א.
בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ,
וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַּיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.
וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיח דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.
אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.
ב.
אָשַׁמְתִּי מְאֹד, כּי עוֹדֶנִּי זוֹכֶרֶת
אֶת חֹם צְעָדֶיךָ בִּשְׁחוֹר הַדְּמָמָה,
הָיְתָה סְלִיחָתִי נְבוֹנָה וְאַחֶרֶת,
עַכְשָׁו הִיא פְּשׁוּטָה כְּדִמְעָה.
פָּנֶיךָ שְׁלֵוִים – בִּשְׁתִיקַת מַבָּטַי הֵם.
גּוּפְךָ נִתְאַדָּה וְהָיָה לְמִזְמוֹר.
וּפֹה רַק הַמֶּלַח שֶׁל יָם עַל שְׂפָתַיִם,
וְרֵיחַ הַשֶׁמֶשׁ בְּשֶׁזֶף הָעוֹר.
וְשׁוּב לֹא אָבוֹא בְּיָדֶיךָ לִגְוֹעַ,
הַרְשֵׁנִי אֶת כָּל תְּפִלּוֹתֶיךָ לִשְׁתֹּק.
רַק רְאֵה וְקַדֵּשׁ: הַכְּחוֹל הַגָּבֹהַ
שׁוֹקֵעַ בַּכְּחוֹל הֶעָמֹק.
ג.
עוֹד זֹאת הַשָּׁעָה הַזּוֹרַחַת אֶל גַּל,
עוֹד תְּכֵלֶת בַּיָּם טוֹבֶלֶת.
הַלַּיְלָה יָרֵחַ יִקְצֹר בְּמַגָּל
אֶת זְהַב תּוּגָתִי הַנִּבְהֶלֶת.
אֶת זֵכֶר גּוּפְךָ בַּלִּטּוּף הַיַּמִּי,
אֶת הָאֹפֶק הַבָּא אֵלֶיךָ,
אוֹתְךָ הָעוֹזֵב אֶת חוֹפִי, כְּמִי
שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹצֶה לָלֶכֶת.
אָז אֶגַּש לַחַלּוֹן לְבַקֵּשׁ פִּתְרוֹנִים,
וְהַלַּיְלָה יִפְתַּח לִי לֹעַ,
וְאֶרְאֶה, כִּי אֲנַחְנוּ נִהְיֶה אַחֲרוֹנִים,
אַחֲרוֹנִים הַיּוֹדְעִים לִסְלֹחַ.
ד.
הַחֹדֶש נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבּוֹנֶג
תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:
זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,
דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.
אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נְעָלֶיךָ,
לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.
וּבַדֶרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ
לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּךְ.
וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,
וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.
וְהִרְכַּנְתִי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ
חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.
לאחרונה התגלתה לי הגרסה המלאה לשיר "סליחות" של לאה גולדברג, וגם פרשנותה של חוקרת הספרות זיוה שמיר, במוסף שבת של מקור ראשון. שמיר סבורה כי את השיר כתבה לאה גולדברג אל אביה, שאושפז בכפייה בבית חולים לחולי-נפש, לא הגיע אתה ועם אמה לישראל, ונספה בשואה. לטענתה של שמיר, מותו רדף את בתו בחלומות הבלהה שלה, וממנו ביקשה סליחה. (על מה שעוללה חבורת חיילים ליטאים לגולדברג ולהוריה בדרכם לישראל, וכיצד איבד האב את שפיות דעתו, אפשר לקרוא כאן).
ייתכן שזיוה שמיר צודקת. המילים החוזרות "אשמה" ו"סליחה" מפתות להסכים עם קריאתה. אבל מבט נוסף בשיר מעורר ספקות אם הוא אכן עוסק ברגשות אשם כלפי האב ובבקשת סליחה מאוחרת ממנו. (מה גם ש"סליחות" התפרסם לראשונה בגרסתו המלאה ביוני 1938, בעמוד השער של השבועון הספרותי טורים, שערך אברהם שלונסקי. מותו של האב בשואה, שאותו מציינת שמיר במאמרה, טרם התרחש).
החושניות הגופנית העולה מהשיר מקשה לראות בו פנייה של בת אל אביה. אמנם בבית הראשון היא מציינת "רֵיחַ יַלְדוּת", והמילה "ילדות" יכולה לכאורה להסיט את המחשבות לכיוון שזיוה שמיר משרטטת, אבל לא. המילים הללו, בהקשר של החושך ושל גופו שפתח בפניה לא רק מבט אל העולם אל גם אל עצמה, אל כל פרט זעיר שבגופה, ובמיוחד ריחות הדבק והאורן, ארוטיות להפליא: "נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף"!
הסיפור הנסתר בשיר אינו ברור, ובעצם אין אולי צורך לנסות לעקוב אחריו ולאתר את פרטיו (על התהייה למי כתבה שיר אחר
אפשר לקרוא כאן). ברור שמשתקפים בו גבר ואישה שהקשר ביניהם עתיר "צַעַר וָעֹנֶג", יגון ואשמה, פרידות, געגוע ופרידות מחודשות. הגבר כבר נהפך לשיר, עוד לפני שגולדברג כתבה את "סליחות": "גּוּפְךָ נִתְאַדָּה וְהָיָה לְמִזְמוֹר". החוף, שאותו ראיתי תמיד בעיני רוחי כחופו של אגם, מתגלה בבתים הנוספים כחופו של ים. אפשר לטעום אותו כמלח על שפתיים, לראות אותו בכחול הגבוה של השמים השוקעים בכחולו העמוק, אפשר לחוש בו לוהט בשמש על העור, לראות את האהוב ואת צעדיו ההולכים ומתרחקים בחשכה של שעת לילה, לזכור את ליטופו הימי, ואת עזיבתו אל האופק. הפרידה ביניהם בלתי נמנעת, ולמרות הצער היא רוכנת וקושרת את שרוכי נעליו, מקילה עליו, ואז מצפה לשובו, אורגת למענו את "שַׁלְוַת הַיָּמִים" (מלשון יום? מלשון ים? דומה ששתי האפשרויות גם יחד).
השיר שעודד לרר הלחין ויהודית רביץ שרה לראשונה בפסטיבל הזמר ב-1977 כולל רק את הבית הראשון. האם ראוי היה שיולחן ויושר במלואו? האם מותר לקפד כך שלושת רבעים ממנו ולהסתפק רק בחלקו ובעצם להשכיח את רובו? ייתכן שהשיר השלם נחשב ארוך מדי, ואולי המלחין חש שבכל מקרה די לו בבית הראשון והאניגמטי, שמותיר את השומע נפעם נוכח קריאתה של אישה "תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת" ותוהה – מדוע היא מתחננת כך לסליחה?
