בסוף החורף נועדו שני רופאים בבית השצ'רבצקים, לדון במצב בריאותה של קיטי ובאמצעים שיש לנקוט כדי להשיב לה את כוחותיה המידלדלים והולכים. היא היתה חולה, ולקראת האביב החריפה מחלתה עוד יותר. רופא המשפחה רשם לה שמן דגים, אחר־כך ברזל, אחר־כך אבן לַאפּיס, אבל מאחר שלא זה ולא זה אף לא זו לא הועילו, ומאחר שעצתו היתה להרחיקה מן האביב הרוסי ולהסיעה לחוץ־לארץ, הוזמן גם רופא בעל מוניטין לחוות דעה. הרופא בעל המוניטין, גבר נאה שעוד לא הגיע לזיקנה, דרש לבדוק את החולה. בהנאה יתירה, כמדומה, עמד על דעתו שביישנותה של נערה אינה אלא שריד מן העידן הברבארי, ושאך טבעי הוא כי גבר שעוד לא הגיע לזיקנה יפשפש במערומיה של נערה. הוא ראה בזה עניין טבעי מאחר שעשה זאת יום יום ולא הרגיש כלום, ואף לא בא, כך נדמה לו, לידי הירהורי עבירה, ומשום כך ראה בביישנותה של נערה לא רק שריד מן העידן הברבארי, אלא גם עלבון לעצמו.

קיטי נאלצה להיכנע, כי אף־על־פי שכל הרופאים היו חניכי אותה אסכולה עצמה, למדו מתוך אותם הספרים והיו בקיאים באותן התורות, ואף-על-פי שהיו מי שטענו שאותו רופא בעל מוניטין הוא רופא גרוע – הנה בביתה של הנסיכה הזקנה ובקרב בני חוגה האמינו משום־מה שרק אותו בעל מוניטין לבדו מחזיק באיזה ידע מיוחד, ורק הוא לבדו יכול להציל את קיטי. בתום בדיקה מדוקדקת ונקישות על גופה של החולה המבולבלת, ההמומה מעוצם הבושה, רחץ הרופא המהולל את ידיו בשקידה והלך לטרקלין ושוחח שם עם הנסיך. הנסיך הקשיב לדבריו בפנים זעופות וכיחכח שוב ושוב בגרונו. כיוון שהיה אדם בעל ניסיון, לא טיפש ולא חולה, לא האמין במדע הרפואה, ובלבו פנימה כעס על כל הקומדיה הזאת, מה גם שהיה כנראה היחיד שהשכיל להבין באמת מהו שורש מחלתה של קיטי. "הרי זו נביחת סרק," אמר בלבו בלשון הציידים לשמע דברי הרופא המהולל המלהג כאוס על סימני המחלה של בתו. בתוך כך התאפק הרופא בדי על מלהשמיע בקול את רחשי הבוז שלו כלפי אותו אציל זקן ומפונק, ובדי עמל אילץ את עצמו לרדת מטה אל שפל הבנתו הירודה. הוא תפס שאין לו בעצם מה לדבר עם אותו זקן. שכן האֵם היא המושלת בכיפה בבית הזה, ורק לפניה יש טעם שיפזר את פניניו, והנה נכנסה הנסיכה הזקנה לטרקלין ועמה רופא המשפחה. הנסיך הזקן סר הצידה, משתדל להעלים מהם כמה נלעגת בעיניו כל הקומדיה הזאת. הנסיכה היתה נבוכה ואובדת עצות ולא ידעה מה לעשות. היא הרגישה שגרמה עוול לקיטי.

"נו, דוקטור, חרוץ את דיננו," אמרה. "תגיד לי הכול." – "האם יש תקווה?" ביקשה לשאול, אבל שפתיה רעדו והשאלה לא נשאלה. "נו, מה, דוקטור?.."

"מיד אשוחח עם הקולגה שלי, ואז יהיה לי הכבוד לחוות את דעתי באוזנייך."

"עלינו לצאת איפוא מהחדר?"

"עשו כטוב בעיניכם."

הנסיכה נאנחה ויצאה.

כשנשארו הרופאים לבדם התחיל רופא המשפחה להרצות במורך את דעתו, לאמור, שיש כאן התחלה של שחפת, אך לעומת זאת… וכו'. הרופא המהולל הקשיב לדבריו, ואגב כך הציץ בשעון־הזהב הגדול שלו.

"כן," אמר, "אבל…"

רופא המשפחה קטע את דבריו באמצעם והשתתק ביראת כבוד.

"כידוע לך, אין ביכולתנו לקבוע התחלה של שחפת; עד שלא מופיעות השקערוריות עצמן, אין לנו שום סימן מובהק. אבל לחשוד אנחנו יכולים, ואף יש מה שמצביע על כך: תזונה לקויה, עצבים גְרויים, וכיוצא באלה. והנה השאלה: כשיש חשש להתחלה של שחפת, מה צריך לעשות כדי לסייע להזנת הגוף?"

"אבל, אתה הרי יודע, מסתתרות פה תמיד גם סיבות רוחניות, נפשיות," אזר עוז רופא המשפחה והעיר בחיוך דקיק.

"כן, זה מובן מאליו," השיב הרופא המהולל וחזר והציץ בשעונו. "סלח לי, הגשר על היאוזה כבר הוקם, או שעדיין צריך לנסוע מסביב?" שאל פתאום. "אה! כבר הוקם. יפה, אוכל להגיע בתוך עשרים רגע. ובכן, אמרנו שהשאלה היא זו: איך לשפר את התזונה ולחזק את העצבים. הדברים כרוכים זה בזה, יש לפעול בבת־אחת על שני חצאי העיגול."

"והנסיעה לחוץ-לארץ?" שאל רופא המשפחה.

"אני מתנגד לנסיעות לחוץ-לארץ. ותן דעתך: אם אמנם יש כאן התחלה של שחפת, מה שעדיין אין ביכולתנו לקבוע, הרי נסיעה לחוץ-לארץ לא תעזור. יש לנקוט אמצעים שישפרו את התזונה ולא יגרמו נזק."

והרופא המהולל גולל את תוכניתו – ריפוי במימי סוֹדֶן, שכל סגולתו בכך, כמדומה, שהמים האלה אין בהם כדי להזיק.

רופא המשפחה הקשיב בתשומת לב ובסבר של כבוד.

"אבל לזכות הנסיעה לחוץ-לארץ אפשר לומר שהיא מבטיחה שינוי הרגלים והתרחקות מן הסביבה ומן הזכרונות הכרוכים בה. וחוץ מזה, האֵם רוצה בכך," אמר לבסוף.

"אה! נו, אם כך – למה לא, שייסעו להם. צריך רק להיזהר מפני השרלטנים הגרמנים… שלא יגרמו נזק… נו, שייסעו להם."

והוא חזר והציץ בשעון.

"הו, עלי ללכת," אמר ופנה אל הדלת.

הרופא המהולל אמר לנסיכה הזקנה (לבו אמר לו שכך ראוי) שעליו לראות שוב את החולה.

"מה! שוב פעם לבדוק?" קראה האם בחלחלה.

"לא, לא. אבל יש לי צורך בעוד כמה פרטים, גבירתי הנסיכה."

"בבקשה, בבקשה." והאם נכנסה בלוויית הרופא אל חדרה של קיטי. קיטי עמדה באמצע החדר, כחושה וסמוקת לחי וברק לח בעיניה, עקבות הבושה שהתייסרה בה קודם. כשנכנס הרופא נסערה כולה ועיניה מלאו דמעות. כל המחלה הזאת שלה וכל הטיפולים הרפואיים האלה נראו לה מטופשים כל-כך, ואפילו נלעגים! הניסיון לרפא אותה היה מגוחך, ממש כאילו אמרו לחבר יחדיו רסיסי אגרטל שנשבר. לבה נשבר בקירבה, והם רוצים לרפא אותה בגלולות ובאבקות? אבל אי אפשר לפגוש ככה באמא, ומה גם שאמא לא האשימה אלא את עצמה.

"הואילי־נא לשבת, עלמתי," אמר הרופא המהולל.

הוא ישב מולה בחיוך, מדד את הדופק בפרק ידה והתחיל שוב לשאול כל מיני שאלות משעממות. היא השיבה לו, אך פתאום נתקפה כעס וקמה ממקומה.

"סלח לי, דוקטור, אבל אין בזה שום טעם. אתה חוזר שלוש פעמים על אותה השאלה."

הרופא המהולל לא נעלב. .

"רגזנות חולנית," אמר לנסיכה הזקנה כשיצאה קיטי מן החדר. "אבל אני כבר סיימתי, בעצם…"

והוא החל להרצות לפני הנסיכה, כלפני מומחית ובקיאה, ולהסביר לה באורח מדעי מה מצבה של בתה ואיך עליה לשתות את המים ההם שאין בהם צורך. כשנשאל על הנסיעה לחוץ־לארץ שקע הרופא בהירהורים, כמבקש לפתור בעיה קשה. לבסוף הציע את הפתרון: לנסוע ולא להאמין לשרלטנים, אלא לפנות בכל עניין אליו.

כשהסתלק הרופא נדמָה כאילו נמלא הבית שימחה. האם חזרה אל בתה בפנים צוהלות, וקיטי עשתה עצמה צוהלת אף היא. בימים אלה נאלצה להעמיד פנים לעיתים קרובות, כמעט בלי הרף.

"באמת, אני בריאה, maman. אבל אם את רוצה לנסוע – ניסע!" אמרה. וכיוון שביקשה להראות שדעתה כבר נתונה לנסיעה הקרובה, החלה לדבר על ההכנות הנחוצות.