האם כתבות התחקיר על תלמה ילין מוצדקות?

השבוע נפל דבר. בכתבת תחקיר  באתר מאקו סיפרה אישה, תלמידה לשעבר בתלמה ילין, כי בועז ארד, אחד המורים שלה במגמת אמנות חזותית, פגע בה מינית. בדבריה תיארה איך הגיעה לביתו של המורה, כדי שיצייר אותה. ביוזמתה, כך סיפרה, התפשטה, ומשם התפתח ביניהם קשר מיני: תלמידה בת שש עשרה עם המורה הנערץ שלה, שהיה מבוגר ממנה בעשרות שנים.

כידוע, יום אחרי פרסום הכתבה, בועז ארד התאבד.

הכרתי אותו בשנים שלימדתי בתלמה ילין והייתי מחנכת ורכזת אנגלית. הכרתי גם את מנחם נבנהויז, שגם עליו נשמעו לאחרונה עדויות לפיהן פגע בתלמידים, במשך שנות עבודתו הרבות בתלמה ילין. ההיכרות שלי עם שניהם לא הייתה קרובה. בתלמה ילין יש הפרדה כמעט מלאה בין המורים לאמנות למורים במקצועות העיוניים. המפגשים אתם היו בעיקר בפתיחה של תערוכות של מגמת אמנות חזותית, ובקונצרטים של התזמורת שנבנהויז ניצח עליה.

העדויות הללו, שצצו ועלו לאחרונה, במידה רבה בעקבות הקמפיין הציבורי MeToo, עוררו בכל שומעיהם תחושות קשות של זעזוע וכעס, במיוחד בקרב מי שקרובים לתלמה ילין, מי שאוהבים את בית הספר ויודעים מה מעלותיו.

ועם זאת, למרות התחושות הקשות, נשמעים בימים האחרונים גם לא מעט קולות המגנים את מי שסיפרו על הפגיעה בהם. כך למשל היו מי שהאשימו את הצעירה שסיפרה על מה שקרה לה עם בועז ארד, וטענו שהיא זאת שפיתתה אותו. הרי, על פי עדותה, התפשטה ביוזמתה. אחרים לא הבינו מדוע היא, וגם המתלוננים על מנחם נבנהויז, "חיכו" כל כך הרבה זמן. מדוע לא סיפרת כבר אז? מדוע לא דיברת? על השאלות הללו הגיב בדף הפייסבוק שלו ישי שטקלר, מורה בתלמה ילין ואחד המתלוננים על מנחם נבנהויז, וכתב שהוא מקנא בכל מי ששואל אותן.

ואני כל כך מזדהה אתו!

בין היתר מכיוון שאני עצמי ניצולת פגיעה (בתוך המשפחה). לפני חמש עשרה שנה סיפרתי על כך לראשונה, תחילה ברומן "שירה והירושימה" ואחריו ברומן נוסף, "יופי לי, יופי לי", בכמה ראיונות בעיתונות (למשל, בכתבה גדולה ב"7 ימים" של ידיעות אחרונות) ובטלוויזיה, ובמאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד", שראה אור בספר שהוציאה הקרייה האקדמית אונו. על הכתבה הגדולה, הראשונה, קיבלתי לא מעט תגובות אוהדות, אבל הייתה גם לפחות אחת, מקוממת מאוד. באחד העיתונים נכתב, בין היתר, שמעולם לא התלוננתי על הפוגע במשטרה, "ומכאן שמעולם לא נפתחה נגדו חקירה כלשהי, והוא מעולם לא הורשע בעברה כלשהי."

מי ששואל "מדוע לא סיפרת עד עכשיו" או "מדוע לא התלוננת במשטרה", אינו מבין שום דבר על המנגנונים המורכבים המתחוללים בנפשם של נפגעי תקיפה מינית בכלל, וגילוי עריות בפרט. וכן, גם מקרה שבו מורה שוכב עם תלמידה שלו, הוא סוג של גילוי עריות. מורה כזה חוצה לא רק את גבול המוסר; הוא פושע, והתנהגותו פלילית, כך לפי החוק. כשמתקיימים יחסי מרות, כשמדובר במבוגר האמור להיות אחראי כלפי צעירה חסרת ניסיון שתלויה בו, מסיבות שונות, לא תיתכן "הסכמה", אפילו אם הילדה הייתה כבר בת שש עשרה, כלומר הגיעה לגיל ההסכמה, כפי שמנסים כמה סנגורים-מטעם-עצמם לטעון להגנתו של המורה.

מי שדן לכף חובה את האיחור שבגילוי, אינו מבין את עוצמת הפגיעה, את תחושת חוסר האונים שהיא יוצרת, את הבלבול ואת העולם שמתהפך. לרוב נדרשות לנפגעים שנים ארוכות לפני שהם מצליחים להבין את מה שקרה להם. ומה אז? כשיש כבר "התיישנות" מבחינת החוק הפלילי, אבל לא מבחינת הנפש? התלמידה שנפגעה העידה על מה שחשה בתקופת הפגיעה עצמה, וגם בדיעבד. על השקרים שנאלצה לספר, על תחושת הסוד, על המניפולציות הרגשיות שחוותה, שלוו בהערצה שחשה כלפי המורה. אין מחילה לפוגע שהוא הורה או מורה. מי שאמור לטפל בילד, לדאוג לשלומו ולראות רק את טובתו לנגד עיניו, ובמקום זאת מנצל את כוחו ואת מעמדו כדי לספק את הצרכים של עצמו, פוגע בילד לטווח ארוך ובאופן עמוק ומקיף הרבה יותר מכפי שמי שלא חוו פגיעה כזאת מסוגלים כנראה להבין.

בימים שהראיון אתי התפרסם הייתי עדיין מורה ומחנכת בתלמה ילין. הודעתי לתלמידי שעתידה להתפרסם כתבה שעלולה להכאיב להם והזמנתי אותם לדבר אתי או לכתוב לי במהלך סוף השבוע, לפני שאפגוש אותם. אכן, קיבלתי כמה מכתבים כאלה, וכמובן שעניתי לכולם. בתחילת השבוע ניהלתי שיחות קבוצתיות עם כיתות שרצו בכך. באחת מהן שאלו אותי "בשביל מה היית צריכה את זה?" בסוף השיעור התלמיד ששאל את השאלה אמר שעכשיו הוא מבין.

לימים נודע לי שאת מה שאמרתי להם אז הקדים לומר לעולם שנדור פרנצי, הפסיכואנליטיקן היהודי-הונגרי שהתעמת עם פרויד, כשזה החליט להתכחש להבנה שהתופעה של גילוי עריות נפוצה כל כך. פרנצי אמר שבניגוד למה שנהוג לחשוב, בציבור הטאבו האמיתי אינו מופנה כלפי המעשה המביש, החטא הנורא של גילוי עריות, אלא דווקא כלפי הדיבור עליו.

כך בדיוק נוהגים כל מי שדנים לכף חובה את האישה שהתלוננה על בועז ארד ואת ישי שטקלר ואסף הראל שסיפרו על פגיעתו של מנחם נבנהויז. לפגוע לא רצוי, אבל לספר? זה אסור, בתכלית האיסור!

האם, במבט לאחור, הופתעתי ממה שהתגלה בתלמה ילין? לצערי, כששוחחתי עם התלמידים וניסיתי לעודד אותם לדבר, אף אחד מהם לא סיפר על עצמו, אם כי ייתכן שהיו ביניהם כאלה שנפגעו, בבית הספר, או במשפחה.

בדיעבד, היו אולי רמזים מעוררי מחשבה. כך למשל, לפני כמעט שלוש שנים, בנשף הפרידה שנערך לכבוד איש צוות בכיר שפרש מעבודתו בתלמה ילין, סיפרו שם על הבמה איך במהלך מסע ייצוגי בארצות הברית, שבו השתתפו נגנים, מתלמידי בית הספר, לקח אתו פעם אותו איש-צוות-בכיר תלמיד למסעדה שבה מגישות מלצריות חשופות חזה. חלק מהשומעים שישבו בקהל, מורים ואנשי צוות, צחקקו והריעו לאיש, והוא נראה זחוח ומרוצה מאוד ממעלליו. יחד עם זאת, היו גם כאלה שהתחלחלו. כל בר דעת היה אומר שסוּפר שם על חציית גבולות מדאיגה מאוד.

מקרה אחר התרחש באחד מ"ימי הכיף" שהונהגו בתלמה ילין באמצע העשור הקודם. אותם ימי כיף התנהלו בבריכת שחייה: תלמידים ותלמידות שוחים, או מפזזים לצלילי מוזיקה, לבושים בבגדי ים. רוב המורים נשארו לבושים בבגדים רגילים, אבל למרבה הפליאה נראו פעם שתי מורות צעירות בבגדי ים זעירים, שניסו להפיל זו את זו בתוך מי הבריכה, כשהן "רכובות" על עורפם של תלמידיהן, בנים מכיתות י"א או י"ב. המראה המזעזע – שהרי אסור שיתרחש מגע גופני כזה בין מורה לתלמיד – שדווח להנהלה, לא גרם אפילו להרמת גבה.

האם היו בבית הספר אירועים מדאיגים נוספים? לפני כמעט שנה ראה אור ספר שכתבתי, "רצח בבית הספר לאמנויות". אכן, בתחילת הרומן נכתב שכל דמיון בין מה שמתרחש בו לבין המציאות מקרי, אבל הדעת נותנת ששאבתי משהו מתוך ההתנסות שלי כמורה בבית ספר תיכון לאמנויות.

ועם כל זאת, אסור לשכוח את מעלותיו של תלמה ילין. לשמחתי הרבה, ההנהלה הנוכחית של בית הספר שונה מאוד מקודמותיה. מנגנון ההשתקה הוחלש. יש לגיטימציה לדבר ולספר ויש אוזן קשבת, בדמותו של המנהל, משה פילוסוף, שמודע מאוד, ועושה הכול כדי שתהיה לתלמידים סביבה בטוחה. אני אמנם כבר לא שם, אבל לבי עדיין עם בית הספר המיוחד והנפלא הזה. לצד הכאב והכעס, חייבים לזכור את כל התלמידים שנפשם ניצלה בזכות תלמה ילין. כל אותם אמנים צעירים בתחילת דרכם, שבכל מקום אחר היו כנראה זוכים ליחס מזלזל ולדחייה, אם בשל חריגותם, ואם מכיוון שהם שקועים רובם ככולם בעיסוקים לא שכיחים, בפיתוח ושכלול היכולות והכישורים האמנותיים שבהם ניחנו. ייתכן שאלמלא תלמה ילין לא היינו זוכים לשמוע ולראות כמה ממיטב האמנים בארץ ובעולם, ביניהם – אלי דג'יברי, זויה צ'רקסקי-נאדי, להב שני, מילי אביטל, יואב צפיר, רומן רבינוביץ', אור כחלון, מתן חודורוב, אסף הראל, לינוי בר גפן, שלמה בראבא, נסלי ברדה, דן אטינגר, שמחה חלד, ורבים רבים אחרים, כל אחד מהם "קליבר" בתחומו.

אין ספק שאמנים צעירים רבים בוגרי תלמה ילין ממשיכים להתפתח, ועוד נשמע עליהם.

בתחילת כל שנה כשנפגשתי עם הורי הכיתות שחינכתי, נהגתי לומר להם שלא כל הילדים שלהם יימנו עם טובי האמנים, חלקם ודאי ינטשו את תחום העיסוק הנוכחי שממלא כרגע את חייהם, אבל אין ספק שאצל כולם תתפתח הרגישות האמנותית, ואתה, כך קיוויתי, ואני ממשיכה לקוות, גם הרגישות החברתית.

טוב שהעדויות על פגיעות בעבר צפות כיום, לא מעט בזכות המסע הציבורי המכונה Me-Too. טוב שנפגעות ונפגעים מוצאים את הכוחות להודות קודם כל בפני עצמם, ואחרי כן גם בפומבי, בכאב, בצער, באובדן העשתונות, בכעס ובחרדה שהפגיעה הסבה להם. אפשר רק לקוות שחשיפות כאלה יפחידו ויבלמו בעתיד את מי שקול פנימי וציווי מוסרי אינם יודעים לעצור בעדם.

 הכתבה באתר x-net

ועם כל זאת, אסור לשכוח שתלמה ילין בית ספר מופלא, שרוב התלמידים מאושרים בו, שמשמש להם חממה ומטפח אותם באהבה נכונה, אמיתית וכנה. וצריך להבין ולזכור שההנהלה הנוכחית, עם משה פילוסוף בראשה, עושה עבודת קודש: קודם כל בביעור הנגעים, ושנית, בפתיחות, בהענקת אוזן קשבת לתלמידים, ובכך שמתאפשר למי שנפגע בכל דרך שהיא לשתף ולדבר בלי לחשוש. אסור לשפוך את התינוק ביחד עם מי האמבטיה! על כך, ועל השוני בין המצב כיום למה שהיה פעם, דיברתי היום (6 בפברואר, 2018) בתוכנית הבוקר של אורלי וגיא.

7 תגובות על ״האם כתבות התחקיר על תלמה ילין מוצדקות?״

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s