"הבריחה מגן עדן": סיפור הבריחה המרתק של לב טולסטוי מביתו

האם אפשר  לייצר סיפור מתח ממעשה שלא רק שסופו ידוע, אלא שהוא התרחש לפני יותר ממאה שנה? קריאת הספר לב טולסטוי הבריחה מגן עדן מוכיחה שכן.

סיפור הימלטותו של הסופר הנודע מביתו ביאסניה פוליאנה מוכר: ב-1910, בהיותו בן שמונים ושתיים, חולה וחלש, חמק טולסטוי מביתו באישון לילה, ציווה על משרתיו לאסור את הסוסים לכרכרה, והזדרז להגיע, בחברת רופאו האישי ושתיים מבנותיו, אל תחנת הרכבת הסמוכה לאחוזתו. הוא לא ידע לאן פניו מועדות. לא היה לו מושג לאן ברצונו להגיע. היה לו ברור לגמרי רק מפני מה הוא נמלט: מהעימות הבלתי נמנע שהיה צפוי לו עם רעייתו. האישה שאותה נשא ארבעים ושמונה שנים לפני כן. האישה שאהב בכל לבו, שאהבה אותו, סגדה לו, שירתה אותו במסירות ובנאמנות אין קץ, דאגה תמיד לכל צרכיו, שילדה לו שלושה עשרה ילדים, העתיקה שוב ושוב את כתבי היד שלו, ייצגה אותו בפני המוציאים לאור, הצאר, הכנסייה, הציבור, ואפילו בפני ילדיו, שהעריצה אותו עד בלי די.

טולסטוי מספר לנכדיו סיפור

מה קרה, אם כן? מדוע החליט שעליו לברוח מפני רעייתו, סופיה אנדרייבנה, שגם אחרי שנמלט מפניה המשיך לדאוג לה, ביקש לדעת מה שלומה, שאת שם החיבה שלה, סוניה, הזכיר בשעות האחרונות של חייו? מדוע הסתובב במשך כמה ימים ברחבי רוסיה, עלה על רכבות וירד מהן, עד שנחלש מאוד, התמוטט, ומת ביום חורף קר של חודש אוקטובר, על מיטה זרה בביתו של מנהל תחנת רכבת שכוחה, אחרי שגסס במשך שבוע, מוקף באנשים שאת רובם לא הכיר?

הספר מגולל את התפתחות ה"פרשה" העגומה שהובילה לכך, תוך שהוא מפתח שני קווי עלילה מקבילים, שנפגשים בסופו של סיפור המעשה. קו עלילה אחד נצמד לימי חייו האחרונים של טולסטוי, משחזר צעד אחרי צעד ושעה אחרי שעה את מה שקרה שם, מי אמר למי, מדוע ומתי, לאן הלכו ומה הייתה שרשרת ההחלטות, וצירופי המקרים, שהסתיימו במותו של טולסטוי. כך למשל באחת מתחנות הדרך כבר רמז הנמלט שהיה רוצה למצוא בית מלון להתאכסן בו, לנוח, לעצור את המנוסה, וייתכן שאילו לא הזדרזו העגלונים ואילו החמיצו במקרה את שעת יציאתה של הרכבת, הייתה נחסכת מטולסטוי עוד נסיעה ארוכה, חסרת תוחלת  ומתישה, וחייו היו מתארכים אולי בכמה שנים. קו העלילה השני מתפרש על פני כמה עשרות שנים, ומשרטט בקווים רחבים את חייו של הסופר, ימי בחרותו, ההיכרות עם אשתו ויחסיו אתה ועם ילדיו, השלטונות, בני העם, הכנסייה, למעשה – עם העולם התרבותי כולו, שהיה קשוב לטולסטוי.

לעינינו נפרש סיפור העלילה המצערת, העצובה, שסופה הסתבר כבלתי נמנע, אבל גרם לו בעיקר אדם אחד, שכוונותיו היו אולי טובות, אבל מעשיו רעים.

האיש שעליו מצביע מחבר הספר, פאוול בסינסקי, באצבע מאשימה היה אחד מחסידיו הנאמנים ביותר של טולסטוי: ולדימיר צ'רטקוב. טולסטוי אהב מאוד את צ'רטקוב וראה בו ידיד נפש קרוב ולא רק תלמיד. צ'רטקוב היה חדור משימה: הוא שאף לשמר את כתביו של מורהו, ולא לאבד בדרך אפילו רשימה אחת קטנה. רצונו העז ותוכניותיו שלא ידעו פשרות התנגשו עם אלה של סופיה אנדרייבנה, רעייתו של הסופר. היא, שהקדישה את חייה לבעלה, נדרשה להבין את צרכיו הרוחניים, שסתרו את טובת בני המשפחה, כפי שהיא הבינה אותה. כך למשל החליט טולסטוי בשלב מסוים של חייו לוותר על כל רכושו הארצי. את אחוזתו ביקש להוריש לאיכרים שישבו בה ועיבדו את אדמותיה (וכך אמנם קרה לבסוף), ואת יצירותיו רצה להעביר לרשות הכלל, ללא כל תמורה. הוא העדיף לראות את כתביו מתפרסמים כנחלת הכלל, ולא כמקור לרווחים כספיים כלשהם שיגיעו אליו או אל יורשיו. סופיה אנדרייבנה לא יכלה לשתף פעולה עם השאיפות הנעלות של בעלה. הוא האמין שיש לצפות לכך שהאמהות בעולם יובילו את השינוי שייחל אליו:  חלוקה שוויונית בין כל בני האדם, כך שהעשירים לא ינצלו עוד את העניים. טולסטוי לא ראה בהשקפת העולם הנאצלת הזאת עניין המנותק מחייו האישיים. ולכן, למשל, התנגד בכל תוקף שאשתו, שסבלה בכל פעם שילדה מדלקות בשדיים, תשכור מינקת, כי גם בכך ראה ניצול של נשים עניות.

סופיה אנדרייבנה דאגה לרווחת משפחתה. לפי הבנתה ההתפשטות מכל הנכסים החומריים, כולל הרווחים העתידיים מכתביו של בעלה, תביא את ילדיה לחרפת רעב. בעלה סבר שעליהם ללמוד לטפל בעצמם, לגדל את האוכל שלהם, לדאוג לכל מחסורם בכוחות עצמם. הוא למשל למד לתפור מגפיים ואהב את המלאכה, כי ראה בה חיבור אל המוז'יקים – פשוטי האיכרים שאליהם רחש חיבה והערכה מיוחדות.

סופיה אנדרייבנה סירבה לתת לאויבה המושבע, צ'רטקוב, את כל היומנים של בעלה. צ'רטקוב ראה בהם חלק מהמורשת של מורהו. היא ידעה שיש בהם פרטים אינטימיים שחושפים את בני משפחתה ובמיוחד אותה ואת יחסיה עם בעלה. שררה ביניהם אמנם אהבה גדולה, אבל החיכוכים היו רבים. אנדרייבנה הייתה רכושנית מאוד כלפי בעלה, וסבלה מקנאה עזה, שהחלה עוד לפני הנישואים אחרי שטולסטוי אילץ אותה לקרוא את היומנים האישיים שכתב עוד לפני שהכיר אותה, ושם היא נחשפה לעלילות האהבים שניהל, ולעובדה שיש לו בן שנולד מאחד הקשרים הללו עם פשוטת עם. אותה אישה, ובנה הלא חוקי, חיו בשטחי האחוזה. הידיעה מיררה את חייה של אנדרייבנה.

תחושת הבעלות שלה על בעלה התערערה במיוחד אחרי שהכיר את צ'רטקוב, שנאבק בה בכל האמצעים. הוא כתב לטולסטוי מכתבים שבהם השמיץ אותה ואת בניה – אלה היו נאמנים לה ולא לאביהם – וחרש מזימות שנועדו כולן להבטיח את נישולה של סופיה אנדרייבנה מנכסיה, ממורשת בעלה, מכתביו. שני האנשים הללו, שאהבו מאוד את טולסטוי ושהוא אהב אותם, נאבקו זה בזה עד חורמה. למעשה − עד לרגע שבו טולסטוי נכנע לצ'רטקוב וכתב צוואה שבה הוריש את כל אשר לו  לאחת מבנותיו, זאת ששיתפה פעולה עם צ'רטקוב.

ואז, כדי להימנע מעימות עם רעייתו, עוד לפני שנודע לה על הצוואה ועל פרטיה, קם ונס.

ההערצה שחש פאוול בסינסקי, מחבר הספר על בריחתו של טולסטוי, גלויה מאוד. מהדהדת בה הסגידה שסגדו הרוסים לטולסטוי עוד בחייו. "סופר שכולו טוהר וקדושה בל יתוארו חי בקרבנו," כתב עליו המשורר אלכסנדר בלוק ביום הולדתו השמונים. בתמימותו סבר טולסטוי שהוא יכול להימלט בחשאי, באנונימיות. תיאור התגובות של הציבור בעולם כולו, לא רק ברוסיה, מעלות על הדעת את האופן שבו נוהגים כיום בכוכבי על: הצלמים והעיתונאים שמתגודדים סביבם, הדיווחים על כל ניד ראש ועפעוף. לאורך נתיב בריחתו של טולסטוי ליוותה אותו התקשורת, וממברקים שנותרו מאז אפשר להיווכח שגם המשטרה עקבה מקרוב אחרי כל צעד שעשה. מכמיר לב התיאור של מה שאירע בתחנתו האחרונה. כשירד מהרכבת, חלוש וממוטט גופנית, תמכו בו רק שתי בנותיו הצעירות והרופא שליווה אותו. כל ההמונים שצבאו סביב הקרון הסירו את כובעיהם וקדו לו, לטולסטוי, אבל איש לא העז להתקרב ולעזור לו לצעוד את צעדיו האחרונים, עד כדי כך סגדו לו.

ההערצה הזאת, שלא התפוגגה גם מקץ יותר ממאה שנה, מטה בלי ספק את נקודת המבט לטובתו של הסופר. הוא מצטייר כאדם שכולו רוח, הגינות ואהבת אדם. אשתו לעומתו מצטיירת לאורך הספר כחולת נפש פתטית, שקנאתה העבירה אותה על דעתה ונטייתה להתקפים היסטריים מצדיקה את המיאוס שחש כלפיה טולסטוי, בד בבד עם אהבתו העמוקה. כך ראו אותה אז וכך רואה אותה המחבר גם היום.

אבל הקוראת בת ימינו, שמסתמכת רק על מה שמביאים בפניה, מתמקדת לתומה בדברים הנגלים מעבר לכל מה שנאמר: סופיה אנדרייבנה מואשמת בכך שהייתה היסטרית. אבל למה אפשר לצפות מאישה שבמשך עשרות שנים, כל חייה למעשה − היא נישאה לטולסטוי כשהייתה רק בת 18 − מתעלמים בלי הרף מצרכיה הבסיסיים ביותר? שכופים עליה הקרבה בלתי פוסקת? אישה שיולדת שלושה עשר ילדים, שוכלת שישה מהם, ביניהם בן הזקונים האהוב במיוחד שמת כשהיה בן שבע, שמאלצים אותה להניק בייסורים, ללדת שוב ושוב? במשך עשרות שנים הרתה, ילדה, התייסרה, הניקה, נאלצה לחוש בקרירותו של הבעל כלפי אישה חולנית, אבל המשיכה בעשייה הבלתי פוסקת, גידלה, חינכה, דאגה לניהול האחוזה, לחשבונות ולמאזנים, ובה בעת שימשה את בעלה וטיפלה בכל צרכיו. "לאיזה חופש אפשר עוד לשאוף?" היא כתבה עליו. "רצה לעסוק בניהול בית ספר – עסק. נמאס לו – חדל. החל להתעניין בכוורנות – נעלם לימים שלמים בכוורת, ואשתו הכנועה הייתה מביאה לו ארוחות. חפץ בחזירים מגזע יפני מיוחד, בזן נדיר של עצי תפוח – הזמין. החזירים אמנם התפגרו, אך הגן הכה שורש…" וכן הלאה. היא, כמובן, לא יכלה לנהל את חייה בגחמנות. היא טיפלה בתינוקות, אחרי כן בילדים, ומקץ ימים גם בנכדים. וילדים טבעם שהם זקוקים לעקביות וליציבות.

מלחמה ושלום"מי באמת היה הקורבן?" שואל המחבר בדיעבד, בשמה של אנדרייבנה, שאיימה בהתאבדות כשנודע לה על הבריחה "היא,
האישה הרגילה שנבחרה לשרת את הגאון, או הוא, הגאון, שנגזר עליו לחיות עם אישה רגילה?" גם כיום, ממרחק של שנים רבות כל כך, יש משהו מקומם בתווית של "חולת נפש" שהצמידו לה, לסופיה אנדרייבנה, שלא הייתה רק נושאת כלים, מטפלת, אחות רחמנייה ומזכירה נאמנה. השפעתה הרבה על הסופר מסתברת מנתון מרתק: את הספר מלחמה ושלום כתב טולסטוי בעקבות נובלה בשם "נטאשה" שכתבה אנדרייבנה עוד לפני שנישאו, שם קבעה קווי מתאר מסוימים ולמעשה "כתבה בעבור טולסטוי את טיוטת גבולות המשפחה העתידיים ליצירתו". הנובלה הותירה בו רושם עז, אבל למרבה הצער הושמדה אחרי החתונה.

משפחת טולסטוי, 1905

כל הציטוטים מיומניה מעידים כי סופיה אנדרייבנה הייתה אישה מיוחדת במינה, חכמה ומעמיקה, שהבינה היטב את גאונותו של בעלה וטיפחה אותה, אבל הניסיונות שבהם העמיד אותה – כמעט בכל העימותים עם צ'רטקוב צידד בו ולא בה, ואִפשר לאדם זר לחדור אל חייהם, להתערב בהם ואפילו לנהל אותם – שברו את רוחה. האם אמנם מחלת נפש היא זאת שהכריעה אותה, או העוול המתמשך, הבלתי נסבל, שנאלצה לשאת?

אחרי שבעלה האהוב איבד את הכרתו הרשו לה מלוויו – גם צ'רטקוב כבר הגיע והיה ביניהם – להיכנס אל החדר שבו נטה למות. אבל על מה שקרה לפני כן מעיד תצלום שנחרט בזיכרון. רואים בו את סופיה אנדרייבנה עומדת מחוץ לבית הדל, מציצה בחשאי בחלון, מביטה, מורחקת ומנודה, באיש שהקדישה לו את חייה. כשרואים את התצלום הזה אי אפשר שלא לחשוב על דמות בדויה מהספר אנה קרנינה, זאת של קיטי, עדינת הנפש, התמימה והאמיצה, שטולסטוי ביסס אותה במידה רבה על אשתו, ובמיוחד על הפרק שבו מתגלה יפי נשמתה החומלת של קיטי, כשהיא מטפלת באחיו הגוסס של בעלה.

סופיה אנדרייבנה צופה מהחלון בטולסטוי השוכב על ערש דווי

כשנודע לסופיה אנדרייבנה על כך שבעלה נמלט מפניה, הייתה תגובתה הראשונה – "מסכן, לבוצ'קה, מי יגיש לו שם את החמאה?" רק אחרי כן היא התמוטטה ואיימה בהתאבדות, אולי תשליך את עצמה על פסי הרכבת, כמו אנה קרנינה, אולי תטביע את עצמה באגם. אבל לא, סופיה אנדרייבנה האריכה עוד תשע שנות חיים אחרי בעלה, והיו ימים שבהם ידעה מחסור, ממש כפי שחששה שיקרה לה. היא כתבה ספר על חייהם המשותפים, והספיקה להיות עדה למהפכה הקומוניסטית ולמלחמת האזרחים שהתלקחה ברוסיה. אפשר להניח שטולסטוי היה נחרד אילו ראה לאן הובילו רעיונותיו הנאצלים ותקוותיו ואמונתו בטוב לבם הבסיסי של בני האדם שיכול לפתור את כל החיכוכים בשלום ובנועם, בהתחלקות בכול ובשיתוף פעולה, אבל החלק הזה של הסיפור כבר לא יכול היה להיכתב ולהיכלל בספר המרתק שלפנינו.

8 תגובות על ״"הבריחה מגן עדן": סיפור הבריחה המרתק של לב טולסטוי מביתו״

  1. "אפשר להניח שטולסטוי היה נחרד לו ידע לאן הובילו רעיונותיו" כותבת המחברת בהתייחסה למהפכה הבולשביקית. זאת טעות כמובן, טולסטוי מעולם לא צידד בקומוניסטים או באנרכיסטים ואף הזהיר מפניהם. בצדק חזה כי " זה עימות בין מדכאים בפועל למדכאים בכוח".

    אהבתי

  2. הנה שני מקורות שיוכלו להוסיף לך:
    א. "אינטלקטואלים" מאת פול ג'ונסון, ספר המתחשבן בלי רחמים עם אנשי-רוח וסופרים דגולים שבשעת מבחן התגלו כאנשים קטנים ומגעילים. הפרק המפורט על "גיהינום הכנות" שסידרו לעצמם מר וגב' טולסטוי היה יכול להיקרא כקומדיה קורעת מצחוק לולא היה זה סיפור אמת, קורע-לב.
    ב. תשובתו של טולסטוי לתחינתו של שלום עליכם לצרף את קולו למחאה נגד פרעות קישינב: http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=8158 . ממש כפי שאמרת: נרקיסיסט ישיש שאינו חדל לראות את עצמו מרכז העולם גם כשהוא טוען שהוא סתם אדם לא משפיע, ולבסוף ה"עצה" המתועבת ליהודים איך להתמודד עם הסכנה. מצאתי את עצמי מתגעגע לצעקת ה"לעולם לא עוד" של כהנא!
    שבת שלום

    אהבתי

  3. מה שכתבת, מאד מעניין ומעמיק. אני לגמרי מצדדת במחשבות שלך על האישה- זה נושא שמעסיק אותי ולו בגלל שגם כיום ההטיות האלה, כנגד נשים, נמשכות….
    כל הכבוד על הידע הרב שאת מפגינה בכל הפוסטים שלך, אני עוקבת ומתפעלת ומעריכה :-). שתהיה לך שנה טובה, מלאת עניין והתפתחות. פנינה

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s