קטגוריה: ביוגרפיה

מוטי זעירא, "בגלל הלילה, תרצה אתר, סיפור חיים": האם אפשר לא להתאהב בה

תהיתי: האם אחרי שצפיתי בסרט התיעודי "ציפור בחדר", העוסק בחייה של תרצה אתר, יוכל ספר עליה לחדש לי משהו?

מסתבר שגם מחברו של הספר שאל את עצמו שאלה דומה. בהקדמה מנה כמו בראשי תיבות את כל הקלישאות הידועות עליה מן הסתם לכול ישראלי: "כשיצאתי למסע בעקבותיה של תרצה אתר היו עימי רק האמירות והשאלות המשומשות עד עייפה: איך זה להיות הבת של אלתרמן, התאבדה או לא, יפה, שברירית, 'שמרי נפשך.'" 

אבל, הוא ממשיך, "כמה זה רחוק ממני עכשיו, ספר שלם אחרי היציאה ההיא לדרך."

והדרך, שבה הוא משתף אותנו בספרו, מושכת מאוד את הלב. 

מוטי זעירא עוקב אחרי חייה של תרצה אתר הבת, השחקנית, המשוררת, המתרגמת, הרעיה, האם. מקורותיו רבים: לא רק עדויות של חברים ואוהבים, לא רק יצירתה, שבה הותירה חותמות ברורות מחייה, תחושותיה ומחשבותיה, אלא גם, במידה רבה, יומנים שכתבה לאורך שנים.

לא כולם נותרו, אבל אלא ששרדו מעניקים הצצה עמוקה ומפורטת מאוד אל חייה. הצצה מעניינת, אך גם כזאת שמעוררת אי נוחות מסוימת. 

בפעם הראשונה שזעירא מתאר את היומנים הוא מצטט את מה שכתבה בדף הראשון של כל אחד מהם: "הפותח יומן זה בלי רשות יוצרו – מעשה פשע הוא עושה!" בעמוד השני הוסיפה תרצה אתר וכתבה: "אני משביעה אותך בחיי שלי, פותח אלמוני, לבל תציץ פנימה אל הכתוב ביומן, כי ליבי הוא ונשמתי." לקראת סופו של הספר העלו גם תצלום של דף ראשון כזה. זעירא מוסיף וכותב בתגובה להערותיה של אתר "כאילו אמרה: אני כותבת לעצמי, אבל אני יודעת – ואולי אף משתוקקת – כי הדברים הללו ייקראו." לכך הוא מוסיף תובנה משלו: "הנה לנו איפה בגרסה בוסרית של גיל הנעורים, כפל הפנים המלווה כל יוצר: הטלטלות בין שיח אינטימי, פרטי מאוד, בשפה אישית המחויבת לאמת הפנימית שלו בלבד, לבין הצורך החזק לא פחות לעצב את המחשבות המופשטות במילים ולהפגישן עם הקורא המדומיין. כי רק ברגע הפגישה בין הכותבת לקורא ('פגישה לאין קץ' – בלשונו של אבא נתן אלתרמן ) יש לכתוב זכות קיום".

ייתכן שזעירא היה זקוק להצדקה פנימית בפני עצמו כאשר הפר את הצו המופיע בראשו של כל יומן לבל יקרא אותו איש שלא קיבל לכך היתר. ייתכן שאף צדק. שתרצה אתר רצתה בתוך תוכה שדבריה ייקראו. לטעמי את היומנים משנות נעוריה מוטב היה אולי להניח ולא לפרסם את מה שנכתב בהם. אני מתקשה להאמין שתרצה אתר הייתה שמחה לראות ציטוטים כאלה של מחשבותיה האינטימיות ביותר כשהייתה בגיל העשרה, את ההתלבטויות  של הנשיות הבוסרית המתפתחת בה. אני חוששת שהפומביות הזאת הייתה מביכה אותה. אכן, היא כבר איננה, וזכויותיה ניטלו ממנה לכאורה כשהלכה לעולמה, וגם אין סכנה שתובך ממה שמציגים בפנינו. ובכל זאת, מתעוררת כאן שאלה אתית כבדת משקל, ולא בפעם הראשונה. שאלה דומה העלו רבים בנוגע לספר היה היתה של יעל נאמן, שמתעד את חייה של אישה שהקפידה מאוד לשמור על אלמוניותה. במקרה של היה היתה דעתי הייתה נוחה, שכן חרף החשיפה, לא חשתי שיש משהו מביך בדברים שכתבה נאמן על אותה פזית, ואילו באשר לתרצה אתר, אפשר היה לדעתי לוותר על קטעי היומן המוקדמים. 

אין בכך כדי להטיל דופי בביוגרפיה, שהיא, כאמור, מרתקת ורבת פנים. רובנו, כך נדמה לי, קצת מאוהבים בתרצה אתר. לא רק בשל יופייה המופלג שהשנים לא פוגגו, שהרי היא נשארה לצמיתות בת שלושים ושש (קשה לקלוט שאילו חיה הייתה עכשיו בת שבעים ושמונה!), אלא גם בזכות כישרונותיה המופלגים. שיריה, במיוחד הפזמונים שכתבה, ממשיכים ללוות אותנו כבר עשרות שנים. גם מותה מוסיף מן הסתם נופך של מסתורין לדמותה: התאבדה בקפיצה מהחלון או הסתחררה ונפלה? 

לשאלה האחרונה הזאת לא תהיה לעולם תשובה ברורה, וזעירא מביא בפנינו פרטים לא ידועים רבים על ערוב ימיה, ומניח לנו להסיק מסקנות – נכונות, או שגויות – אין לדעת. 

יופיו של הספר בכך שלא רק את דמותה של תרצה אתר הוא מביא בפנינו, אלא גם את זאת של התקופה והמילייה החברתי התל אביבי שבו חיה, ואף מקדים ומספר על חייהם של הוריה ובני המשפחות שלהם עוד לפני שהכירו. וזה מעניין! 

מעניינים במיוחד הסיפורים המלווים את היווצרותם ואת הצלחתם של כמה מהפזמונים הידועים ביותר שכתבה. למשל, את השיר "פתאום עכשיו, פתאום היום" (שבלשון העם קוצר למילה אחת: "אהבתיה"), כתבה לפסטיבל הזמר והפזמון, והשיר "היה גם תחילת הקריירה המפוארת של שלמה ארצי". הוא זכה במקום הראשון בפסטיבל, אבל תרצה אתר לא נכחה באולם. כמו בכל ערב הלכה לישון מוקדם מאוד, וכשבעלה חזר מירושלים והעיר אותה כדי לבשר לה על הזכייה, העידה לימים כי: "חייכתי, התהפכתי לצד השני והמשכתי לישון". 

היא לא לקחה את עצמה ברצינות רבה מדי. כשבעלה שמע מוכר אבטיחים משבש את השיר ושר "אבטיח", במקום "אהבתיה", על פי מנגינתו פרצה בצחוק ואמרה: "נהדר! זה בדיוק מה שרציתי שיקרה". 

תרצה אתר העולה מהספר היא אדם מקסים, גם אם היו לה תנודות קיצוניות במצבי הרוח, גם אם היו לה מדי פעם התקפי זעם לא נעימים. לצד אלה התאפיינה לא רק בכישרון אלא גם בנדיבות מופלגת, בנאמנות מוחלטת לחבריה, ביכולת להעניק אהבה. נוגע ללב תיאור הקשר שיצרה עם ילדיו של בעלה השני מנישואיו הקודמים, ומסירותה לילדיה. כשהרתה ללדת את בתה הבכורה יעל שינתה את כל אורחות חייה, דבקה בתזונה מבריאה והפסיקה באחת לעשן, כדי שלא להזיק לה.

מכל הטעמים הללו קשה לחשוב שהאישה המופלאה הזאת החליטה למות. גם אם כתבה בימיה האחרונים שירים שמתכתבים עם שיריה האחרונים של סילביה פלאת, משוררת צעירה ואימא לשני ילדים קטנים, שהתאבדה בעליל. סילביה פלאת השאירה מכתב וראיות ברורות לכך שבחרה למות. תרצה אתר הותירה את התהייה שמאפשרת לכל מי שאוהב אותה להתנחם: לא, לא ייתכן. היא אהבה את החיים. זאת הייתה בוודאי רק תאונה איומה. 

שלומית פ' פלאום, "בת ישראל נודדת": עד לאן הגיעה הגננת הנשכחת

היא הרבתה לסייר בעולם, לפגוש אנשים, לשוחח אתם, ללמוד מהם וללמד אותם. כך למשל התיידדה עם מהטמה גנדי ההודי ועם המשורר וההוגה זוכה פרס נובל,  אף הוא הודי, רבינדרנט טאגור, שחליפת המכתבים שלה אתו מופיעה בספר. את האחרון אפילו שכנעה לשנות את דעתו על הציונות, כפי שהעיד בעצמו: "מודה אני בגלוי, שהיו לי חששות קודם, אם אין הציונות אולי תנועה שובניסטית חדשה. בשאפה לכונן מולדת בעולם, המלא ארצות מולדת ועמים הנלחמים זה בזה. אך תלמידתי, הגברת פלאום הראתה לי את הדרך הנכונה להכרת התנועה בשרשיה ולתפיסת האידיאות שלה בכל עמקן. אחרי חקירה רבה באתי לידי הכרה, שחששותי היו ללא יסוד. מחזיק אני בדעה, שהציונות היא אחד הבסיסים של השלום העולמי, ואני תקוה שתראה את הגשמתה המלאה. ובה במידה שמאמין אני בשלום העולמי, מאמין אני באידיאל הציוני לכונן בית יהודי בארץ ישראל". 

שמה שלומית פלאום. היא נולדה בליטא, אך מימשה את החזון הציוני שלה וב-1911, בהיותה בת שמונה עשרה, עלתה לארץ ישראל, אחרי שלמדה בסמינר לגננות בפרנקפורט. בירושלים העתיקה הקימה גן ילדים שהתבסס על שיטותיה של הרופאה והמחנכת האיטלקיה, מריה מונטסורי. התיאור של הילדים שקיבלה לטיפולה מזעזע: היו שם מאה פעוטות מוזנחים וחולים ששהו כל היום בחדר צפוף ומטונף. פלאום טיפלה קודם כל במקום, ניקתה אותו, ביקשה מד"ר טיכו לטפל בעיניהם החולות של הילדים, צחצחה להם את הנעליים, בישלה למענם, תפרה וקרצפה, ואז החלה להפעיל את תוכניות הלימוד שהאמינה בהן, למשל – עודדה את הילדים לתנועה שיש בה תוכן ומטרה, כלומר – לעזור זה לזה או להשתתף בעבודות הניקיון והגשת האוכל. היא העשירה את דמיונם, טיפחה את היצירתיות שלהם, והעניקה להם את החופש לבטא את עולמם. 

אחרי כמה שנים החלה במסעותיה הרבים בעולם. בהודו שהתה שנתיים. בדמשק הקימה גן ילדים, בעזרתו של הסופר יהודה בורלא. ברומא פגשה את מריה מונטסורי, שממנה למדה את שיטות ההוראה שלה. עוד כשהייתה בישראל התיידדה עם הסופר חיים ברנר ועם איש העבודה א"ד גורדון. כשביקרה בארצות הברית השתתפה בחגיגת חג המולד בבית רוקפלר, ביקרה במעבדות אדיסון ושוחחה אתו, הכירה את פרופסור דיואי, שמעה הרצאה של פרופסור איינשטיין, "על תורת היחסות שלו". ואלה רק חלק מכל האנשים המעניינים וידועי השם שפגשה. 

גישתה של פלאום לאנשים ולמקומות כמעט אקסטטית. רוב הזמן היא נשמעת אחוזת התפעלות עמוקה. כך למשל כתבה בעקבות המפגש שלה עם המלך פייסל שהוקסמה ממנו כליל: "המשכתי להסתכל בפניו העדינים והאצילים. שחור עיניו היה עמוק. וכן גם שערותיו. כשהפנה אלי את פניו נדהמתי כמעט מיופיו הרב". 

תיאוריה את תל אביב בתחילת המאה מדביקים את הקורא בהיקסמות שחשה: "צבור בתים על פני גבעות חול שהצהיבו בסביבות השכונה והוריקו בגפנים. זה היה מראה נוף יפה. מעבר לשער פסי מסלת הברזל נכנסים לרחוב הרצל המעוטר בשני טורי בתים קטנים ונחמדים, בני קומה אחת, המוקפים גנות פרחים. בקצה הרחוב נצב הבנין הגדול והלבן של הגמנסיה הרצליה, המשמש סיום יפה לרחוב הקצר, המתמלא חיים ותנועה עליזה-צנועה ביחוד בשעות בין ערבים. כאן מרכז הטיולים והפגישות. תל אביב הצעירה, שכונתם של מורים, סופרים ותלמידים, מונה בסך הכול איזו מאה משפחות. שדרות רוטשילד היו צעירות ורכות מאוד. עציהן ופרחיהן אינם מעניקים כל צל מלהט השמש; מגדל המים הוא הזקיף, הבנין האחרון, השומר את תל אביב. מאחוריו מתנשאות גבעות חול וחולות… הים נשקף רק במרחק, כי שום רחוב ושום דרך אינם מובילים אליו". איזה תיאור מלבב! כך גם תיאור החתונה ברחובות שאליה הגיעו – בלי שום צורך בהזמנה מיוחדת – מרבית תושבי תל אביב: הנסיעה העליזה ברכבת, הטקס שנערך בחולות, האוכל שכל אחד מהאורחים הביא לעצמו, תחרות הרכיבה על סוסים שבה השתתפו שלוש הכלות ושלושת החתנים… כל אלה מראות והוויות חיים נשכחות שמעניין להיקרא אליהם כמוזמנים אל העבר ששב ומתחייה בין דפי הספר. 

אגב, המקום היחיד שלא עורר בפלאום התפעלות היה העיר ניו יורק, אשר, כך היא כותבת, "נגלתה כעין רהב איום ומתגבר, ענקי-האבן לחצו על לבי והביאוני עד דכא. מבטי נצמדו אל הגושים הענקיים של הבנינים שסגרו על הרחוב משני הצדדים. לבי הרהר מתוך אימה נסתרה – מה טיב האנשים המתגוררים בבתי החומות המגושמים הללו? האם דומים הם גם כן לבנינים שהם בנו לעצמם? ואיך אפשר בכלל לגור כאן?" אבל גם לגבי המקום הזה היא מתרככת, ומעידה על עצמה: "למדתי להבין את האמריקנים ולהעריכם יותר. נוכחתי שאינם כל עיקר מכונות. נוכחתי חיש מהר כי באמריקה ניתנת האפשרות גם לאנשים פשוטים לרכוש להם עמדה, שלטון וכבוד. ראיתי כיצד ההכרח והאחריות העמוסים על כל אזרח מאלצים אותו לפתח את כוחו וכשרונותיו".

מסחרר לעקוב אחרי כל הרפתקאותיה, אחרי כל המפגשים שערכה, אחרי כל האנשים שהכירה.

אל המלל נלווים איוריה המלבבים, שארבעה מהם אפשר לראות כאן.  

ספרה של פלאום, שהלכה לעולמה ב-1963, ראה אור לראשונה ב-1935. לאחרונה החליטה הוצאה לאור קטנה, הוצאת רעב, לחדשו, ואף להוסיף לו הקדמה ואחרית דבר שכתבה נורית גוברין. ערכה של אחרית הדבר בכך שהיא מציבה את האוטוביוגרפיה של שלומית פלאום בתוך הקשר היסטורי. כך למשל היא מבארת את הסיבות לכך שנשים בכלל ובעברית בפרט לא נטו לכתוב, בין השאר בשל "מעמדן השולי בחברה ומיעוט התפקידים הציבוריים שמילאו", אבל גם בשל תחושת הפחיתות שלהן עצמן כלפי חייהן וההישגים שלהן. עוד כותבת גוברין על פלאום ועל חייה, כך למשל היא מנסה להבין מדוע נשכחה, אם כי אינה אמורה להיות אנונימית, שכן היא מופיעה בלכסיקונים שונים. "כעת עם המהדורה המחודשת של בת ישראל נודדת, בסדרת "צדק פואטי" של הוצאת רעב, ניתנת הזדמנות חשובה להכירה ולהשיבה אל מחזור החיים של החברה והתרבות בישראל", חותמת גוברין את דבריה.

משמח מאוד לראות שלצד ההוצאות הגדולות והמסחריות צצים בשנים האחרונות בשטח אנשים שהספרות והתרבות בישראל היא בנפשם. אלה טורחים רבות על הספרים שהם מוציאים לאור, והאהבה הרבה שהם משפיעים עליהם ניכרת מאוד. כן ירבו! 

 

מוטי זעירא, "על הדבש ועל העוקץ, נעמי שמר, סיפור חיים": מה המר ומה המתוק

כשמו של הספר "על הדבש ועל העוקץ", הלקוח מאחד משיריה הידועים של נעמי שמר, כן גם תוכנו: טובל במתיקות נעימה, אופף את הלב בנועם, ועם זאת – מסתיר בתוכו גם את העוקץ המגיע, כנראה באופן בלתי נמנע, ביחד עם הדבש.

אין ספק שאת הביוגרפיה שלפנינו כתב מוטי זעירא באהבה רבה לנעמי שמר, והאהבה הזאת מידבקת. כשגומרים לקרוא את הספר קשה שלא לאהוב את הדמות העומדת מאחורי שלל הפזמונים המוכרים לכל אחד מאתנו, אלה שמלווים אותנו כבר שנים כה רבות, עד כי הופתעתי לגלות שחלקם הם פרי יצירתה, שכן היה נדמה לי שהם קיימים מאז ומתמיד, מעין נכס צאן ברזל תרבותי שלנו, שנוצרו מאליהם…

לפני שאפרט עלי להדגיש את חלקו של העוקץ הכי גדול, שמוטי זעירא רק מתאר, בלי לנקוט עמדה. מדובר כמובן בעמדותיה הפוליטיות של נעמי שמר, ובתמיכתה הנחרצת בגוש אמונים. משפט אחד שמצוטט מפיה זעזע וקומם אותי במיוחד (כמו, כנראה, גם את בתה, שהייתה פעילה בשלום עכשיו!): "הפיקציה הזאת, שזו מדינה דמוקרטית, זו לא מדינה דמוקרטית, זו מדינה יהודית! לנו יש חוק השבות, להם אין את זכות השיבה".  קשה היה  מאוד להישאר שוות נפש אחרי הדברים הללו (שמגיעים לקראת סופו של הספר, בעמוד 452 מתוך 470 עמודים, ללא הנספחים). הם מבטאים בדייקנות את הבעיה האיומה שנעמי שמר לא הרגישה בעצם בצורך להתמודד אתה: התהליך שמובילים מי שמחזיקים בדעותיה יביא למדינה שדוגלת ומכתיבה אפרטהייד רשמי.  מבחינתה של נעמי שמר זאת עובדה שאינה אמורה להטריד אותנו. לי, כמו לרבים אחרים, קשה להשלים עם העמדה הזאת.

ולמרות זאת, עלי להודות, צדדים רבים בדמותה של האישה הזאת כבשו את לבי. הישירות, היושר, חוש ההומור, הנדיבות, וכמובן – הכישרון העצום. הפזמונים הרבים מספור, מילים ולחנים, מגוונים ומרנינים, אוצרות שלמים שממשיכים לשמח רבים כל כך לאורך זמן רב כל כך.

הדוגמאות לכל התכונות הנפלאות הללו רבות מאוד ומפוזרות לכל אורכו של הספר. הנה לדוגמה אפיזודה קצרה מחייה: פעם, בשנות ה-90, נתקלה באקראי ברחוב בעולה חדש. התפתחה ביניהם שיחה, ולאחר שהאיש, שאותו כלל לא הכירה, תינה את צרותיו, החליטה, בשיתוף עם בעלה, לאפשר לו ולבני משפחתו לגור בלי שום תמורה כספית  בדירת אמו בתל אביב, שהתפנתה זמן מה לפני כן כשהאם הלכה לעולמה. אותה משפחת עולים חיה בדירה בחינם במשך 15 שנה, ורק אחרי שמצבם הוטב התעקשו להתחיל לשלם דמי שכירות!

זוהי רק דוגמה אחת מרבות, וכולן מרגשות מאוד. כך למשל בימי חייה הכמעט אחרונים, החליטה המשפחה לצרף אל המטפלים בה את אמילי, אישה פיליפינית. כשנודע לנעמי שמר שאמילי מיטיבה לצייר, "החליטה שצריך לעשות משהו למען קידומה המקצועי. היא טרחה וגילתה כי במתנ"ס רוזין מתקיים חוג ציור למבוגרים. היא רשמה אותה בלי ידיעתה, שילמה על החוג, ושילחה את אמילי פעם בשבוע לחוג, 'שתתאוורר קצת.'" לכאורה זאת מחווה פשוטה ולא הירואית במיוחד, אבל כשמשווים אותה ליחס שמהגרות עבודה רבות סובלות ממנו, יש בה בכל זאת נקודה של זכות לטובתה של שמר.

נעמי שמר הייתה שנונה ומשעשעת בחריפות ובהומור. הדוגמאות רבות ופזורות לאורך הספר. כך למשל כשחזרה מארצות הברית וראתה כלב עושה את צרכיו ברחוב ובעליו אינו מעלה בדעתו לנקות את מה שהותיר, אמרה "חזרתי מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לארץ המגבלות הבלתי אפשריות".

הייתה בה בנעמי שמר עוצמה רגשית נדירה. הנה למשל תיאור התנהגותה בערוב ימיה: "בביקור הרופאים ביקשה נעמי לדעת מה צפוי לקרות עתה. הם הסבירו לה שהריאות יקרסו מהנוזלים, ואז יחברו אותה למכונת הנשמה כדי להאריך ככל האפשר את חייה. 'יש לי משהו חשוב להגיד לכם,' הכריזה, 'בכל מה שקשור לתחילת החיים, הרפואה הגיעה להישגים מדהימים: הפריות מבחנה, לידה בכל השיטות האפשריות, הצלת פגים. אבל בעניין המוות אתם גלמים גמורים! אני בת שבעים וארבע, היו לי חיים שלמים, ואני לא צריכה עוד יום, עוד שעה, עוד דקה! במקרה כזה, דוקטור, אני מבקשת שתעזרו לי ללכת חזק, מהר ואלגנטי!' הרופא הראשי ניגש אליה ולחץ את ידה בהתרגשות."

אבל עוד לפני כן, כשחוקר הספרות דן מירון תקף אותה במאמר חריף וחסר רחמים, שהכאיב לה מאוד, היא החליטה לא להגיב וכשניסו לפנות אליה עיתונאים סירבה לדבר על כך, ובסירובה השתמשה בפסוק מספר בראשית "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי".

היו לה השקפות עולם אמנותיות שמעניין לקרוא עליהן. כך למשל הסבירה כי "יש רבים הסבורים בטעות שהקול עומד במקום הראשון ברשימת החפצים האישיים של זמר. מבחינתי, הוא רק במקום העשרים, ובכלל לא האביזר הכי חשוב. אמנם ל[משה] בקר יש קול יפהפה, אבל גם כאן הוא לא תכלית הכול. זה כמו להגיד על סופר שיש לו עברית יפה. הקול, כמו השפה, הוא מעין כלי רכב. השאלה היא אם יש לו מה להוביל".

היא אמנם הוכשרה כפסנתרנית וכמוזיקאית קלאסית ולמדה באקדמיה בירושלים, אבל גישתה למוזיקה, כך העידה על עצמה, הייתה נטולת "כל טיפה של קידוש השם". מוטי זעירא מציין את "העליזות הקלילה של נעמי בבואה אל המוזיקה, לעומת הרצינות התהומית של אמה" שחלמה גם היא להיות מוזיקאית, אבל ההתפתחות שלה נקטעה באבה, עקב פציעה.

על יצירתה כתבה שמר: "אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית, ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל".

אכן, שירים רבים שלה נהפכו למעין דגלים, לא תמיד כאלה שהתכוונה להם. כך למשל את השיר "על כל אלה" כתבה כשיר נחמה לאחותה שהתאלמנה, אבל הוא נהפך למעין המנון של מפוני פתחת רפיח. נעמי שמר לא התנגדה לכך, כנראה מכיוון שהתנגדה בכל תוקף לפינוי, ואף חדלה להביע את עמדותיה אחרי שהתרחש, כי חשה שאין בכוחה להשפיע על המציאות.

"לך לא יהיה גיל מעבר, כי את התבטאת", אמרה לה פעם אמה. אכן, אין ספק שחרף אכזבתה (בעניין הפינוי), היא התבטאה, והרבתה לעשות זאת, לא רק בדברים שאמרה, אלא בעיקר בשירים שכתבה והלחינה, ושממשיכים להתנגן בלבבות.

לקראת סופו של הספר מצאתי את עצמי כמעט מקווה שנעמי שמר לא תמות, וזהו שבח לכותבו, שהצליח להקים את דמותה ובעצם – כמעט לממש את תקוותי, ולחזור ולהחיות בין דפיו את האישה המרתקת הזאת, נעמי שמר.

למי קשה להסכים עם "מתן זכויות ל'אחרים'"?

הקבוצה מכוננת את עצמה מחדש סביב עיקרון אחר, הפעם לאומי: אישוש עצמך כדייר "לגיטימי" בטריטוריה שבתוכה אתה חש מנושל ורדוף – השכונה שבה אתה גר, המחליפה את מקום העבודה ואת העמדה החברתית בהגדרה העצמית ובהגדרת יחסך לאחרים. באופן כללי יותר: אישוש עצמך כאדון וכבעלים טבעי של ארץ, כנהנה בלעדי מהזכויות שהיא מעניקה לאזרחיה. הרעיון ש"אחרים" עשויים ליהנות מזכויות אלה – המעט שיש לנו – נעשה בלתי נסבל, אם נראה שעלינו לחלוק אותן עד כדי צמצומו של החלק המוקצה לכל אחד. זהו אישוש עצמי המופעל כנגד אלה שמהם נשללת כל שייכות לגיטימית ל"אומה", ושהיינו רוצים לסרב להעניק להם זכויות, זכויות שאתה מנסה לשמור לעצמך כשהן מוטלות נספק על ידי השלטון ועל ידי אלו שמדברים בשמו. 

  Didier Eribon Retour à Reims

מצרפתית: מיכל בן-נפתלי

מה נותר לאדם שגזלו ממנו הכול?

  • מי שפסיבי מאפשר לזולת להחליט למענו. מי שאגרסיבי מחליט למען זולתו. מי שאסרטיבי מחליט למען עצמו. ובוטח שדי בכך. שדי לו בעצמו. 
  • הגדרה נכונה לקורבנות היא – אדם ששמתמקד במה שנמצא מחוץ לעצמו: כשאדם מביט החוצה כדי להאשים מישהו על נסיבות חייו, או כדי לקבוע מה מטרותיו בחיים, מה גורלו, או מה ערכו.
  • אולי החלמה איננה כרוכה במחיקה של הצלקת, או אפילו ביצירתה. פירושה של החלמה הוא להוקיר את הפצע.
  • הזמן אינו מרפא. הריפוי בא מתוך מה שהאדם עושה עם הזמן. ריפוי מתאפשר כשהאדם בוחר לקבל על עצמו אחריות. כשאנחנו בוחרים להסתכן, ולבסוף – כשאנחנו בוחרים לשחרר את הפצע, להיפרד מהעבר או מהיגון.
  • הרי ההוכחה לכך ששתים עשרה שנות שלטון הרייך של היטלר לא עקרו את הטוב מלבותיהם של בני אדם.
  • אפשר לחלק את בני האדם בשתי דרכים: אלה ששרדו ואלה שלא. האחרונים אינם כאן ולא יוכלו לספר לנו את סיפורם.
  • האירוניה הטמונה בחירות היא שהיא מקשה יותר למצוא תקווה ויעד בחיים. האם עלי להשלים עם הידיעה שכל גבר שאנשא לו לא יכיר את הורי?
  • רק מקץ שנים התחוור לי שבריחה מהכאב אינה משככת אותו. היא רק מחמירה אותו.
  • לא זכיתי לבחור! הדממה שבתוכי זועמת. היטלר ומנגלה בחרו בשבילי. לי לא הייתה זכות לבחור!
  • אני זוכרת היטב איך אבי שמע את המוזיקה שניגנו על הפלטפורמה [באושוויץ] ואמר – המקום הזה לא יכול להיות רע.
  • את הכול אפשר לגזול מאדם, חוץ מדבר אחד: החירות לבחור איך להגיב בכל אחת מהנסיבות.

קישור לטור העוסק בספר.

(הציטוטים בתרגומי).

The Choice: Embrace the" Possible" Edith Eger מה הבחירה הראויה ואיך עושים אותה

מעטים הם הספרים שנושאים בחובם את היכולת לשנות את חייו של הקורא. ספרה של הפסיכולוגית אדית אגר, יהודייה אמריקנית ילידת הונגריה וניצולת שואה, הוא אחד מהם.

זהו ספר נדיר. הוא חשוב לכל נפגע טראומה, וכמובן שגם לכל מי שקרוב אל אדם כזה. בעצם, הוא חשוב לכל אחד מאתנו, בדבריו החכמים, הנאורים ובלקח האופטימי שהוא מציג: שסבל הוא חלק בלתי נמנע מהקיום האנושית והשאלה היא רק – מה עושים אתו!

הוא ראה אור לראשונה באנגלית בשנה שעברה, ויש לקוות שיהיה מי שיזדרז לתרגם אותו לעברית!

אדית אגר הייתה בת שש עשרה כשחייה התרסקו. בערב חגגה עם הוריה ואחותה מגדה את ליל הסדר האחרון שלהם כמשפחה. בבוקר כבר גורשו לאושוויץ, שם איבדו אדית ומגדה את הוריהן. אחות אחרת, קלרה, כנרת מחוננת ומצליחה, נשארה במקרה בבודפשט, ועד תום המלחמה לא נודע לאדית מה עלה בגורלה.

הספר, כפי שאגר מעידה, קלוע "כמו החלה שאימא שלי נהגה להכין לקראת ערב שבת", שכן הוא מורכב משלוש "צמות": סיפור הישרדותה האישי, סיפור ההחלמה שלה, וסיפוריהם של אנשים – מטופלים שלה – שלמדה מהם איך למצוא חירות פנימית ושלווה, לא פחות מכפי שטיפלה בהם.

כל אחד מהמרכיבים השונים הללו שיוצרים את הספר מרתק בפני עצמו, וכולם ביחד יוצרים שלם מופלא. כשקוראים את הספר אי אפשר שלא להשתנק, לצחוק בקול, לדמוע, להתרגש ולהתפעם.

עד שלב מסוים בקריאה של הספר אמרתי לעצמי לא פעם – ויקטור פראנקל. האדם מחפש משמעות! עד שהתחוור לי שאדית אגר היא אכן תלמידתו של פראנקל ומחשיבה את עצמה גם כמי שהייתה במשך שנים ידידה קרובה שלו.

אכן, שניהם לימדו את עצמם יותר מלקח אחד בעקבות התנסותם בטראומה הקשה של כלואים במחנה ריכוז. לדבריה של אגר, "את מה שקרה אי אפשר לשכוח, ואי אפשר לשנות. אבל במשך הזמן למדתי שאני יכולה לבחור איך להגיב אל העבר. אני יכולה להיות אומללה או מלאה בתקווה – מדוכאת או מאושרת. תמיד יש לנו אפשרות לבחור. היכולת הזאת מעניקה לנו שליטה. סבל הוא נחלת הכלל. קורבנוּת היא עניין של בחירה." 

אדית אגר הייתה בצעירותה רקדנית, מתעמלת קרקע, ובעלת סיכויים טובים להימנות עם נבחרת ההתעמלות של הונגריה במשחקים האולימפיים. היא לא זכתה לבחור את דרכה בחיים. תחילה נזרקה מהנבחרת רק מכיוון שהייתה יהודיה, ואז נלקחה למחנה ריכוז, לחיים על סף המוות, בעבודת פרך ורעב. ביום של השחרור היה החייל האמריקני שמצא אותה בטוח שכבר מתה. אהובה נספה, כמו גם, כאמור, הוריה. היא בטוחה שניצלה במידה רבה לא רק כי הייתה בת מזל, אלא גם בזכות התמיכה ההדדית והעזרה שהיא ואחותה העניקו זו לזו. "כדי לשרוד האדם צריך להתעלות מעל הצרכים של עצמו ולהתמסר לאלה של מישהו אחר." סיפור ההינצלות שלהן, פגישתן מעוררת ההשתאות עם בני משפחה אחרים, אחרי המלחמה, הם עניין לספר בפני עצמו, וכאן הכול משולב באמירות חכמות, נוקבות, ומעוררות השראה.

אדית אגר אינה מתכחשת לסבל. אדרבה, היא מלמדת אותנו שעלינו להכיר בו ואותו. "כשאנחנו לא מאפשרים לעצמנו להתאבל על מה שאבד לנו, על פצעינו ועל האכזבות שספגנו, אנחנו מועדים לשוב ולחיות אותם שוב ושוב," היא מסבירה. "החופש והשחרור האמיתי נובעים מכך שנלמד לחבק את מה שקרה. חירות פירושה – לאזור את האומץ לפרק את בית הכלא שבו אנחנו לכודים, לבנה אחרי לבנה". בקורבנות, טוענת אגר, אפשר לבחור. אם כי מוטב כמובן שלא לעשות זאת. 

כל זאת יכול לקרות רק אחרי שהאדם ניצל. מי שנאבק על חייו אינו יכול לשאול את עצמו שאלות כמו "למה זה קורה לי?" אלא רק "איך עלי לפעול עכשיו?" 

אי אפשר להימנע מכאבים. הם חלק מהחיים. אבל אפשר להשתחרר מהם. הפשר שהיא מעניקה לחייה איננו בשאלה "מדוע דווקא אני נשארתי בחיים?" אלא בשאלה "מה עלי לעשות עם החיים האלה שהוענקו לי." האם לחיות בתחושה של מרירות, עוינות וכעס? "לחיות כאילו אני אדם מת?" 

כל השאלות והתשובות הללו עלולות להיראות כמו הטפות ניו אייג'יות, אבל בספר שלפנינו אינן כאלה כלל וכלל. אדית אגר מדגימה אותן באינספור מקרים ספציפיים ומדויקים מאוד מחייה ומחיי המטופלים שפגשה. האם, למשל, הורים שבנם בן השש עשרה התאבד יכולים למצוא נחמה? איך נפרדים מתחושת האשמה? מעלבון? מהשפלה? ממפחי נפש? 

אחד הסיפורים האישיים של אדית אגר מגיע לקראת סופו של הספר. היא מתארת את תחושת האשמה העמוקה והאיומה שלה עצמה כניצולה, מראה מה תחושת האשמה הזאת עוללה לה, איך איתרה אותה בתוכה ומה עשתה אתה.

אפשר ללמוד ממנה כל כך הרבה! על אכזריות שאין לה קץ: "חיינו וניצלנו מהגיהנום ואז נהפכנו לסיוטים של אחרים," היא מתארת את המפגש של הניצולים עם ילדים גרמניים מבועתים ממראה הקורבנות המורעבים שאיבדו בעיניהם צלם אנוש (המפגש הזה עם הילדים, היא מעידה, היה לה קשה אפילו יותר מאשר הברוטליות של אנשי האס-אס. "במראה שלנו," היא כותבת, "פגענו בתום של אותם ילדים"!); על הקושי הלא נתפש בלהיות ניצולה, שלפעמים הוא חמור ומכאיב יותר מאשר להיות אסירה: "יש לי כאבי פנטום הפוכים," היא כותבת, ומספרת על האבל לא רק על מה שאיבדה, אלא על מה שנשאר. "הישרדות צבועה בשחור-לבן, אין שום 'אבל', שעלול להפריע לך להיאבק על חייך. עכשיו אותם 'אבל' מסתערים עלייך. אמנם יש לנו לחם לאכול, 'אבל' אין לנו פרוטה. אמנם אנחנו עולות במשקל, 'אבל' הלב שלי כבד. אמנם אני חיה, 'אבל' אימא שלי מתה." 

אגר מתארת את התהליך הארוך, המפרך, הבלתי אפשרי כמעט, שעברה עד שהגיעה למעמדה הנוכחי. 

היא מתעכבת גם על ההחלטה להגר לארצות הברית ולא לישראל, לשם ביקש בעלה הצעיר לעלות, עם הרכוש שהצליח להציל אחרי המלחמה. היא התעקשה על אמריקה. לא רצתה שבתה הקטנה תחיה במדינה מאוימת במלחמות.

אי אפשר שלא לתהות מה היה עולה בגורלה אלמלא עמדה על דעתה. האם הייתה מתפתחת ונהפכת לפסיכולוגית רבת השפעה וידועה כל כך, אילו הגיעה עם משפחתה הקטנה לישראל בסוף שנות הארבעים? 

מאבקיה כמהגרת "הונגריה", כך היא מכנה את עצמה, באמריקה, היו קשים, אבל בסופו של דבר – גם מתגמלים. 

בשלב זה מוטב אולי לא לשקוע בשאלות נוסח "מה היה אילו"… אסתפק בכך שאפציר בקוראי הטור: מהרו אל ספרה של אדית אגר וקראו אותו. כדאי לכם!

הנה קישור אליו בקינדל: שתי לחיצות כפתור והוא שלכם.  הנה בחירה ראויה! 

 

(מאחר שהספר לא תורגם לעברית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים המובאים כאן). 

תודה מיוחדת לרותי ברנדמן, שבזכותה התוועדתי לאדית אגר. 

מה מרגישה אשתו של גאון?

אתמול, מאוחר בערב, קראתי מאמר מתורגם של אֶמֶרסון בשם "נפש האדם העליון". […] בשביל הגאון יש ליצור תנאים שלווים, שמחים, את הגאון יש להאכיל, לרחוץ, להלביש, צריך להעתיק את יצירותיו אינספור פעמים, צריך לאהוב אותו, לא לתת לו סיבה לקנאה כדי שהוא יהיה שקט, צריך להאכיל ולחנך את הצאצאים הרבים מספור שהגאון מוליד. אבל משעמם לו איתם ואין לו זמן לבלות איתם, כי הוא צריך לבלות עם אֶפּיקטטוס, סוקרטס, בודהה, וכן הלאה, והוא צריך תמיד להתאמץ להיות כמוהם. ולאחר שקרובי משפחתו מסרו לשירותו של אותו גאון את נעוריהם, את כוחותיהם, את יופיים, את כל היותם, מאשימים אותם שהם לא הבינו את הגאון די הצורך. הגאונים בעצמם אפילו תודה לא יגידו אלה שלא רק הקריבו את חייהם הצעירים והתמים באופן חומרי ודלדלו את כל לותיהם הרגשיים והשכליים, הם גם לא יכלו להתפתח ולצמוח בגלל מחסור בפנאי, בשלווה ובכוחות.

אני שרתתי גאון במשך ארבעים שנה ויודעת איך מאות פעמים גאו בי החיים הרוחניים, כל הכיסופים, האנרגיות, המאמץ להתפתח, האהבה לאמנויות, למוזיקה… ואת כל השאיפות הללו אני רמסתי ובלעתי שוב ושוב וככה עד קץ החיים, כך או אחרת אשרת את הגאון שלי.

כל אחד שואל: "אבל לשם מה לך, אישה חסרת ערך שכמותך, חיים רוחניים או אמנותיים?" ועל השאלה הזאת אני יכולה לענות רק תשובה אחת: "איני יודעת, אבל לדכא בי את הצורך הזה כדי לשרת את צרכיו החומריים של הגאון זה סבל גדול". כמה שלא אוהבים את האדם הזה שהאנשים קוראים לו "גאון" – אבל תמיד ללדת, להאכיל, לתפור, לדאוג לארוחות, לשים קומפרסים ולעשות חוקנים, לשבת שקטה בטמטום חושים ולחכות לדרישות השירות החומרי – זה עינוי, ואין לזה שום תמורה, אפילו הכרת תודה לא תהיה, ועוד יימצא הרבה מה שראוי לגינוי. נשאתי ואני נושאת את העול הזה שאינו לפי כוחי – והתעייפתי.

כל ההתקפה הזאת על אי-ההבנה של בני הבית את הגאון נשפכה ממני מתוך כעס על המאמר של אמרסון ועל כל אלה שדיברו על זה מימי סוקרטס וקסנטיפה.

דבורה הכהן, "מנהיגה ללא גבולות הנרייטה סאלד. ביוגרפיה": האם היא ראויה להנצחה?

יש מוסדות שנדמה כאילו התקיימו מאז ומעולם. בדרך כלל איננו נותנים את דעתנו לשאלה כיצד ומדוע הוקמו ומי עמד מאחורי ייסודם, כאילו שאינם אלא מעין חלק מהנוף, שם, מאז ומתמיד, כמו כוח טבע מובן מאליו.

כך למשל בתי החולים האוניברסיטאיים של הדסה ובהם חמישה בתי ספר למקצועות רפואה המשותפים להדסה ולאוניברסיטה העברית; מרפאות חוץ בבית הבריאות שטראוס, ברחוב שטראוס בירושלים, בגן הטכנולוגי מלחה (הדסה אופטימל) ומרפאות שר"פ בתל אביב. האם יכול מישהו להעלות בדעתו שפעם כל אלה לא התקיימו? שמישהו יזם אותם והתחיל ממש מלא כלום?

אבל כן, אישה אחת, ששמה מוכר מאוד, הנרייטה סאלד, פעילת ציבור ומחנכת שהקדישה את חייה ופועלה לרעיון הציוני, היא זאת שיזמה, פעלה, הקימה והתניעה את המפעל הענקי הזה. אישה אחת ותוצאות כה מרשימות.

מדינת ישראל הכירה לה תודה. מוסדות רבים מנציחים את שמה: בתי ספר, המכון למחקר במדעי ההתנהגות, כפר נוער, רחובות בערים שונות, בול שהונפק על שמה, שטר שנשא את דיוקנה, ועוד.

לאחרונה יצאה לאור ביוגרפיה שמתעדת את חייה של סאלד, החל בשנים שקדמו להיוולדה ועד לפטירתה, שבעת הישגים ועשייה. כך למשל הייתה סאלד הרוח החיה בתנועת עליית הנוער, והביוגרפיה נפתח בסיפור אישי קצר על נער  בשם נפתלי שבהיותו בן 14, ב-1939, נפרד מהוריו והגיע ליפו בגפו. שם, בנמל, מי שקיבלה את פניו אחרי שהתעלף בסירה הקטנה שבה הובילו את העולים מהאונייה הייתה סאלד, שחיבקה והרגיעה אותו. נפתלי גדל והיה לימים לצייר המפורסם נפתלי בזם, שבמידה רבה חב לסאלד את חייו.

אחרי הפתיחה המרגשת נעה כאמור הביוגרפיה אל סיפור חייה של הנרייטה סאלד, החל במה שעבר על הוריה זמן רב לפני שהיגרו ביחד לארצות הברית, שם שימש אביה של סאלד כרב בקהילה יהודית בבולטימור.

קורות החיים שהחוקרת פורסת בפנינו מרתקים, שכן היא הצליחה לשחזר מתוך יומנים, מכתבים ועדויות, פרטים אישיים מאוד מחיי כל הדמויות: הוריה של סאלד, אחיותיה והיא עצמה, ולכן הוא נקרא כמו סיפור שעלילתו לוקחת אותנו מאירופה לארצות הברית, ושם אנחנו לומדים על המאבקים בקרב הקהילה היהודית על רקע ההיסטוריה הכללית.

מה הייתה עמדתם של יהודי ארצות הברית כלפי העבדות? כיצד נהגו במהלך מלחמת האזרחים? איך הגיבו אל הפליטים "החדשים" שהגיעו ממזרח אירופה בעקבות הפרעות שהתרחשו שם? מה הייתה דעתם על המעבר מקונסרסטיביות לרפורמיות? איך למשל הגיבו כשהוזמנו לסעודה חגיגית שיזם הרב הרפורמי סטיבן וייז, שם הוגשו להם מטעמי טריפה מסוגים שונים?

ומדוע בעצם הנרייטה לא נישאה מעולם? מי שבר את לבה? האם היה לה אי פעם סיכוי להקים משפחה, כפי שהחלה לחלום בשלב מאוחר מדי של חייה?

איך הגיעה לציונות? מה הייתה דעתה על יישוב הארץ ועל הערבים שחיו בה? ועל תוכנית אוגנדה של הרצל? (תשובה: היא התנגדה לה, כי סברה שרק ארץ ישראל יכולה למשוך אליה את לבם של יהודי העולם). איך הגיבה לאנטישמיות האיומה שנתקלה בה באירופה, אך לא רק שם, ואיך קיוותה להיאבק נגדה? מה ראתה בביקורה הראשון בארץ ישראל ולאילו מסקנות הגיעה בעקבותיו?

ומדוע וכיצד פתחה במהלכים להקמת ארגון נשות הדסה, כלומר – לתחילתם של בתי החולים המפוארים, התחנות לטיפול באם ובילד, המרפאות הרבות שהוקמו במשך השנים?

על כל השאלות הללו, ועל רבות נוספות, משיב הספר בפרוטרוט.

עלי להודות שחלקיו הראשונים ריתקו אותי במיוחד, ודווקא בשלב שבו החלה סאלד במפעל ההקמה של נשות הדסה הקשור כל כך בשמה ובזכרה, התחלתי להרגיש שהפירוט הרב מייגע אותי. תיאור התפתחותה של סאלד כילדה, נערה, אישה צעירה ופמיניסטית, היה מעניין הרבה יותר. הנה למשל תגובתה לארוחה חגיגית שבה נכחה: "השיחה התגלגלה לנושא זכות בחירה לנשים [אשר] הפכה לדיון לוהט. בין האורחים היו רק סאלד ואידה עצמה שחייבו את זכות הבחירה לנשים. 'יכולתי להבין את עמדתם של הגברים שהתנגדו לרעיון זה, אבל כאשר אשתו של סם גוגנהיים, לבושה בהידור ומטופלת בעידון, אמרה בטון קר כי 300 אלף הפועלות בבתי חרושת בארצות הברית יצאו לעבודה רק משום שרצו להשתכר כסף עבור קניית תכשיטים זולים וראוותניים', לא יכלה סאלד לעצור ברוחה וגערה באותה גברת על שהיא מתבטאת בצורה בוטה כל כך."

דמותה של הנרייטה סאלד, כפי שהיא משתקפת מהספר, מרתקת ומאלפת. אנו נותרים עם שאלה אחת שאין עליה תשובה: האם אפשר לסכם את חייה כהצלחה, אף על פי שלא זכתה להינשא ולהקים משפחה, או שהישגיה הרבים חשובים יותר, בסיכומו של דבר?

סופיה טולסטוי, "לחיות עם גאון": האם טולסטוי אהב נשים

הוא ברא דמויות בלתי נשכחות, בהן את אנה קרנינה, נטשה רוסטובה, קיטי לוין. יצר אותן כנשים חד פעמיות ומורכבות. כשקוראים את הספרים נדמה שהן קמות לתחייה ויוצאות מבין הדפים, שכן אישיותן כה מפורטת, מדויקת ומשכנעת. כתיבתו מעוררת תחושה ודאית שהוא אהב נשים, לא ייתכן אחרת, שהוא הבין אותן לעומקן והזדהה אתן. אבל היומן שכתבה אשתו, וקטעים ממנו ראו לאחרונה אור בעברית בספר לחיות עם גאון, שופך אור אחר לגמרי על דמותו ועל עמדותיו של טולסטוי.

לאורך כל חייהם המשותפים כתבו לב וסופיה טולסטוי יומנים אישיים ואפשרו זה לזה לקרוא אותם, אם במפגיע, ואם ברמז, בכך שהשאירו את היומן במקום נגיש וגלוי. הספר שלפנינו מכיל קטעים מתוך היומן שסופיה כתבה בין השנים  1910-1891, כלומר, החלו כשבעלה היה 63, והיא – צעירה ממנו ב-16 שנה – בת 47. היומנים מגיעים אל סופם בשנת מותו של טולסטוי. 

מהיומנים עולים דברים רבים. קודם כול, ברורה לגמרי מסירותה המוחלטת של סופיה לבעלה. היא ניהלה את כל ענייני החיים השוטפים – את האחוזה, האדמות, הרכוש, הכספים, טיפלה באיכרים שחיו באחוזתם, בילדים הרבים שילדה (שישה עשר. רק שמונה שרדו) ובהוצאה לאור של כתבי היד של בעלה. היא גם העתיקה אותם שוב ושוב, ככל שנדרש (את מלחמה ושלום, למשל, העתיקה בשלמותו לפחות שבע פעמים, יש לזכור שאורכו מעל אלף עמודים!). היא הייתה למעשה שותפה פעילה, שכן לא רק העתיקה את היצירות, אלא גם העירה הערות והציעה הצעות. סופיה העריצה את עבודתו של בעלה, התפעלה ממנה ונאבקה למענה. למשל – הצליחה להגיע עד הצאר כדי לבטל את הצנזורה על סונטת קרויצר (אף על פי שחשה שהסיפור מצייר אותה באור משפיל).

חרף כל מסירותה, הייתה סופיה טולסטוי אומללה מאוד, ואומללותה רק הלכה וגברה, עד רגעי חייו האחרונים של בעלה כשהחליט לנוס מפניה, חלה במהלך המנוסה בדלקת ריאות ומת באיזו בקתה שכוחת אל.

תיאור מפורט של כל תהליך הבריחה קראנו כבר בספר הבריחה מגן עדן: על המעורבות של ולדימיר צ'רטקוב – אחד מחסידיו הנאמנים ביותר של טולסטוי – על ניסיונו להשתלט על יומניו של הסופר, על העימות והנתק שחל בין בני הזוג,  לא רק בגלל מעורבותו הבוטה של צ'רטקוב, אלא גם בשל החלטתו של הסופר לוותר על כל רכושו הארצי ולהוריש את אחוזתו לאיכרים שישבו בה ועיבדו את אדמותיה, ובשל התנגדותה הנמרצת של אשתו, שדאגה לעתיד ילדיהם. כל הפרטים הללו כבר ידועים.

הערך הנוסף שיש ליומניה של סופיה טולסטוי נובע מכך שהעדויות המובאות בו הן בעצם חומר הגלם שממנו נוצר ספר כמו הבריחה מגן עדן. היומנים מספקים את זווית הראייה של האישה הקרובה ביותר אל לב טולסטוי, והם מגיעים אלינו מנקודת מבט ישירה ולא מעובדת. לוקחים אותנו אל האישה שדעתה הולכת ונטרפת מרוב תסכול, אכזבה ובעצם – מאהבתה הנכזבת לבעלה. זהו כוחם כטקסט, אך גם חולשתם, כי בשלב מסוים הכתיבה מתחילה לייגע. היא משקפת את חייה של סופיה, את אינספור המטלות שלקחה לעצמה כל העת, בלית ברירה, ואת מפחי הנפש שלא הפסיקה לחוש. היא שיוועה לאהבתו, להכרת תודה, למבטו החם. הוא היה מרוחק, קריר, אפילו, יש להודות, אכזרי ביחס שלו כלפיה. 

מפתיע מאוד לגלות עד כמה הסופר שידע לברוא נשים לא הבין ללבה של רעייתו, ולא העניק לאישה בשר ודם את החום והרוך הניכרים כל כך בכתיבתו. סופיה כותבת על כך במפורש: "איזו הבנה מפליאה יש בכתביו לחיי הנפש של בני אדם, ואיזה חוסר הבנה ואדישות לחייהם של האנשים הקרובים לו ביותר – שלי, של הילדים, של החברים – הוא לגמרי לא מכיר אותם ולא מבין אותם." 

מדהים להיווכח שיוצרן של דמויות נשים כה מרשימות היה בעצם מיזוגן ושובניסט! "אמש הפתיע אותי מה שאמר ל"נ על שאלת הנשים," כותבת עליו אשתו, ומוסיפה: "גם אתמול וגם תמיד הוא נגד חופש ומה שנקרא 'שוויון זכויות' לנשים. אתמול הוא אמר פתאום שלנשים – לא משנה באיזה מקצוע הן עוסקות: הוראה, רפואה, אמנות – יש תפקיד אחד: סקס. לכן כל עיסוקיה בזה וכל הישגיה הם כמוץ ברוח".

פלא שאשתו הייתה אומללה? היא הייתה אדם משכיל ורגיש (האם היה נושא אותה לאישה אלמלא כן?). הייתה בה תשוקה ליופי, למוזיקה, לאמנות, ליצירה. מחשבות פילוסופיות העסיקו אותה, ולא כעניינים שבאידיאה, אלא במה שנוגע לחיים עצמם. "לא הצורות נחוצות," היא כותבת למשל על מחשבותיה על הכנסייה, "לא הכללים של המוסר ושל הדת – להם יש חשיבות משנית; העיקר הוא החינוך החמור של רגשותינו הפנימיים, שהם ינהיגו את מעשינו, שנדע להבחין בין טוב לרע ללא פשרה ובוודאות". היא חלמה לכתוב בעצמה, אבל הקדישה את כל אונה, מרצה, זמנה וכישרונה, לגאונותו. והייתה מסתפקת באהבתו, אילו רק ידע להביע אותה. אבל טולסטוי מצטייר מיומניה כאדם נוקשה, קר, מרוחק, ביקורתי, אדיש. לא רק כלפיה, גם כלפי ילדיו. שוב ושוב היא כותבת על כך שמעולם לא טיפל בהם. מעולם לא תפקד כאבא: "הוא דיבר הרבה וכתב שנים תמימות אבל לא רק שלא חינך את הילדים בעצמו, גם לעתים שכח שהם קיימים." בשלב מסוים היא מצטטת את דברי הילדים שרובם מסכימים אתה וטוענים שלאבא אין זכות להטיף להם מוסר, כי מעולם לא נקף אצבע למענם. 

סופיה העריצה את בעלה, אבל גם ראתה את תכונותיו השליליות, ולא היססה לתאר אותן. בעיניה היה רודף כבוד, צבוע, "אוהב רק להטיף", "אוהב יותר מכול את התהילה", מעמיד פנים שהוא רודף צניעות ופרישות ובעצם מנהל סגנון חיים שמצריך הוצאות כספיות ניכרות בשעה שדווקא היא זאת שמסתפקת במועט. "הוא רוצה רק רעש, פרסום, סכנה. ואני לא מאמינה לטוב הלב ולאהבת האדם שלו. אני יודעת מה המקור של העסקנות שלו. תהילה ושוב תהילה שאינה יודעת שובע, שאין לה גבול, קדחתנית. איך להאמין באהבה כשלב ניקולאייביץ' לא אוהב את ילדיו, את נכדיו, את כל מי ששייך לו, ופתאום הוא מתאהב בילדים של המולוקנים והדוחובים!" [מדובר בחברי שתי כתות שטולסטוי טיפח בתרומות ובהטפות], היא כותבת, ומיד, ברצף, מוסיפה דברים על בריאותו: "יש לו מורסה על הלחי, הוא כל כך מסכן, הוא קשר את הלחי במטפחת והוא נורא חושש". כמה ראייה מפוקחת. כמה תשומת לב ודאגה. 

רוב הזמן סופיה מקטרת ומתלוננת. כותבת בעיקר, כמעט רק, עליו ועל אכזבותיה ממנו וייסוריה בעטיו. כאמור, בשלב מסוים הקריאה ביומנים מתחילה לייגע מאוד. המסר מובן. סופיה מרגישה – בצדק! – מנוצלת, פגועה, דחויה. לקראת הסוף בעלה ואפילו ילדיה מאשימים אותה שהיא היסטרית. כנראה שבאמת הגיבה בעוצמות רגשיות קיצוניות מאוד, איימה לא פעם בהתאבדות ואף ניסתה לכאורה לעשות זאת, אבל תמיד בנוכחות אנשים שהצילו אותה. היא צעקה, בכתה, הפסיקה לאכול, הביעה את הכאב שחשה בכל דרך. נכון. ועם זאת, אי אפשר שלא לחוס עליה, להבין אותה, להצטער בשבילה. מה הפלא שהיא משתגעת?

עצוב להבין כמה סבל הסב הסופר המופלא, האהוב, היקר כל כך, לאדם שהיה אמור להיות הכי קרוב אליו. האם אפשר להמשיך לקרוא את יצירותיו ולא לחשוב על מה שעולל לסופיה? אין ברירה. אי אפשר לוותר עליו. גם סופיה לא ויתרה. את השנים שבהן המשיכה לחיות אחרי מותו הקדישה לטיפול ביצירותיו. לנו לא נותר אלא להודות לה על מסירותה. "בשבילנו הנשים זה הדבר היקר מכול: להרגיש שאנו יכולות להיות מועילות או נעימות לאנשים הקרובים לנו", כתבה ביומנה.


את הקטעים בחרה, תרגמה מרוסית, העירה והוסיפה אחרית דבר חמוטל בר יוסף.

אייאן חירסי עלי, "כופרת": האם ראוי שאנשים נאורים ישלימו עם התעללות בנשים?

"כל אחד מאתנו חייב לקרוא את זה," אמרה לי החברה שהמליצה על ספרה האוטוביוגרפי של אייאן חירסי עלי. קראתי אותו והסכמתי אתה. אמנם הספר הגיע לידי באיחור של עשר שנים – הוא ראה אור בעברית ב-2008 – אבל נראה כי המסר שחירסי עלי מבקשת להעביר בו רק נעשה רלוונטי ונוקב עוד יותר מכפי שהיה כשהתפרסם לראשונה, ב-2006. אכן, מדובר בספר שחובה על כל אחד מאתנו לקרוא, גם אם (ואולי דווקא משום ש) הדברים מפתיעים, מחרידים ומעוררים מחשבות.

לפני הכול, סיפורה האישי של אייאן חירסי עלי מרתק כשלעצמו. מדובר בילידת סומליה שהגיעה להולנד בשנות העשרים לחייה, אחרי שהחליטה להימלט מפני המפגש עם גבר יליד סומליה שחי בקנדה. העובדה שלא הכירה אותו לא מנעה מאביה לאלץ אותה להינשא לאיש, שאותו פגשה רק פעם אחת וגם אז נרתעה מפניו. בהולנד הצליחה לזכות במעמד של פליטה ומבקשת מקלט. בנחישות מופלאה למדה הולנדית ורכשה השכלה. היה חשוב לה ללמוד מדע המדינה כדי להבין איך נוצרת חברה מתוקנת כמו זאת שמצאה בהולנד, ומה לא פועל נכון בחברות שבתוכן גדלה. תוך זמן לא רב, שנים אחדות, היא החלה את דרכה כפעילה חברתית ופוליטית ולבסוף נבחרה לפרלמנט ההולנדי. ב-2005 כלל אותה השבועון "טיים" ברשימת מאה האנשים המשפיעים ביותר בעולם.

לכל ההישגים המופלגים הללו הגיעה ממש בניגוד לכל מה שהיה צפוי לה, שכן בתחילת חייה הייתה בסך הכול ילדה ממשפחה דלת אמצעים שסבתה כפתה עליה מילה, אביה נטש אותה ואת אחותה, ואמה הייתה אישה מיוסרת, חמת מזג, תלותית ואומללה. "בעיני אמנו, נערה צעירה ולא נשואה העובדת במשרד כמוה כזונה," היא מספרת ומוסיפה: "סבתא תמכה בה לגמרי. 'כסף שהרוויחה אישה מעולם לא העשיר אף אחד,'" נהגה לומר. אמה וסבתה היו נשים שאותן לא היה אפשר לגאול. אבל אייאן חירסי עלי הייתה שונה. היא שאפה להיות עצמאית ועצמאות תלויה קודם כול ביכולתו של אדם להתפרנס בכוחות עצמו. אכן, היא הצליחה, ולא רק בכך. סיפור חייה אמנם מרתק, אבל לא הוא עיקרו של הספר.

אייאן חירסי עלי מספרת על הדרך שעברה מילדה מוסלמית אדוקה למה שהיא עצמה מכנה "כופרת": אישה צעירה ומודרנית שאינה מאמינה עוד באסלאם ובתורה שהוא מפיץ. "אם אלוהים רב חסד, מדוע המוסלמים חייבים להתרחק מהלא-מוסלמים ואפילו לתקוף אותם, כדי לכונן מדינה המיוסדת על משפטו של אללה?" היא תוהה, וגם – "אם הוא צודק, מדוע הנשים מקופחות כל כך?"

דרכה אל ההשכלה החלה בהעשרה הרגשית והנפשית שהעניקה לה קריאה רבה של יצירות ספרות: "כקוראה, יכולתי להיכנס לנעליו של אחר ולחיות דרך הרפתקאותיו, לשאול את אישיותו ולעשות בחירות שלא היו לי בביתי". כמה מרגש להיווכח בעוצמתה של הספרות וביכולתה להטביע חותם עמוק כל כך!

אבל גם זה לא העיקר. לבו של הספר, עיקר העיקרים שלו, הוא לא בהתפקחות האישית של מישהי שהיא מעין חוזרת-בשאלה מוסלמית, אלא במסקנות מרחיקות הלכת שחירסי עלי מגיעה אליהן בנוגע לאסלאם, להגירה ההמונית של מוסלמים אל הארצות המערב, ולתוכניות האופרטיביות המפורטות שלה, שאמורות להתמודד עם בעיה שאנשים נאורים במערב מסרבים להבחין בה או להכיר בקיומה.

חירסי עלי הייתה כאמור בתחילת חייה, עד שהגיעה להולנד ובעצם עוד זמן מה אחרי כן, מוסלמית אדוקה ומסורה מאוד. אבל כמי שהגיעה משם, מלב האסלאם – במשך חלק גדול מהשנים המעצבות של חייה היא גרה בערב הסעודית עם אמה ואחותה – אין מי שיודעת להעיד כמוה ממקור ראשון על הפנטיות הרצחנית האינהרטית הצפונה בו. חירסי עלי מתקוממת נגד אותה פנטיות, ובעקבות זאת כופרת בתפיסה שלפיה יש לאפשר למהגרים המוסלמים, בסגנון הפוליטיקלי קורקט האירופי, לשמר את "תרבותם", המתאפיינת לא רק ברצחנות, אלא גם בגזענות (במיוחד, כך היא מתארת שוב ושוב, גזענות ושנאה עמוקה המופנית כלפי יהודים, גם במקומות שאין בהם כלל יהודים!). האסלאם, לדבריה, דוגל במפגיע באי שוויון מוחלט לנשים. כל הזכויות שייכות רק לגברים. נשים חייבות לציית, להיאנס בלי למחות, להיות כנועות, תלויות, חסרות אונים, להסכין עם כל האלימות והדיכוי ולוותר על אושרן בעולם הזה, לטובת הבטחה שבעולם הבא יזכו לפיצוי. היא מתנגדת גם למה שהיא מכנה "היהירות" של הפליטים שמתנשאים מעל הלבנים, יוצרים בלבם "פנטזיה שהם כסומלים יודעים הכול יותר טוב מן הלבנים הנחותים" ועם זאת מאשימים את הלבנים בגזענות.

חירסי עלי מתפעלת מדרכם של ההולנדים להתמודד עם קשיים – לדוגמה, עם שיטפונות שפקדו אותם – לא בתפילות, כנהוג בארצה, אלא בתביעות כלפי הממשלה, למשל – שתדאג לתחזוקה נאותה של הסכרים. היא מתרשמת ממאמציהם לחנך את ילדיהם כך שילמדו לנהל סכסוכים במשא ומתן לא אלים, בניגוד לנהוג בארצה, ששם מעודדים אלימות, ומלמדים את הילדים להיעזר תמיד בכוח הזרוע.

ועם זאת, כך היא סבורה, ההולנדים הנדיבים, שמוכנים לתרום כספים לארגוני סעד בנילאומיים, מתעלמים בשם הסובלנות שלהם ובשם מה שהם מכנים
"הרב תרבותיות" שהיא בעיניה שקרית ומטעה "מהסבל האילם של נשים וילדים בחצר האחורית שלהם". חירסי עלי סבורה כי החברה הקולטת חייבת לתבוע מהמהגרים להשתלב בה ולאמץ את ערכיה, שמא יטביעו אותה בנורמות הפסולות שלהם. היא דוחה את הנטייה של החברה המערבית להבין יותר מדי את הנורמות הפסולות הללו ולהשלים אתן. "כל דבר שנכתב בעיתונים היה 'כן, אבל': כן, זה נורא להרוג אנשים, אבל," היא מצטטת את העמדה ה"נאורה" מדי. (למרבה הזוועה הביטוי הזה "כן, אבל…" זכור היטב ממשפט אייכמן, שנהג להשיב כך תכופות!). והיא מוסיפה תובנה מרתקת: "ידעתי שאפריקה היא היבשת הענייה ביותר, והעוני לא גורם לטרור; בני אדם עניים באמת לא יכולים אלא לדאוג לארוחתם הבאה."

בחייה שלה הוכיחה חירסי עלי שאישה יכולה להתעלות מעל הכפייה, לנוס מפני העתיד העלוב הצפוי לה, ולעצב את חייה על פי רצונה. אבל לא כל הנשים ניחנו בכישרונות המיוחדים שלה, באופייה המיוחד, באינטלקט המבריק שלה. לפיכך כשכיהנה כחברת הפרלמנט ההולנדי החליטה להקדיש את מרצה ואת פועלה למען נשים מבקשות מקלט, שאפילו הן לא מבינות מפני מה עליהן לברוח, וכיצד. כך למשל תבעה לאסוף בהולנד סטטיסטיקות על נשים מוסלמיות שגברים בני משפחתן רוצחים אותן. הנתונים הדהימו גם את מי שדגלו במה שנחשב לכאורה כ"סובלנות כלפי תרבויות אחרות", שהיא בעצם, כך חירסי עלי מדגישה, אינה אלא גזענות סמויה. מה פתאום משלימים אנשים נאורים עם התעללות בנשים? רק מכיוון שהן מוסלמיות? האם היו מוכנים לקבל התנהגויות כאלה בקרב בני ארצם?

חירסי עלי מתנגדת לעמדה המתנצלת של המערב. אחרי הפיגוע המחריד של 11/9 היא הזעזעה מדבריו של פוליטיקאי עמית שדן לכף חובה את מי שראו בפיגוע אקט איסלמיסטי, שכן לה ברור לגמרי שהוא אכן כזה! דבריו של בן לאדן לא הפתיעו אותה. היא שמעה דומים להם מילדות. "הוא מפיץ תרבות אכזרית, לא סובלנית, מקובעת בשליטה בנשים ונוקשה במלחמה." והרי מוסלמים כה רבים מבקשים להגר אל ארצות המערב. מדוע? כי ערכי הדמוקרטיה, החינוך והשוויון יוצרים חברה מתוקנת ונוחה. אבל אז מנסים אותם מהגרים מוסלמים להכפיף את החברה המארחת לאותם חוקים אלימים שמפניהם הם עצמם נסו ושהחברות שיצרו קורסות בגללם.

חירסי עלי מסתכנת כמובן בתיוגה כימנית. היא מתקוממת נגד התיוג. יש לדעתה לבחון חברה "על פי שלושה דברים: חופש פוליטי, חינוך ומעמד האישה." בהיעדרם אי אפשר לדבר על ימין או שמאל, אלא על חברה לא מתוקנת ולא הוגנת. "כשאמרתי שמצבן של נשים מוסלמיות חייב להשתנות – להשתנות עכשיו – אמרו לי תמיד להמתין, או שכינו אותי ימנית," היא כותבת, ומגנה את התביעה לגלות רגישות ולכבד את "תרבות המהגרים" ואת ה"רלטיביזם המוסרי" המנחה את התביעה הזאת, לא! היא זועקת, לא מדובר כאן בערכים שיש לכבד אותם!

אייאן חירסי עלי זועמת כשמצדיקים פנטיות דתית רצחנית. למשל, כשפרצו מהומות בניגריה כי עיתונאית צעירה כתבה על הנביא מוחמד שהוא עצמו היה מן הסתם בוחר לעצמו אישה מבין המועמדות לתואר מלכת היופי (ובכך ניסתה לחשוף את צביעותם של המתנגדים המוסלמים לתחרות), היו מי שגינו את העיתונאית "במקום להאשים באלימות את הגברים שהציתו בתים ורצחו בני אדם".

היא סבורה כי מוסלמים חייבים להרחיק את עצמם מהפרקטיקות הטרוריסטיות הפוליטיות. דבריה מהדהדים שוב בקול חזק בעקבות אירוע הטרור הרצחני שהתרחש לאחרונה בסרי לנקה. כשהיא קוראת לרפורמה של האסאלם, ראוי להקשיב לדבריה.

אייאן חירסי עלי היא אישה אמיצה מאוד. חרף הסכנה הברורה והגלויה היא לא היססה לומר בטלוויזיה כי הנביא מוחמד היה פדופיל (לשם כך היא מתארת סיפור מהקוראן: כיצד אנס בת משפחה, ילדה בת שש!). תיאור האיומים המתמשכים על חייה מזעזע, כמו גם הסיפור הפותח את הספר: תיאור רציחתו של במאי קולנוע הולנדי, תיאו ואן גוך, בידי קנאי מוסלמי, במחאה על סרט שיצר ביחד אתה. לא נראה שהאיומים וההפחדות יצליחו להשתיק אותה או לבלום את המאבק שהיא מנהלת.

מאחר שבעשר השנים האחרונות גברה מאוד תופעת ההגירה לאירופה ולארצות הברית, נראה שראוי וכדאי להקשיב לדבריה של האישה הנועזת והחכמה הזאת.

דומני כי אפשר להזמין את הספר ישירות מההוצאה, כאן ואולי באתר סימניה, כיד שנייה, כאן. כופרת הופיע במשך שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, אך למרבה הצער באתר הספרים הדיגיטליים e-vrit אינו מופיע. אפשר כמובן להוריד אותו לקינדל, באנגלית, כאן. הוא מרתק!

Ayaan Hirst Ali INFIDEL
לעברית: טליה שלו

עדה פגיס: "לב פתאומי": אמת זה טוב?

אפילו החלק הראשון, ההקדמה לספר היפהפה הזה – הביוגרפיה של המשורר דן פגיס שכתבה אלמנתו – יוצא דופן. הוא נפתח ב"התנצלות המחברת". פגיס מסבירה מדוע נאלצה לוותר על תיאור חלקים חשובים בקורות חייו של בעלה: פגיס סירב בכל תוקף לספר עליהם, אפילו לה, ומדוע נטלה לעצמה פה ושם את חירות המספר הכול יודע: היא נעזרה בדברים שנכתבו או סופרו על בעלה המנוח ולפעמים גם בספרי היסטוריה שהשלימו את החסר. ההקדמה מסתיימת בתיאור "חיוכו האירוני" של פגיס, שאותו היא רואה בעיני רוחה, והוא מלווה כדבריה בשאלה "העייפה והמתפרחחת כאחת: 'אמת זה טוב?'"

אפשר בהחלט לומר לה, לכותבת, כי האמת ניכרת מכל מילה שכתבה. פגיס מאפשרת לנו בספרה להכיר את האיש שאהבה כל כך ואת מעלותיו הרבות, גם במקומות שהיא מתארת כעסים ישנים, ואינה חוסכת את שבט הביקורת מעצמה וממנו. כתיבתה הגלויה והמדויקת נוגעת ללב עד מאוד. "המפרש, כידוע, מתוך עצמו הוא מפרש ואת עצמו הוא חושף לא פחות משחשף את נושאו. מלבד זאת, כדי לתאר את חיינו המשותפים היה עלי לכתוב גם על עצמי בגלוי," היא מספרת, ולנו, קוראיה, לא נותר עוד אלא להודות לה על הנכונות, על החשיפה, ועל הגילוי, שכן מדובר בספר מעורר השראה.

דמותו של פגיס, כפי שהיא מצטיירת מהספר וגם, כמובן, משיריו המצוטטים בו, מרשימה מאוד. הילדות הפגועה, אחרי שהתייתם מאמו בגיל ארבע, ונאלץ להיפרד מאביו לשנים ארוכות: האב עלה לישראל עוד לפני מות אשתו, בכוונה להתמקם ולהביא אליו את משפחתו, אבל אחרי מותה לא העלה איש על דעתו שגבר לבד, בפלשתינה, יכול לגדל ילד קטן. הגעגועים. הגילוי שלו, אחרי שנים, מתוך המכתבים של אמו שמצא בעזבונו של אביו, שכל מה שסיפרו לו בילדותו היה אמת: אביו אכן התכוון להביא אליו את הילד ואת אמו, אבל מותה קטע את התוכניות. ההחמצה המזעזעת: אביו הגיע לביקור בפולין זמן קצר מאוד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, אבל קרובי המשפחה שכנעו אותו להשאיר אצלם את הילד ולא לקחת אותו לפלשתינה שנחשבה מקום נידח ומסוכן… סירובו הנחרץ לדבר על מה שעבר עליו. הלקח שנאלץ ללמוד: שאין לו שום זכות או יכולת להתמרד. הכישורים שרכש בשל נסיבות חייו. למשל – לעולם לא להתנגש עם הזולת: "ה'כנראה' וה'אולי' שימשו אותו בבגרותו כתחבולה רטורית. תחילה היה מסכים במקצת, אחר כך היה מציע פתרון חדש בלי לעורר התנגדות." האיסטניסיות המאופקת ועדינת הנפש שלו: "בהרצאות של עמיתים שלא דייקו בלשונם או במבטאם היה אוטם את אוזניו בשתי ידיו וסובל נוראות. דברים רבים הרתיעו אותו, לא רק שגיאות בלשון אלא גם ריחם של חומרי חיטוי וטעם רע בריהוט. לפעמים דחו אותו כל הדברים האלה עד כדי בחילה, אבל הוא נשמר שלא להראות זאת והיה מתרחק מהם ככל שיוכל באמונה תמימה שלא הבחינו בסלידתו. 'אסור' היה שיבחינו, כי הוא גם הזדהה עם מי שלא עמדו באמות המידה החמורות שלו, וברחמיו עליהם נזהר שלא לבוא עמם במגע"; ומעל לכול, כמובן, שיריו.

ההקשרים שאליהם משייכת אותם פגיס מרתקים. הנה למשל השיר הנפלא "הסיפור":

פַּעַם קָרָאתִי
סִפּוּר עַל חַרְגּוֹל בֶּן-יוֹמוֹ,
הַרְפַּתְקָן יָרֹק מְאֹד, שֶׁבָּעֶרֶב
נִטְרַף בְּפִי עֲטַלֵּף.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה נָשָׂא הַיַּנְשׁוּף הֶחָכָם
נְאוּם תַּנְחוּמִים קָצָר וְאָמַר:
גַּם עֲטַלֵּף רוֹצֶה לְהִתְפַּרְנֵס,
וְיֵשׁ עוֹד חַרְגּוֹלִים רַבִּים בָּאָחוּ.

מִיָּד אַחֲרֵי זֶה בָּא
דַּף אַחֲרוֹן רֵיק.

אַרְבָּעִים שָׁנָה מֵאָז אוֹתוֹ רֶגַע
אֲנִי רָכוּן עַל הַדַּף הַהוּא.
אֵין לִי כֹּחַ
לִסְגֹּר אֶת הַסֵּפֶר.

פגיס מספרת כי כשנשאל אם השיר קשור למה שעבר עליו בשואה, לא הכחיש, אבל מיהר לספר כי הרעיון עלה בדעתו בילדותו המוקדמת, בגיל חמש או שש, כשקרא ספר ילדים בגרמנית. "נכון הוא כמובן שגם עטלפים צריכים להתפרנס," אמר, "אבל הגישה הלא אישית הזאת למוות הדהימה אותי." כמה מעניין (ומרגש!) לגלות שהמחשבות הללו העסיקו ילד שהיה למשורר, ולהבין כמה זמן נדרש להן להתפתח עד שהתעצבו לכדי שיר עז הבעה.

הספר רצוף בתובנות ובאירוניה דקיקה. למשל, הסיפור על שובו של פגיס מהגלות הקשה בטרנסניסטריה, ונאסף אל ביתה של משפחה של "בעלי מלאכה פשוטים", ושם, מורעב ככל שהיה, הקפיד לשמור על נימוסי השולחן שהוקנו לו בבית, ואכל בפה סגור. ילדי אותה משפחה סיפרו בשכונה כי האורח היה מורעב כל כך, "עד ששכח איך לפתוח את פיו ואיך להניע את לסתותיו," אבל בני המשפחה שלו, שהתאחדו אתו כעבור כמה שבועות, התמלאו בשמחה: "ולא היה קץ לגאוותם, גאוות האוכלים בפה סגור"…

סיומו של הספר יפה במיוחד. פגיס מתארת ערב לזכרו של בעלה, כיצד "לראשונה מאז מותו ישב המשורר המנוח בקהל והקשיב להרצאה על שירתו," וכיצד ביקש לנזוף באשתו, כמו שנהג לעשות בעודו בחייו, כי העזה לגחך ברגע מסוים, אבל "אז נזכר שהיא אשתו-לשעבר, אלמנתו בעצם, ואין זה איפוא כה חמור, שתתנהג לה כמו שהיא רוצה!" כמו כן היא מתארת איך הנוכח הנפקד "נהנה מהבדיחה" של המרצה, שהתנצלה בפני היושבים בקהל על היעדרותו מהאירוע, "מפני שנפטר כבר לפני שנים אחדות".

מי שאיבד אדם יקר מכיר את הקשר המתמשך עם המתים, שגופם איננו עוד, אבל הם מתמידים בנוכחותם. וכך מתארת פגיס מפגש שלה עם בעלה שאיננו עוד "בבריכת השחייה של האוניברסיטה". הדיאלוג שהיא מנהלת אתו סביר ומציאותי כל כך. היא חוששת שמא ריח הכלור השנוא עליו יבריח אותו. היא נזהרת שלא להבהיל אותו, כשהוא עומד כך מולה, על שפת הבריכה, לבוש, מכופתר וקורץ לה. היא מנסה לפתות אותו להישאר עוד. מבשרת לו על ספר שלו שהוחלט להוציא לאור, "כל כתביך בכרך אחד!" היא קוראת אליו, וממשיכה, "בהוצאה מכובדת!" מספרת לנו, הקוראים איך לא בחלה בשום אמצעי, הכול כדי שיישאר אתה עוד רגע…

נראה כי בספר שכתבה עליו, עליה, ועל שניהם ביחד, אבל בעיקר עליו, אכן השאירה אותו אתה. וגם אתנו. ועל כך ראוי להודות לה. ולו.

האם אמן טוב מוכרח להיות משוגע?

אני זוכרת ריאיון עם ז'ראר גָרוּסט בתחנת הרדיו פרנס אָנְטֶר, שהותירה בי חותם עמוק. הצייר שלל את הטענה הרווחת לפיה אמן טוב מוכרח להיות משוגע. בתור דוגמה הוא נתן את ואן גוך, שנהוג לומר כי גאונותו כרוכה בטירוף הדעת שלו. גרוסט טען שאילו היתה לוואן גוך האפשרות להיעזר בתרופות העומדות לרשות הפסיכאטריה כיום, הוא היה משאיר אחריו יצירה שלמה אף יותר. הפסיכוזה מטילה מום חמור באמן כמו בכל אדם אחר.

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

מדוע השליך לאקאן באלימות אישה במצב פסיכוטי

בהמשך מספרת לוסיל על הימים שקדמו להתקף. היא גלמודה, בוכה ברחובות, בחנות סינית, בגאלרי לפאייט, קונה פסנתר ברחוב ויוויָין, ואז שלל חפצים ובגדים שבכלל לא מתאימים לה. בהמשך היא מספרת על לאקאן, לו שלחה מכתב ימים אחדים קודם ודרשה לראותו. כשהמזכירה אומרת לה שהוא לא יקבלה, לוסיל מבקשת לנוח מעט בחדר ההמתנה.

ברגע שהפסיכואנליטיקאי יוצא מהחדר ותוהה על נוכחותה היא מתנפלת עליו ותולשת את משקפיו בצעקות "תפסתי אותו!"

לאקאן סוטר על פניה, המזכירה מצליחה להשכיב אותה על הרצפה, ושניהם יחד משליכים אותה החוצה, בלי להזעיק עזרה.

הסצנה הזאת, במילותיה של לוסיל, מסבירה את הפנס בעין שעימו חזרה הביתה ערב לפני האשפוז.

כעבור שנים, בתקופה שהתעניינתי בסמינרים של לאקאן, שאלתי את לוסיל אם הסיפור נכון. האומנם התרחשו הדברים באופן הזה, כפי שתיארה? היא הבטיחה לי שכן.

בימיו האחרונים קיבל לאקאן מטופלים למשך עשר דקות בלבד, תמורת סכומי עתק, ומאחר שהיה חולה בסרטן שסירב לטפל בו, כבר לא התעניין בהם יותר. לא יותר מאשר באישה בעיצומו של התקף הזיות המופיעה לפתע פתאום במרפאה שלו. זה מה שאמרה לי לוסיל. מעולם לא ניסיתי לאמת את הגרסה הזאת. האמנתי לה.

 

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

דֶלפין דה ויגאן, "אל מול הלילה": אל מי אפשר לזעוק?

כשהגעתי לסופו של הספר הזה תהיתי איך אצליח לגעת בדברי ביופיו? איך אדע להביע את העצב המופלא שחשתי לכל אורכו, ובמיוחד בשורות האחרונות שחותמות אותו, את עוצמות הרגש שעורר בי, ואת ההזדהות המפתיעה, ובעצם – הצפויה – עם חלקים רבים המופיעים בו?

הגעתי אל הספר הזה, כדרכי, טבולה ראסה. מילת אזהרה למי שמעדיף, כמוני, לא לדעת מאומה מראש: יהיו כאן ספוילרים. אם כי אחד מהם, לכאורה, מופיע ממש בעמוד הראשון: אמה של דֶלפין דה ויגאן, התאבדה, והסופרת היא זאת שמצאה את גופתה המכחילה, אחרי ששכבה כך, כמה ימים, מתה במיטתה.

זאת לכאורה נקודת השיא שממנה מתחיל הספר, שהוא ספק ביוגרפיה, ספק בדיון. "אמי מתה, אבל אני לשה חומר חי", היא מעידה על עצמה. בהמשך מסתבר כמובן ששיאים רבים של כאב עוד לפנינו, ועלי להודות בצער שחלק מהם מוכרים לי היטב. כשהנשימה נעתקה ממני לפעמים במהלך הקריאה, זה היה מתוך ההשתאות מההבנה החוזרת שוב ושוב: כמה דמיון אפשר למצוא בין משפחות שפוגעות בילדיהן! לכאורה יש אינספור וריאציות, אבל משהו במנגינה העיקרית חוזר על עצמו, גם אם תווי צליל קצת שונים.

הספק אם לכנות את הספר פרוזה או בדיון הזכיר לי מבחינות מסוימות את ספרו המופלא של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, שגם בו מתעד הסופר את חייה של אמו. הכתיבה עוקבת, לכאורה  בדייקנות מופתית, אחרי קורות חייהן של האמהות, עד לרגע ההתאבדות, אבל ברור לגמרי ששני הסופרים בעצם ראו חלקים רבים בעיני רוחם, שכן הם מתארים תמונות שלא נכחו, ולא יכלו לנכוח בהן, כאלה שהתרחשו הרחק מהם, במקום ובזמן. "מאחר שאין ביכולתי להשתחרר מהמציאות, אני מפיקה בדיון בעל כורחי," היא כותבת, ותוהה: "מה חשבתי לעצמי, שאוכל לכתוב על ילדותה של לוסיל סיפור עלילה אובייקטיבי יודע-כול וכל-יכול?" תשובתי לה, אחרי קריאת הספר, היא כן, כן, הוכחת שאת יכולה!

דה ויגאן מתארת את קורות המשפחה, את הילדות של סבתה, כיצד הכירה את סבה ונישאה לו, את הילדים שהולידו. את יופיים יוצא הדופן. עדות ליופייה של לוסיל, ששימשה בילדותה דוגמנית לבגדי ילדים, אפשר לראות בעטיפתו של הספר, שתצלום דיוקנה מופיע עליו, הן בגרסה המקורית, בצרפתית, והן בגרסאות המתורגמות לשפות אחרות. ובצדק. יופייה הזועק לשמים חשוב מאוד להבנת דמותה. האם יופי מופלג כל כך מעניק כוח? דה ויגאן מצטטת את אמה: "היא חלמה להיות בלתי נראית: לראות הכול, ללמוד הכול, בלי ששום דבר מוחשי יצביע על נוכחותה. היא חלמה להיות תנועה של גל, משב רוח, אולי ניחוח מבושם, מכל מקום שום דבר שאפשר לגעת בו או לתפוס אותו." יופייה ייסר אותה. לא רק אנשים זרים ניצלו אותה בעטיו. היא חלמה להתכער: "יום אחד, אחרי שתיראה כמו ז'ילבר פסקייה, תשנה גם היא את צורתה ותהפוך לאישה זקנה, מצומקת ושפופה שאיש אינו מבחין בה. והיא תהיה חופשייה לבוא וללכת כרצונה, קלה כמו נוצה וכמעט שקופה. או אז היא לא תפחד עוד. לא תפחד עוד מדבר."

בניגוד לעמוס עוז, שאמו התאבדה בהיותו ילד, דֶלפין דה ויגאן הייתה אדם מבוגר, בעצמה כבר אֵם, כשאמה התאבדה, ולפיכך הייתה עדה לתהליך של אובדן השפיות של האֵם. תיאוריה, גם אם חלקם מתבססים על הדמיון, הם בעצם תיעוד מקרוב של הטירוף. כיצד הוא מתרחש ואיזה מחיר הוא גובה, לא רק מהאדם שנפשו מסתכסכת, אלא גם מבני המשפחה שלו.

אבל מבחינתי השיא העיקרי, זה שנמסר במפורש אבל אז נעזב, הוא המפתח שאפילו דֶלפין דה ויגאן ממעיטה להשתמש בו, וזאת ההשתאות העזה והמרה ביותר שמתעוררת תמיד נוכח הסיפורים הללו, שאותם אני מכירה, לצערי, היטב ומבפנים: ברגע מסוים בחייה סיפרה לוסיל, אמה של דה ויגאן, לכל בני המשפחה, שאביה אנס אותה בצעירותה. היא כתבה לכולם מעין מכתב קטוע, מבולבל, שבסופו הניחה את הפצצה המחרידה הזאת. אלא שהפצצה מסרבת להתפוצץ. כל בני המשפחה, אחיה ואחיותיה של לוסיל, אמה, אביה, קוראים את הדברים וממהרים להתכחש להם. הם מוכנים להכיר בכך שהיו בינה ובין אביה "יחסים" מיוחדים. שהוא הוקסם ממנה. אבל גילוי עריות? מה פתאום…

מקץ זמן מה היא מתכופפת ומתאימה את עצמה למשפחה. היא מתכחשת לאמת ששילחה אל העולם. ואז, כעבור זמן לא רב, היא משתגעת.

אל מי אני, הקוראת, יכולה לזעוק את הכאב המתעורר בי למקרא הדברים הללו?

אל מי יכולה דֶלפין דה ויגאן לזעוק, כשהיא מבינה לאט לאט שאמה אכן נאנסה?

איך היא מבינה? כמובן שלא בעזרת אחיה ואחיותיה של אמה, שעליהם היא יכולה רק לזעום כשהיא מבינה שלוסיל השתגעה בגללם, והם קצת לועגים לה, קצת צוחקים ממנה (לצד דאגתם המסורה לבריאותה): "בחמת זעם דמייניתי שאני רומסת והולמת בהם באגרופי. שנאתי את כולם, כיוון שאז עלה על דעתי שהם האשמים במה שקרה לה, ועכשיו הם צוחקים ממנה בפה מלא".

החשדות שזה באמת קרה מאוששים בזכות עדות מפורשת של בת משפחה אחרת, דודתה של הסופרת, אחותו הצעירה של אביה, שמתארת כיצד סבה של דֶלפין דה ויגאן, כלומר – אביה של לוסיל – פגע גם בה כשהייתה נערה צעירה. איך צר עליה. איך ארב לה, ואיך אילץ אותה בעורמה ובברוטליות, להיכנע לו. כמה אשמה הרגישה. כמה מבוהלת, בודדה וחסרת ישע.

לקרוא על התגובות של בני המשפחה. של הסבתא, אשתו של האנס הסדרתי. לקרוא את תיאור המשפחה האידיאלית, לכאורה, להבין את מצג השווא שהפנו אל העולם, את "לב ליבו של המיתוס", כך מכנה אותו דה ויגאן כשהיא מספרת על סרט טלוויזיה אידילי שבו ראיינו את בני המשפחה והציגו אותם בהתפעלות: "כשצפיתי בסרט הזה, כשראיתי אותם כה יפים, כה נאצלים, ובה בעת כה שונים זה מזה וכה כריזמטיים, עלו במוחי המילים: איזה בזבוז".

לשאול – איך ייתכן שכל זה מוכר עד כדי כך? שכל זה חוזר על עצמו שוב ושוב, במשפחות המקסימות הללו, שיש בהם אבא ואימא, מקימי השושלת, שכל כך אוהבים זה את זה, שיולדים הרבה ילדים, ומגדלים משפחה מפוארת, מעוררת קנאה במסורות המקסימות שלה, ובעצם – משפחה חולה, סוטה ומרושעת, גבר שבוגד באשתו עם כל אישה שהוא מצליח להשכיב, אישה שמעניקה לו את כל הגיבוי, גם כשנודע לה שפגע בבתה. לקרוא על בעיה שהייתה ללוסיל: היא נהגה לתלוש את שערה, עד כדי כך, "שנאלצו לגלח את ראשה כדי למנוע ממנה לתלוש את שערותיה".

מוכר, מוכר כל כך,  ובלתי נסבל.

"יום אחד לוסיל תעזוב את הבית, את הרעש, את סערת הרוחות, את התזזית. ביום ההוא היא תהיה אחת ויחידה, נבדלת מהשאר, ולא תשוב להיות חלק מהמכלול."

מוכר.

"היום היא תובעת את חלקה בשנאה כלפי הגבר שניפץ את נעוריה וחיבל למשך זמן רב ביכולת שלה להיות מאושרת. הגבר שהיה יכול להסתפק בכך שיהיה אב נפלא."

מוכר.

ההגנה של הסבתא על בעלה הסוטה הפוגע: "לא יפה להגיד דברים כאלה על סבא שלך."

מוכר.

ההיחלצות של בני המשפחה להגן על הפוגע. דוגמה קטנה, אחת מרבות: סירובה של דודתה של דה ויגאן להתיר לה להקשיב לקלטות שבהן סיפר סבה על חייו, שמא "אחר כך אשתמש בהן כנגד אביה."

מוכר.

ריבוי הקורבנות במשפחה: "במהלך השיחות לקראת כתיבת הספר הזה, נודע לי שכמה מאחיותיה של סבתי היו ככל הנראה קורבנות להתעללות מינית מצד אביהן בהיותן נערות. […] עובדה היא [שהמעשים הללו] חוצים משפחות שלמות כמו קללות אכזריות, ומשאירים טביעות החסינות בפני הזמן וההכחשה."

מוכר.

ההשפעות ארוכות הטווח, אלה שאין להן כמעט מזור. למשל: "לוסיל הייתה דו-קוטבית", וההשערה המרגיזה: "אפשר שגילוי העריות הוא אחד הגורמים שעוררו את המחלה."

"אפשר"?

אכן, דה ויגאן מבינה היטב את משמעות הפגיעה באמה. מבינה את הזוועה. אבל אפילו אצלה הידיעה אינה נותרת במוקד העניינים. כאילו שאפילו היא, שמביאה בפנינו את הדברים בצורה החשופה והאוהדת ביותר, מוכנה להניח לעיקר, ולהמשיך לתעד את השיגעון, את הכאב הנובע ממנו, את ההתמודדות אתו, ואת סופה של האימא, את התאבדותה, ואת הייסורים שהכותבת חוותה בעקבות ההתאבדות.

מדוע לוסיל השתגעה? מדוע איבדה את עולמה, אחרי שאיבדה את שפיות דעתה? "לוסיל הביטה בעיניים פקוחות על חייה החרבים. היא עמדה לאבד את המשמורת על בנותיה, היא בזבזה כסף שלא היה לה, היא עשתה ואמרה דברים מטופשים", הבינה לוסיל כשמצבה הנפשי התייצב, כשנאלצה להתחיל לבנות מחדש את מה שנותר מחייה.

היא השתקמה. בכוחות על אנושיים הצליחה לעשות זאת. אבל יש בכל זאת נזקים שאין להם תקנה.

הלב יוצא אל לוסיל. הלב יוצא אל דֶלפין דה ויגאן. הנחמה היחידה היא הספר המופלא הזה, שמנציח את הסבל. שמזכיר את מקורותיו. שמעניק משמעות כלשהי לזוועה.

"האם יש לי זכות לכתוב שז'ורז' היה אב פוגעני, הרסני ומשפיל?" היא תוהה. ומשיבה לעצמה "אינני יודעת". היא חשה "ערפדית תאבת פרטים" כשהיא חוקרת את בני המשפחה. מבקשת לדעת. חייבת להבין.

משפחתה, למרות הכול, מאפשרת לה. אחותה, הדודות שלה, משתפות אתה פעולה. ודווקא החלק הזה לגמרי לא מוכר לי. האם היו מאפשרות כך גם ללוסיל עצמה לספר את סיפורה? האם היו מתירים לה, לא לבתה, לדבר בגלוי על מה שאביה עשה לה?

ודאי שלא. עובדה: כשניסתה לעשות את זה ורק בחוג משפחה כולם התכחשו, עמעמו, התעלמו, טשטשו.

האם דעתה לא הייתה נטרפת אילו דיברה?

את השאלה הזאת אותיר ללא מענה. הרי אין אף פעם תשובה לשאלות הללו של "אילו רק".

אם כי בתוך תוכי אני יודעת מה התשובה.

גם היא מוכרת.

 

Rien ne s'oppose à la nuit  Delphine de Vigan
לעברית: רמה איילון

דוד פואנקינוס, "שרלוטה": האם יש נחמה בתהילה שזוכה בה אמנית דגולה, אחרי שנרצחה?

"הייתי רוצה להכיר את כל אוהביה של שרלוטה", כותב דוד פואנקינוס לקראת סופו של הספר. כשקראתי את השורה הזאת רציתי לקרוא בקול: "גם אני!" ועוד הוסיף פואנקינוס, "אנחנו כת שחבריה פזורים בעולם, חסידים מותשים", ולא יכולתי שלא להסכים אתו.

לפני שנים נתקלתי באקראי בספר ובו רפרודוקציות של יצירתה המופלאה של שרלוטה (או שרלוט) סלומון, ומאז נשביתי בקסמה. פואנקינוס מתאר כיצד דבר דומה עבר גם עליו, ואיך, מאז שראה את יצירתה לראשונה, הוא מחפש אחר עקבותיה, מבקש לפענח את דמותה, את מחשבותיה ותשוקותיה, מנסה להסביר לעצמו מה בדיוק עבר עליה, על מה חלמה, ממה פחדה, מה הרגישה ברגעים משמעותיים בחייה. פואנקינוס מתאר את "ההלם" שסופר אחר, ג'ונתן ספרן פויר, חש כשגילה את שרלוטה. "זה קרה באמסטרדם. גם הוא התוודע לציוריה במקרה. הוא מספר על הפגישה חשובה שהייתה לו באותו יום. שחמקה, פשוטו כמשמעו מזיכרונו. "גם אני יצאתי מן התערוכה בהלך רוח דומה," הוא כותב, "לשום דבר אחר לא הייתה עוד חשיבות. כל כך נדירה התחושה הזאת שאתה נכבש כליל."

עבודת השחזור והחדירה למעמקי נפשה של שרלוטה סלומון נראית אפשרית, שהרי היא הותירה אחריה את היצירה "חיים או תיאטרון?": אוטוביוגרפיה מצוירת של יותר מאלף תמונות, מלוות בטקסט כתוב ובהנחיות למוזיקה שאמורה ללוות אותן. את האוסף הזה ציירה סלומון באינטנסיביות קדחתנית במשך שנתיים, בימי מלחמת העולם השנייה, לאחר שהבינה שכדי לשרוד עליה לספר על חייה: על ההתאבדות של אמה, דודתה, סבתה, על הקשר המיוחד שלה עם אשתו השנייה של אביה, זמרת ידועת שם, על הפגיעה שפגע בה סבה, על ימי ילדותה כשחיכתה לשווא לאמה שתשוב. איש לא סיפר לה ממה מתה, אבל עוד כשהייתה פעוטה הבטיחה לה האם  שתשוב ותפקוד אותה, גם אם תמות…

בהיותה יהודייה פליטה, ילידת גרמניה שחיה בדרום צרפת, ידעה שרלוטה שחייה נתונים בסכנה, וחשה שהיא חייבת להספיק ליצור. בשלב מסוים אפילו נעצרה על ידי הצרפתים, שראו בה, למרבה האירוניה, אויבת, שכן הייתה ילידת גרמניה… "איש אינו רוצה לתת מקלט לגרמנים". כשחייה ניצלו אז בדרך נס, גברה הקדחתנות שבה יצרה, אבל היא חיה על זמן שאול. זמן לא רב אחרי שהגרמנים כבשו גם את האזור שבו גרה, הסגיר אותה מישהו מתושבי הכפר שבו מצאה מקלט, והיא נשלחה לאושוויץ, שם נספתה.

מי שעוקב אחרי הציורים מתוודע אל חייה, אל הלכי הרוח שלה, אל עברה ואל סודותיה. וברור לגמרי שפואנקינוס התעמק בהם, ועשה הכול כדי לצייר בעזרתם את דמותה ולהעמיק לתוכה. ברור גם שהוא הוסיף, אל מה שנודע לו, משהו מרוחו ומהרהורי לבו. פואנקינוס אפילו לא מכנה את הספר "ביוגרפיה", אלא "רומן", כלומר – הוא רואה בשרלוט דמות שלמה שבדה, אם כי הסתמך על כל מה שידוע מציוריה וגם מתחקירים שערך, אנשים מעברה שפגש ושוחח אתם, ולא רק על חירות דמיונו כסופר.

פואנקינוס מתאר כיצד במשך שנים הרגיש צורך לכתוב עליה, אבל לא היה לו ברור "איך". והנה מצא את הדרך: תיעוד מלווה בדמיון. הוא מלווה את שרלוטה, מספר מה אמרה ומה חשבה, מכניס לפיה דברים שאולי אמרה, ואם לא אותם בדיוק, הרי שדומים להם. "'אני לא יכולה לסבול יותר את התקופה שלנו'," הוא "מצטט" אותה, או "מתלווה" אליה ברגעים משמעותיים בחייה: "אלפרד אוחז בידה של שרלוטה. בואי נשוט בסירה, אבל אמור לרדת גשם, היא משיבה. אז מה?" ממש כאילו היה שם, אתה ועם האהוב שלה,  אתה ועם הסבתא, אתה ועם הסבא. כתיבתו בספר שלפנינו, (בניגוד לזאת שבספרו העדינות!) מדויקת, אמיתית ומשכנעת.

הרומן שרלוטה שיצר מרגש ומכאיב מאוד. שרלוט סלומון הייתה ללא עוררין גאון. כל מי שנתקל ביצירתה "חיים או תיאטרון?" אינו יכול שלא לחוש בכך. לפני כמעט שלוש שנים כתבתי עליה טור, ובו סיפרתי מה שהיה ידוע לי עליה, וגם העליתי בו כמה מהעבודות שלה, מתוך "חיים או תיאטרון?". ספרו של פואנקינוס העשיר וריגש אותי מאוד, אבל גם עורר שוב תחושה של זעם, על הבזבוז המחריד, הבלתי נסבל. שרלוטה הצליחה בשעתו להתקבל לאקדמיה לציור בברלין, על אף יהדותה, בימים שבהם יהדותו של אדם הייתה חטא שעד מהרה יהיה דינו מוות. כשזכתה בתום הלימודים בפרס הראשון על הצטיינותה, נאלצה לוותר עליו. שהרי הייתה יהודייה! "ידברו על ייהוד בית הספר. הזוכה עצמה תהיה חשופה מדי. היא תהפוך מיד למטרה. ועלולים לכלוא אותה."

כעבור כמה שנים היא נרצחה, בהיותה בחודש החמישי להיריונה. "לא מדובר בכמה מטורפים", כותב פואנקינוס כשהוא מנסה להבין מה חשה סלומון כבר ב-1933, "להקת זאבים צמאי דם מנהלת את המדינה," ולכן "שרלוטה אינה מאמינה עוד שהשנאה תחלוף". כשרואים את הציורים שבהם היא מציירת את תחילת השלטון הנאצי בגרמניה אפשר להאמין שכך חשבה. שפואנקינוס דייק בהבנתו את תחושותיה. פואנקינוס מתאר את האופן שבו השתלטה בגרמניה הגזענות ורדיפת היהודים: "כמה אימהות אוסרות על בנותיהן להתרועע עם יהודיות. אולי זה מידבק? אחרות זועמות. צריך להתאחד ולהילחם בנאצים, הן מוחות. אבל מסוכן לומר את זה. לכן אומרים את זה בקול רם פחות ופחות. ולבסוף משתתקים." הוא מתאר את הטעות החמורה שעשה אביה של שרלוטה, רופא בכיר וחוקר נחשב, שסירב להימלט מארצו ביחד עם אשתו ובתו, אם כי הייתה לו הזדמנות לעשות זאת, ואת ההתפכחות המייסרת שעבר, מאוחר מדי ("הפסימיסטים הגיעו לאמריקה, האופטימיסטים – לאושוויץ"). הוא מתאר את הרשעות והברוטליות, ואת הייאוש. למשל את זה של סבתה של שרלוטה, שבשלב מסוים הבינה כי כולם ירצחו, ונראתה כאילו נטרפה עליה דעתה, אם כי, למרבה הזוועה, דווקא היא זאת שצדקה (בדומה לאישה שתיאר אלי ויזל בספרו לילה: ככל שקרון הרכבת מתקרב לאושוויץ היא צורחת ומקוננת, רואה בעיני רוחה להבות שישרפו את כולם, והם, השותפים למסע הבלהות ברכבת הצפופה, משוכנעים שהשתגעה).

"זה עולם שבו איש אינו יורק עלייך. עולמה של ברברה", "חושב"  פואנקינוס בשמה של שרלוטה. ברברה הייתה חברתה לספסל הלימודים, שבטקס הסיום עלתה לקבל את הפרס שבעצם לא היה שלה. ברברה הארית, רבת הזכויות, הבלונדינית, שהעולם שייך לה. שלא היססה לקבל לידיה את הפרס ששרלוטה זכתה בו, ואפילו שכנעה את עצמה שהיא זכאית לו באמת.

אותה ברברה, ואחרות שכמותה, הייתה ואיננה עוד, ואילו שרלוטה הותירה אחריה את יצירתה הגאונית, שממשיכה ותמשיך עוד שנים רבות לגעת בלבם של אנשים.

האם יש בכך נחמה? האם יש ממש בחיי הנצח שהקנתה לה גדולתה האמנותית?


CHARLOTTE D David Foenkinos
לעברית: לי עברון-ועקנין

יעל נאמן, "היֹה היתה": איך השפיעו חייה של אישה לא מוכרת

לא רבים הספרים שבהם ברגע שאני מגיעה אל סופם אני ממהרת לחזור אל הדף הראשון ולהתחיל לקרוא שוב. כך קרה לי בספרה החדש, עטור השבחים (המוצדקים!) של יעל נאמן, היה היתה. מיד כשגמרתי לקרוא הרגשתי חייבת לחזור אל ההתחלה. לא רק מכיוון שהתקשיתי להיפרד ממנו, אלא גם כי רציתי לעמוד שוב על טיבו. להעמיק לתוכו. לנסות לאחות בעצמי את כל החלקים שמהם הוא מורכב כמו – וזה לא דימוי שלי אלא של המחברת – עבודת טלאים ססגונית: תיעוד של דברים שנאמרו לה בעל פה; מכתבים ואי-מיילים שקיבלה, ובמקרה אחד, אפילו מכתב של פזית ששרד: "אני אוספת," כתבה נאמן, "כבר כמה שנים קרעי מחשבות וסיפורים על פזית, כי פזית היתה כאילו צרופה משאלות קיומיות, ומהם אני מנסה לסרוג מחדש את דמותה."

לפני שנים רבות אישה אחת, פזית (סילביה) פיין, לכדה את תשומת לבה של יעל נאמן. המפגש ביניהן היה קצר כהרף עין ולא ישיר. פזית הגיעה אל בית חברתה של נאמן, ודיברה אתה כמה דקות. אבל משהו בה עורר ביעל נאמן תחושה שהיא חייבת להכיר את פזית. נאלצת, ממש, לשאת אותה בתוכה. נאמן מתארת איך פזית כמעט נטמעה בה, עד שלא נותרה לה ברירה אלא לעשות הכול כדי להכיר אותה מקרוב ככל שיתאפשר לה: "היא בכלל גרה בתוכי באותה תקופה או אני בתוכה. או גם וגם." לשם כך פנתה לאנשים שהכירו את פזית, שנים אחרי שזו הלכה לעולמה. כל אחד מהם שיתף את נאמן בסיפורים על פזית, ואז הפנה אותה לאנשים אחרים שהכירו אותה בתקופות שונות של חייה, וכך התפתחה מלאכת חיבור הטלאים, והיצירה התארכה ונעשה מורכבת, ססגונית ומרגשת.

פזית המצטיירת בספר היא דמות מרתקת ורבת סתירות, שיעל נאמן עומדת עליהן. מצד אחד – אניגמטית, ומהצד השני – ידועה ומוכרת לחבריה. מצד אחד בודדה מאוד, חיה בגפה, משדרת תחושה שהיא גלמודה בעולם, ובעצם – מוקפת בהרבה מאוד אוהבים, חברות קרובות, ידידים ומכרים, שכולם, מסתבר, אהבו אותה מאוד, והיו קשורים אליה ומסורים לה עד בלי די. רבים מהם מספרים כמה השקיעו בה. כמה הייתה יקרה ללבם. כמה העריכו אותה והתפעלו ממנה. כמה הרבה היו מוכנים לעשות למענה: להסיע, להציע, לבשל, לייעץ, לתת, להשפיע עליה רגש, הערצה, זמן, כוחות. ועוד סתירות מתגלות בדמותה: התשוקה שהביעה למות, ניסיונות ההתאבדות שלה, ולעומתם הרצון לחיות,  שהרי בכל פעם כזאת מיהרה להודיע לאחד מחבריה.  ניסיונותיה למחוק את עצמה – היא למשל גזרה את מראה פניה מתוך תצלומים ומחקה הערות שכתבה בתוך ספרים, ולצד זאת – תחושתם של רבים ממכריה שלא באמת רצתה להימחק מהעולם. "היא רצתה שמישהו יחבק אותה, אבל אם הוא לא יכול, אז לפחות שיהרוג אותה".

יעל נאמן מתארת את הקונפליקט שהתעורר בה: האם התיעוד והחיפוש אחרי פזית מוסרי? האם מותר לכתוב עליה ספר, בשעה שהיא הביעה רצון מפורש לא להיות מוכרת וידועה?

לטעמי הספר שלפנינו, זה שנאמן מעידה כי לא הייתה בטוחה אם תצליח בכלל לכתוב אותו, מוכיח שהמעשה היה נכון. לא רק בגלל הדמות של פזית העולה ממנו, אלא גם משום שהוא מתעד דור ושכבת אנשים שכונו לימים "בני הדור השני": אותם בני ניצולים שרובם נֶהרו זמן קצר מאוד אחרי מלחמת העולם, אחרי "השואה" שעדיין לא כונתה כך, כשם שהם (אנחנו!) טרם ידעו (טרם ידענו!) שיש קטגוריה כזאת, "דור שני", ושהילדים שלנו יכונו "דור שלישי", ואולי כך הלאה גם הנינים ובני הנינים, עד קץ הדורות?

התיעוד של בני אותו דור, ילדים של הורים שניצלו אבל משהו מהם נשאר באירופה, עם בני הזוג והילדים הקודמים שנספו, מזעזע וחשוב כל כך, כמו גם תשומת הלב שיעל נאמן מעניקה להם, לסיפורי החיים שלהם ולהשפעה שהשפיעו עליהם המוראות שעברו הוריהם.

"ההורים באותם ימים היו תהום של בושה. מחצב של אשמה. הם היו עתיקים. הם באו מתרבויות אחרות, הם לא ידעו עברית טוב, רבים מהם יצאו חיים מקברי ענק, נהר שחור עבר ספק בתוכם, ספק בינינו לבינם, בינם שהיו שם ועכשיו הם כאן ובינינו שנולדנו כאן." בני הדור השני חשו שמה שקרה להוריהם היה "מעבר להרי החושך, מעבר לזמן האמיתי". אחת מהן מעידה כי רק בגיל מבוגר יותר הבינה "כמה מעט זמן חלף מהמלחמה ועד שנולדנו ואיך הכול היה מעבר לפינה".

יעל נאמן מביאה את עצמה לתוך הספר. לא רק אל הקשר שלה עם פזית, אלא גם את חייה שלה, של בת הקיבוץ שהגיעה לעיר, והיא אמנם צעירה בהרבה מבני דורה של פזית, אבל גם המעברים שלה בחייה מרתקים (וקשורים!). למשל – בחירתה להתנדב עם זקנים, כי "במקום שבאתי ממנו לא היו זקנים". או  תיאור הדירות התל אביביות השכורות, שבהן "אי אפשר היה לנקות באמת את הדירות מהפיח, מאבק הרהיטים, מהזקנה, מהקמצנות, מחרדת השואה. אבל לאבק ולפיח היה גם טעם של חירות. כי הכיעור בכל דירה היה שונה. בקיבוץ הדירות היו זהות…" או: "בקיבוץ לכל צעקה ושיגעון היה שם. בעיר זה היה אלמוני, שייך לחלל, לציבור ולאף אחד."

"בכל דירה שגרתי בה בתל אביב היו שכן או שכנה משוגעים או כואבים", היא כותבת. משפט כה ישיר, עובדתי-לכאורה, ובעצם מקפל בתוכו תיאור של חברה שלמה שהיא פוסט טראומטית, החברה הישראלית, משפט שמטריף את הדעת בכאב שהוא מביע כך, בפשטות גמורה. הספר כולו כתוב באותו אופן: תיאורים עובדתיים שאינם אלא דלתות שנפתחות אל התופת המוסווית בשגרת חיי היומיום הרגילים.

אחת העדות לחייה של פזית הסבירה כי לא רק שהכתיבה "לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר עולם הדימויים הזה, הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה, כי כל הזמן הדברים נחצבים מאותה מחצבה פנימית שהולכת ומעמיקה, משריטה לפצע, ואז הולכת ונפערת מפצע לתהום".

אבל הקוראים – הם זוכים במשהו אחר. מבחינתם יש כוח מנחם בנגיעה בָּאמת. ועל כך תודה מעומק הלב ליעל נאמן ולספרה.

גם את היֹה היתה קראתי כדרכי באפליקציה הנוחה כל כך של    e-vrit. הנה קישור ישיר אליו: היה היתה, יעל נאמן

 

רבקל'ה מונדלק, "ילדתי": "איך יכולת למסור את ילדייך?"

כמה לידות ופרידות היית צריכה לעבור עד ששמעת על האפשרות לקיים יחסי מין שאין בצידם ילד נטוש? אני לא מתערבת חלילה באורח חיי המין שלך. לא איכפת לי אם קיימת יחסי מין מאהבה, מתשוקה, או רק כדי להפיג את הריקנות שמילאה אותך. לא נעים לי לחשוב על אפשרות כזו בשבילך, אבל לא הייתי אומרת מלה גם אילו קיימת יחסי מין לפרנסתך. הייתי עוטפת אותך בחמלה, הייתי מתגברת על העלבון וסולחת לך, אילו הייתי המשגה היחיד, אבל אני הבכורה בשושלת של ילדים מיותרים, ואת – מוסרת סדרתית ולא אמא. איך, תסבירי לי, איך יכולת למסור את ילדייך בזה אחר זה? על מה חשבת? אולי אחרי הניתוק הראשון מאבדים את הרגש והוא לא חוזר? נכון שבפעם האחרונה התעשתת וסייעו לך להשתנות מעט, אבל בשבילי זה מאוחר מדי ומעבר לאפשרות של סליחה. אני לא יודעת מהו הגורם הדומיננטי: המבנה והמרקם הנפשי או הביוגרפיה. אני מניחה שאני נושאת שאריות מהמטען הגנטי שלך, אבל הן כנראה לא יבואו לידי ביטוי בגלגול הזה; גדלתי רחוק ממך והצמחתי כמה גנים טובים."

רבקל'ה מונדלק, "ילדתי": מדוע הייתה ילדה נטושה וגם ילדה נבחרת

"אנשים שואלים מדוע אינני מסוגלת להניח לעבר. לעיתים נדמה לי שחושדים בי כי החקירות אינן אלא גירוד של הפצע, כאילו אם רק אניח לדבר הוא ייעלם בתוכי." כך נפתח הפרק "אחרית דבר" בספרה של רבקל'ה מונדלק, ילדתי, שהוא – כעדותה – שילוב של אוטוביוגרפיה ועיון.

מונדלק מספרת בספר על חייה כמי שאומצה כשהייתה תינוקת,  ועל המפגש שלה עם "האישה המוסרת", כפי שהיא מכנה אותה, או במילים אחרות עם האישה הביולוגית, זאת שילדה אותה, אבל סירבה להביט בה, וויתרה עליה מיד, בלי היסוס. היא מספרת על העלבון שנולד ביחד אתה, ועל מה שדחייה כזאת עושה לנפש. ועוד היא מספרת על האימוץ המופלא שזכתה לו, על שני הוריה שהעניקו לה אהבה בלי תנאי ואִפשרו לה להיות האדם שאפשר לחוש בו מבעד למילותיה: רגישה, מפוקחת, חכמה, אדם שרואה את זולתו, וגם נחושה, נאבקת כשיש צורך, אבל זהירה מאוד בכבודם של אחרים ובטובתם.

הספר שכתבה פותח צוהר לא רק אל עולמה הפרטי, אלא גם אל ההשלכות והמשמעויות של היות אדם מאומץ: מצד אחד דחוי לגמרי ומצד שני נבחר. הכי עזוב והכי רצוי. שהרי הייתה תינוקת שאישה אחת בחרה להתנכר לה, ואישה ואיש אחרים לקחו אותה אל חייהם והעניקו לה כל מה שיכלו.

מסיפורה האישי משליכה מונדלק אל עולמם של מאומצים. אל ההתנסויות והמבחנים שבהם הם מעמידים את המאמצים, כדי לבחון אותם ואת נאמנותם. היא מסבירה שאינה מהססת לתאר את הקשיים הצפויים למאמצים, כי היא מעדיפה שרק מי שמתאים לכך באמת יעשה זאת.

מונדלק זכתה על פי עדותה, וכפי שאפשר להיווכח מתיאוריה, בהורים שהעניקו לה את האהבה הלא מותנית שכל אחד זכאי לה. ועם זאת, עם כל ההצלחה של האימוץ, ברור שלתחושת הנטישה שליוותה אותה בחודשי חייה הראשונים יש תוצאות עצובות. (מסירתה אל הוריה התעכבה, כי פרצה מלחמה והרשויות חיכו כדי לוודא שאביה המיועד חוזר בשלום מהקרבות. מונדלק מספרת על כך במרירות לא מוסווית: בשם החשש שמא תגדל במשפחה חד הורית השאירו את התינוקת במוסד, בחודשים הראשונים לחייה!).

כך למשל היא מספרת, שאינה נוטה לחגוג את ימי ההולדת שלה, ושהם "נטולי שמחה", כי "מה יש לחגוג? […] האם האישה שילדה אותי זוכרת? לשם מה לציין הולדת של תינוקת לא רצויה? ימי ההולדת שייכים לאלה שנולדו מאהבה…" ועוד היא מוסיפה שאילו היה הדבר תלוי בה, הייתה מעדיפה לחגוג תאריכים אחרים. למשל – "את היום שבו אמא ואבא אספו אותי אל חיקם." היא מעידה על עצמה שהיא סובלת מחרדות נטישה "בגודל של מגרש כדורגל". היא ערה לרגישותה המופלגת, לנטייתה לפרש התנהגויות, לעומס הרגשי שהיא מטילה על חבריה ואוהביה. היא מפוקחת בראייתה העצמית, אבל ברור לגמרי שאין בכוחה של ההבנה לרפא את הפצעים ולמנוע את הכאב.

הספר מרתק וגדוש בתובנות מרגשות. הנה למשל – ההסבר שלה מדוע מעשה האימוץ ראוי לכל שבח: "אנשים מביאים ילד לעולם ממניעים אנוכיים על פי רוב. לידה כשלעצמה איננה בגדר 'מעשה טוב', ורק המחויבות והאחריות שההורים נוטלים על עצמם לאחריה, הן שקובעות את ערכו המוסרי של האקט. אימוץ תינוק הוא מעשה ערכי מלכתחילה, יותר מלידה והולדה, מכיוון שהקשר נרקם כמו סוד, בחוט עדין ולא בחבל. אנשים מאמצים מתוך צורך נפשי עמוק, אך מעשה טוב אינו מאבד מערכו כשהוא נעשה מתוך צורך ועונה לו." כמה מדויק, נכון ומרגש!

ועוד תובנה לדוגמה: במפגש עם האישה הביולוגית גילתה מונדלק מה מוצאה העדתי (שבו "חשדה" מאז ומתמיד!), והיא תוהה אם סגנון החיים שלה ואורחותיה נובעים מהחינוך שקיבלה מהוריה, והאם, אילו לא נמסרה לאימוץ, הייתה שונה בהתנהגותה. והיא מסבירה: "כך, כשמאומץ נפגש עם מוצאו בגיל מבוגר הוא עלול להרגיש זר מכאן ומכאן, ואם לא זר, אז דורך באוויר."

לא רק תובנות יש בספר, אלא גם עוצמה רגשית לא מבוטלת. תיאור המפגש עם "הביולוגית" מזעזע, ולא רק בשל הפער הבלתי נתפס בין מה שקרה במציאות לבין הפנטזיה על המפגש, שגם אותה היא מפרטת.

ויש בו לא מעט הומור. "הביולוגית לא מתעניינת בשלומי," היא כותבת, ומוסיפה, "הרגל מימים ראשונים להולדתי"… מה עוד אפשר לעשות השהכאב בלתי נסבל אם לא להתבדח עליו?

ויש בו כל כך הרבה כאב, שנובע, בין היתר ואולי בעיקר, ממותו של אחיה המאומץ, שנהרג מבעיטה של סוס, בהיותו בכיתה א'.

אני מקווה שקוראי הספר מבינים כי כתיבתו לא הייתה "גירוד של פצע" (וגם לא "אקט מרפא", כפי שמונדלק מדגישה), אלא – התבוננות אמיצה בעיניים פקוחות, אל כמה הבטים שקשורים באימוץ, ובחוויה של מי שאומץ. היא מתארת את ההתנסויות השונות שהיו לה עם המערכת, שהייתה לרוב אטומה מדי. לדוגמה: בניגוד לפרקטיקה הנהוגה באנגליה, שם, לפי דבריה של מונדלק, מאומץ שמגיע לגיל המתאים ומבקש לפתוח את תיק האימוץ "מגיע לארכיון, מוסר את מספר תעודת הזהות שלו, ומקבל חדר להתייחד בו", בישראל השירות למען הילד נוקשה מאוד ביחסו אל המאומץ, שאינו זכאי לקבל את התיק לידיו ונאלץ לקבל את הפרטים מידיה של עובדת סוציאלית שרק היא מוסמכת להחליט מה מותר לו לדעת ומה יוסתר מפניו. מונדלק מתארת את מה שהיא מכנה "עמדה פטרונית" של השירות למען הילד, וכותבת כי "לעתים קרובות נדמה היה לי כי נוהלי ההגנה שנבנו שם מכוונים לגונן על המערכת ולא על ה'קליינטים.'"

ילדתי נועד במידה רבה להעניק פתחון פה לילדים שטרם אומצו, לאלה שעדיין משוועים לאהבה הורית, ועושה זאת באופן משכנע ונוגע ללב.

למרבה הצער, קשה להשיג את הספר. בחנויות לא הצלחתי לקנות אותו, אבל לשמחתי מצאתי אותו, בספרייה העירונית.

ממליצה עליו בכל פה.

 

נגה אלבלך, "האיש הזקן – פרידה": האם לחסוך כל החיים לטובת ימי הזִקנה?

"לו היה האיש הזקן בצלילותו, בוודאי היה אומר: מה פתאום! בשבילי לעזוב ילדה קטנה ולטוס לחצי עולם? בשום אופן לא! האישה הצעירה הזאת צריכה לחזור מיד לביתה בפיליפינים."

"האיש הזקן" שעליו כותבת נגה אלבלך הוא אביה, שאת ימי חייו האחרונים תיעדה בהרהורים של פרידה וגעגוע, המשולבים במחשבות רחבות יותר. אלבלך משלבת את הפרטי עם הציבורי, ומהאישי, מהקשר בין אב ובת, היא מגיעה אל הכללי. כמו למשל בציטוט שלעיל. אפשר ללמוד ממנו על אותו "איש זקן" – הדמות שבה מתמקדת הכותבת – להיווכח באנושיותו, ביכולתו להתמקד בזולת ובצרכיו, להבחין בעוול, להתנגד לו, ובה בעת לחשוב על התופעה המעציבה כל כך של נשים צעירות שנאלצות להיפרד מהילדים שלהן ולטוס עד קצווי עולם כדי לפרנס אותם.

המבט הוא, כמובן, של הכותבת, שבתיאורה את אביה מביאה בפני הקורא את התהליך העגום של אובדן הצלילות. בהרבה אהבה וכבוד היא מספרת עליו. למשל – כיצד אביה הפסיק לזהות את אמה, וברגע מסוים סירב "לישון במיטה עם אישה זרה": עד כדי כך ש"כל הלילה ישן על הכורסה בסלון, שומר אמונים לאשתו, הישנה בחדר הסמוך".

היא מתארת כיצד האיש שחיבר מילון וכל חייו עסק במילים, איבד את היכולת לחשוב על שלוש מילים שמתחילות באות ב', לבקשתה של עובדת סוציאלית שבחנה את הקוגניציה שלו.

היא אינה שוכחת גם רגעים מרים-מתוקים של הומור מייסר שהאובדן מביא אתו: למשל, דבריו של אביה שאומר לה, בתשובה לשאלתה "אתה בכלל יודע מי אני?": "אל תחשבי שאני לא יודע. הכרתי את אבא שלך, הוא היה אדם נחמד. הגון." או בהזדמנות אחרת השיב לה על אותה שאלה "מי שואל?"

והרי יש אמת עמוקה בשתי התשובות הללו, המנותקות לכאורה מההיגיון: הוא מעיד על עצמו שהיה אדם טוב, והוא "מכשיל" אותה בשאלת נגד כמו פילוסופית: את שואלת אם אני יודע מי את? "מי שואל?" כלומר – את בכלל בטוחה שאת עצמך יודעת מי את?

אלבלך נוגעת בסוגיות רבות: למשל – בכורח להוציא סכומי עתק כדי להעניק לאדם שהכרתו מעורפלת את הטיפול שהוא זקוק לו. ובכן – אין בררה, אלא להוציא על כך את כל החסכונות. (כמובן – במקרה הטוב, שהם בכלל קיימים!). ועל זאת העירה חברה של הכותבת: "שאחסוך מעצמי חיים טובים בצעירותי כדי שבימי הזקנה יישאר לי מספיק בשביל מוסד סיעודי?" אכן, שאלה כבדת משקל. החברה מסכמת: "זה מעוות. עדיף לגמור קודם." האומנם? הכיצד? אין ספק שהאוכלוסיה מזדקנת. החיים התארכו מאוד, אבל לא תמיד לטובה.

מכל מקום, אלבלך חשה שהצוואה הרוחנית שקיבלה מאביה היא "גם במחיר של ויתור כואב – על כסף, שטח, רכוש, תהילה, מעמד – יש קודם כל להיות בני אנוש". את זאת למדה מאורח חייו, מצניעותו, מפשטות הליכותיו: "זו הייתה דרך חייו. הוא הנחיל אותה יום יום לבתו", היא כותבת, ומוסיפה "האיש הזקן לא הותיר אחריו שום צוואה – רק גל של חום ואהבת אדם."

לכל אורכו של החיבור אפשר לחוש בחום האנושי ובעוצמת אהבה המוקרנים ממנו, והקריאה בו מרגשת ומעוררת השראה. העדינות שבה נכתב משתקפת בעיצוב העטיפה שלו, ובה רישום של מיכאל גרוס.

קישור לספר ב-e-vrit

שבוע הספר: מה הם עשרים הספרים המומלצים שלי

השבוע יפתח רשמית שבוע הספר 2017.

החלטתי להמליץ על עשרים ספרי מקור − למעט אידה פינק הישראלית, שספריה תורגמו מפולנית, אבל ודאי הייתה כותבת בעברית, אילו רק יכלה − מתוך כל אלה שציינתי אותם עד כה בבלוג.

הבחירה לא הייתה קלה, היו עוד רבים שאהבתי, אבל החלטתי להגביל את עצמי לעשרים בלבד.

הריהם:

  1. קו המלח, יובל שמעוני, עם עובד
  2. אנשים טובים, ניר ברעם,
  3. נישן בלילות, נלך בימים אידה פינק, הקיבוץ המאוחד
  4. סוס אחד נכנס לבר, דוד גרוסמן, הספרייה החדשה
  5. הנכס, רותו מודן, עם עובד
  6. הדור השני, מישל קישקה, חרגול
  7. הים של וינה, גפנית לסרי קוקיא, כנרת
  8. וזרח הלילה, אילה בן-פורת, כנרת
  9. שוב מלך אדום, חנה קראל, עם עובד
  10. סוג מסוים של יתמות, אלאונורה לב, עם עובד
  11. ארבעה אבות, אמיר זיו, עם עובד
  12. דלעת, מתי פרידמן, כנרת
  13. עוד מהנעשה בעירנו, עלי מוהר, עם עובד
  14. ימי הכלניות, תום שגב, כתר
  15. 1967, תום שגב, כתר
  16. הארץ שמעבר להרים, ניר ברעם, עם עובד
  17. בנדיט, איתמר אורלב, עם עובד
  18. האצבעות על הגבעה, איתן דרור פריאר, עם עובד
  19. השלישי, ישי שריד, עם עובד
  20. כל הסיפורים, אידה פינק, עם עובד

אשמח לקרוא בתגובות מה הרשימות שלכם (לאו דווקא מתוך הספרים שמופיעים כאן בבלוג…!).


אגיע לדוכן של כנרת בכיכר רבין כדי לחתום על הספר החדש שלי, רצח בבית הספר לאמנויות, בשני מועדים:

  • יום ראשון, 11 ביוני
  • מוצ"ש, 17 ביוני: בערב האחרון של שבוע הספר.

אשמח לפגוש אתכם!

 

ג'נט וינטרסון, "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?"

לא בכל מקרה מאיר שמו של ספר בדייקנות מתומצתת את תוכנו. כמה דוגמאות לכותרות כאלה הן – החיים הם במקום אחר של קונדרה; בעולם נהדר ואכזר של פלטונוב; מלחמה ושלום – טולסטוי; החטא ועונשו – דוסטוייבסקי.

גם שמו של הספר למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מצליח להביע לא מעט מתוכנו. כתבה אותו ג'נט וינטרסון, סופרת אנגליה שנודעת בעיקר בזכות הרומן המצליח שראה אור ב-1985 − תפוזים הם לא הפרי היחיד. אותו רומן מפורסם היה כביכול בדיוני, אבל התבסס במידה רבה על חייה.

ספרה החדש הוא אוטוביוגרפיה ישירה וגלויה, בלי שום הסוואות. וינטרסון פורשת בו את כל מצוקות ילדותה, שחלקן  קשות ומרות עד כדי כך שהמוח מסרב לקלוט אותן ולהשלים עם קיומן.

ג'נט וינטרסון אומצה כשהייתה בת שישה שבועות. את המשפט שהעניק לספרה החדש את שמו אמרה לה אמה המאמצת אחרי שהודתה באוזניה שהיא לסבית, ושאינה מתכוונת לוותר על אהובתה. מהשאלה הרטורית המוזרה אפשר להבין לא מעט על ייסורי החיים של וינטרסון ועל יחסיה עם האם המאמצת, שאותה היא מכנה בספר "אמי", "אמי המאמצת" ולעתים תכופות יותר − "גברת וינטרסון". לכאורה הטיחה בה האם את הדרישה ל"נורמליות", כלומר, תבעה ממנה לוותר על נטייתה המינית, אבל בתום הקריאה של הספר ברור לגמרי שמצוקתה האמיתית והעמוקה של ג'נט וינטרסון אינה קשורה בעיקר בלסביות שלה, אלא בכך שאמה הביולוגית ויתרה עליה. בתחושה שלא הייתה נאהבת, שאיש לא רצה בה ולא דאג לטובתה. כי חייה עם האם המאמצת היו קשים מנשוא. "גברת וינטרסון" מתוארת כחולת נפש שהקפידה להסביר לבתה כי אינה אמה האמיתית, ושלא בה רצתה מלכתחילה, כשהחליטה לאמץ. נראה כי המאמצת סבלה מהתקפים של מאניה דפרסיה, אדיקותה הדתית הקיצונית מצטיירת כלא שפויה, והיא הפגינה שלל התנהגויות מוזרות. יחסה לילדה היה אכזרי במידה קיצונית, ההתעללות החריגה הייתה גופנית ונפשית. שוב ושוב הסבירו לילדה שאינה רצויה, הרעיבו אותה, לא היה לה מעולם מפתח משלה לבית, השאירו אותה לעתים תכופות לילות שלמים נעולה בחוץ, הכאיבו לה ופגעו בה. רק לקראת סוף הספר חושפת וינטרסון כמה סודות שאמורים להציע הסבר לחלק מההתנהגויות המטורפות והמייסרות של האם המאמצת.

ככל שהסיפור מתקדם, מתחיל להיווצר מתח: האם יתעורר בכותבת דחף לאתר את משפחתה הביולוגית? האם תיעתר לדחף? ואם כן – האם תצליח? מה המחיר שתשלם אם תצא לחפש את אמה הביולוגית, ולחלופין, מה תרגיש אם תחליט לוותר על החיפוש, או אם תתמיד בו, ואז תתאכזב?

האם יכול להיות "סוף טוב" לסיפורה של תינוקת שאמה הביולוגית הניקה אותה במשך כמה שבועות, עד שהחליטה, או נאלצה, למסור אותה לאימוץ? (הפרט הזה נודע לווינטרסון, מהעובדת הסוציאלית שהסבירה לה שהוא ייחודי: רוב האמהות הביולוגית שנאלצות לוותר על התינוקות שלהן אינן מניקות אותם, היא מדגישה באוזניה).

העוצמות הרגשיות שג'נט וינטרסון מתארת, התהפוכות השונות והתגובות הנפשיות והגופניות שלה לכל מה שקורה נוגעות ללב ומעוררות מחשבה.

יחד עם זאת, יש בספר לא מעט קטעי "הגיגים" שנדמה כאילו נוספו כדי לעבות את תוכנו ו"להעשיר" אותו. בכל פעם שווינטרסון עוסקת בפוליטיקה הבריטית הפנימית, מסבירה מדוע הצביעה למרגרט תאצ'ר או דנה באיגודים המקצועיים, היא מאבדת את הקוראת שהוזמנה כדי לשמוע את סיפורה, ולא כדי לברר אתה מה הקשר בין המניפסט של קארל מרקס וחיי המסחר בעיר מנצ'סטר. כל אלה נראים "מודבקים" מבחוץ, לא אינהרנטיים למכלול, ולכן מיותרים, ויש להודות – מייגעים.

גם תיאור צמיחתה כסופרת מאכזב. היא מספרת כיצד החלה את דרכה בכך שהרבתה לקרוא: בספרייה הציבורית המקומית מצאה לעצמה מחסה ומקלט, והחלה לקרוא את כל מה שמצאה על מדף הספרות האנגלית, החל באות A. היא תכננה לקרוא את כל הספרים, לפי סדר האותיות, עד ל-Z. התיאור משכנע ואפילו משעשע. אין ספק שהקריאה האינטנסיבית, האובססיבית, שינתה את גורלה (בשלב מסוים, כשהייתה בת שש עשרה ואמה המאמצת זרקה אותה מהבית לצמיתות, הצילה הקריאה את חייה, תרתי משמע), אבל – מה קרה אחר כך? איך ובאילו נסיבות כתבה את ספרה המצליח ביותר? עליו היא מספרת רק שהמאמצת טלפנה אליה אחרי שראה אור כדי לנזוף בה ולספר לה שזאת הייתה הפעם הראשונה שנאלצה להזמין ספר בשם בדוי, עד כדי כך התביישה בו. המעבר בין ג'נט וינטרסון הצעירה, שבאה ממשפחה של פועלים קשי יום, אך מצליחה להתקבל ללימודים באוקספורד, לג'נט וינטרסון האמידה, המקושרת (היא מציינת כבדרך אגב שידידתה הקרובה היא הסופרת הנודעת רות רנדל, מי שכתבה, בין השאר, את סדרת Chief Inspector Reginald "Reg" Wexford), חד ופתאומי, באופן לא מובן.

עם זאת, אי אפשר לשלול חלק מהתובנות המרתקות שווינטרסון מציעה הנה שלוש שסומנו: "נזקקתי למילים, כי משפחות אומללות הן קנוניות של שתיקה. לא סולחים למי שמפר אותה."; "ספר הוא שטיח קסמים שעליו אפשר לעוף למקום אחר. ספר הוא דלת. פותחים אותה. פוסעים פנימה. האם שבים משם?"; "שירה איננה מקום מפלט. היא מקום שבו אפשר למצוא".

התובנות שלה כלפי עצמה מרעישות: "יש אנשים שלעולם לא ירצחו. אני לא דומה להם," היא כותבת, ומבהירה באחת את עוצמת הזעם שממשיך לפעם בה, עד עצם היום הזה.


Jeanette Winterson: Why Be Happy When You Could Be Normal


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים בעצמי. מיכל אלפון תרגמה אותו לעברית.

מנחם בן ימי ויהודית רותם, "מים רבים": מה חשיבותו של תיעוד ביוגרפי

אדם בן תשעים, רב פעלים ועתיר הישגים, מחליט לכתוב ספר על קורותיו. למעשה, כך הוא מסביר, נעתר להפצרות ילדיו, שהאיצו בו לתעד את חייו. כדי להבטיח שהספר יהיה ראוי, הם משכנעים אותו להיעזר בסופרת מקצועית. בניגוד לסופרי צללים רבים – הסוגה הזאת של ספרי זיכרון מוזמנים שכיחה מאוד, ויש אפילו הוצאות לאור שמתמחות רק בספרים כאלה – הסופרת שמתגייסת למשימה המכובדת אינה נותרת מאחורי הקלעים. שמה מתנוסס לצד שמו, שני המחברים, על כריכתו הקדמית של הספר: מנחם בן ימי ויהודית רותם.

כדי לשוות לספר נופך ספרותי מחליט מי שמחליט לא להקדיש את הכתוב רק לסיפור חייו של מנחם, אלא לפתוח אותו במעין מונולוג הנמסר מפיה של חנה, רעייתו. מאחר שזיכרונה אבד לה, לא יכלו הכותבים לשוחח עם חנה, לגבות מפיה עדות ישירה, ולתעד ולעצב את דבריה. כל החלק המוקדש לה נשען, כך ברור, על דבריו של מנחם, על הזיכרונות שלו ממה שסיפרה לו לאורך שנות חייהם המשותפים. את הפערים התבקשה, מן הסתם, הסופרת למלא בכישרונה, ואולי – אין לדעת − זה היה חלקה העיקרי ותרומתה החשובה לספר כולו.

מצד אחד חברו כאן כוחות רבי משמעות. מנחם בן ימי הוא, כאמור, איש שעומדת לזכותו  עשייה רבה ומרשימה מאוד. הוא יליד ורשה, כשמלחמת העולם פרצה היה בן שלוש עשרה. הוא ובני משפחתו חיו בגטו. הוא היחיד שניצל. יומיים לפני פרוץ המרד הבריח אותו אביו לצד הארי של ורשה. האב עצמו, כמו אמו של מנחם ואחותו הקטנה, נספה. מנחם היה פרטיזן ואין ספק שחווה חוויות בלתי נתפסות בעוצמתן. יהודית רותם, שכתבה אתו את הספר, היא סופרת רבת הישגים. שנים עשר ספריה זכו להצלחה וסיפור חייה נוגע ללב ומאלף: בהיותה אם לשבעה ילדים יצאה רותם החרדית בשאלה, התגרשה וניתקה מהחברה החרדית שבה גדלה. אין ספק שאפשר לראות בה מופת של אומץ לב ונחישות.

כל הכוחות הללו היו אמורים ליצור ספר יוצא דופן ורב משמעות. למרבה הצער המשימה לא צלחה. התוצר הסופי הוא אוטוביוגרפיה שאינה אלא דיווח מתמשך, קורקטי, מסודר ומקיף, שמנסה לדייק ולכלול הכול. יש בו המון תיאורים יבשים ונטולי רגש, מכתבים (אותנטיים) שהדמויות כתבו ושלחו −  אלה מובאים כנראה כדי להוכיח את הדברים הנאמרים – יש בו בלי סוף עובדות ומעקב כרונולוגי אחרי קורות החיים של חנה ושל מנחם.

אי אפשר להתווכח עם חשיבותו של התיעוד. כן, כדאי וראוי שנדע מה עבר על אנשים כאלה. מה הם איבדו. מה נאלצו לעשות, לראות, לדעת. אבל כדי שתיווצר אצל הקורא תחושה של מסע אמיתי, כדי שירגיש שליווה את הדמויות מבפנים, הצטרף אליהן עד כדי כך שהוא מבין משהו מתוך נפשן, עליו לעבור חוויה שמידה של שאר רוח אמנותי אמורה להפיח בהן חיים.

למרבה ההפתעה, גם החלק המובא מפיה של חנה אינו מצטייר כיצירה ספרותית, אף על פי שהוא ודאי בדוי בחלקו.

לא זו בלבד: לרגעים מתעוררת תחושה שחלקה של חנה בספר נמסר כמצוות אנשים מלומדה. כאילו כדי להצדיק את העיקר, את העניין עצמו, והוא – מה שיש למנחם בן ימי לספר, על עצמו, על חייו לפני המלחמה ואחריה, על הישגיו (המרשימים!) כדייג וכחוקר, על השליחויות שלו באריתריאה ובאיטליה, על מה שראה ועשה וחשב במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים, על מסעותיו השונים בעולם, ואפילו על השקפת העולם החברתית שלו וכיצד הוא רואה את מציאות החיים העכשווית בישראל. (יש רגעים שבהם מתעוררת מבוכה מסוימת, בשל כמה מהדברים הנכתבים על חנה, שאינה יכולה "להתגונן": מצד אחד מספר בן ימי עד כמה הוא אוהב אותה, ומצד שני אינו מהסס לציין שהיא "לא עשתה לי חיים קלים", ושאת    בית הוריה הנפלא, החם, השקט, שרק כבוד ואהבה שררו בו, "המציאה לה", לדעתו.)

כל אלה ודאי מעניינים מאוד את בני המשפחה שלו, ואולי בעצם גם קוראים אחרים, ובכל זאת מתעוררת בלי הרף השאלה מה ההצדקה להופעתו של הספר הזה. אם משווים אותו עם הרומן האוטוביוגרפי שוב מלך אדום שכתבה חנה קראל – המספר על הישרדותה בוורשה באותן שנים, או עם זיכרונותיו של אברהם סוצקבר מגטו וילנה, אפשר להבין איך נכתבת ספרות של ממש.

ייתכן שלא הוגן ולא ראוי להשוות את הכותבים של מים רבים עם כישרונות פיוטיים חד פעמיים וייחודיים כל כך כמו אלה של חנה קראל ואברהם סוצקבר. ייתכן שיש מקום גם לכתיבה חיצונית, כזאת שאינה יוצרת חוויה אלא רק מספרת עליה: (דוגמה קטנה: "המראות המזעזעים, סיפורי הזוועה וחוויות האובדן נגעו בי". סיכום כזה, ודומיו, גוזל מהקורא כל אפשרות להיות שם, ביחד עם המספר; כשסופר מספר על כך ש"דמעות עמדו בעיני" הוא מונע את הופעתן של הדמעות בעיני קוראיו. כבר אין להן מקום; וכשנכתב ש"לא היה מי שעמד בפני קסמו הסוחף" לא נותר לנו אלא להאמין לעדות, או לפקפק בה. אנחנו לא עדים לה ואיננו משתתפים בחוויה).

האמת תיאמר: ייתכן מאוד שהקריאה הנוחה והפשוטה מאוד שכתיבה כזאת מציעה יכולה לספק את מי שאין להם רצון וצורך להתאמץ ולהשתתף במעשה האמנותי, זה שאמור להיות משותף לכותב ולקורא.

"עושה כרצונו": מדוע אסתר וינשטיין התאבדה

מדוע התאבדה אסתי וינשטיין? האם יכלה לספר לעולם על מה שהתרחש בחייה, על מה שהביא אותה לעזוב את ביתה ואת בנותיה, ולהישאר בחיים?

לפני שנסעה לדרכה האחרונה, לאשדוד, שם נמצאה גופתה במכונית שחנתה ליד חוף הים ועליה הפתק הקטן שבו כתבה: "בעיר זו ילדתי את בנותיי, בעיר זו מתתי בגלל בנותיי," שלחה וינשטיין לכמה אנשים את מה שכינתה "הספר" שכתבה, וביקשה מהם לקרוא אותו. אף אחד מהנמענים לא הבין שמדובר למעשה במכתב פרידה ארוך, בתיאור מפורט של מה שעבר עליה ובפירוט הסיבות להתאבדותה.

אחרי שקוראים את מה שכתבה בספרה אפשר להבין שהתאבדותה הייתה כמעט בלתי נמנעת, ולא נגרמה רק בשל העצב על הנתק מבנותיה. כלל לא ברור אם הייתה יכולה להמשיך בחייה אחרי שסיפרה על עצמה ועל מה שעולל לה בעלה, אחרי שחשפה את כל נבכי לבה הנסתרים ביותר, את כל המחשבות הכי אינטימיות, הכי מסגירות, הכי מביכות.

המניע לכתיבת הספר ברור: וינשטיין רצתה שבנותיה יבינו מדוע נאלצה לעזוב אותן. היא השוותה את בחירתה לזאת של האם האמיתית במשפט שלמה − שהעדיפה להיכנע לאישה שביקשה לגזול ממנה את פרי בטנה ולוותר עליו, רק כדי שהתינוק לא ייפגע. טובתו עמדה לנגד עיניה יותר מאשר טובתה שלה.

בספר שכתבה נראה שאסתר וינשטיין החליטה על מעשה שמשון: תמות נפשי עם פלשתים. היא תספר לעולם, לבני משפחתה, לבנותיה במיוחד, עם מה נאלצה להתמודד, אבל בכך תמוטט את המבנה לא רק על אויבה, אלא גם על עצמה. כתבה וויתרה.

במשך שמונה שנים ניסתה אסתי וינשטיין לגבור על הקרע בנפשה: לחיות בשני העולמות. להיות האישה החופשית שעזבה את חסידות גור, ובה בעת לשמור על קשר עם בני משפחתה שנשארו שם. יש להניח שאילו אפשרו לה לנהוג כך, אילו הרשו לה להיפגש עם בנותיה, להעניק להן את אהבתה, לא הייתה נאלצת לחשוף את כל הסודות הממאירים הללו, ולא הייתה מרגישה שאין לה עוד מקום בעולם הזה.

על הקונפליקט שאתו נאלצה להתמודד כבר דובר בגלוי. אפילו בטלוויזיה, במהדורת חדשות של ערב שבת, סיפרו בקצרה על חלק ממה שנחשף בספרה. כיצד בעלה, החסיד החרדי האדוק לכאורה, עודד ולמעשה כמעט אילץ אותה לקיים יחסי מין עם גבר זר, בנוכחותו. ועם זאת, הקריאה בספר, המפגש עם האופן שבו וינשטיין מתארת את התהליך שבו הגיעה עד למעשים האסורים, פותחים צוהר אל עולם עצוב מאוד. אל יצרים שמתלקחים מאליהם, עד שאי אפשר כמעט לשלוט בהם, אחרי שנות חיים של הדחקה והתעלמות אלימה ממש מהגוף, מצרכיו, מהדחפים האנושיים הבסיסיים ביותר.

כמו מוקשים חבויים לא הרחק מפני השטח טמונות תשוקות שאין להן שום מוצא, עד שהן מתפוצצות בנגיעה הכי קלה, וגורמות להרס שאין עליו שליטה. הכול מתעצם, כמו בסיר לחץ שאין בו שום שסתום ביטחון.

בעקבות התאבדותה של אסתי וינשטיין פרסמו אנשים שונים כמה מהתקנות של חסידות גור. אלה למשל חלק מהאיסורים החלים על צעירות:

  • אסורה נשיקה או חיבוק מאבא או סבא, ורצוי להמעיט במגע בכלל.
  • לא הולכים ברחוב עם אבא או אח.
  • אין לשיר ליד אחים.
  • מי שמקפידה לא לשיר גם ליד אבא, תזכה לזכויות עצומות.
  • להמעיט בדיבור עם אחיינים מעל גיל 13, לא לדבר עם גיסים או להגיד להם שלום.
  • אסור לפגוש את החתן. או לדבר עליו עם חברות. אם רואות אותו ברחוב – יש לברוח.
  • כשאת מדברת עם גברים − כולל בני משפחה − השפילי מבט ושמרי מרחק.
  • אם יש רהיט בחדר − שהוא יפריד ביניכם.
  • אסור להעביר לשום גבר שום דבר מיד ליד. (אין איסור להתכופף ולהניח למרגלותיו).
  • אסור להגיד לגבר זר "אתה". אם חייבות לדבר עם גבר, למשל רופא או מנהל, יש לפנות אליו ב"אתם". "אתה" – רק לאבא, לסבא או לאחים.

ואלה על בחורי ישיבות:

  • אסור לשבת שני בחורים על מיטה.
  • אסור לשני בחורים להיות לבד בחדר.
  • אסור לגעת בבחור אחר.
  • אסור להחליף חליפה בבת אחת, אלא מוריד חצי, לובש חצי מהחליפה השניה, ורק אז מוריד את החצי השני.
  • אסור לישון עם פיג'מה. ישנים רק עם חולצה לבנה, ציצית צמר, וגאטקעס שמחליפים מתחת לשמיכה.
  • אסור להתרחץ בבית, רק במקווה.
  • אסור להיות ערים אחרי השעה 10.00.
  • אסור לישון בצהרים במיטה.
  • לא מדברים עם דודות.
  • לא הולכים לחתונות.
  • אסור להגיד כלה.
  • אסור ללכת כל יום למקווה.
  • אסור לשים דאודורנט ובושם.
  • אסור להתקלח עם סבון בימי חול, רק בערב שבת.
  • מותר להתקלח רק עם שמפו הוואי.

אלה רק דוגמאות בודדות מתוך הרשימות האינסופיות של האיסורים, שחלקם נשמעים כה מופרכים עד שקשה להאמין שמישהו בכלל מציית להם וחי על פיהם.

האם אפשר להניח שכל האיסורים הללו אינם מלבים את "היצר הרע", אינם מסיטים ומסיתים את המחשבות, כמו האיסור לחשוב על פיל לבן, שאחריו אי אפשר אלא לחשוב על פיל לבן?

לקראת סוף מסכת הייסורים שמגוללת אסתר וינשטיין, שהייתה מילדותה אדם מאמין, היא מתארת איך חוותה התפקחות איומה כששאלה את עצמה את השאלה שהעניקה לספר את שמו: אם הקדוש-ברוך-הוא עשה אותה כרצונו, מדוע היא נאלצת לחוש ייסורי מצפון כה איומים, קרע נפשי כה עמוק, ואת הכאב הבלתי נסבל שהוא מנת חלקה?

אין לדעת אם בני משפחתה הקרובים, בנותיה, למשל, יהיו מסוגלים לקרוא את הספר הזה. לא יהיה להן קל, משום בחינה, לעשות זאת. כנותו ופתיחותו טוטליים. אמנם וינשטיין לא מציגה את הדמויות בספרה בשמותיהם האמיתיים, כך למשל האישה המספרת נקראת בספר הדסה, או דסי, ולא אסתר או אסתי, וגם שמו של הבעל שונה מזה של הגבר האמתי, אבל הכותבת לא הקדימה את ספרה במשפט המקובל הטוען כי "כל דמיון לדמויות אמתיות מקרי", זה שנועד לפטור כותבים מתביעה משפטית או מגינויים של מי ששימשו השראה לסיפור. כמעט ברור שוינשטיין גמרה אומר בנפשה לומר את כל האמת, בדיוק ובלי הנחות, ואז להסתלק מהעולם. אכן, ספרה מופץ ברבים.

האם הייתה מצליחה להגיע לתפוצה כה נרחבת אלמלא התאבדה? מה היה קורה אילו שלחה את כתב היד להוצאות לאור, אילו הציעה להן לערוך אותו, לתקן את הטעון תיקון, ולפרסמו ברבים כספר מן המניין − האם היו נעתרים להצעתה או משיבים את פניה ריקם? האם היה די בכאב ובזעזוע שהספר מסב כדי להביא לכך שמישהו היה "משקיע" בו כסף, זמן ומאמצים?

את התשובה לשאלה הזאת לא נוכל לעולם לדעת. אסתי וינשטיין התאבדה, ובמעשה זה הצליחה להשמיע קול זעקה רמה.

כמה עצוב לחשוב שגם אם הוצאה לאור כלשהי תחליט בסופו של דבר לקחת את הספר לחסותה, אסתר וינשטיין לעולם לא תדע על כך. ועם זאת, נראה שקול צלול וישר שהתקיים בתוכה אמר לה שדבריה לא יאבדו.

 

ינינה השלס, "בעיני ילדה בת שתים-עשרה": ערכו של ספר שנכתב ב-1943

המילים האחרונות ששמעה מאביה היו – "את כבר בת עשר ומעכשיו עלייך להיות עצמאית. אל תשימי לב למה שעושים אנשים אחרים. את עצמך, היי אמיצה!" והוא הוסיף, "לעולם אל תבכי, הבכי משפיל את האדם, באושר ובאסון. לכי עכשיו הביתה והשאירי אותי כאן."

המילים האחרונות ששמעה מאמה היו – "חסכי ממני את העינוי האחרון ולכי מפה. אני לא רוצה יותר לדעת מה יקרה לך, אני רק לא רוצה שתישארי אתי! לכי, אם את אוהבת אותי."

גורלם של שני הוריה נחרץ. הם ידעו היטב שאין להם סיכוי לשרוד, וכל אחד מהם בנפרד דן את הבת להיאבק על חייה. ודאי קיוו בכל מאודם שהיא תשרוד. ודאי איחלו לעצמם, ולה, כמובן, את העתיד שנועד לה, אבל לא יכלו לדעת מה צפוי לה: שתינצל ממוות כמעט ודאי; שתכתוב, בגיל שתים עשרה, ספר שיכה גלים ויתורגם לשפות רבות, שתספר בו על קורותיה, שמקץ שבעים שנה תוסיף באחריתו דברים על כך שחייה בהווה מפצים אותה על האובדן והסבל שחוותה בילדותה, כי נישאה באהבה, ילדה בנים, למדה, עבדה והצליחה.

כשקוראים את הספר שכתבה כשהייתה בת שתים עשרה קשה לתפוס איך המתואר בו ייתכן. איך ילדה בכיתה ו' יכלה לגלות תושייה כזאת, בגרות, הבנה וכוחות נפש וגוף כאלה, כמה מרשימה יכולתה לתעד את מה שעבר עליה, איך קרה שניצלה, ואיך ייתכן שהגיעה להישגים מרשימים כל כך, למרות הכול, וגם, כמובן – איך הצליחה לכתוב בישירות ובבגרות כאלה, בסמוך כל כך להתרחשותם של האירועים, עוד לפני שהמלחמה הסתיימה, כשחייה היו נתונים עדיין בסכנה גדולה.

הספר בעיני ילדה בת שתים-עשרה הוא נס כתוב וכרוך. ניסוחיו מפתיעים מאוד. כשכתבה אותו היו עדיין הזיכרונות טריים. אין בהם תיאור-בדיעבד של מה שעבר על הילדה-הכותבת, אלא תיעוד שנעשה בסמוך מאוד להתרחשויות, ומכאן ערכו המיוחד. אמנם קשה לפעמים לעקוב אחרי מהלך העניינים − לילדה שהגישו את המחברות והזמינו אותה לתאר את המאורעות היה ברור לגמרי על מה היא כותבת, לא כך לקורא. לכל השמות והמושגים נוספו אמנם הערות שוליים או הנהרות בגוף הספר, אבל לא תמיד די בהן. למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, הקורא נסחף אחרי הקדחתנות, העוצמה, התזזיתיות של מה שמתואר. מצד אחד הכול כמו נמסר כמו מרחוק, בלי מעורבות רגשית, למעשה – לא מתוך שום רצון לעורר תגובה רגשית או לזעזע − הכתיבה עניינית, מעין דין וחשבון על מה שקרה. מצד שני, דבריה של הילדה בת השתים עשרה לופתים את הלב בהשתאות ובחרדה שאין להם קץ. איך ייתכן שילדה בת עשר נפרדת מאביה לעד? איך ייתכן שאמה מתחננת לפניה שתעזוב, שתלך, שתציל את עצמה, ואיך הצליחה בכך? איך ייתכן שילדה בגילה הייתה עובדת כפייה שאולצה לעבוד בפרך, איך התמודדה עם המראות שראתה – ערימות של ילדים מומתים, הוצאות להורג – עם גילויי הזדון המוחלט שחוותה, עם ההתנכרות המזוויעה ביותר של מי שיכלו לכאורה להציל אותה, קרובי משפחה שאליהם נמלטה והם הראו לה את הדלת ושלחו אותה למעשה למות? ואיך ייתכן שכיום, בדיעבד, בגילה המופלג, היא מוצאת בתוכה את היכולת להבין את הקושי של אותה דודה שסירבה להעניק לה מקלט, (שכן היו לה ילדים משלה שלא רצתה לסכן)?

מרשימים מאוד גם הדברים שכתבה באחרית הדבר למהדורה העברית לספרה (הוא נכתב במקור בפולנית, לישראל היא הגיעה רק כשמלאו לה שמונה עשרה), על כך שאת העיר לבוב שממנה גורשה בילדותה היא ממשיכה לחוש גם בחיפה, "בדלתות ובחלונות האטומים של בתים עזובים בשכונת ואדי סליב (עמק הצלב), שתושביה נאלצו לעזוב בזמן מלחמת 1948 ולא הורשו לשוב לבתיהם." היא מתארת כיצד היא רואה בעיני רוחה את מנוסתם ומדוע היא מאמינה כי "עתידנו במזרח התיכון תלוי ביצירת תנאים שיאפשרו לנו לחיות כאן ביחד, ללא המלחמות החוזרות על עצמן ופוגעות בפלסטינים וגם בנו באופן פיזי, נפשי ומוסרי."

בימים שקדמו לפרידתה מאמה קיבלו יום אחד השתיים זימון מהצלב האדום. הסתבר להן שהגיעה אליהן חבילה משוויץ. הן שמחו מאוד על מה שהגיע בחבילה – קופסאות סרדינים, חלב מרוכז ותאנים, "אבל," היא מוסיפה וכותבת, "יותר מזה שמחנו שמישהו חשב עלינו."

ינינה השלס, הילדה שהתווכחה עם אמה, שביקשה ממנה רשות להישאר אתה, לוותר, כי "לא עדיף שנגמור עם זה פעם אחת ולתמיד, ביחד, מחובקות? בשביל מה לי לחיות אם אשאר לבדי?" בחרה בכל זאת בחיים, והצליחה לא רק לשרוד, לא רק לחיות חיים שיש בהם משמעות לעצמה ולמשפחה שהקימה, אלא גם כאלה שיש בהם תרומה לאנושות – באומץ הלב שלה כילדה, ובדברים שהיא מביעה בבגרותה.