ומדגיש שלא אנס אותה שוב (הידד!), אבל שני דברים פועלים בכל זאת נגדו: קודם כל, העובדה שבכלל תיאר את האונס הזה בספרו. לכאורה אפשר להתפעל מכנותו. מכך שלא הסתיר גם מעשה נפשע כזה והביא אותו בפני קוראיו, בלי להצדיק את עצמו, ואפילו עם הבטחה שלא חזר עליו. אבל אין כאן למעשה שום הלקאה על חטא. אפשר לחוש בהתבוססותו של הכותב בזיכרון. בהתענגות שלו מהמעשה, גם מקץ שנים רבות. הוא ממשיך להתפעל מיופייה של האישה, מגופה, מאצילות הליכותיה. התיאור המפורט, הגרפי, הוא בעצם פורנוגרפיה שכתובה היטב ובכישרון שאין להכחישו. התמונה מצטיירת בבירור רב, והיא מקוממת ומעוררת זעם. אישה שנאלצת לקחת על עצמה משימה בזויה ומגעילה, לרוקן את הצואה של הגבר הלבן המתארח בארצה, נאלצת להשלים גם עם פגיעתו בה. היא מבחינתו פסל חי, גוף מקסים שהוא מרשה לעצמו לגעת בו, לחדור אליו, לעשות בו כרצונו. והוא אינו משלה את עצמו אף לרגע שיש הדדיות כלשהי במעשה. הוא מעיד בעצמו על כך שעיניה נשארו פקוחות. שהיא לא נעה. שהיא בזה לו וודאי מתעבת אותו. וממשיך באונס הכפול: לכפות את עצמו עליה, ולתאר זאת בפני קוראיו. להנציח את המעשה.

לא קשה להבין את זעמה של קרלה מורנו, וטוב לדעת שזיכרון המעשה שצף ועלה מנע, כנראה, את שינוי שמו של שדה התעופה, שלא נקרא על שמו של פבלו נרודה.

האם אפשר להמשיך להתפעל משיריו ולהתענג עליהם? זאת שאלה שהתשובה עליה חורגת מתחומו של הטור הזה.

בזמן שאייכמן שילח את קורבנותיו לתאי הגזים בקצב שלא היה לו תקדים בהיסטוריה של השואה, “דווח” לבריטים כאילו רצח יהדות הונגריה טרם החל. יתר על כן, מנהיגי הסוכנות היהודית התחייבו לנהל את הצלתם של יהודי הונגריה בחשאיות גמורה. שני הגורמים הללו – אי הידיעה על ההשמדה ההמונית והמחויבות לשמור על משא ומתן חשאי – מנעו את המאמץ לפרסם את דבר הטבח ההמוני ולהפעיל לחץ מבחוץ על המשטר ההונגרי כדי שיפסיק לשתף פעולה עם הנאצים ולפגוע ביהודים. שיטת ההצלה היחידה של הסוכנות בימים ובשבועות המכריעים שבהם אפשר היה עוד להציל את היהודים בגטאות ההונגריים הייתה דיפלומטיה סודית, במקום הפעלה של לחץ ציבורי.

האם אפשר להאמין שרוצח – כנראה סדרתי – שאפילו הודה בביתור הגופה של איש שהרג, יצא זכאי בדין? האם מתקבל על הדעת לראות אדם כזה יוצא מאולם בית המשפט חופשי ולהיווכח שחזר לחיות את חייו כאילו כלום, בלי שייענש כלל? מסתבר שהתשובה לשתי השאלות הללו חיובית. לא רק שהתרחשות כזאת אפשרית, כך בדיוק קרה.

אשתו הראשונה של רוברט דורסט, בנו של אל הון אמריקני, נעלמה ב-1982 בנסיבות מסתוריות. גופתה לא נמצאה מעולם. ידידה קרובה של דורסט נרצחה בביתה, שמונה עשרה שנים אחרי כן. שנה אחרי מותה זוכה דורסט מאשמת רצח שכנו, שאת גופתו ביתר והשליך בשקי זבל לים.

לפני שנה הופיעה סדרה תיעודית The Jinx, שעוקבת אחרי מעלליו של רוברט דורסט. יוצר הסדרה,  אנדרו ירצקי, יצר גם את הסרט התיעודי “לתפוס את הפרידמנים”, שהיה מועמד לפרס האוסקר ב-2004.

שישה פרקים יש בסדרה The Jinx  (פירושה המילה: ביש מזל), וכל אחד מהם מפתיע יותר מקודמו, עד לשיא המדהים, המגיע ברגעים האחרונים של הפרק האחרון. ברור לחלוטין שיוצרי הסדרה שאפו לא רק לתעד את המציאות, אלא רצו גם להשפיע עליה, ולמרבה ההפתעה − הצליחו. לא רק שהעלו בחכתם ראיה משמעותית, אלא שבמהלך הצילומים קרה משהו מוזר, לא צפוי, ולא יאמן, שהפליל את החשוד, כנראה סופית.

אז איך ייתכן שאדם שהודה בכך שביתר גופה, יוצא חופשי? אפשר כמובן להאשים את שיטת המושבעים הנהוגה בארצות הברית (ולא רק שם). זכור לרעה הרוצח או ג’יי סימפסון שגם אותו זיכו המושבעים, ואפילו לא האריכו בדיונים כדי להגיע לפסק דינם, אף על פי שלכל מי שעקב אחרי המשפט היה ברור שסימפסון רצח את אשתו ואת חברהּ. לימים התברר שהתחושה הציבורית צדקה, והמושבעים טעו. גם במקרה של דורסט ממשיכים המושבעים, המתראיינים בסדרה, לטעון שהם בטוחים בחפותו. למעשה, שמה של הסדרה נגזר מהדברים שאומר אחד מאותם מושבעים: לדעתו לרוברט דורסט פשוט לא היה מזל. משום מה הוא נקלע תמיד למקום הלא נכון בזמן הלא נכון.

אבל אי אפשר להאשים רק את שיטת המושבעים, כי הבעיה עמוקה הרבה יותר. כפי שהסביר אחד מעורכי הדין שהגנו על דורסט, העשירים יכולים לסמוך על כספם. מי שידו משגת לשכור עורך דין טוב, יכול להיות שקט: סיכוייו לצאת בשלום מאולם בית המשפט גבוהים הרבה יותר מאלה של אדם שמשאביו מוגבלים. באותה הזדמנות מפרסם, כמובן, עורך הדין את עצמו ומבטיח את הכנסותיו העתידיות, אבל אין להכחיש: הוא באמת הצליח להביא לזיכוי. דורסט הודה אמנם שביתר את הגופה, אבל הטענה שנטענה בשמו הייתה שחשש שהרשויות לא יאמינו לו שלא רצח את שכנו. לדבריו האיש נורה בשוגג, במהלך תגרה שבה דורסט למעשה הגן על עצמו: השכן, כך נטען, נכנס אליו הביתה ואיים עליו. מכאן מאילך הייתה הדרך סלולה לזיכוי: הרצח לא הוכח, בין היתר כי את ראשו של הנרצח, בניגוד לגופתו, לא מצאו מעולם. את הראש הצליח הרוצח להעלים לחלוטין, ובלי ראיה לכך שנורה בכוונה תחילה,  ומכיוון שהתביעה חייבת להוכיח “מעבר לכל ספק” שהיה רצח, חשו המושבעים שאי אפשר להרשיע את דורסט.

עורכי הדין הצליחו לעורר ספק, אבל לא רק הם עמלו על כך. דורסט עצמו, כדרכם של פסיכופתים, יודע לעורר אמפתיה. למרבה הפלא, הסדרה רצופה בראיונות שהוא ניאות להעניק ליוצריה. הוא יושב מול המצלמה, מול המראיין, ומשיב על שאלות. מספר כיצד אמו התאבדה לעיניו כשהיה רק בן שבע. ומה חש. כמה אהב אותה. כמה היה מאושר עד שמתה. ועד כמה היה אומלל אחרי כן, ובודד. איך אפשר לא לחמול על ילד יתום שחווה טראומה כזאת… הוא מספר כמה אהב את אשתו. כן, את זאת ש”נעלמה” (את זאת שרצח!), ואפילו לוקח על עצמו את האחריות לכך שלא היה נחמד אל בני משפחתה, שלא היה מסוגל לנהל עם אמה שיחות סתמיות. הוא מסביר: לא הייתי מסוגל. ולכאורה מכה על חטא. קשה להאמין – אחד השוטרים שהחלו בחקירת הגופה המבותרת אומר זאת – שכך נראה רוצח סדרתי. הוא מעודן. תרבותי. אירוני. אבל מדי פעם חולף על פני מין טיק עצבני. וכשמאזינים היטב לדברים, השטניות שלו מציצה בין המילים. כך למשל הוא מסביר שלא רצה ילדים. ואז הוא פוסק: “היא הייתה אחראית על העניינים האלה”, ועל פניו מבזיקה הבעה של גועל מיזוגני. בחלק אחר של הראיון שואלים אותו מדוע אחיו שכר שומרי ראש (לא פעם איים על חייו של האח, שהשנאה ביניהם “תנ”כית”, כדברי קריין הרקע בסרט). הפעם עולה על פניו של דורסט הבעה של בוז לגלגני, והוא אומר: “כי דגלס פוסי”: שם גנאי שהוא כינוי אבר המין הנשי ופירושו גם – פחדן עלוב. הנה צצה להרף עין ומתגלה רשעותו של האיש, אכזריותו המסווה. כשמנסים להבין מה שורש השנאה שהוא חש כלפי האח (הצעיר ממנו, שיוצרי הסדרה מצליחים לשכנע אותו להתראיין, והוא נראה נבוך עד מושפל), מסביר דורסט בלעג שמופנה כלפי העולם כולו, אחיו, המראיינים והצופים: “כשהיינו ילדים הוא גנב לי צעצועים”.

מסקרן כמובן לדעת מה קרה בתום הסרט ובעקבותיו. בירור קצר מגלה שרוברט דורסט נעצר במרס 2015 בחשד לרצח ידידתו הקרובה, סוזן ברמן. תחילה אושפז בבית חולים לחולי נפש, אבל כיום הוא במעצר, ומחכה למשפט שאמור להתחיל בשנה הבאה.

הסדרה The Jinx מרתקת. היא שודרה בישראל בטלוויזיה בלווין. מי שאין לו גישה יכול לצפות בה כאן, ללא כתוביות בעברית.

אמש זכה הרומן המורה  מאת מיכל בן-נפתלי, בפרס ספיר (ברכות!). ברומן נותנת הסופרת תוקף לעמדה המצדדת בישראל קסטנר ומגינה עליו מפני מי שלא הבינו, לכאורה, את גדולתו. מחקר חדש, שמתבסס על ראיות שלא היו ידועות בעבר, ראה אור לפני כשלושה חודשים, והוא מוכיח ומפרט ביסודיות מרשימה את מעשיו הנפשעים של קסטנר.

“את סוגית קסטנר יש להשאיר לדורות הבאים,” כתב דוד בן גוריון ב-1955. פול בוגדנור, מחבר הספר Kasztner’s Crime − פשעו של קסטנר – חותם את ספרו בציטוט הזה ומשיב עליו במילים: “הדור הזה הגיע עתה.” זכייתו של הרומן המורה מחדדת עוד יותר את הצורך להציג את העובדות המחרידות העולות מ-Kasztner’s Crime.

בוגדנור הוא חוקר בריטי מאוקספורד, שקיבל על עצמו משימה מורכבת, מרתקת, ומזעזעת: לנתח את כל המהלכים של מה שמכונה כיום “פרשת קסטנר” ולהוכיח, בדקדקנות ובפרטנות, כי רז’ו (ישראל) קסטנר אכן “מכר את נשמתו לשטן”, כפי שנקבע בפסק הדין הראשון של השופט בנימין הלוי, בכך ששיתף פעולה עם הנאצים באופן ישיר ופעיל.

ההאשמות העולות בספר שראה אור באנגליה לפני כמה חודשים רבות ומחרידות. פול בוגדנור מוכיח כי קסטנר הקל על הגרמנים ברצח השיטתי של כ-564,500 איש, בכך שהפיץ שמועות שווא, שנועדו להרגיע את היהודים ולהשיג את שיתוף הפעולה שלהם בתהליך רציחתם. אמנם, מסייג בוגדנור את האשמה, קסטנר לא שאף לרצח יהודים ולא רצה בו, אבל בפועל עזר לו לא רק במחדליו, אלא גם במעשיו.

חלק משיתוף הפעולה היה – מניעה בפועל של בריחתם של יהודים. קסטנר חיבל בפעולות ההצלה החשאיות של גופים ציוניים שניסו לפעול בהונגריה בחודשים שבהם התרחשה ההשמדה המסיבית. הוא העמיד פנים, כך מוכיח בוגדנור, שהוא מאמין במשא ומתן המוכר בשם “דם תמורת כסף” ואחרי כן “דם תמורת סחורה” שהציעו הגרמנים, ולפיו יהיו מוכנים לכאורה לשחרר יהודים מהגורל הצפוי להם, אם בנות הברית ייעתרו ל”עסקה” וישלמו כופר כדי לאפשר ליהודים לצאת לפלסטינה.

הרב מיכאל וייסמנדל, מוועדת ההצלה הסלובקית, ניסח בדיקה פשוטה שנועדה לבחון אם הנאצים מתכוונים באמת לסחור בחיים תמורת כסף: אם במהלך המשא ומתן לא ימשיכו בגטואיזציה, סימן שהם כנים. לא רק שהגטואיזציה נמשכה, אלא שגם המשלוחים לאושוויץ, כ-12,000 איש ביום, לא פסקו אף לרגע. בוגדנור מוכיח, באמצעות מסמכים שלא כולם היו ידועים לפני עשרות שנים, כי קסטנר לא האמין לרגע בהצלחתו של המשא ומתן, שמטרתו האמיתית של אותו משא ומתן הייתה “להרוויח” זמן לטובת הגרמנים כדי לאפשר להם להמשיך לרצוח, בלי שיאלצו להתמודד עם אי סדרים או התנגדות. לקסטנר היה ברור, מראה בוגדנור, שהמשא ומתן ייכשל, לא רק משום שבנות הברית יסרבו לפדות יהודים תמורת כסף או סחורות שיועילו למאמץ המלחמתי של הגרמנים, אלא גם משום שהגרמנים לא התכוונו לו באמת. הלא הם מלכתחילה סירבו להבטיח כי היהודים שישוחררו תמורת הכסף או הסחורות יצאו מהונגריה אל החופש. השחרור-כביכול, כך דרשו הגרמנים, יתבצע רק מגרמניה, או מפולין. כדבריו של בוגדנור: “אם המשא ומתן ייכשל, היהודים יגורשו, ואם המשא ומתן יצליח, ירכזו את היהודים ויגרשו אותם”.

מטרתם של הגרמנים הייתה אם כן אחת: להמשיך בגירוש וברצח ההמוני. החשאיות שקסטנר דרש בעניין המשא ומתן – הדרישה לסודיות הגיעה עד לממסד הציוני בארץ ישראל שהקפיד עליה − עזרה אם כן לגרמנים, ופגעה ביהודים. אלה לא הבינו מה מצפה להם ולא ניסו להימלט. קסטנר, לעומת כל ההמונים, ידע היטב כי המשלוחים נמשכים במלוא הקצב, וגם ידע בדיוק מה קורה למי שמגיעים לאושוויץ. לידיו הגיע הדיווח של שני הניצולים שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז, אבל את המידע הזה הסתיר מבני עמו! יתר על כן – הוא שלח מסרים שקריים, לפיהם הרעיון שיש “לקנות זמן” פועל היטב, כי הגרמנים “הקפיאו” כביכול את מעשי הרצח, זאת בשעה שכבר היו בידיו ראיות שההפך מתרחש, ושהרציחות ההמוניות נמשכות.

חמור עוד יותר: בוגדנור מוכיח שקסטנר לא רק הסתיר מידע, אלא ממש הפיץ שקרים שנועדו להשקיט את יהודי הונגריה ולשתק אותם. שוב, מתוך מסמכים כתובים, הוא מראה שאף על פי שקסטנר ידע בשלב מוקדם מאוד מה קורה, כשהגיעו גלויות המרגיעות שיהודים אולצו לכתוב, הוא דאג להפיץ אותן בין הקורבנות העתידיים כדי לשכנע אותם שפניהם מועדות למערב הונגריה, שם ישכנו ביחד עם בני המשפחות שלהם ויידרשו רק לעבוד. אכן, מקורות רבים (למשל – ספרו של אלי ויזל, שבוגדנור מצטט ממנו) מעידים כי ליהודים לא היה מושג מהו אושוויץ, ומה צפוי להם. כידוע, לתהליך הרציחה של היהודים קדמו שלושה שלבים: הגרמנים בודדו אותם, ריכזו אותם, ואז שילחו אותם אל מותם. שלב הגטו בהונגריה, כלומר, ריכוז היהודים במקום אחד, היה קצר מאוד. שומרים מעטים חצצו בין הגטו לעיר שבה שכן, ולא הוקמו בו חומות. אלי ויזל מתאר כיצד עוזרת הבית שלהם הגיעה לתוך הגטו והתחננה בפניהם שיבואו אתה, היא הכינה להם מקום מחסה. מאחר שלא היה להם מושג מה עתיד להתרחש, מאחר שהאמינו שהם נוסעים לעבוד במקום בדוי בשם קנירמזו, הם סירבו.

מאות ואולי אלפי אנשים יכלו להינצל מערי השדה הסמוכות לרומניה. אכן, כ-1,200 איש שלא האמינו לתעמולת השווא שהפיץ קסטנר נסו על נפשם וניצלו. אדמונד וסלמאייר, נציגו של היטלר טלגרף לברלין ביוני 1944 וכתב בדאגה כי “יהודים הונגרים שנמלטו לרומניה מקבלים יחס של פליטים פוליטיים… הממשלה הרומנית מתכוונת לאפשר להם להגר לפלסטינה.”

אבל ביום שהחלה הגטואיזציה של עיר הולדתו של קסטנר, קלוז’ (קולוז’וור, בהונגרית), קסטנר נשלח לשם על ידי הגרמנים (הוא נסע במכוניתו הפרטית, לא נאלץ לענוד את הטלאי הצהוב, והותר לו גם לדבר בטלפון –זכויות יתר יוצאות דופן באותה תקופה!). בהגיעו לקלוז’ הפיץ קסטנר שמועת שווא, על פי דרישתם של הגרמנים, לפיה השמירה על הגבול (מרחק של ארבעה קילומטר בלבד מקלוז’, ושבעה מגטו סמוך, בנאג’ווארד) תוגברה כביכול ודרך ההימלטות נחסמה. מה שלא היה נכון בעליל. קסטנר “התנגד עקרונית” לבריחה דרך הגבול עם רומניה, והורה לצעירים הציונים להפסיק את כל המבצעים ה”לא חוקיים” שלהם, כי אלה “פוגעים במשא ומתן עם האס-אס”(!). אכן, בעקבות ביקורו, המאמצים המחתרתיים הללו הופסקו! בניגוד לדעתו של ההיסטוריון יהודה באואר, פול בוגדנור מראה כי היו לקסטנר היכולת והאפשרות להתריע ולהזהיר את בני עמו.

במשפט הדיבה של קסטנר העידו ניצולים וסיפרו איך קסטנר ושלוחיו שכנעו אותם לעלות על הרכבות (שהובילו אותם לאושוויץ!). לעומת זאת, כשקסטנר עצמו העיד, הוא לא היסס להאשים בדבריו את חותנו, ראש הקהילה היהודית בקלוז’, כאילו הוא זה שלא עשה די הצורך כדי לעודד בריחה של יהודים!

אחת הפרשות המזעזעות שבוגדנור מתאר בפרטים היא זאת של שלושת הצנחנים שהגיעו מארץ ישראל להונגריה, עם משדר בידיהם, כדי לעזור ליהודי הונגריה. חנה סנש נתפשה מיד, וכפי שהעידה אמה, קסטנר לא נקף אצבע כדי לעזור לה, ושיקר בדיעבד כאילו מצא עורך דין שייצג אותה. מה שעולל לשני הצנחנים האחרים, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין, מעורר פלצות: בתואנות שווא שכנע את פלגי להסגיר את עצמו לגסטפו ולספר שהגיע מטעם בנות הברית כדי להמשיך את המשא ומתן של “דם תמורת סחורה”. פלגי ניאות להסגיר את עצמו בעיקר כדי שגולדשטיין יוכל להימלט, כי זה ידע את הקודים של המשדר ששימשו את בנות הברית, והיה ברור שבעינויים ימסור אותם לגרמנים. אבל לא רק שקסטנר לא עזר לגולדשטיין לברוח, הוא שיכן אותו במקום שהיה נתון לשליטת הגסטפו. פלגי הצליח בסופו של דבר להימלט, אחרי שעבר עינויים קשים. גולדשטיין, נספה במחנה ריכוז.

בעניין “רכבת קסטנר”, אותם 1684 יהודים שניצלו, אחרי שהות ארוכה בברגן בלזן: בוגדנור מראה כי בחודשים שבהם החזיק אייכמן באנשים שהיו עליה (ביניהם אשתו, אמו ואחיו של קסטנר) הם שימשו כבני ערובה, כדי לכפות על קסטנר להמשיך ולשתף פעולה.

את הטענה כאילו בזכותו של קסטנר ניצלו 15,000 יהודים שנשלחו לעבודות כפייה מפריך פול בוגדנור מכל וכול בעזרת מסמכים מאותה תקופה, ומראה כי ההחלטה לשלוח את היהודים הללו לאוסטריה לא הייתה קשורה לשום דבר שקסטנר אמר או עשה.

גם את יהדות בודפשט לא הציל קסטנר, כפי שהתיימר, וההחלטה להימנע מהגירוש והרצח נבעה משיקולים שלא היו קשורים בו בשום צורה.

אחת הסוגיות שעוררו זעם רב כלפי קסטנר אפילו בקרב חלק מתומכיו, הייתה העובדה שהעיד במשפטי נירנברג והביא לזיכויים של שני פושעי מלחמה, קורט בכר והרמן קרומיי, (כמו כן העיד לטובת שני פושעי מלחמה גרמנים נוספים).

בוגדנור מעלה את ההשערה שלא הנחה אותו הצורך להיות “איש של כבוד”, כפי שטען טומי לפיד, ידידו של קסטנר, אלא רצונו להצטייר כמושיע: אם תתקבל עדותו כי הנאצים שהעיד למענם לא היו רוצחים נתעבים, אלא שהם הצילו יהודים, אפשר יהיה לטהר גם אותו מהחשד ששיתף פעולה עם רוצחים.

בתום המלחמה שהה קסטנר כשנתיים בשווייץ. הוא חשש לעלות לישראל וגם לא ביקר בעיר הולדתו. ניצולים העידו שהזעם כלפיו היה עצום, ושאילו הגיע לקלוז’ היה מסתכן בחייו.

אכן, קרבתו לפושעים הנאצים מעוררת תמיהות רבות. קרוב לסיום המלחמה סיפק לו קורט בכר, שהיה קולונל באס-אס, הגנה, יצא אתו לסיור במחנות ריכוז (!) ושיכן אותו בווינה  ב”גרנד הוטל”, בית מלון יוקרתי שבו התאכסנו קציני אס-אס רבים, כאורח של הגסטפו, בעל דרכון גרמני. בכר, שכבר הבין כי תבוסתה של גרמניה בלתי נמנעת “סידר” לעצמו בעזרת קסטנר אליבי, שאכן הועיל לו. במשפטי נירנברג הוא זוכה, האריך ימים ושגשג כלכלית כאיש עסקים מצליח.

מירב מיכאלי, נכדתו של קסטנר, התגאתה בסבה בנאום הבכורה שלה בכנסת: “אם יש משהו שלמדתי מהסיפור של סבא שלי זה לא להיות קורבן. הוא, שאפילו במקום שנכתב עבורו התפקיד האולטימטיבי של הקורבן: יהודי מול משמיד היהודים הראשי, הצליח לא להיות קורבן, אלא לקחת את הגורל שלו ושל הקהילה שלו בידיים…”

לא קשה לשער שמיכאלי אינה בקיאה בכל הפרטים שמעלה פול בוגדנור, וספק אם היא תהיה מסוגלת לקרוא את הספר ולהתמודד עם ההוכחות הנחרצות לכך שהסבא שלה היה רחוק מלהיות גיבור שראוי להערצה. אותה אישית אפשר אולי להבין. מי רוצה לוותר על מורשת אבות, ובמיוחד של סבא שציירו בפניה כאיש רב פעלים שלא זכה, כביכול, בתהילה שמשפחתו דורשת למענו, סבא שנרצח בפתח ביתו ולא קרא את פסק הדין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון.

פול בוגדנור מפריך את מירב הטיעונים שנכתבו בפסק הדין השני, ומראה מדוע וכיצד השופטים טעו בפרשנויותיהם, שנטו כל העת להקל על קסטנר ו”להבין” אותו (אולי מכיוון שבין שני פסקי הדין נרצח). כפי שכבר צוין, חלק גדול מהראיות המוכרות כיום לא היו ידועות אז לשופטים!

בניגוד לנכדה ולבני המשפחה האחרים, חובתו של הציבור הישראלי לדעת את האמת במלואה, גם אם היא מרה, על פרשה שכבר שנים כה רבות ממשיכה להכות גלים (הנה קישור לכתבה של יובל אלבשן: “הפשע של קסטנר לא מפסיק לדמם”). יש לקוות שהספר החשוב הזה יתורגם לעברית, ובהקדם.

Kasztner’s Crime כספר אלקטרוני, בקינדל

 

“אז על מה הסרט?” התלבט אתי בן זוגי כשיצאנו מאולם הקולנוע – שאלה שמוטב לא לשאול כשדנים באמנות, כי אם התשובה קיימת, סימן שהיצירה פשוטה מדי. המכלול כולו, על כל מרכיביו ורבדיו, הוא העניין. הוא ה”על מה”.

אבל כשמדובר בסרט “לה לה לנד”, נדמה שקיימת תשובה לפחות חלקית: הסרט הוא, במידה רבה, על עצמו, ועל התשוקה של יוצרו ליצור אותו.

דמיאן שאזל, התסריטאי והבמאי, שביים בעבר את הסרט המצליח “ויפלאש”, על חוויותיו בתזמורת בית הספר התיכון שלו, התקשה במשך שנים להפיק את התסריט של “לה לה לנד”. עלילתו עוקבת אחרי מאבקם של שני אמנים יוצרים בתחילת דרכם המקצועית: פסנתרן ג’אז עני ומלצרית ששואפת להיות שחקנית, אבל נכשלת בכל האודישנים שהיא ניגשת אליהם. אף אולפן בהוליווד לא הסכים לממן את ההפקה של “לה לה לנד” בטענה שאין למיוזיקל עכשווי ונטול שירים מוכרים שום סיכוי להצליח. בהוליווד סברו שמדובר בז’אנר שנכחד.

אבל, כמובן וכצפוי, כמו שני גיבוריו, שמצליחים לפרוץ קדימה, כלאחר ייאוש ובעקבות תלאות רבות, כך גם הסרט המספר עליהם זכה בסופו של דבר להצלחה אדירה, וזאת כנראה רק תחילת דרכו.  “לה לה לנד” הוקרן בפסטיבל ונציה באוגוסט 2016 ושוחרר להקרנה בארצות הברית בדצמבר 2016. בטקס גלובוס הזהב שנערך בינואר השנה זכה הסרט בשבעה פרסים: סרט הקולנוע הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, השחקן הטוב ביותר (ראיין גוסלינג), השחקנית הטובה ביותר (אמה סטון), פס-הקול הטוב ביותר, והשיר הטוב ביותר. הוא זכה בעוד פרסים בינלאומיים רבים וחשובים.

אכן, הצפייה בו מענגת מאוד. מה יכול להיות רע בצפייה בשחקנית יפהפייה ומוכשרת מאוד (משעשע לראות את אמה סטון בסצנה שבה היא מגלמת בצורה משכנעת מאוד דמות של שחקנית שכמעט-פורצת-בבכי בסצנה של אודישן, ובהמשך הסרט את סטון כמעט-פורצת שוב באותו בכי בדיוק, הפעם כביכול “באמת”…), שמיטיבה לא רק לשחק אלא גם לשיר ולרקוד, ובשחקן יפה תואר לא פחות ממנה, שגם הוא רוקד נפלא, ובעלילה רומנטית, על רקע נופים קסומים, בליווי שירים שובי לב וריקודים קבוצתיים עליזים?

גם מי שהז’אנר של סרטים מוזיקליים נראה לו מוזר – מה הם מתחילים פתאום לשיר ולרקוד ולקפץ על מכוניות, באמצע פקק תנועה? – מצא לעצמו “פתרון”: כל זה אינו מתרחש אלא בתודעתה של הגיבורה, שהיא לא רק שחקנית אלא גם מחזאית או תסריטאית, שמביימת בעיני רוחה את כל ההתרחשות השמחה (והלא ריאליסטית…) המוצגת בפנינו. יפה. אז זוהי רק הפנטזיה שלה. למה לא?…

לאחרונה, בעקבות טקס גלובוס הזהב שבו מריל סטריפ קיבלה פרס על מפעל חיים וניצלה את הבמה כדי לומר דברים נוקבים על הידרדרות השיח בארצה, על הנשיא הנבחר שהעז ללעוג לעיתונאי נכה, על הצורך להגן על העיתונות החופשית המאוימת ועל התפקיד של הוליווד, שסטריפ קראה לה להתגייס כדי להגן על חופש הדיבור, היו מי שמתחו ביקורת עליה ועל תעשיית הסרטים. המצדדים בדמוקרטים טענו שהוליווד רבת העוצמה ובמיוחד הכוכבים המצליחים כל כך, עסוקים בעיקר בעצמם, ולא עשו די כדי למנוע את בחירתו של דונלד טראמפ. המצדדים בנשיא הנבחר התרעמו על מריל סטריפ, טענו שאין לה שום זכויות יתר בהיותה “בסך הכול” שחקנית, שלקולה ולדבריה אין משמעות רבה יותר מאשר לאלה של כל אדם אחר, ושאסור לה להשתמש בכוחה ובהשפעתה.

היו גם מי שציינו את “לה לה לנד” כסמל לניתוקה של הוליווד ממציאות החיים העכשווית. הנה, הם טענו, עוד הוכחה שהוליווד מתעסקת בעיקר בעצמה: שחקנית שמגלמת שחקנית. עלילה שמתרחשת בתוך אחד האולפנים המצליחים. סרט קולנוע על סרט קולנוע. האם בימים אלה, כשכל כך הרבה ערכים מהותיים לחברה, לא רק בארצות הברית אלא בעולם כולו, מאוימים, כשאין לדעת לאן יוביל את כולנו, לא רק את אזרחי ארצות הברית, הנשיא הנבחר עם האלימות המילולית והוולגריות המבחילה שלו, עם התוקפנות שאינה יודעת רסן, עם תגובותיו שנראות כמו גחמות שלופות מהמותן, בלי שום משנה סדורה או בקרה עצמית, האם במציאות המפחידה שאליה נקלענו עם בחירתו, ראוי להפיק סרט אסקפיסטי, שמספר על אהבה ועל שאיפות אמנותיות? האם מותר לנו להתעניין בימים אלה בסוגיות שהסרט מציג – למשל, אם לג’אז יש עדיין זכות קיום, ואם מותר לאמנים להתפשר על דרכם, כדי להתפרנס?

כן. הוליווד, כמו כל מי שיש בו היכולת להשפיע – כלומר, כל אחד מאתנו! – תצטרך להתגייס כדי להגן על העולם החופשי, על הדמוקרטיה, על זכויות הפרט, על השיח המכבד, על הסגנון המעודן והנאצל (שאובמה ומישל אובמה ייצגו ודולנד טראמפ מנפץ), על כל אלה ועל ערכים ועמדות רבים אחרים. אבל בין המאבקים, ואם לא שוכחים את מטרותיהם, אפשר ומותר לנו בהחלט גם ליהנות מסרט כמו “לה לה לנד”.

רומן-מכתבים, סוגה מוכרת בספרות, היה פופולרי במיוחד במאה ה-18, אם כי ספרים בנוסח כזה הופיעו כבר כשלוש מאות שנה לפני כן. בעברית זכורים מכתבים מנסיעה מדומה של לאה גולדברג וקופסה שחורה של עמוס עוז. לאחרונה נוסף למדף הספר בואנוס איירס, איסטנבול, חלק מסדרה חדשה, “רוח צד” של הוצאת דביר.

את בואנוס איירס, איסטנבול כתבה עינה ארדל, שפרסמה בעבר שלושה קובצי שירה. מדברי התודה המופיעים בסופו אפשר להבין שהמכתבים המופיעים בו “תורגלו” עם אנשים אמיתיים: הסופרים רות אלמוג ושמעון אדף, ועם אדם בשם אופיר מינץ-מנור, שהותיר לה, כדבריה, את אחת הדמויות, אחרי שתוכניתם לכתוב את הספר ביחד לא עלתה יפה.

מטבעו, רומן אפיסטולרי מטיל על הכותב מגבלות: המכתבים אמורים לשקף את כותביהם השונים (אם יש כאלה. בספר אבא ארך רגליים, גם הוא רומן-מכתבים,  יש רק כותבת אחת), ורצוי שהקורא יבחין בסגנון הייחודי של כל אחת מהדמויות ובקולה השונה מזה של זולתה. כמו כן, על הסופר לנטוש את עמדת ה”כל יודע” המתאפשרת בכתיבה בגוף שלישי. כאן כל דמות אמורה לספר את סיפורה, ולעשות זאת כך שנשתכנע כי מדובר במכתבים, כלומר – באמצעי תקשורת ספציפי מאוד בין שני אנשים.

תפקידו של המחבר לשזור את המכתבים כך שהעלילה תיווצר ותתגבש כמו מאליה, כביכול בלי התערבות שלו “מלמעלה”, ועם זאת, שהכתיבה עצמה תתקבל על הדעת, כלומר – שהקורא ישתכנע שהוא באמת קורא מכתב; שהתכנים והסגנון יהיו סבירים; שנוכל להאמין להם.

ברומן בואנוס איירס, איסטנבול קיבלה על עצמה הכותבת משימה רחבת היקף: היא מביאה בפנינו את סיפורם של בני משפחה מענפים שונים – הורים, סבים, אחים, בני זוג, גם בני זוג לשעבר, גיסים, גיסות, נכדים, וכן גם ידידים קרובים ורחוקים של בני המשפחה. העלילה נפרסת על פני שלוש ארצות: ישראל במרכז, וממנה יוצאים לארגנטינה ולטורקיה, לעבר ולהווה, ויש גם נגיעות קלות בקנדה. הדמויות רבות מאוד. לא כולם משתתפים בכתיבת המכתבים, אבל שמות רבים עולים ומוזכרים. כדי להקל על הקורא סיפקה המחברת “מפתח” שמות והסבר קצר על כל אחת מהדמויות, בדומה למה שעשתה אלנה פרנטה ברביעייה הנפוליטנית שלה, אלא שאצל פרנטה מדובר ביצירה מונומנטלית, ארבעה כרכים, ואילו הספר שלפנינו נפרס על פני 245 עמודים. עצם הצורך – המוצדק, יש לציין – לצייד את הקורא במפתח שמות מצביע על אחת הבעיות ברומן: הוא גדוש מאוד באנשים ובאירועים, שבכל אחד מהם יש רק נגיעה קלה, כמו התחלה אפשרית לרומן ארוך, כמו רמזים של עשרות עלילות שיכלו להתפתח. מצד אחד מתחולל איזה קסם: לרגעים מתעוררת התחושה שהכתיבה יכלה להימשך עוד ועוד, כמעט לאין קץ, כמעט כמו החיים עצמם, בשטף בלתי פוסק של פרטים, הסתעפויות והתרחשויות. כל אחת מהדמויות מעניינות: חוקרת ספרות, קרמיקאית, מוזיקאי, משורר, עיתונאית, איש טלוויזיה, שחקנית, לוחמת גרילה לשעבר, ועוד ועוד, ומובאים בפנינו אינספור סיפורים: אישה שאמה נעלמה בארגנטינה, אחרת שכועסת על אמה שלא התמודדה עם בגידת בעלה, מישהי שנאלצה בנערותה לנוס לישראל שמא תיאלץ להינשא לגבר לא רצוי, אחותה שחיה בעוני, חברתה לשעבר, ובנה, ואשתו לשעבר, והבעל החדש של האישה לשעבר, והאישה החדשה של הבן של האישה שנאלצה לנוס בנעוריה… כל אחד מהאנשים הללו מעורר סקרנות ורצון להכירו, אבל הסיפורים, כאמור, נמסרים רק בנגיעות קצרות מאוד. אפילו הסיפור על אישה שאמה נעלמה בארגנטינה, אשר בניגוד לאחרים “ממלא” את רובו של החלק הראשון ברומן, מסתיים בפתאומיות, בפתרון שמגיע כידיעה שחותמת את הגולל על התהיות והמסתורין. כמעט כמעין דאוס אקס מָכִּינָה שיכול היה לכאורה להגיע גם קודם לכן, ושהגעתו אינה מעניקה תחושה של שיא רגשי. בכלל, החיבור בין כל העלילות, בין סיפורי ארגנטינה ובין סיפורי טורקיה, אינו ברור. הקשר היחיד הוא טכני: אחת מבנותיה של האישה שנעלמה בארגנטינה היא אשתו לשעבר של הבן של האישה שנסה מטורקיה. ומתעורר הרצון לשאול: אז מה? האם די בקשר המשפחתי כדי ליצור זיקה רעיונית בין שני הסיפורים? או שמא עלינו להבין שישראל, אליה נסה האחת וממנה נסה האחרת, היא ציר מספק לעלילה של שני סיפורים שבעצם אינם קשורים זה בזה? מתעוררת, אם כך בעייתיות מסוימת בשטף הבלתי פוסק של העלילות, ההתפתחויות, עם ההיכרות עם עוד ועוד דמויות, שהסיפור של כל אחת מהן מעניין כשלעצמו.

בעיה נוספת, ואפילו חמורה יותר, היא התחושה שהסוגה שבה בחרה הכותבת אינה אלא מין “תירוץ”. שהמכתבים הללו אינם באמת מכתבים, אלא בעצם סיפור שהיה אמור להיכתב בגוף שלישי. קודם כל, כי כולם כתובים כמעט באותו סגנון, ואין להם קול ייחודי. למעשה, כדי לדעת מי הכותב, נאלצתי בכל פעם להפוך את הדף, כדי לראות מי החתום בסופו של המכתב. שנית, קשה להאמין לתכנים בחלק גדול מהם. בין היתר כי הם מוסרים לפעמים מידע שנחוץ לקורא של הספר, אבל לא לנמען. כך למשל כותבת מישהי לגיסתה: “ואת, שנשואה לליאון אחיו, שגם הוא עלה לגדולה והוא היום עיתונאי חשוב שפוליטיקאים מפחדים מן העין שלו” – איזו סיבה יש לה לכתוב זאת? הנמענת אינה יודע למי היא נשואה ומה משלח ידו? מישהי מספרת לנמענת פרטים על המפגש שהתקיים ביניהן אתמול בערב: “דיברנו עלי ועל ניקנור, על השינוי שניסיתי לחולל בקשר ביני לבינו, על העצות שלך שעזרו לי…” איזו סיבה יש לה להזכיר את שיחתן? במכתב אמיתי היא הייתה ממשיכה את השיחה, ולא משחזרת אותה. במקומות אחרים כותב המכתב “סומך” על ידע של הנמען שאינו מתקבל על הדעת. למשל, אישה כותבת לאחותה − שלא ביקרה מעולם בישראל – איך נעתרה להפצרותיו של בעלה “ויצאתי אתו להדר”: מקום שמוכר היטב לתושבי חיפה, אבל ודאי שלא למי שלא יצאה מעולם מטורקיה. מישהי כותבת לידידה רחוקה, אחותו של בעלה-לשעבר של אחותה, איך ארזה את חפציה “במזוודת הטורקיז”, כאילו שהן גרות באותו בית ויודעות בדיוק על איזו מזוודה מדובר. גם סגנון הכתיבה לא תמיד משכנע. מישהי “אמיתית” תכתוב על “הבשמים הישנים [אשר] זוהרים בבקבוקי בדולח”? אנשים מעידים על עצמם כאילו ניצבו מהצד וראו דברים שהגיוני לתאר אותם ממבט חיצוני, בגוף שלישי, לא פנימי, מגוף ראשון: “כשעמליה טילפנה אלי לעבודה, החוורתי”, מעידה מישהי על עצמה. מאיפה היא יודעת איך נראתה? היא יכולה כמובן לספר מה הרגישה, לא איך נראתה. במקומות אחרים הכותבת מתארת התרחשות שאינה הגיונית: למשל, “עכשיו אלך במהירות לסניף הדואר בדרך בית לחם, כי הבולים שלי אזלו, ובעוד חצי שעה יסגרו את הסניף. פקידת הדואר מביטה בי במבט עקום, אבל נותנת את הבולים שאני מבקשת, ובינתיים די בזה.” מתי היא כותבת את המכתב? בתוך סניף הדואר? בזמן שהיא מחכה בתור כדי לשלוח אותו? ויש גם ניסוחים מוזרים: “עשיתי הפסקה קטנה בכתיבה, כדי לבכות בלי חשש שתשמעי דרך המכתב.” אם הכותבת אינה רוצה שהנמענת תדע שבכתה, מדוע היא מספרת לה על כך? ואיך בכלל אפשר לשמוע בכי “דרך מכתב”?

לרומן הוסיפה המחברת דף מתוך פרטיטורה, מוזיקה שכתב ניקנור, אחת הדמויות בסיפור. טריק חביב שמטרתו לא ברורה. הוא תלוש מכל הקשר, ולא מובן מה עושה שם, הדף המוזיקלי הזה, שכתובות בו חמש עשרה תיבות. האם אנחנו אמורים לנסות לנגן אותן? הכלים הרשומים הם כינור, מלווה בפסנתר. מסקרן, אבל תמוה. כמו כן מוסיפה הכותבת מכתבים לדמויות אמיתיות, תמר הס, דורי מנור, פלורינדה גולדברג ורותי פיין, שהיא מודה להם על הרשות להשתמש בשמותיהם האמיתיים כדי לכתוב על אירועים בדיוניים שקשורים בתחום עיסוקם הממשי. גם העניין הזה מצטייר כמעין תכסיס שנחיצותו לא ממש ברורה.

תהיתי מדוע אין ציוני תאריכים במכתבים ובאימיילים. היעדר התאריך מעורר תחושה של חוסר קשר למציאות. כתיבה על “כל אחד” שמתרחשת “בכל עת” יוצרת תחושה מנותקת וכללית מדי, ולפיכך גם פחות משכנעת. לשבחו של הרומן, המקומות המתוארים בו, ירושלים, איסטנבול (מדי פעם מופיע משום מה התעתיק “איסטמבול”, לפעמים במרחק של כמה שורות בלבד מ”איסטנבול”) אכן ספציפיים מאוד, אבל התקופה, למעט כמה אזכורים של פיגועים, אינה ברורה ואינה מדויקת.

יש גם בספר לא מעט פרטים שנראים לי שגויים, אם כי ייתכן שאני טועה. למשל – מישהי מכינה ריבה, ומספרת שכבר חתכה את התפוזים והוציאה מהם את הגרעינים. ככל הידוע לי, ריבת תפוזים מכינים מהקליפות. במקום אחר כתוב שמישהו התגנב ללובי של מלון כדי לנגן בפסנתר, אבל לפני שהחל בכך, שכב זמן רב על הרצפה כדי לכוונו. לא זכורים לי מכווני פסנתרים ששוכבים על הרצפה. אלה שראיתי פתחו את המכסה והרבו להרעיש, ועשו הכול בעמידה, או לכל היותר ברכינה מעל הקלידים ומעל המיתרים הפנימיים. כשאותו נגן, מתיישב סוף סוף ליד הפסנתר,הוא מנגן “קונצ’רטו של מוצרט”. אבל מי ניגן את תפקיד התזמורת? הוא שר את החלקים שלה? זה לא כתוב… (הרבה יותר הגיוני היה אילו הניחה לו המחברת לנגן סונטה, נוקטרן, אולי ואלסים של שופן?…). באותו הקשר יש עוד פרט לא סביר: כותבת המכתב מספרת איך אחד העובדים של בית המלון הבחין בה כשישבה בלובי והאזינה ל”קונצ’רטו” שניגן בן זוגה, וסילק אותה כי שם לב שהיא “חריגה בנוף”. ככל הידוע לי זאת סילוק כזה אינו מתקבל על הדעת.

מניתי כאן את הפגמים שראיתי ספר. ועם זאת, יש לציין למרות הכול קראתי אותו עד הסוף, ובעניין. קסמו גבר על כל הסתייגויותיי.

גבר צעיר, גבה קומה ועטור תלתלים, מטייל לתומו על שפת הים, באזור השפך של נחל חדרה. השנה – 1943. הוא בן עשרים, כמעט יליד הארץ: בהיותו פעוט בן שנתיים הגיע עם הוריו מאוקראינה. הוא קשור מאוד אל נופיה של ארץ ישראל, שאותם הוא מרבה לתאר בשירים שיכתוב לאורך חייו. הנה למשל שורות מהשיר “פתיחה אפשרית לאפילוג”: תיעוד של מבצר אנטיפטרוס, שבסמוך לו גדל בילדותו: “חַיַּי עָבְרוּ בֵּין הֲרִיסוֹת מִבְצָר עַתִּיק עַל מֵי הָעַיִן / לִשְׂדוֹת קוֹצִים וּבָרָקִיעַ הֵאִיר כּוֹכָב אֶחָד בָּהִיר / שֶׁקָּרָאתִי לוֹ בְּשֵׁם”… או בשיר אחר, “שיר ארץ”: “כָּל אָבִיב שָׁבִים לָהּ סַבְיוֹנֶיהָ / לְכַסּוֹת אֶת כָּל קִמְטֵי-פָּנֶיהָ…”  או מילות אחד משיריו הידועים ביותר, “הרדופים”, שבו תיאר את השיחים כפופי הצמרת, את שריקת העדרים, את המים המפרקים סלעים ואת התאנה החונטת פגיה.

נתן יונתן החל לפרסם כבר כשהיה בן 16. במהלך טיולו על חוף הים ליד חדרה עדיין לא ידע מה צופן לו העתיד, ודאי לא העלה בדעתו איזו קריירה עתירת הישגים בתחום הספרות צפויה לו. הוא כתב 30 ספרי שירה, פעל כעורך ראשי בהוצאת “ספרית פועלים”, היה חבר מליאת רשות השידור ויושב ראש אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל ונשיאה. שיריו תורגמו לשפות רבות והוא זכה בשלל פרסים ספרותיים, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס נוצת הזהב של אקו”ם על מפעל חיים, פרס אוניברסיטת בר-אילן, פרס ביאליק, פרס למדן, פרס זאב, פרס פיכמן, פרס ברנר,  פרס אלתרמן ועוד.

כשטייל על חוף הים לא ידע גם מן הסתם כי יכתוב שיר שיהפוך לנכס צאן ברזל בזמר העברי, אחרי שנחום היימן ילחין אותו. המלחין והמשורר שיתפו פעולה, נתן יונתן ניאות לערוך בשיר כמה שינויים קלים, כדי שיתאים ללחן, ומאז שהושמע השיר לראשונה הוא היה לאחד המוכרים והאהובים ביותר בישראל. הנהו, “חופים”:

חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים לְנַחַל.
רָאִיתִי פַּעַם חוֹף שֶׁנַּחַל עֲזָבוֹ
עִם לֵב שָׁבוּר שֶׁל חוֹל וַאֶבֶן.
וְהָאָדָם, וְהָאָדָם
הוּא לִפְעָמִים גַּם כֵּן יָכֹל לְהִשָּׁאֵר
נָטוּשׁ וּבְלִי כֹּחוֹת
מַמָּשׁ כְּמוֹ חוֹף.

גַּם הַצְּדָפִים
כְּמוֹ חוֹפִים, כְּמוֹ הָרוּחַ
גַּם הַצְּדָפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים
לַבַּיִת שֶׁתָּמִיד אָהַבְנוּ
אֲשֶׁר הָיָה וְרַק הַיָּם
שָׁר לְבַדּוֹ שָׁם אֶת שִׁירָיו
כָּךְ בֵּין צִדְפֵי לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם
שָׁרִים לוֹ נְעוּרָיו.

במהלך הטיול שם לב יונתן שהנחל שלידו הוא פוסע אינו מצליח להגיע ממש עד לים, דרכו נחסמת. המים עשו את דרכם הארוכה במורד ההר, עד שנבלמו ונבלעו, ממש ברגע האחרון, ואינם מגיעים עד קו החוף. הוא מזדהה עם תוגתו של החוף, עם לבו השבור, העשוי מחול ואבן, מתחושתו שננטש, כי הנחל אינו פוקד אותו. כמו החוף גם הרוח מתגעגעת, והצדפים שהדובר רואה על החוף  מצטיירים בעיניו כגעגועים לא רק של החוף, אלא של האדם המביט בהם ונזכר בבית שאהב, אך נאלץ לעזוב. גם האדם, כמו החוף, חש נטוש ומותש, ורק הים ומלואו ממשיך לשיר את שירת גליו.

כשכתב נתן יונתן בן העשרים את השיר על כאב וגעגוע בלי תכלית לא יכול היה להעלות בדעתו איזה שבר נורא צופן לו עתידו. בנו הבכור נהרג במלחמת יום כיפור. ליאור היה ילד שכמו אביו אהב מאוד לטייל בין הנופים של ארץ ישראל. אחרי מותו הרבה האב השכול לכתוב עליו, ישירות ובעקיפין. כתב על הצורך “לָגַעַת / בִּקְצֵה הַשַּׁרְווּל הָרֵיק / בַּשָּׁעוֹן שֶׁחָדַל לְתַקְתֵּק / בְּאַרְבַּע וְעֶשֶׂר דַּקּוֹת / וְתָמִיד, מְדֻיָּק וְאִלֵּם / יִשָּׁאֵר לְחַכּוֹת…” על האב השכול דוד, שגם הוא כמו המשורר איבד את בנו: “עֵץ בַּיַּעַר, זֶה מָה שֶׁנִּשְׁאַר מִכָּל אַבְשָׁלוֹם / וּבִכְיוֹ שֶׁל הָאָב, הַמְּאַהֵב הַזָּקֵן, אִישׁ הַמִּלְחָמוֹת”, על עצמו, כיצד הוא “מְכַוֵּן אֶת הַלֵּב לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ רְאִיתִיהוּ עוֹזֵב בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה”, ועל ארצו, ישראל: “אֶרֶץ שְׁיּוֹשְׁבֶיהָ הִיא אוֹכֶלֶת”.

אולי מוטב לנו להניח את הצעיר יפה התואר על קו החוף שליד חדרה, לראות אותו בעיני רוחנו פוסע לתומו על שפת הים, חושב על בדידותו של החוף ועל צערו הנטוש, ולא יודע עדיין מאומה על הצער שיחוש כשבנו הבכור, ליאור יונתן, יישאר לעד בן 21.

לא משנה אם את עורכת דין מצליחה ושנונה, סטודנטית חרוצה למדעי המחשב, מוזיקאית שמחפשת את דרכה, רופאה שמתמחה בבית החולים איכילוב: אם את צעירה ערבייה, תתקשי מאוד למצוא את דרכך. את מבקשת לגור בעיר הגדולה במדינה שבה נולדת? להתלבש כאוות נפשך? לאהוב את מי שאת רוצה? לאכול מה שטעים לך וללבוש את הבגדים שמוצאים חן בעינייך? תשכחי מזה. בני משפחתך, ולא רק הם, יִמשכו אותך לאחור כמו משקולות כבדות, ידרשו ממך לנהוג על פי המסורת, כלומר – לוותר על עצמך ועל הרצונות שלך, ורק להתחתן, לטפל בבעלך, ללדת ילדים ולטפל גם בהם. (למרוט למענו את השיער מגופך. להיות תמיד חלקה וזמינה. להכין לו אוכל. אלה תפקידייך!). אז מה אם את מוכשרת ויפה. אז מה אם יש לך חלומות ותוכניות. אז מה אם את בכלל לא נמשכת לגברים. יש רק דרך אחת שבה ירשו לך ללכת: זאת שמתאימה להם, לבני המשפחה שלך ולגברים הסובבים אותך. הגברים יכולים להעמיד פנים שהם מודרניים וליברלים, לחזר אחרייך באופן חופשי, להיראות כאילו הם מקבלים אותך כשוות זכויות, כאדם שלם שזכותו לבחור, אבל ברגע שישקלו לשאת אותך לאישה, תגלי שהם רוצים אותך דומה לאימא שלהם או לאחותם הצנועה, העטויה ביריעות של בד שמסתירות את גופה, שיערה, וחלקים מפניה. “את יכולה לאכול מה שאת רוצה, אבל צריכה להתלבש כפי שמקובל,” יגידו לך. “כאן לא אירופה”. ימתחו עלייך ביקורת אם תעשני בנוכחות אחת מבנות המשפחה שלהם. ולא משנה אם ערב לפני כן רקדתם ביחד במסיבה, עישנתם, ולא רק סיגריות, הרצתם שורות והרחתם קוקאין, או ריטלין מרוסק. כל זה טוב כשאת סתם מישהי, לא אם את אמורה להינשא להם. וגם אם את דתייה, נראית כמו  האחות שלהם, מתלבשת על פי המסורת – לא יעזור לך. תצטרכי להיכנע, לציית, לא ירשו לך לבחור את דרכך בחיים, לרצונות שלך אין משמעות. לגבר ברור שהוא רשאי לקבוע מה נכון לך לעשות. וכך גם הורייך. הם יסרבו לראות בך אדם עם זכויות. גם כשתהיי כבר אישה בוגרת, תפרנסי את עצמך, תדעי מה את רוצה בחיים, אביך ירשה לעצמו להכות אותך, לאיים עלייך, להודיע לך שהוא יקבע למענך את דרכך בחיים, לכפות עלייך את רצונו. והאימא שלך תגבה אותו. למעשה – תשלח אותו אלייך כדי שייעצב אותך על פי הדגם הנכון בעיני שניהם. ואם זה כרוך באלימות – מה לעשות? להבא אל תבחרי להיוולד כאישה ערבייה.

הסרט “לא פה, לא שם” מביא בפנינו את כל המצוקה הזאת. את הקריעה שנשים ערביות בחברה הישראלית סובלות ממנה: למשכילות שבהן, לחזקות, למוכשרות, לבעלות הדעה העצמאית, אין כמעט סיכוי לשרוד. בני המשפחה שלהן מתקשים להבין ולקבל אותן. גברים ישראלים יכולים להימשך אליהן, אבל אף אחד לא יעז להביא אותן הביתה, לאימא. (לוסי איוב סיפרה על כך בשנינות מכאיבה, ובחינניותה הכובשת באחד משירי הפואטרי סלאם שלה: “אהה, את נוצרייה/ עכשיו הכול ברור/ נוצרים זה בסדר/ זה הרבה פחות חמור/ הרבה פחות חמור, את אומרת? האומנם זה כך?/ אם כן, נראה אותך, נותנת לי להתחתן עם הבן שלך”! דברים דומים אומרת אחת הנשים בסרט לגבר ישראלי שמנסה לחזר אחריה).

הקונפליקט שהן מתמודדות אתו אינו מתחיל ונגמר בתוך המשפחה או עם הגברים שבחייהן. הסרט מראה לנו בעדינות גם את תחושת הזרות שמסבה להן הסביבה הישראלית: כך למשל, בזמן ששתיים מהן משוחחות בערבית בחנות בגדים, מראות זו לזו שמלות ומתפעלות מהן, המוכרת נועצת בהן מבטים קשים, הן לא יכולות שלא לחוש את העוינות הלא מוסווה שהיא משדרת. “ולא נושכות…” אומרת לה אחת מהן ומחייכת, כמו בתשובה לשנאה האנונימית שהן נאלצות לספוג. דוגמה נוספת, שעל דומות לה אפשר לא פעם לקרוא בעיתונים: מנהל משמרת במסעדה אוסר על עובדי המטבח לשוחח ביניהם בערבית.

כן. מתאנים להן. מנסים להצר את צעדיהן, מתנכרים להן, אבל לא יעזור לאף אחד, הן מקומיות ושייכות לכאן. אמנם כשאחת מהן מנסה להשיג עבודה כברמנית, ונשאלת – “מאיפה את?” היא משיבה בבוטות ובלי להתבלבל, “אני פלסטינית!”, אבל אי אפשר לטעות. לא רק גישתן לחיים אינה “פלסטינית” מסורתית. הן חיות בנופים וברחובות של כולנו. זאת ארצן. כשהן מדברות בעברית הן נשמעות כמו צעירות ישראליות אחרות. הן ובני השיח שלהן משבצים לא מעט מלים בעברית – “שיפוצים”, “מדעי המחשב”, ואחרות – שמשתלבות בדיבור בטבעיות גמורה (כמו שדוברי עברית משבצים מילים בערבית?)

הסרט מסב לא מעט עצב, אבל במידה מסוימת הוא מהול גם בתחושה של תקווה, מעצם העובדה שערבייה ישראלית, מייסלון חמוד יצרה אותו (והקדישה אותו לבני משפחתה, שמאפשרים לה לחיות את חייה כפי שהיא רוצה בהם). הבמאית, שגם כתבה את התסריט, מביעה בו מצוקה שעצם קיומה מוכיח כי שינוי חשוב הולך ומתרחש. תל אביב יכולה וצריכה להיות עירן של נור, לילא וסלמה, כמו של כל הצעירות הישראליות האחרות שגרות בה ומסתובבות בה, בחיפוש אחרי את עתידן.

אמנם בציבור הערבי נשמעו קריאות להחרים את הסרט, ושמו מעיד על תחושותיה של היוצרת: “לא פה, לא שם”, כלומר – היא והנשים שהיא מספרת עליהן שוב אינן שייכות לחברה המסורתית שממנה באו, אך טרם מצאו את מקומן במציאות החלופית שהן מבקשות לעצמן.

למרות זאת, יש בעיני בסרט הזה גם ניצנים של תקווה. מהדהד בו מאבק לשחרור שכבר החל, ומעלה על הדעת את נקישות המקור של גוזל ששובר את הביצה מבפנים, בוקע מתוכה ויוצא אל החיים שנועדו לו. כמו אותו גוזל גם הצעירות הערביות שהסרט מספר עליהן זקוקות וראויות לתמיכה ועזרה, צריכות שיאפשרו להן להמשיך עוד ולהתפתח, כדי שיצליחו להגיע לעצמאות ויוכלו לפרוש כנפיים ולעוף לדרכן. הלוואי שיצירה כמו הסרט הזה תשפיע, תשכנע, תדבר אל לבם של מי שיכולים וצריכים לעזור בתהליך.

בסופו של הספר ניצוץ, סיפורה של אם שטיפחה גאון מסבירה המחברת, קריסטין בארנט, מה הניע אותה לכתוב אותו: לדעתה הסיפור של ג’ייק, בנה, יכול ללמד משהו על כל הילדים.

אפשר לכאורה לתהות – איזה קשר יכול להיות בין ילדים רגילים לבין ג’ייק בארנט שאובחן כאוטיסט כשהיה בערך בן שנתיים, ולימים התגלה כגאון חריג ביותר, ילד פלא שבגיל תשע כבר היה סטודנט לאסטרופיזיקה ובגיל שתים עשרה עסק בניסיונות להפריך את תורת היחסות של איינשטיין?

כדי להבין את התשובה לשאלה יש לקרוא את הספר, המתעד מסע מופלא של משפחה שלמה, ואת כל מה שעשתה אמו של ג’ייק למענו, ולא פחות חשוב – איך עשתה זאת.

תחילתו של המסע באבחון שעבר בנה של המחברת. לקראת גיל שנתיים החלו לחוש שהוא נסוג ומתכנס לתוך עצמו. כישורים שהיו לו עד אז החלו להיעלם, והוא הפסיק כמעט לתקשר עם הסביבה. כשהודיעו להורים שהוא אוטיסט בתפקוד נמוך הם חשו שעולמם חרב. ג’ייק היה בנם הבכור, וההבנה שהעתיד הצפוי לו שונה כל כך מכל מה שקיוו ותכננו שברה את לבם.

הם לא העלו בדעתם אילו הפתעות מופלאות מצפות להם, ולא ידעו שאת ההפתעות האלה יוכלו לגלות רק בזכות נחישותה יוצאת הדופן וחושיה המחודדים של קריסטין. כשג’ייק החל ללכת לגן טרום חובה והתעקש לקחת אתו לשם את המשחק האהוב עליו ביותר – כרטיסיות עם אותיות האל”ף בי”ת – זימנה אותם יום אחד הגננת וניסתה להסביר להם שהם משלים את עצמם, ועליהם להפסיק ללחוץ על הילד – היא הייתה בטוחה שהם מתאמצים ללמד אותו לקרוא, בניגוד לכל היגיון. בנכם לעולם לא יוכל לקרוא, הודיעה להם נחרצות.

זה היה הרגע שבו החל המסע של קריסטין בארנט: בניגוד לעמדת בעלה, שהאמין למה שאמרו לו, ובניגוד מוחלט לדעתם של כל המומחים מהמערכת, היא החליטה, ולא בפעם האחרונה, לפעול על פי תחושותיה הפנימיות, להוציא את הילד ממערכת החינוך, וללמד אותו בבית, בכוחות עצמה (בסיוע של מורה שהסכימה לשתף אתה פעולה ולהדריך אותה).

קריסטין בארנט הפעילה באותם ימים פעוטון, ובמשך הזמן גם טיפלה בהתנדבות בילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים. משנתה החינוכית הייתה שיש לאפשר לכל ילד לגלות את תחומי העניין שלו, ולטפח אותם. את התפישה הזאת למדה מאמה ומאחות הצעירה שהתקשתה מאוד בילדותה בלימודים העיוניים, אבל גילתה כישרון יוצא דופן בציור. אמן לא זלזלה ביכולות של בתה, לא תבעה ממנה להשיג הישגים בתחום שבו הייתה מועדת להיכשל, ואִפשרה לה לפתח את כישוריה הטבעיים, את מה שמשך את לבה, את התחום שבו הצטיינה. לימים נהפכה אחותה של קריסטין, כך מעידה המחברת, לציירת מצליחה ולמורה לציור.

את השקפת העולם הזאת יישמה קריסטין באופן שבו טיפחה לא רק את ילדיה, אלא גם את הילדים האחרים שהתחנכו אצלה: כך למשל ילדה חובבת חיות זכתה להאכיל למה אמיתית בחצר האחורית של הפעוטון. נערה אחרת היא עודדה לעסוק במה שמשך באמת את לבה: אפייה. כעבור כמה חודשים זכתה הנערה, אוטיסטית ברמת תפקוד כה נמוכה עד שהוריה כבר נואשו ממנה, להתחיל לעבוד במאפייה, להתפרנס ולמצוא את אושרה. לילד אחר היא השיגה קוביות משחק ענקיות, בצורות שונות ורבות, ועודדה אותו לשחק אתן ולבנות שלל מבנים מורכבים. כעבור שנים גילתה שהוא נהפך לאדריכל.

מרגש ומרהיב הוא שפע הרעיונות המתוארים בספר, שנועדו כולם לשפר את איכות החיים של הילדים, לשמח ולעודד אותם, ולאפשר להם להתמסר לתשוקותיהם הנסתרות, לעסוק בספורט לא תחרותי, ובכלל – ליהנות מהחיים. כל היצירתיות הזאת, היכולת להמציא עוד ועוד שיטות ודרכים ולשכלל אותם באמצעים כספיים מוגבלים, מרתקת, נפלאה ומעוררות השראה.

אין ספק שבזכותה של האימא המיוחדת הזאת הצליח גם בנה להיפתח, להתפתח, לממש את הכישרונות המיוחדים שלו, ולהגיע להישגים שקשה מאוד לעמוד על גדולתם, שכן ג’ייק בארנט עוסק בתחומים מדעיים ברמה גבוהה ביותר. אפשר רק לסמוך על העדות של אמו ועל העובדות המוכחות בעליל: בגילו הצעיר מאוד הוא כבר לומד, חוקר, יוצר, מלמד, ועולה על עמיתיו הבוגרים בהישגיו יוצאי הדופן.

לא פחות חשוב: בראיונות אתו אפשר לראות שג’ייק זורח, מאושר, מתקשר, משתף פעולה, מוכן לספר על עצמו, להסביר מה הוא חושב ומרגיש ומה תוכניותיו. הוא עדיין אוטיסט, אבל כמה התקדם והשתכלל מאז גזר הדין הנורא של המורה שקבעה בביטחון כה רב שלעולם לא ילמד אפילו לקרוא…!

מבעית לחשוב על החיים שהיו יכולים להיות לו אלמלא התעקשה אמו להגן עליו מפני החנק, השיממון, למעשה – מפני רצח אישיותו והפוטנציאל שלו, לא פחות – שהיו מנת חלקו בגן הילדים ובבית הספר, שמהם הצילה אותו. לא רק שלא הניחה לו לסגת, אלא שהעניקה לו את כל האפשרויות להתקדם, להתפתח, ולממש את היכולות שבהם ניחן, גם אם לא העלתה בדעתה לאילו הישגים מפתיעים יוביל אותה, ובעיקר – את עצמו.

לקריאת הספר הזה ניגשתי בחשש מפני תיאורי ההתמודדות הקשה שציפיתי למצוא בו, אבל התבדיתי. הוא שבה את לבי וריגש אותי עד דמעות בעוצמה האנושית שהוא מביע, בחוכמה החינוכית שהוא מציג, ובדמותו המופלאה של הילד הגאון, שוודאי עוד נשמע על הישגיו.

למרבה השמחה גם התרגום של ברוריה בן-ברוך משובח, העברית ברורה וטבעית, קל ונוח לקרוא את הספר והוא מתגמל מאוד.

Kristin Barnett: The Spark: A Mother’s Story of Nurturing Genius

הרצאה מרתקת ומפעימה של ג'ייק בארנט בTED, שבסופה הוא מטיל על קהל שומעיו להפסיק ללמוד במשך 24 שעות, ורק לחשוב על תחום העיסוק שמרתק אותם. "יש כמה תרפיסטים שבטח משתגעים עכשיו," הוא אומר וצוחק, "הרי הם קבעו שלעולם לא אוכל לדבר..." מסקנתו: כדי להגיע להישגים לא די לעסוק בלימוד, צריך גם  לחשוב. כמו שניוטון ואיינשטיין נאלצו לדבריו לעשות, בימים שבהם האוניברסיטה נסגרה בפניהם.

---

 

תוכנית הטלוויזיה "שישים דקות" שלאחריה התפרסם מאוד ילד הפלא

בריאיון מרתק, משנת 2014, כשג'ייק היה בן חמש עשרה, הסבירה אמו מסבירה כיצד פעלה בניגוד לשיטות שקבעו המומחים: כשג'ייק היה פעוט, במקום להתמקד במטלות שבהן התקשה, כפי שעשו התרפיסטיות שהמדינה הפעילה, היא אִפשרה לו לעסוק במה שעניין אותו ובדברים שבהם הצטיין. כך למשל כשישב ובהה בכוס עם מים, במקום לקחת אותה ממנו, כפי שהורו לה לעשות, היא הגישה לו עשרות כוסות כאלה. בדיעבד התברר שג'ייק עסק בהתבוננות מדעית, חקר את האור, לימד את עצמו. מאחר שהצליחה כל כך לא רק עם בנה, אלא גם עם כל מאות הילדים האחרים שטיפלה בהם, החלו בתי ספר ותרפיסטים לפנות אליה כדי להבין מה היא עושה.

אני אוהבת את כולכם, אבל תצטרכו לסלוח לי, איבדתי את הקול מרוב בכי וקינה, ואיבדתי את דעתי לפני זמן מה השנה, לכן איאלץ להקריא את דברי.

תודה לכתבי החוץ של הוליווד. אני רוצה להמשיך את הדברים שאמר יו לורי. הוא, וכולנו כאן בחדר, נמנים עם פלח האוכלוסייה הכי מוכפש כיום בחברה האמריקנית. תחשבו על זה: הוליווד, זרים, עיתונות. אבל מי אנחנו? ומהי בכלל הוליווד? אנשים מכל מיני מקומות שונים. אני נולדתי, גדלתי והתחנכתי במערכת החינוך הציבורית בני ג’רזי. ויולה נולדה בבקתה בדרום קרוליינה. שרה פולס נולדה בפלורידה וגדלה במשפחה חד הורית בברוקלין. לשרה ג’סיקה פאקר היו באוהיו שישה או שבעה אחים. איימי אדמס נולדה באיטליה, ונטלי פורטמן – בירושלים. איפה תעודות הלידה שלהם? רות נגה היפהפייה נולדה באדיס אבבה, אתיופיה, וגדלה ב… אירלנד, כמדומני. היא מועמדת לפרס על תפקיד שגילמה כנערה מעיירה בווירג’יניה. מוצאו של ריאן גוסלינג, כמו של כל האנשים הכי נחמדים, הוא מקנדה, ודב פורטל נולד בקניה, גדל בלונדון, והוא כאן בזכות תפקיד שגילם כהודי בטסמניה.

כך שהוליווד שורצת באנשים זרים, ובכאלה “שאינם שייכים”. אם נגרש את כולם, לא יהיה לכם במה לצפות, חוץ מכדורגל ואמנויות לחימה, שאין בהן שום דבר אמנותי.

הִרשו לי שלוש שניות כדי לומר את כל זה, כך ש…

התפקיד היחיד של שחקנים הוא לחדור לחייהם של אנשים ששונים מאתנו, ולאפשר לכם לדעת מה הם מרגישים. השנה היו הרבה מאוד תפקידים רבי עוצמה שהצליחו בכך. הביעו חמלה עוצרת נשימה.

אבל הופעה אחת השנה הממה אותי, נעצה קרס בלבי, לא מכיוון שהייתה טובה. לא היה בה שום דבר טוב, אבל היא הייתה יעילה, והצליחה במטרתה. היא הצחיקה את הקהל שאליו יועדה, והאנשים חשפו את שיניהם. זה היה רגע שבו מישהו שביקש להתיישב על הכיסא המכובד ביותר בארצנו חיקה עיתונאי נכה, אדם שהוא גובר עליו במעמד, בזכויות יתר, בכוח, וגם ביכולת להשיב מלחמה שערה. זה פשוט… שבר לי את הלב כשראיתי את זה… ואני עדיין לא מצליחה להשתחרר מכך, כי זה לא היה בסרט, זה קרה בחיים האמיתיים, והרצון הזה להשפיל, כשעושה את זה על במה פומבית אדם רב עוצמה, מחלחל לתוך החיים של כולם, כי הוא מעניק היתר לאנשים אחרים לנהוג באותה צורה. חוסר כבוד מחולל חוסר כבוד. אלימות מחוללת אלימות. כשאדם חזק מנצל את כוחו כדי לפגוע ולהתעלל באחרים, כולנו מפסידים.

אוקיי, צאו עם זה לדרך.

טוב, זה מביא אותי אל העיתונות. אנחנו צריכים שהעיתונות הערכית והמוסרית תביא לכך שמי שיש לו כוח ייאלץ לתת את הדין. העיתונות חייבת לחשוף כל שערורייה מקוממת. לכן האבות המייסדים קידשו בחוקה את העיתונות וקבעו שתהיה חופשית. אז אני פונה אל עיתונות החוץ של הוליווד, המפורסמת בכך שהחלימה, ומבקשת את כולנו כאן, בקהילה שלנו, להצטרף אלי ולתמוך בוועדה להגנה על עיתונאים, כי חשוב לנו שהם לא יירתעו,  והם יזדקקו לנו, כדי שנגן על האמת.

ועוד דבר: פעם הסתובבתי בסט של סרט וקיטרתי על משהו  – שניאלץ להמשיך גם בזמן ארוחת הערב, או על שעות העבודה הרבות, משהו כזה, ואז טומי לי ג’ונס אמר לי – איזו פריבילגיה יש לנו, שאנחנו שחקנים, נכון?

כן. זאת בהחלט פריבילגיה, ועלינו להזכיר אותה זה לזה, וגם את האחריות נובעת מהאמפתיה שאנחנו מפעילים. כולנו צריכים להתגאות מאוד בעבודה שהוליווד מכבדת כאן הערב.

חברתי היקרה, המנוחה, הנסיכה ליה, אמרה לי פעם: “קחי את לבך השבור, ועשי ממנו אמנות”.

 

---

לעברית: עופרה עופר אורן

האם אפשר להתווכח עם הצלחה? הספר הבחורה על הרכבת מככב כבר תשעים וחמישה שבועות ברשימת רבי המכר של “הניו יורק טיימס”, שם הוא מוגדר “מותחן פסיכולוגי שמתרחש בפרברי לונדון, גדוש סיבוכים ובגידות”. הבחורה על הרכבת נמכר ברחבי העולם במיליוני עותקים, ולאחרונה עובד גם לסרט קולנוע.

נראה כי עלילתו של הבחורה על הרכבת קיבלה השראה מסרטו של היצ’קוק, “החלון האחורי”. שם מתפענחת תעלומת רצח שנחשפת לעיניו של צלם עיתונות שרגלו נשברה. עד שיחלים ויורידו לו את הגבס הוא נוהג לשבת במשך שעות ארוכות ליד החלון, להשקיף על הבית השכן ולהבחין במעשים מפוקפקים המתרחשים באחת הדירות.

בספר שלפנינו הרמזים נגלים לעיניה של רייצ’ל, צעירה אנגלייה מובטלת, אלכוהוליסטית וגרושה, שנוהגת לנסוע ברכבת למרכז לונדון פעמיים ביום, הלוך ושוב, כדי שפיטוריה לא ייוודעו לחברה המאפשרת לה לגור בביתה. הרכבת חולפת בכל פעם ליד פרבר בשולי העיר, סמוך לרחוב שבו רייצ’ל גרה בעבר. כדי שלא להביט בחלונות ביתה לשעבר, שם חי עכשיו הגרוש שלה עם אשתו השנייה, מתמקדת רייצ’ל בבית סמוך, משקיפה על בני הזוג שגרים בו, וממציאה לעצמה סיפורים על חייהם הנפלאים, כך היא בטוחה.

ואז מסתבר לה מי הם באמת: בחדשות מודיעים כי האישה, מייגן, שעליה נהגה רייצ’ל לצפות מהחלון ברכבת, נעלמה. מכאן ואילך מתפתח סיפור המתח: מה קרה למייגן? האם ברחה מבעלה? או שנרצחה? ואם כן, מי רצח אותה?

רייצ’ל הלוזרית העלובה, המשמינה, המצחינה מאלכוהול, נעשית מעורבת יותר ויותר בסיפור. יש לה דעות על גיבוריו, היא מתקרבת אליהם, ובשלב מסוים נהפכת לחלק מהמתרחש, לא עוד צופה מהצד.

פולה הוקינס, שהבחורה על הרכבת הוא ספרה הראשון, מצליחה בהחלט ליצור מתח. סיפור העלילה חולף בין הדמויות השונות: רייצ’ל, אנה – אשתו השנייה של בעלה −  ומייגן, הנעדרת. כל אחת מהן מספרת בגוף ראשון על מה שקורה לה, ומאחר שבראשו של כל פרק יש תאריך, קווי העלילה נפגשים בשלב מסוים. סיפורה של רייצ’ל, הבחורה ברכבת, מתחיל שנה אחרי ראשית סיפורה של מייגן, שגם אותה אנחנו לומדים להכיר מקרוב.

הוקינס מצליחה לא רק לעורר מתח  − וזהו בלי ספק המרכיב החשוב ביותר במותחן – אלא גם לעורר בקורא פקפוקים: האם לבטוח בגיבורה שתיינית, שהתנהגותה סותרת לכאורה את אמינותה? מה פשר האלימות המילולית והפיזית שהיא מפגינה? מדוע שנסמוך על עדותה ועל הבטחותיה? יש בספר היפוך של הטכניקה שבה מספר חושף בלי דעת בפני הקורא את האמת המרה על עצמו. בספר שלפנינו רייצ’ל אינה מסנגרת על מעשיה ועל התנהגותה. אדרבא, היא הקטגורית החמורה ביותר של עצמה, והשאלה שצריכה להישאל היא האם היא מאמינה לעצמה, והאם אנו הקוראים צריכים להאמין לה.

בסופו של דבר, כמו בכל מותחן טוב, מתבררים כל המהפכים ומתחוורות כל הטעויות. וכמו תמיד, הפתרון נגלה כמובן מאליו, וברור שלא הייתה שום אפשרות אחרת, כי היו די ראיות להוביל אליו.

המונולוגים השונים של הדמויות, המלווים כאמור בתיעוד התאריכים שבהם הם נמסרים, יוצרים תחושה שההתרחשויות עכשוויות, לא כמבט בדיעבד, אלא כמשהו שקורה בזמן הקריאה, ולכן יש בהם כוח. כך מתאפשר גם “מונולוג” שנושאת אישה שתירצח בסיומו של אחד הפרקים. מאחר שהסיפור מתרחש “עכשיו”, הנרצחת יכולה “לספר” לנו  על רגעי חייה האחרונים.

הבחורה על הרכבת הוא ספר שיכול בהחלט להתאים לימים שבהם יש צורך במזון קל לעיכול. הוא אינו תובעני, סיומו מנחם ומרגיע כיאות, וגם אם לא נשארים ממנו משקעים, אפשר להיעזר בו כדי לברוח מהמציאות. השאלה היחידה היא, אחרי שכל מיליוני העותקים נמכרו והסרט יצא אל האקרנים, אם עדיין יש בכלל מישהו שטרם קרא את הספר או צפה בו בקולנוע, וכבר חרץ עליו דעה.

 

“כשהייתי בת שבע וחצי, נאנסתי. הכרתי היטב את האנס. אושפזתי. האנס שוחרר מבית הסוהר. באותו לילה מצאו אותו מת. במשטרה טענו שהוא נבעט למוות. הייתי בת שבע וחצי. חשבתי שאני זאת שגרמה למותו של האיש, כי ציינתי את שמו. זה מה שילדה בת שבע וחצי הייתה מסוגלת להבין. ואז הפסקתי לדבר. במשך חמש שנים לא דיברתי. אבל רְאו הנה שוב, איך מעַז יוצא מתוק. במשך אותן חמש שנים קראתי את כל הספרים שהיו בספריית בית הספר. בספרייה של הלבנים. שיננתי את מחזות שלמים של שייקספיר, וחמישים מהסונטות שלו, שיננתי שירים של אדגר אלן פו, את כל שיריו, ומעולם לא שכחתי אותם. שלטתי בלונגפלו, בגי דה מופסאן, בבלזאק, ברודיארד קיפלינג. כשהחלטתי לדבר, היו לי הרבה דברים לומר, ודרכים רבות להתבטא. […] ניצלתי מהאפשרות להיעשות אדם ציני. לא נהפכתי ממי שאינה יודעת מאומה, למי שאינה מאמינה במאומה. ניצלתי בזכות האילמות, והצלחתי לשאוב די הצורך ידע מתוך המחשבה האנושית, מהאכזבות ומהניצחונות, כדי לנצח בעצמי,” כך סיפרה הסופרת והמשוררת מאיה אנג’לו בוועידה שנערכה ב-1988, עשרים ושש שנה לפני מותה. שמה של הוועידה היה: “לעמוד בפני הרוע”. כשדיברה, ליוותה אנג’לו את המילים שאמרה בשתיקות מהורהרות, בחיוכים קלים שהייתה בהם מידה מסוימת של אירוניה והרבה חוכמה. אם היה זה וידוי שהשמיעה בפניה קהל שומעיה המרותקים והמהנהנים, נראה שלא התקשתה לנסח אותו, אבל הזיכרון שהעלתה באוב על מה שהתרחש בחייה לפני למעלה מיובל שנים המשיך בלי ספק להכאיב לה.

אכן, כמו שציינה, היו לה, למאיה אנג’לו, הרבה דברים לומר. בחייה כתבה ופרסמה תריסר קובצי שירה, שבע אוטוביוגרפיות, ספרי פרוזה, מחזות, תסריטים וספרי ילדים. היא הייתה מעורבת פוליטית בתנועה לזכויות האדם והאזרח, ופעלה לצדו של מרטין לותר קינג. גם עם מלקולם אקס, מנהיג השחורים המיליטנטי, הייתה מיודדת. כמו כן הייתה מאיה אנג’לו רקדנית − למדה מחול אפריקני ומודרני והופיעה במחזמר בברודווי, זמרת – היא הקליטה שירי קליפסו, ומלחינה שחיברה פסי קול לסרטי קולנוע.

קשה ליישב את כל הישגיה עם החיים שהועידה לה ילדותה: לא רק האונס שעברה, אלא גם הטלטלות הרבות שעברה בין הוריה הגרושים, הבן היחיד שילדה מחוץ לנישואים, כשהייתה רק בת שבע עשרה, קשיי הפרנסה שהתמודדה אתם, הכורח לעבוד כטבחית, והעיסוק שלה בזנות, עליו העידה באחת האוטוביוגרפיות שכתבה.

מתוך כל אלה היא הפציעה והגיעה עד לעמדה של מי שהוזמנה לקרוא שיר שכתבה בטקס ההשבעה של ביל קלינטון לנשיאות. אחד משיריה הוא “אתעלה”, (כאן בתרגומי):

אתעלה

אִם תִּכְתְּבוּ עָלַי בְּסֵפֶר
שֶׁקֶר מְעֻוָּת, חֹלֶה,
אִם תִרְמְסוּנִי בְּעָפָר,
אֲנִי כָּמוֹהוּ אֶתְעַלֶּה.
כְּמוֹ שְׁמָשׁוֹת וִירָחִים
בְּוַדָּאוּת שֶׁל הַגֵּאוּת
כְּמוֹ כֹּל תִּקְוָה שֶׁמְּפַכָּה
אֲנִי עוֹד אֶתְעַלֶּה.
זֹאת חֻצְפָּתִי שֶׁמַּרְגִּיזָה?
מַדּוּעַ כֹּל הַדִּכָּאוֹן?
הַאִם כִּי מִנְהָגִי כְּמוֹ מִי
שֶׁנֵּפְט נִשְׁאַב לָהּ בַּסָּלוֹן?
אוֹתִי לִרְאוֹת שְׁפוּפָה רְצִיתֶם
רֹאשׁ מֻרְכָּן, מַבָּט נִשְׁבָּר,
גֵּוִי כָּפוּף מֵרֹב דְּמָעוֹת,
מֻתֶּשֶׁת כְּבָר מִבֶּכִי מָר.
גַּאֲוָתִי כֹּה מַרְגִּיזָה?
לֹא, אַל תִּקְחוּ אֶת זֶה קָשֶׁה,
אֲנִי צוֹחֶקֶת צְחוֹק רָחָב,
בְּגִנָּתִי מִכְרוֹת זָהָב.
גַּם אִם תִּיּרוּ בְּמַבַּטְכֶם
אוֹ בְּמִילָה שֶׁתְּכַלֶּה,
בְּשִׂנְאַתְכֶם אִם תִּקְטְלוּ,
כְּמוֹ הָאֲוִיר עוֹד אֶתְעַלֶּה.
מִינִיּוּתִי כֹּה מַטְרִידָה?
כַּמָּה מַפְתִּיעַ, הֲלֹא כֵן,
לִרְאוֹת אוֹתִי רוֹקֶדֶת כְּמוֹ
עִם יַהֲלוֹם בֵּין יְרֵכַי.
מִתּוֹךְ בִּקְתּוֹת שְׁפֵלוֹת שֶׁל פַּעַם
אֶתְעַלֶּה,
גַּם מֵעָבָר נָעוּץ בִּכְאֵב
עוֹד אֶתְעַלֶּה,
אֲנִי הִיא יָם שָׁחֹר שֶׁמְּפַזֵּז לוֹ, עֲגַלְגַל,
אֲנִי תּוֹפַחַת וְגוֹאָה, עוֹלָה כְּמוֹ גַּל,
אַשְׁאִיר לֵילוֹת שֶׁל פַּחַד מֵאָחוֹר
וְאֶתְעַלֶּה
אֶל שַׁחַר כֹּה צָלוּל וְכֹה  טָהוֹר
עוֹד אֶתְעַלֶּה
אָבִיא עִמִּי מַתְנַת אָבוֹת,
חֲלוֹם שֶׁל עֶבֶד וְתִקְווֹת,
וְאֶתְעַלֶּה
וְאֶתְעַלֶּה
וְאֶתְעַלֶּה

זהו שיר שיש בו מחאה, לגלוג והתרסה. האישה השחורה, שאחד מאבותיה היה עבד, מציגה בפני שומעיה את כוחה, ומתעמתת עם החשש שלהם מפניה. הם מבקשים להכאיב לה ולפגוע בה, אבל היא חזקה, כמעט מתרברבת ביכולתה לגבור על הפוגעים בה. היא מתפארת במיניותה, באופן שבו היא רוקדת כאילו מונח בין ירכיה יהלום יקר. הם מצפים להכניע אותה, אבל היא נוהגת כמי שיודעת היטב שכל העוצמה נתונה בידיה: מתהלכת, כאילו שבסלון ביתה פרצו בארות של נפט, צוחקת, כאילו שבגינתה יש מכרות של זהב. היא עשירה משומעיה וגאה, והיא מקניטה אותם, כי נראה ששום דבר שיעשו לא ישפיל ולא יפחיד אותה. היא כוח טבע – ים, גאות, גלים, היא דומה לגרמי השמים. גם אם יפילו אותה, תתרומם ותתעופף, כמו העפר שממנו נוצר האדם, כמו האוויר עצמו.

שוב ושוב היא קובעת ומבטיחה שלא משנה מה יקרה: היא עצמה תקום ותתעלה, מעל הפוגעים בה, מעל המצוקות. לא רק לעצמה היא מבטיחה להתעלות, אלא גם לאותו עבד אומלל, אחד מאבות אבותיה, שעוצמתה הנוכחית היא תקוותו הכמוסה שלא אבדה, גם אם הוא איננו עוד. העבד חלם על שחרור ועל כוח, היא, הצאצאית שלו, תגשים את החלום.

כשקוראים את ההבטחה החוזרת של מאיה אנג’לו להתעלות, ואת חייה המוכיחים כי היכולת לעשות זאת קיימת, אי אפשר שלא להיזכר בדברים שאמרה מישל אובמה באחד הנאומים המרשימים ביותר שנשאה: “כשהם יורדים נמוך, אנחנו מתעלים”. ייתכן, ואף סביר להניח, שאובמה שאבה השראה משירה של מאיה אנג’לו.

למרבה הצער, האצילות של דבריה, עוצמתם, הנחישות שבה ביטאה את הרצון להתעלם מכל מה שוולגרי ואלים, מכל אלה ש”יורדים נמוך”, כוונתה להתעלות מעל השקר והגסות, מתוך אמונה שרוח האדם ושאיפתו אל הנשגב חייבת לנצח, נחלה לעת עתה מפלה. כבר עתה אפשר לראות כיצד משפיעות עמדותיו הגזעניות והסקסיסטיות של הנשיא האמריקני הנבחר על המציאות. יש ראיות מדאיגות להתגברותם של פשעי שנאה ובריונות ולשיח חברתי אלים ומסוכן. אין לציבור בעולם כולו, לא רק בארצות הברית, אלא לפעול כדי לוודא שהמפלה תהיה זמנית בלבד, כדי שניווכח, בטווח הארוך, בצדקת דבריהן של מישל אובמה ושל מורת הדרך שלה, מאיה אנג’לו, וביחד אתן − להתעלות.

 

Maya Angelou

 

“יהיה סופה של מלחמה זו כפי שיהיה, אנחנו המנצחים במלחמה נגדכם; איש מכם לא יישאר כדי להעיד; אפילו יינצל מישהו,  העולם לא יאמין לו. אפשר שיחשדו, יתווכחו, ההיסטוריונים יחקרו, אבל לא יהיו ודאויות, כי נשמיד את ההוכחות יחד אתכם. והיה אם תישאר הוכחה כלשהי ומישהו מכם ישרוד, יאמרו הבריות שהאירועים שאתם מספרים עליהם מפלצתיים יתר על המידה מכדי שאפשר יהיה להאמין להם: יאמרו, שאלה גוזמאות של תעמולת בעלות הברית, ויאמינו למי שמכחישים הכל: לנו ולא לכם. אנחנו נכתיב את סיפור המחנות”.

חיילי אס-אס באוזני אסירים.

 

מתוך השוקעים והניצולים, פרימו לוי, עם עובד. לעברית: מרים שוסטרמן-פדובאנו

I sommersi e i salvati  ,Primo Levi