ילד בן עשר וחצי נפרד מהוריו. אמו, שמשלחת אותו למקום נעלם, אינה מפגינה את רגשותיה. היא ודאי מתוחה ומודאגת, אבל מקפידה לנסוך בו ביטחון מלא. היא נותנת לו סכום כסף גדול, מדריכה אותו כיצד לנהוג, ומוסרת אותו לידי שני זרים שלוקחים אותו אתם. האם אינה מזילה דמעה, אינה נאחזת בילד, אינה מעוררת בו תחושה של חרדה או דאגה. וכך הוא יוצא לדרך ארוכה, שתימשך חודשים.

סעיד, לימים – חבר הכנסת והשר בממשלת ישראל רן כהן – עוזב את בגדד שבעיראק, העיר והארץ שבה נולד, בדרכו לישראל. הפרידה נכפית על בני המשפחה: השלטונות כבר תפשו את אחד מאחיו, כלאו ועינו אותו. אח אחר הספיק להימלט והגיע לישראל. הוריו של סעיד חוששים שמא גם הילד בן העשר וקצת ייתפש. הם אוזרים עוז ומשלחים אותו לדרכו, אם כי אינם יודעים את כל פרטי המסע הצפוי לו.

ספרו האוטוביוגרפי של רן כהן, סעיד, נפתח בתיאור הפרידה מההורים, ובשחזור המסע לישראל, ברכבות, במקלטים מאולתרים אצל יהודים בערים שונות לאורך הדרך, עד לטיסה ולרגע הנחיתה. את כל המסע הזה עשה למעשה לבדו. אמנם שליחים מטעם היישוב היו אחראים לתהליך, וסעיד לא היה בגפו – ביחד אתו הבריחו עוד בני נוער ומבוגרים – אבל בפועל היה במשך זמן רב הילד אחראי לעצמו, בלי אף מבוגר שיפקח עליו מקרוב, יבדוק לאן הוא הולך בימים שבהם שהו במקומות המקלט השונים, שלא לדבר על השגחה על צרכי היומיום שאנחנו רגילים להעניק לילדים רכים כל כך בשנים.

מפעים לקרוא את תיאור המסע מבגדד לקיבוץ גן שמואל, שם חי אחיו איתן שפגש אותו בישראל ולקח אותו אליו. קשה כל כך לדמיין ילד קטן שנעשה אחראי כך לעצמו ולגורלו. שמגלה אחריות ותושייה. וקשה עוד יותר לדמיין את תעצומות הנפש של ההורים, האימא במיוחד, שנאלצו לשתף פעולה עם המעשה. בעצם, לא הייתה להם ברירה: היו רק שתי אפשרויות: לשלוח את הילד לישראל, כך, לבדו, או לסכן את חייו אם יישאר. הם העדיפו את הסכנה שיש עמה תקווה. בדיעבד אפשר להיווכח בצדקת דרכם. סעיד, רן כהן, היטיב להתערות בחיי הקיבוץ, עד כדי כך שכעבור שנים נבחר למזכיר המשק. מעניין לקרוא על התפעלותו מחיי הקיבוץ. בשנים האחרונות מרבים בני קיבוצים לספר על תלאות הילדות שלהם, ועל הכשלים של החיים בקיבוץ. לא כך רן כהן, שמרבה בשבחים, גם אם הוא מציג את הקונפליקטים שהיה שותף להם בבגרותו. כך למשל הוא מספר על המשבר שגן שמואל נקלע אליו כאשר התגלה כי אודי אדיב, בן המשק, היה שותף לקנוניית ריגול נגד ישראל. הוריו של אודי, ממייסדי גן שמואל, ביקשו מהקיבוץ מימון להגנה על בנם. רבים מחברי הקיבוץ התנגדו נחרצות, אבל ההורים שכנעו את רן כהן שזאת העת לערבות ההדדית שהייתה אחת מאבני היסוד של החיים השיתופיים. כהן הצליח לשכנע את החברים שאין ברירה, ושלמרות ההתנגדות הגורפת למעשיו של אודי, הקיבוץ מחוייב לסייע להוריו, כי אין להם שום אמצעים אחרים. הלא את כל "הונם" – כלומר את השנים שפעלו ועבדו – השקיעו בקיבוץ.

יש להודות כי החלקים המעניינים ביותר בספר הם אלה שמתארים את תהליך ההפיכה של "סעיד" ל"רן": מרתק ללמוד איך הצליח ילד קטן כל כך לשמור על עצמו ולגלות כל כך הרבה ביטחון עצמי. איך, חרף געגועיו הביתה ולמשפחה, לא איבד את כוח הרצון ואת היכולת להתגונן, גם ברגעים שבהם המבוגרים סביבו לא שמו לב אליו ואפילו, במקרה אחד, סיכנו את שלומו. כשקוראים את הספר אי אפשר שלא לחשוב על הפער בין תחושת הפגיעות וחוסר האונים של משפחה יהודית בבגדד, הנתונה לשרירות לבם של השלטונות, לבין תחושת השייכות שמבטא רן כהן בהמשך דרכו בישראל.

ויחד עם זאת, אי אפשר גם להתעלם מתיאורו של אירוע אחד שהוא מביא: סיפורם של בני זוג, יהודייה וערבי, שלא הצליחו למצוא לעצמם מקום ובית והאופן שבו גם הקיבוץ שלו עצמו (ובניגוד לדעתו), סירב לקלוט אותם. גם האפילוג של אותו אירוע אינו מנחם: רן כהן מספר כי בסופו של דבר קיבוץ אחר הסכים לקבל את המשפחה המעורבת, אף כי בהמשך החליטו בני הזוג עצמם לעזוב, ולימים נהפך אותו בן זוג ערבי ל"ראיס, ורדה בלי שמץ של חמלה בבני עמו, שאותם העביד כפועלים". תחושה לא נעימה מתעוררת מסיומו של הסיפור: קשה להאמין שרן כהן, איש מר"צ ולוחם זכויות אדם, מצפה שנסיק כי בסופו של דבר הגזענים צודקים, אם נזכור שהפרטים נועדו לבטא מכלול של רעיונות ודעות.

סיפורו של רן כהן הוא מקרה פרטי שמייצג תופעה: את הגירתם של יהודים מארצות שבהם נולדו, במקרה זה מעירק, את הכורח שלהם לנוס על נפשם, וכיצד בהגיעם לישראל התערו היטב בחברה ואף נמנו עם מנהיגיה.