גליה עוז: "דבר שמתחפש לאהבה": קראו אותו!

אתמול, יום ראשון, הופיעה בעיתון הארץ כתבה: "הסופרת גליה עוז הוציאה היום (ראשון) ספר אוטוביוגרפי על ילדותה ועל יחסיה עם אביה, הסופר עמוס עוז. על פי עוז הבת, אביה נהג כלפיה באלימות, 'היכה וקילל, ההטרדות וההתעללות הנפשית נמשכו עד יום מותו'". כעבור עשר דקות הספר כבר היה אצלי בקינדל (באתר Getbooks אפשר לפעמים לקנות ספרים ולקרוא אותם בקינדל הייעודי של אמזון. לא תמיד זה מצליח). 

אז אחרי הזעזוע מעצם הגילוי כפי שהוא הופיע בעיתון – עמוס עוז? גם הוא? – קראתי את הספר. בנשימה עצורה. בתחושה של פלצות. ובידיעה ברורה שכל מה שכתוב בו – אמת לאמיתה. כי האמת הזאת מוכרת לי כל כך. 

בדברים שאכתוב להלן ארבה לערב את עצמי. אין לי ברירה. אני חייבת. בקטעים רבים הסיפור של גליה עוז הוא גם הסיפור שלי, כמו של נפגעים רבים אחרים.

אין כמעט עמוד בספר שלא סימנתי בו קטעים, מתוך הזדהות, מתוך כאב, מתוך הבנה שבאה מלשד עצמותיי שאני יודעת בדיוק, ממש, מה עבר ומה ממשיך לעבור על גליה עוז. הדברים מוכרים לי עד כדי כך, שנדמה לי שמשפט אחד – גליה עוז מייחסת אותו "לחברה של חברה" – הגיע אליה אולי ממני.

גליה עוז מצטטת בספרה כמה דברים חכמים וחשובים שכתבה המטפלת דנית בר בספרה  ילדות של נסיכה שכתבתי עליו כאן בבלוג וגם דיברתי עליו (ועלי) ביום העיון לכבודו, שנשא את השם "אהבה פוגענית אינה אהבה". באותם דברים, ככל הזכור לי, אמרתי, וגליה עוז כותבת: קיים טאבו לא על המעשים, אלא על הדיבור עליהם. (זה, אגב, מה שהסברתי בשעתו לתלמידי בתלמה ילין ששאלו אותי מדוע בעצם התראיינתי וסיפרתי על הפגיעה בי). גם אם המשפט לא הגיע ממני, אני מזדהה אתו לגמרי. אנשים מתקוממים נגד הקורבן כשהיא מדברת. כשהיא חושפת את מה שעוללו לה. אני מבקשת לומר לגליה עוז: חזקי ואמצי. היית חייבת לכתוב ולחשוף. חרף ההתלבטות. חרף אי הרצון "להפוך את כל העניין לפומבי". כי, כמו שכתבת, "ההסתרה נהפכה למשימה מחניקה מדי". למרות החשש שלך שיאשימו אותך. אכן, "יצאת מהארון". היית חייבת לעצמך לעשות את זה. וזאת זכותך! 

אז כן, כמה הכול מוכר לי. הנה, בני משפחתה של גליה עוז כבר הגיבו, כצפוי: "אנחנו, נילי, פניה ודניאל, הכרנו אבא אחר. אבא חם, לבבי, קשוב, שאהב את משפחתו אהבת נפש מלאה דאגה, מסירות והקרבה. מרבית ההאשמות שגליה מטיחה בו כעת סותרות לחלוטין את הזיכרון העז שנטבע בנו לאורך כל חייה".

גליה ידעה שכך יגיבו, והיא כבר הקדימה וכתבה בספרה: "תפקידו של הקורבן העיקרי הוא 'לשכב על הגדר' בשביל כולם. האחרים מנסים להחזיק מעמד ולא תמיד מפגינים סולידריות. במקרה הטוב הם התרגלו להפנות את מבטם הצידה למראה סבל של אדם קרוב, במקרה הרע לקו בתסמונת סטוקהולם והם מזדהים עם העריץ". 

אני מאמינה לעדותה שלפיה נקלעה למריבה בין הוריה, כשכבר מלאו לה עשרים, וראתה כיצד אביה מכה את אשתו בכל הכוח, והיא בכל זאת "ביטלה את עצמה בפניו".

כל המנגנונים הנפשיים שהיא מתארת מוכרים לי היטב. היא מסתמכת למשל על שנדור פרנצי, שהראה בכתביו איך ילדים "מפסיקים לסמוך על עדות החושים שלהם עצמם, ומתחילים לזהות את ההתעללות כצורה של רוך וחיבה. הם מבקשים להאמין, כמעט בכל מחיר, שהיחס שהם מקבלים הוא אהבה", כי איזה ילד רוצה להאמין שהוריו לא אוהבים אותו, שאינם צודקים ביחסם כלפיו? (במאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו" כתבתי על נפגעת: "היא העדיפה להיות מטורפת ולא קורבן. להילחם נגד עצמה ולא בהוריה. לשנוא את עצמה ולא אותם. למות, ולא להיות יתומה. היא המשיכה לשמור על הסוד".)

יש לגליה עוז – לכאורה למזלה ובעצם למרבה הצער! – ראיות תומכות. למשל, המכתב הפומבי שכתב לה אביה לכבוד בת המצווה שלה, מכתב שהתפרסם בעלון קיבוץ חולדה, שם גרו אז, ובו חשף, כמעט בניגוד לכל היגיון, משהו מההתעללות שספגה ממנו בתו הקטנה. זה מה שכתב לה האבא החם, הלבבי והקשוב: "גליה יקרה, עכשיו הגעת סוף סוף ליום בת המצווה שלך (וגם לגיל 13, אם מותר עדיין לגלות מה גילך…). אנחנו לא נעשה בהזדמנות זאת את כל החשבונות המקובלים מפני שאת לא אוהבת רגשנויות (ואנחנו לא אוהבים להשמיץ!). נאמר לך רק, שאנחנו אוהבים אותך מאוד וזוכרים באהבה ובגעגועים מאורעות, רגעים, מקומות וחוויות – שעברנו יחד כשהיית קטנה מאוד, וכשהיית כבר פחות קטנה וכאשר כבר כמעט לא קטנה בכלל. לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות, כל מי שהיה לצדך בתחנה זו או אחרת בדרכך. אנחנו מעריכים כל מה שנתנו לך (סוף סוף, לנו לא הייתה ברירה אחרת – אבל הם סבלו בהתנדבות!)" ומשם ממשיך באיחולים גנריים וסתמיים, "שיתגשמו כל הדברים הטובים שאת מאחלת לעצמך". זאת אהבה? אלה מילים רוויות בארס. גליה עוז מתקוממת ונזעקת כנגד התוקפנות הסמויה: הם לא יעשו אתה "את כל החשבונות המקובלים"? הם "לא אוהבים להשמיץ"? המטפלות "סבלו בהתנדבות" לעומת הסבל של הוריה, שלא הייתה להם ברירה? 

יהיו אולי מי שיגידו שהיא רגישה מדי. שאלה התבדחויות. אבל מה מבדח בהלבנת פני בתך כך, בפומבי? מה הסבל הנורא שסבל ממנה? מה ההשמצות שהוא מתאפק ולא מביע, אבל רומז עליהן ביום חגה, כשהוא אמור לשמוח אתה? מה כבר יכלה לעולל ילדה בת 12, שהיא ראויה לעלבונות כאלה? 

וזה כמובן רק קצה הקרחון. 

יש לה גם עדים בדיעבד: חברה – מיכל זמיר – ששירתה אתה בצבא, ובאה לביקור ראשון, "בת שמונה עשרה היא פגשה את הסופר החשוב והמפורסם שהעליב ברשעות את ילדיו, והיא לא הוקסמה ממנו. היא קלטה כהרף עין את שפת הגוף האלימה שלו, את הצליל הקר של הדיבור, את הפאתוס והחשיבות העצמית". חבר נעורים שנכח פעם כשאביה שפך עליה בזעם קומקום עם מים חמים, כי כשהכינה  קפה לא הייתה שקטה די הצורך, והעירה את אביה משנת הצהריים שלו. (עלי שפך אבי דלי של מים כשישנתי, באמצע הלילה, "כי לא שטפת טוב את הכוסות". הייתי אז בת 13 או 14).  

כן, כמה הרבה דברים שגליה עוז מספרת מוכרים לי "מבפנים". למשל, היא מספרת, "ציפו ממני להתבייש במשהו. הייתה דרישה מפורשת שלא אפריע, שאסתלק, שאיעלם, ומצד שני פלישה חטטנית לענייני והפרה מתמדת של הפרטיות שלי. יותר מפעם אחת הגיעו לאוזניי סיפורים מכוערים שהורי הפיצו". אחד מהם: "אימא שלי אמרה לאנשים שיש לי רגשי נחיתות כי אני נמוכה". (ולי נודע פעם שהורי הסבירו למכרה מהעבר מדוע לא רציתי לפגוש אותה, מכיוון ש – כך אמרו לה – "היא עלתה מאוד במשקל…" לא פעם נדמה לי שכל ההורים הפוגעים למדו באותו בית ספר למתעללים). 

במכתב ששלח לה עוז בבגרותה הוא האשים אותה שכשהייתה ילדה "אהבה אותו יותר מדי". איזו האשמה! (לי אמי אמרה בחמת זעם, בטון מאשים  – "את אף פעם לא אהבת אותי. אהבת רק אותו". איזו ילדה לא אוהבת את אימא שלה? ומדוע? ואיך ייתכן שמאשימים אותי שאהבתי יותר מדי את מי שבניגוד לעמוס עוז ש"רק" התעלל נפשית, פגע בי גם מינית, באמתלה שהוא "מלמד אותי, לטובתי"? ) 

גם כששאלה על מה בעצם כעסו וכועסים עליה כל חייה, לא זכתה גליה עוז מעולם לתשובה. היו תמיד כל מיני האשמות כלליות אך מהותיות, טוטליות ומרומזות, תמיד מרומזות, אף פעם לא אמורות, אף פעם לא מוסברות. "הסירי דאגה מלבך, כי אני כבר לא מדבר עלייך רעות", הבטיח לה אביה בערוב ימיו. כבר לא.  כלומר – בעבר נהג להשמיץ אותה. ועדיין, לא אמר במה ועל מה. (לי נודע אחרי מות אבי שסיפרו עלי בדותות: אמרו שהתרחקתי מהם כי סירבו לתת לי כסף כדי לעזור לי כשהתגרשתי. וכמובן לא סיפרו את האמת: שהם אלה שניתקו אתי את הקשר, כדרכם של פוגעים, כשהנפגעת מעמתת אותם עם פשעיהם. גם על כך אפשר לקרוא במאמר שכתבתי "מה קרה לילדה ששמרה על סוד"). 

"המשפחתיות הייתה חלולה, נטולת נאמנות, רופפת, הייתי 'על תנאי' – והתנאי היה שאבליג על עלבונות, שלא נדבר בינינו על העבר, ובעיקר שלא אכתים את תדמיתו הציבורית של אבא שלי". (אבא שלי לא היה אושיה בעולם הספרות, אלא רק מפקד טייסת, קברניט באל על, וסופר לעת מצוא. גם אני הרגשתי "על תנאי": שפשעיו לא יוזכרו אף ברמז, שינסו לעשות כל מאמץ כדי ששברי תדמיתו, שכבר נסדקה, יאוחו למראית עין, כלפי פנים וכלפי חוץ, וזאת אחרי שכבר מת, גם כשנעשה ניסיון מלאכותי ועקר "לאחד" שוב את המשפחה, אחרי הנתק הממושך שהם יזמו, הנתק  שכתבתי עליו בספר יופי לי, יופי לי). 

"הטיחו בי שאני רוצה במותם  של אנשים". (מוכר). 

אביה של גליה הציע לכנס את המשפחה "ולהתנצל". זה לא קרה. (מוכר. אמרתי: אותו בית ספר!)

הגיעו אליה "שליחים" שלא היה להם מושג מה הם אומרים, מה היא חוותה, אבל ידעו לנסות "לתווך". (מוכר). 

הוא סיפר למכרים שהתנצל לפני בתו "פעמים רבות". 

כך כך הרבה דברים זהים, מוכרים ומכאיבים עד בלי די. 

אין נקמנות בספרה של גליה עוז. בעמודים האחרונים היא אפילו מסבירה מדוע אין לנדות את אביה, ליתר דיוק – את יצירתו, מדוע יש להפריד בין היצירה לאדם, מוסיפה אותו לרשימה של יוצרים חשובים אחרים שבחייהם האישיים עשו דברים חמורים מאוד.

יש בספר הרבה כאב, ובעיקר יש בו הצורך לתת תוקף לתחושותיה, למה שעבר עליה, למוסס את הGaslighting ("גָזְלַייטִינג") שעשו לה (וממשיכים לעשות לה עכשיו בפומבי, עם צאת הספר): ההתעללות הרגשית הסמויה שבה המתעלל גורם לקורבן להטיל ספק בכושר השיפוט שלו.  

לקראת סופו היא גם מסבירה במפורש איך נותק הקשר שלה מאימה, ומדוע כתבה אותו. היא מספרת כיצד חוותה ניכור מזעזע מצד האם: אחרי שאמרה לה ש"לא היה קל לגדול בבית שלנו", הכחישה האם את דבריה, וזאת "מתוך ריחוק, בלי כעס, כמו קוראת מתוך דף מסרים. לא ריחמה על הנפש הקרובה שנכחה שם. ואולי פשוט נהגה כמו אבא שלי וביקשה לצרוב את התודעה, להכניס עוד מישהו למעגל המאוימים והשותקים. האם אמרה "את נולדת מרירה, ואני לא היחידה במשפחה שחושבת ככה. לעמוס הייתה ילדות קשה. לך הייתה ילדות רגילה של קיבוץ". אכן, "מאז ומעולם היה אצלנו רק קורבן אחד, כפי שאימא שלי התעקשה להסביר לי, והוא שהחזיק בזכויות היוצרים על הסבל במשפחה, אני , בתלונה שלי, חציתי גבול וניכסתי לעצמי דבר במרמה". (מה לספר? שאבא שלי היה ניצול שואה? אז מי בכלל יכול "להתחרות" בסבל שלו?)

זהו. אין עם מי לדבר. 

לכל מי שתוהים מדוע גליה עוז "חיכתה עד עכשיו" – קראו את הספר!

לכל מי שתוהים "אם יש סיבה" לכך שאביה התנכר לה – קראו את הספר!

לכל מי שלא מבינים איך יכול להיות שאדם שכתב יפה כל כך, שהציג עמדות מוסריות כל כך, שהיה הומניסט כל כך, פגע בבתו – קראו את הספר!

לכל מי שרוצים לדעת מה עמוס עוז חשב באמת על תנועת MeToo# ומדוע – קִראו את הספר! 

לכל מי שרוצים להבין מה ההבדל בין התעללות רגשית מתמשכת לבין "מכות" שהורים נהגו בעבר להחטיף לפעמים לילדיהם – קראו את הספר! גליה עוז מיטיבה להסביר את השוני המהותי, ואיך אפשר לזהות התעללות. 

וכן, למי שעדיין לא מבינים מדוע גליה עוז כתבה את הספר – קִראו אותו. 

הבאתי כאן רק נגיעות, על קצה המזלג. מדובר בספר ישיר, כאוב, חכם, אמיתי, והגון מאוד, חרף הזוועות הנחשפות בו. לא רק שאני מאמינה לכל מילה, אני משוכנעת שהכול אמת. 

קִראו אותו. 


חיים לוינסון היטיב לכתוב היום (שני) בעיתון הארץ על הספר. להלן חלק מדבריו. הוא פונה בהם אל העיתונאים שפונים אל המשפחה ומבקשים תגובה:

 

 

62 thoughts on “גליה עוז: "דבר שמתחפש לאהבה": קראו אותו!”

  1. עופרה יקרה, ראיתי עכשיו את הריאיון של דנה וייס עם גליה עוז והצטמררתי. האיש המצליח, יפה התואר ועטור הפרסים והתהילה, לא רק שלא השכיל להיות אבא ובעל טוב, אלא גם היה איש רע. רע מאוד. היטבת לכתוב כאן. אני מכירה גם את הסיפור שלך וחושבת שאת וגליה נשים מרשימות ואמיצות מאוד. ומגיע לכן רק אושר כל החיים. אני גדלתי בבית של פועל קשה יום ואימא עקרת בית, שהדבר העיקרי שהעניקו לי היה חום, אהבה, תמיכה ונתינה אינסופית שאינה תלויה בדבר. הם לא היו פרופסורים ומועמדים לפרס נובל וכילדה אף התביישתי בהם. בהיות עולים, לא משכילים, לא עשירים. אבל מהר מאוד כשהתבגרתי, הבנתי שהם נתנו לי את החשוב מכל כהורים. כל מה שצריך זאת אהבה, לא?

    1. כן,בטח, אהבה – אמיתית(לא זיופייה..) – היא העיקר ותשא אותך מעבר לגלים סוערים,אפילו טובעניים. אבל מוטב ויהיו עוד אלמנטים – למשל:- אומץ,עניין, הומור.
      ובריאות כמובן.

            1. החיים, ה"היסטוריה" ,עפרה, הוכיחו כי לא די באהבה. מה-לעשות ? גם האהבה זקוקה לתימוכין ולחממות. את/ה יכול/ה להיות מאד רומנטית ושופעת רגש כן ועולה – ועדיין יכול להיות איזה "חסר" שמשקלו עלול להכביד… כן,גם עם ילדינו. הכרתי כמה סיפורי אהבה גדולים, בין הורים לילדים,היו המון רגשות,כבוד, אבל – וזה לא סותר! – נעדרו דיאלוג טוב למשל(וזה יתכן) או – סיוע חומרי. תאמרי – לא יתכן!
              ובכן, גם קמצנים יודעים מאד לאהוב…אבל מתקשים בנתינה חומרית. למשל.
              או – הורה עתיר אהבה – אבל (אפילו מסיבות טובות) ממעט נוכחות.
              ה"ביש -ובאין" של החיים.

            2. "אהבה" היא לא רק רגש. רק הביטוי שלה (במעשים!) משמעותי ומחזק. אהבה של קמצנים – רגשית ומעשית – היא לא באמת אהבה. אהבה היא לא רגש-במעגל-סגור שמטפח אדם עם עצמו, בתוך עצמו. היא לא אמיתית אם אין קשב, נתינה, ראייה של מי ש"אוהבים".

  2. עופרה יקרה, תודה רבה על העומק והאמת, ותודה רבה על כך שמה שאת וגליה עברתן עם ההורים המלומדים והנחשבים שלכן מזכיר לי שוב ושוב כמה אני אסירת תודה, א-סי-ר-ת תו-דה לאלוהים על ההורים הטובים שהיו לי. חשוב לי להסביר שאני לא עושה אידיאליזציה של ההורים שלי ע"ה, רוב שנות חיי הייתי מאוכזבת מאוד מהחיים של משפחתי עם שלל בעיות קשות שלא נגמרות ובעיקר הייתי מאוכזבת מאבי ע"ה על שהיה אדם חסר אחריות ומכביד, אבל, כדברי אימי ע"ה – "יש בו גם דברים טובים" – הוא היה מתוסכל אבל לא אלים (למעט אירועים בודדים) והוא ידע להביע אהבה ונתינה בפשטות וישירות מכמירות לב. רק אחרי שאיבדתי אותם אני מרגישה במלוא העוצמה והכאב כמה שזכיתי. סליחה אם אני "חופרת", אבל משהו בסיפור של גליה ושלך מעורר אצלי את הדחף לחלוק איתך את זה. תודה ותבורכי. הרבה בריאות.

    1. אמש, הקשבתי ברעד לדבריה של גליה עוז, וכעת סיימתי לקרא את תגובתך (תודה לאריה ששלח לי).
      ההקשבה לגליה העבירה בי צמרמורת, והקריאה כעת חזקה את תחושת הביחד.
      בבית בן גדלתי לא היתה התעללות כל שהיא, רק דממה על אחות שנפטרה – בת שבע היתה.
      עם זאת, הכרת סביבתי הקרובה מלמדת שאכן, המתעללים, והמתעלמים, והמכחישים, למדו יחד באותו ״בית ספר״ כאילו השיטה הוטמעה בהם.
      אוסיף מעט על מה שעבר עלי, בתחום המשיק לדברים שכתבה גליה, ועפרה חיזקה – על הפיכת המתלונן לקרבן של התעללות מסוג אחר.
      הדבר מתרחש כמעט בכל מקרה של תלונה נגד נציג ממסד כלשהו: בתי ספר, צבא, בתי חולים, ממשלה, משפחה – כל ארגון.
      ואז, כמעט תמיד, נציגי הארגון יתאגדו, יזקרו קוציהם כקיפוד, ויכריזו קבל עם ועולם שהמתלונן הוא מר/יפה או חולה נפש – עברתי את ההליך מול ״משפחת״ חיל הים, כשהעזתי לחשוף בספריי ובהרצאותיי את כבוד האדמירל ש…..
      והסריסים, נושאי פחי הכתף, ועונדי קישוטי החזה, נחלצו בסערת קרב להגנת ״המולדת״.
      ״לא ייתכן!״ – טענו. ״הוא מלח הארץ״ – שאגו! ״לא אצלנו, הרי אנו הכי הכי הכי״ – ובסתר ליבם- מה חשבו שם? מה ראו בבוקר, כשבחנו דמותם במראה? הרי זו דברה אליהם, ואמרה את האמת – והם שתקו, כדגי הים.
      התגובה היתה קטלנית, ולא ארחיב, זולת ציון העובדה שלולא תמיכת רעייתי הטובה גילה, ובודדים שחיזקו, וחוש הומור עצמי, ועצמת הנפש, לא הייתי יכול…
      רבות ורבים טומנים בנפשם את שעבר עליהם – והדממה מכריעה אותם.
      ולא! אסור לשתוק! שהפוגעים יתמודדו, שהסריסים יבושו, שהמתעלמים ייכלמו – כך צריך להיות.
      חיבוק של שותפות ואהבה לגליה ולעפרה, ולאשתי גילה.

      1. תודה רבה, מייק. כן, קשה להיות המתריע בשער. אבל ראוי מאוד להערכה כל מי שלא מוכן (לא מסוגל!) להסכים עם טיוחים, שקרים והעמדות פנים, במשפחה כמו גם בארגונים. מאוד מעריכה את כל מי שכמוך לא מוותר, וממשיך להשמיע את קולם של מי שכבר לא יכולים לעשות את זה.

  3. אבי, פרופסור באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל ויקיר ירושלים, התעלל בי פיזית ורגשית וכשהתבגרתי ניסה להתעלל רגשית בילדי.
    זיכרון ילדות מייצג: הזזתי כסא במנוחת הצהריים. כשהוא הצליף – בראשי – ניסיתי לדחוף אותו ממני והוא אמר לי ש"מכה אביו ואמו מות יומת". שנים לאחר מכן כשהגעתי לבית חולים עם אימי, הרופא שזיהה סימני חבלות שאל האם כילד צעיר סבלתי מהכאות בבית הספר ואמי מיהרה לומר לפני שאני אענה שהיא הפילה אותי כשהייתי תינוק.
    הייתי ילד טוב, תלמיד מצויין, טיפלתי באביו של אבי מדי יום. במהלך חיי לא ביקשתי וגם לא הוצעה לי עזרה כפי שניתנה לכל אורך הדרך לאחי ואחותי.
    אני זוכר את עצמי כילד אומר לעצמי פעם אחר פעם שכך לא אנהג בילדי.
    הוא נפטר לפני כשנה. אדם רע לב.

          1. פעם דנתי בציווי ״כבד את אביך ואמך וגו׳…״. האומנם? ואיך צריך להתנהג כלפי הורים שכאלה, גם בכבוד?

  4. I was angry with my friend;
    I told my wrath, my wrath did end.
    I was angry with my foe:
    I told it not, my wrath did grow.

    And I waterd it in fears,
    Night & morning with my tears:
    And I sunned it with smiles,
    And with soft deceitful wiles.

    And it grew both day and night.
    Till it bore an apple bright.
    And my foe beheld it shine,
    And he knew that it was mine.

    And into my garden stole,
    When the night had veild the pole;
    In the morning glad I see;
    My foe outstretched beneath the tree.

  5. המראיין הזה דפוק!!
    לשאול את גליה עוז שאלה כמו למה לדעתך הוא פגע בך??? ועוד כל מיני מהסוג??
    לשאול אותה האם היא שמחה כעת שמפרסמים את האמת על אביה??
    חוסר רגש מופלא. כנראה לא מתוך כוונה לכך אלא סתם מכהות חושים. גליה עוז אדם מדהים!! שמצליחה לעמוד בראש זקוף ולענות בכבוד על השאלות האלה

  6. תודה רבה שכתבת, והארת את מה שחשוב לשים אליו לב, הדברים של האב שוכנים שם בתוך מילותיו, זה הדבר החמקמק שקשה לשים עליו את האצבע – אבל הוא שם, ומי שעומד מולו מרגיש היטב בגופו ונפשו

  7. רק היום בגיל 45, ולאחר שההורים שלי התנתקו ממני לפני 4 שנים,אני לא מתביישת להגיד שחייתי בבית אלים, מכה, מתעלל נפשית. כולל אלימות של אבי לאמי. זה לא פשוט לספר לאנשים ועוד יותר לא פשוט להודות שההורים שלך פשוט לא סובלים אותך.
    אז כן אני מאמינה לכל מילה שלה

  8. מאמינה לכל מילה. גם אני עברתי התעללות מתמשכת גם פיזית וגם נפשית. התעללות שלא הסתיימה בגיל הבגרות אלא המשיכה גם בהיותי נשואה ואם לשתי בנות מדהימות. פעם התנפלה עלי בהתקף זעם מלווה בצעקות ומכות מול עיני בעלי ובנותי. התעללות זו פסקה רק לאחר שנתקתי את קשרי עימה ובעקבות זאת גם עם אבי, שעמד מנגד ושתק. מעולם לא התערב בינינו…
    בימים טרופים אלו, ליוותה אותי המחשבה: יש לי אבא, אמא אחים ואני מרגישה בודדה.
    תחושת הבדידות, כשאת לכאורה מוקפת במשפחה – היא איומה!!!

  9. חלק 1
    עופרה וגליה יקרות,
    ליבי אתכן. כמה מוכר לי התהליך הכאוב שעברתן ועדיין עוברות. ״היציאה מהארון״ אינה בהכרח החלק הקשה בדרך אלא מהלך אמיץ ביותר בעל סגולות ריפוי פנימי של ניקוי, הקלה, שחרור ובעיקר התחברות ליושרה ולאמת הפנימית.
    מהלך זה משול לתפוח המורעל שהקיאה שלגיה כדי לחזור לחיות ולהפסיק לברוח ולהסתתר. אותו תפוח שנתנה לה אמה המכשפה במתק שפתיים מעושה, היא היא המלכה הנערצת בכל הממלכה. כמה דומה אפיון זה לסתירה הבלתי ניתנת לגישור בין ההורה הפרטי, המתעמר והנרקיסיסט, לבין דמותו הציבורית, הפרסונה הנערצת.
    מהלך זה של שבירת הסודות והשקרים של המשפחה מחדד את דיסוננס הבושה.
    האם על הקורבן החושף את ההתעללות להתבייש בדבריו?
    האם יתכן שהוא מעליל?

    1. חלק 2
      ואולי מעולל העוול, המתעלל הוא זה שנדרש לתת יום אחד, כשילדו יאסוף את הכוחות, את הדין על מעלליו, אם לא בהתנצלות ובהבעת חרטה לפחות בהתמודדות עם הבושה על מעשיו?
      דברים אלה אמורים גם לגבי בני המשפחה ש״לא מבינים מה קרה לאחותם״…. הם המשת״פים, השותפים מדעת לדבר העבירה.
      התרת הסוד מאפשרת להשיל מאחור חיים שלמים, מילדות, של נסיונות לפענח וליישב את הסתירה הבלתי נסבלת בין אהבה לחושך ובעיקר להטות את השאלה ״מה לא בסדר בי״ ל״מה לעזאזל הוא חשב לעצמו. הרי ברור שהוא, כהורה, ה׳לא בסדר׳ ביחסים״.
      כאשר יצא לאור ספרי ״ילדות של נסיכה – סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים״ הוצפתי בתגובות עוצמתיות ומטלטלות. ״סוף סוף מישהו מבין אותי״, לא הפסקתי לבכות מרגע שהתחלתי לקרוא את הספר״, ״שינית את חיי״, ״כאילו שכתבת עלי״, ״אז יש סיכוי לצאת מזה?״, ״יש שם למה שעובר עלי״…
      עד היום לא עובר שבוע ללא פנייה או תגובה חדשה למהפך שעשה הספר, להעזה לקרוא להתעללות בשמה. הרעלה.
      כן, נתתי שם להתעללות השקטה והמושתקת The Silent Abuse .
      הרעלה הורית, הורות אכזרית, מנוכרת ומתנכרת.

      1. חלק 3
        אני מלאת הערכה להעזה של שתיכן לצאת בפומבי עם סיפור חייכן. מאמינה לכל מילה שלכן המקבלת אישור צורב דוקא בתגובה העוינת, המאשימה והמתנערת מאחריות של המשפחות שלכן. ברור שאין כאן מלחמת גירסאות כמו שברור שלאחים שלכן היה ״אבא אחר״, היתה ועדיין יש אמא אחרת. זאת מהותה של תסמונת ההרעלה, העדפת ילד וסימון האחר. מילדות, במשך כל החיים, לעתים קרובות מדי עד כדי נישול המורעל מהצוואה.
        אני מעריכה את האומץ שמפגינה גליה בעמידה שלה על האמת שלה. הכעס המשפחתי, המגובה גם חלקית בציבור על ניתוץ המיתוס לא רק שהיה צפוי אלא מאשר בכאב גדול את דבריה. ההערצה שהפכה באחת להצגת אביה כעריץ נערץ מהווה מכה לרבים ובו זמנית מזור והשראה לרבים רבים אחרים המתמודדים כמוה עם החיים הכפולים המסוייטים של התעמרות והרעלה הורית.

      1. ממש עצוב ואני מעריכה אותך שלא פרסמת את זה בהיותו בחיים ולא גרמת לו לבושה צר לי עליך שנאלצת לעבור את מה שעברת ושתקת שמסביב "ממליכים את האיש " חזקי ואמצי ובוז למשמיצים

  10. בכל משפחה יש אחד שמרגיש אחר, שונה, ופגיע, השאר לא מבינים על מה הוא מדבר. אני מאמינה לה, זו היתה מערכת היחסים שלה עם אבא שלה, לשאר לא היתה מערכת כזו. יכול להיות שהוא באמת לא סבל את האופי שלה, קורה במשפחות הכי טובות. מקווה שהפרסום יאחה את הכאבים שלה.

  11. עופרה יקרה.
    תודה על הפוסט.חשוב לכולנו.אני הייתי בקשר עם סופרשנפטר שלו ידעו על הפדופיליה הסמויה שלו,על ההתעללות הנפשית שלו בסובביו,על היחסים האלימים שלו עם הוריו,היו חושבים טוב טוב על פרס ביאליק .כמובן שמחרדת לשון הרע יורשיו לא אומר את שמו.

  12. קשה ועצוב. הכי חשוב בעיני ששאר בני המשפחה יקראו את הפוסט החשוב הזה ויפקחו עיניים לדינמיקה האיומה של ההסתרה והנידוי.

    1. מניסיוני, גם אם יקראו, יסרבו להבין וימשיכו להאשים אותה. יגידו עליה שהיא מוזרה, רגישה, לוקה בנפשה – וזה במקרה הטוב. כי יש גם שמות תואר גרועים מאלה שימשיכו כנראה להדביק לה. ככה זה. כך נראות משפחות שההתעללות התאפשרה בהן. שוב – למרבה הצער – מניסיון.

    2. אולי לא קשור ואולי כן. לא כולם חושבים שעמוס עוז ודומיו הם סופרים דגולים ראויים לנובל. רשעותם ודו פרצופיותם של סופרי הטעם הטוב, ועוז בראשם, הסופרים המפוהקים של בחינות הבגרות, הסופרים המשעממים והמטיפים בשער הונצחה היטב על ידי הסופרים האלה בכתביהם. רוב הקוראים שביקשו בעזרת הסופרים הצבועים האלה להבין מה אנחנו עושים פה בכלל רואים בהם אנשי רוח.
      אני מקווה שבנוסף להיבטים החשובים שעופרה עופר אורן מדברת עליהם והקשורים במישרין לפרשה ולספרה של גליה עוז ננעצה גם סיכה בבלון הנפוח שמכער את המדפים כמעט בכל סלון בישראל.

  13. עופרה יקרה
    אני קוראת את הפוסט שפרסמת על הספר של גליה עוז, הדמעות זולגות לי על הפנים, הלב כואב ואני לא מסוגלת להמשיך לקרוא. אני רק מרגישה צורך לחבק אותך כל כך חזק..

  14. יש לי כבוד ואמפטיה רבה לגליה עוז ומלכתחילה היה ברור,מסימנים רבים,שאין כאן מסע נקם, אולי – אקסורסיזם. כמי שמכיר מקרים כאלה – נראה לי כי חשוב מאד להאיר על תפקידה-התנהלותה של האם, האמא כמשת"פית. (הייתה לי מערכת ארוכה עם אשה שנאנסה,שוב ושוב, ע"י אביה והאם צידדה באב…זוועה!) תגובת המשפחה – פניה האחות ודניאל האח, רק מאוששות את דברי גליה. כמובן,מאד בעקיפין ועדיין במגננת האב ה'דגול'. האם,בראיון עם אסתי פרז, אמרה כי .."יש כאן בעייה. בעייה של מי שכתב דברים כאלה.." (קרי- גליה) אף שהיו לי,תדיר, הסתייגויות מהפרוזה והפוזה של עוז – לא העליתי בדעתי שמתחת לגלימה מסתתר…איש שכזה.

      1. מזעזע אותי מה שהיא כתבה ומה שאת מספרת על החיים שלך. התעללות מתמשכת עלולה להרוס כל תחושה של ביטחון ואמון בעולם ובעצמך. זה ממש כואב לי. אני תוהה אם הכתיבה גם שלה וגם שלך היא חלק מתהליך של ריפוי. תודה על מה שכתבת.

    1. צודק לחלוטין. מקווה שעכשיו,גם אם מבלית ברירה, תאלץ נילי לחשוף – ולהחשף.

      חולדאית לשעבר

        1. אני חושבת שאת צודקת ש "היא תיאחז חזק יותר בדימוי.."
          לפי דעתי זהו עבורה מנגנון הגנה כלפי עצמה. זה עבורה ההגה של האנייה המשמר את הכיוון ואת הבטחה שהיא אימצה לא רק בחייו כי אם אף יותר לאחר מותו.
          ריסוק הדמוי שלו הוא ריסוק שלה עצמה בצל דמותו.
          האם מצטיירת בעיניי כדמות טרגית פגועה בחייו של עמוס עוז ופגועה גם לאחר מותו.
          ללא ספק אם הייתה האם תומכת כתף לבתה, הדבר היה מקל עליה מאד.
          נפש האדם כל כך מורכבת. כמו שהירח מסתיר לנו את צדו האפל כך האדם גם היה האהוב והנערץ ביותר.

השאר תגובה