תגית: Doris Lessing

זיכרונותיה של ניצולה: מה נזכור בעתיד?

הספר של דוריס לסינג מלווה אותי שנים. הוא ראה אור לראשונה באנגלית ב-1974, לא תורגם לעברית, ככל הידוע לי (למעט הפסקה המובאת כאן, שאותה תרגמתי בעצמי). 

הספר מתאר מציאות שנהוג לכנותה "דיסטופית": עולם שבו האנושות מתאוששת ממשהו שאינו מתואר במפורש ואינו ברור לקורא, אבל שהביא אתו חורבן, ערים שוממות, ביזה, חבורות של בני נוער אלימים, בתי דירות נטושים, ואת הצורך להתאושש מאותו "זה" לא ידוע שכולם חוו.

המציאות העכשווית הזכירה לי את הספר ביתר שאת. אנחנו לא שם, ונקווה שגם לא נגיע.

כולנו זוכרים את התקופה ההיא. החוויה שלי לא הייתה שונה מזאת של אחרים.  אבל כשאנחנו מספרים זה לזה פרטים מהאירועים שכולנו חווינו, כשאנחנו חוזרים עליהם שוב ושוב, ומקשיבים, נראה שאנחנו שואלים: "כך היה גם לך? יש אם כן תוקף לדברים, כן, כך היה, כנראה שכך היה, לא דמיינתי." אנחנו משווים או מתפלמסים, כמו אנשים שהיו במסע וראו ייצור יוצא דופן: "ראית את הדג הכחול הגדול ההוא? אהה, זה שאתה ראית היה צהוב!" אבל הפלגנו באותו הים; את התקופה המתמשכת לקראת הסוף, את הבלבול והמתח, חשו כולם, בכל מקום, ביחידות הקטנות יותר של ערינו – רחובות, גושים של בתי דירות, בתי מלון – וגם בערים, באומות, ביבשת… כן, אני מסכימה שאלה דימויים קצת מופרזים, בהתחשב בטבעם של האירועים שבהם מדובר – דג מוזר, אוקיינוסים וכן הלאה. אבל אולי טוב שאתהה כאן איך אנחנו – כולנו  – נשקיף לאחור אל אותם ימים, אותה סדרת אירועים, ואיך ייוודעו לנו עליהם פרטים רבים הרבה יותר מאלה שידענו באותה עת.

זוהי הפסקה הראשונה בספר, שלא ראה אור בעברית. התרגום מאנגלית של הקטע: עופרה עופר אורן

העיבוד הקולנועי לסרט