כשהייתי בת חמש עשרה, ב־1966, נסעתי עם בני משפחתי ללונדון. הוא (כלומר – הפוגע, כידוע כבר לכל מי שמכיר אותי קצת) התמנה להיות שם נספח אווירי.

לאורך כל שלוש השנים שגרתי בלונדון התכתבתי עם אירית, שהייתה במשך עשרות שנים חברתי הטובה, אחות ליבי. זאת הייתה האפשרות היחידה לשמור על קשר. שיחות טלפון מלונדון לרחובות לא עלו על הדעת, הן היו יקרות להחריד. אז כתבנו זו לזו, לפחות שני מכתבים בשבוע, וסיפרנו על הכול.

לפני כמה שנים קיבלה כל אחת מאתנו לידה את המכתבים שלה.

התחלתי לקרוא אותם וגיליתי בהם זיכרונות כאובים כל כך, מנוסחים בשפה של ילדה בת שש עשרה.

רבים מהם – על אימא שלי. עליו, על הפוגע, לא סיפרתי אז לאירית. כלומר, כן, אבל רק על מה שנראה לי רגיל: אלימות פיזית, סטירות לחי, בעיטות, העלבות. מעולם לא על הפגיעה ההיא, הפלילית ממש. רק כשהייתי כבת חמישים מצאתי את המילים.

אז לא, אפילו אירית לא ידעה. אבל מה שכן סיפרתי כבר אז כל כך כואב, כל כך מזעזע להיזכר איך התנהגה אז אימא שלי, מה אמרה לי, מה גרמה לי להרגיש.

למשל – האשמה העצמית, וכמובן – חוסר כל יכולת להבין עד הסוף את מה שקורה לי.

ועם זאת, טוב להיווכח שלצד זאת היו לי גם כוחות! אפילו אז (וכמובן ששנים רבות אחרי כן, כשנחלצתי מיותר מגיהנום־ביתי אחד, והגעתי עד הלום, לקשר זוגי מלא באהבה, קרבה והבנה הדדית, ליכולת ולהזדמנות ליצור, ולאושר העצום שמסבה הקרבה אל הילדים, אל הנכדים).

אבל הנה, למשל, תיאור של חילופי דברים, ומחשבות, עליה, על אימא שלי.

הם נכתבו בעקבות אירוע טראומטי שבו סיפרתי דווקא לו, לפוגע הראשי, על נערים שפגעו בי (פוגעים יודעים תמיד לזהות את חולשתה של מי שכבר נפגעה בעבר, ולנצל אותה), והוא סיפר לה.

כתבתי לאירית שאימא שלי "בטח מנסה להבין איך היא גידלה אותי ואיך קרה שאני כזאת."

"כזאת"!

"היא שאלה למה נשארתי שם ופשוט לא ידעתי מה להגיד. ידעתי שזאת פגיעה, אבל לא טרקתי להם את הדלת. נשארתי, לעזאזל. בחיי. פשוט לא יודעת מה להגיד לעצמי".

 ואת אירית, את עצמי, שאלתי: "את חושבת שמשהו נורא לא בסדר בי?"

(מי ידע אז להסביר לי משהו על המנגנון הידוע היום כל כך: על הגוף שקופא, על חוסר האונים!).

עוד כתבתי לאירית שאני יודעת מה מכאיב לאימא שלי: שהיא לא עשתה שום דבר עם החיים שלה. לא למדה בתיכון. לא הייתה בצבא. וש"אני רוצה שהיא תהיה גאה בי, וכל פעם קורה משהו כזה מזופת ומחריב הכל. זה היה כשהם גילו שנפגשתי עם חנן בסתר".

כן, נפגשתי פעמיים שלוש עם חנן בסתר. הייתי בת ארבע עשרה, הוא היה בן חמש עשרה, אהבתי אותו. אסור היה לנו. בכלל. אף פעם. אפילו לא ללכת למסיבה, אם הוא שם. על סרט, או סתם ביקור, לא היה בכלל אפשר אפילו לחשוב.

למה? כי שניהם, ההורים שלי, כולל, איזו אירוניה עצובה, האבא שהרשה לעצמו לעשות בי מעשים פליליים, "שמרו" עלי…

"תמיד היו כאלה דברים שקלקלו בינינו את היחסים", כתבתי לאירית, בתחושת אשמה. בתחושה שאני מזוהמת.

"ומה שהכי גרוע," כתבתי לה עוד, "זה שהיא אומרת 'טוב, את כבר גדולה. אני לא מבינה אותך. איך אפשר ככה, אבל את צריכה למצוא לעצמך את הדרך'. וזה איום, אירית", כתבתי. "אני יודעת, כשהיא הייתה בת שש עשרה אז היא כבר הייתה ממש כמו אשה נשואה, אבל אני לא מרגישה שאני גדולה. אני רוצה עוד להיות הבת שלה, שתלויה בה. אני לא מרגישה שהייתי מסוגלת להתחתן בשנה הבאה, והיא התחתנה שלושה חודשים אחרי שמלאו לה שבע עשרה."

במכתב הזה שכתבתי לאירית הוספתי גם שאימא שלי "כאילו בצחוק אמרה פתאום כל מיני דברים על בעל ועל להתחתן. בצחוק. שהיא רוצה שאני אתחתן, בכדי להיפתר מהבעיה שלי. אמרתי לה שיש דרכים יותר פשוטות להיפתר מהבעיה של קיומי עלי אדמות.." ("להיפתר". לא "להיפטר". כך כתבתי. לא בטוחה שבטעות).

אמנם הוספתי בסוף המשפט שתי נקודות, אבל ציינתי גם שהן שם "כדי להסביר שהמשפט הזה הוא "בדיחה", אבל שהן נראות לי מיותרות לחלוטין.  

וזה מה שגם מחזק אותי עכשיו. כי בתשובה האחרונה, הצינית, שציטטתי מדברי לאימי, אני רואה שלא הייתי רק חלשה וחסרת אונים; שהכאב הוליד גם יכולת להגיב, במרירות, אמנם, אבל באיזושהי עוצמה רגשית ופיקחון.

כשהממואר שלי, בדולח וסכינים ראה אור לפני כשנתיים, הכותרת של אחת הביקורות עליו הייתה: "זוכת פרס ספיר מחטטת בפצעי הילדות".

גם הפוגעים ועוזריהם אמרו לי – די, כמה אפשר לנבור? "להתפלשש", הייתה המילה המעליבה והמשפילה כל כך.

כמה? כמה שצריך!

כל עוד יש לי מה לומר על הפגיעות (וכל עוד יש מי שרוצים לקרוא). ויש. בשפע. (דוגמה מהעת האחרונה שמספרת עוד, שוב, על הכמיהה ההיא לאימא – כאן).

למרבה ההקלה, היו לבדולח וסכינים גם הרבה תגובות אחרות.

למשל: "הייתי זקוקה ליומיים מתום הקריאה כדי לנסות לפענח את פשר הטלטלה הרגשית הגדולה שהספר גרם לי – ואני מנחשת שיתעורר בקרב כל הקוראים – ונדמה שהמפתח הוא כישרון הכתיבה הנפלא שלה, שבא לידי ביטוי הפעם בבחירה שלה להשתמש באמצעי ספרותי ייחודי, שהיא מנצלת בצורה וירטואוזית", שכתבה אורית הראל.

או: "ספר חשוב שנחרת בנפש כמו קעקוע", שכתבה אסתי ג. חיים.

או כותרת בטור של עמליה רוזנבלום, בהארץ: מדובר בספר שהוא "קריאת חובה".

או הידיעה שד"ר עמית פכלר מדבר על בדולח וסכינים בהרצאותיו, הוא שלח לי "רשימה מלאה של הקורסים שבהם לימדתי מתוך בדולח וסכינים והמלצתי עליו כטקסט שעושה למטפלים בית ספר".

מדוע אני כותבת עכשיו על כל זה כאן?

כי חלפו כבר יותר משנתיים מאז שבדולח וסכינים ראה אור, ואני כבר יכולה לנשום.

כי אני רוצה שוב לתת קול לנפגעות שקופאות כשתוקפים אותן.

ובעיקר – כי מתחשק לי לבשר שמחר אני נפגשת עם דקל שי שחורי מהוצאת כנרת כדי לעבור ביחד על ההגהות האחרונות של הספר החדש.

מתי הספר יגיע?

אני עדיין לא יודעת בדיוק, אבל הוא עושה סימנים של מתקרב…

הוא, החדש, רסיס אחד, כבר בעניין אחר לגמרי…